היישוב השלישי

היישוב השלישי הוא חזון ההגשמה וההתיישבות שהתגבש על ידי אגודת ישראל, תנועה שנוסדה בשנת 1912 בעיר קטוביץ במטרה לפתור את השאלות והאתגרים בחיי העם היהודי על פי רוח התורה והמצוות. התנועה הוקמה במידה רבה כתגובת נגד להתפתחותה של התנועה הציונית, שנתפסה בעיני הציבור האורתודוקסי כתנועה בעלת אופי חילוני מובהק המחנכת לערכים המנוגדים למסורת היהודית. הניגוד העמוק בין התנועות נבע מחתירתה של הציונות לנתק את הלאומיות מן הדת, להגדיר את היהודים כאומה ככל האומות המבססת את זהותה על תרבות חילונית, שפה וטריטוריה, ולהפוך קניינים דתיים היסטוריים לנכסי תרבות אנושיים וארציים. לנוכח מגמות אלו, אגודת ישראל נטלה על עצמה את המאבק הרעיוני והפוליטי מול הציונות, מתוך שאיפה למנוע את חילון העם היהודי ולשמור על הגדרתו כעם סגולה שמהותו דתית וייעודו קשור בהיסטוריה מקודשת ולא רק בהיסטוריה אנושית.

למרות מאבקה החריף בציונות החילונית, אגודת ישראל לא קמה כתנועה המתנגדת לעצם העלייה לארץ ישראל או ליישובה. ההתנגדות ההיסטורית של המנהיגות החרדית כוונה באופן ספציפי כלפי המסגרת הציונית שנלחמה בדת, ומתוך חשש שעלייה לתוך מסגרת זו תוביל לשבירת אורחות החיים הדתיים של העולים. עם זאת, לא הייתה התנגדות לארץ ישראל באשר היא, ואף להפך, גישתם של מנהיגים מרכזיים באגודת ישראל דגלה בבניין הארץ ובעבודה ארץ-ישראלית. התפנית המעשית הבולטת בגישה זו הובלה על ידי אישים כדוגמת האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, אשר לאחר ביקוריו בארץ קבע כי במקום לעמוד מנגד ולבקר את החלוצים שאינם שומרי מצוות, מוטב שהחסידים יעלו לארץ בעצמם, ירכשו בה קרקעות ויגדילו את השפעתם. תפיסה זו עודדה בעלי הון חרדים להשקיע את כספם בקניית נחלות, והובילה להקמת יישובים דתיים ולביסוס מוסדות תורה שחיזקו את האחיזה החרדית בארץ ¹.

בניגוד לנרטיב המציג את החרדים כקבוצה אנטי-ציונית השוללת את פיתוח הארץ, חברי אגודת ישראל נקטו עמדה אקטיבית וייסדו זרם שזכה לכינוי היישוב השלישי, מתוך מטרה לבדל את עצמם הן מהיישוב הישן והמסתגר והן מהיישוב החדש והחילוני. לשם כך, הקימה אגודת ישראל תנועות נוער ופועלים בעלות אופי חלוצי ותורני, ובהן פועלי אגודת ישראל, צעירי אגודת ישראל, בנות אגודת ישראל, עזרא והנוער האגודתי. תנועות אלו הקימו נקודות הכשרה חקלאיות ומקצועיות ברחבי פולין כדי להכין את הצעירים והצעירות לעבודה יצרנית בארץ ישראל. עם עלייתם ארצה, פעלו חברי התנועות להקמת קיבוצים ייעודיים, כגון קיבוץ חפץ חיים וקיבוץ ההכשרה של בנות אגודת ישראל בתל אביב, ואף לקחו חלק במאבקים חברתיים כלליים כמו הפגנות למען עבודה עברית. בדרך זו, פעלה אגודת ישראל באופן מעשי למען יישוב הארץ ובניינה הכלכלי, תוך שהיא מנהלת במקביל מערכה פוליטית ואידיאולוגית בלתי פוסקת מול ההסתדרות הציונית על עיצוב דמותו הרוחנית של הבית הלאומי המתהווה.

התנגשות אידיאולוגית

הציונות, כתנועה לשחרור לאומי, הציגה בפני העם היהודי זהות קולקטיבית אלטרנטיבית לזו המסורתית. תפיסת עולמה החילונית של התנועה ביטאה שאיפה לשוב להיסטוריה אנושית הנכתבת בידי אדם, ולהתנתק מהתפיסה של היסטוריה קדושה הפועלת במישור על-טבעי ומשיחי. מהפכה מחשבתית זו לוותה ברצון להעביר את מוקד העניין מהממד הטרנסצנדנטי אל הממד הטבעי, ולוותר על התפיסה של עם סגולה לטובת הגדרתו של העם היהודי כעם ככל העמים, אשר חוזר לריבונות פוליטית בכוחות עצמו.

כדי להטמיע אידיאולוגיה זו ולבסס את דרכה, השתמשה התנועה הציונית בבניית מיתוס פוליטי ולאומי. ביטויים מסורתיים כמו "גאולה", "שיבה לארץ-ישראל" ו"חדש ימינו כקדם" קיבלו משמעות סימבולית חילונית וחדשה, שהציעה מסגרת המגשרת בין זיכרון העבר לתפיסת ההווה. כחלק משלילת הגולה, הוצגו גיבורי המקרא, החשמונאים ובר-כוכבא כדמויות מיתולוגיות שלאורן יש לחנך את הדור הצעיר, והם תפסו את מקומם של גיבורי היהדות ההלכתית וחכמי התלמוד שהוצגו כמובילי העם הגלותי. התנועה הציונית עיצבה מיתוס של גאולה בידי אדם, שבו "היהודי החדש" – החלוץ החקלאי שמפגין עוצמה, ולימים "הצבר" בן "דור הפלמ"ח" – החליף את דמותו של היהודי הגלותי החלש והנרדף ².

מגמה זו הובלה על ידי הוגים מרכזיים שניסו לצקת תוכן לאומי-חילוני חדש למושג היהדות. אחד העם, שייסד את אגודת "בני משה", פעל מתוך אמונה כי יש להקדים את ההכשרה התרבותית-לאומית למפעל ההתיישבות המעשי. הוא עיצב תפיסה שבה הלאומיות אינה מושתתת על קיום מצוות ותאולוגיה, אלא נשענת על נכסי הרוח של האומה לאורך הדורות. לפי השקפתו, נכסים כדוגמת התנך, התלמוד והשולחן ערוך אינם כתבי קודש המבטאים התגלות אלוהית, אלא יצירות היסטוריות המבטאות את רוח האומה. בדרך זו, ביקש אחד העם לשמר את התוך החברתי והמוסרי של הדת, להלביש אותו בלבוש חילוני, ולהופכו לקניין תרבותי לאומי-ארצי, שבו לימוד השפה העברית תופס מקום מרכזי ³.

במקביל אליו, פעל חיים ויצמן לשילוב העיסוק בתרבות בתוך המסגרת הרשמית של התנועה הציונית. ויצמן הקים את סיעת "הפרקציה הדמוקרטית", אשר דרשה להכליל את ה"קולטורה" – התרבות היהודית הלאומית בשילוב עם תרבות אירופית כללית – כיסוד חיוני במטרות ההסתדרות הציונית. ויצמן התמקד בארגון צעירים וסטודנטים משכילים מתוך כוונה להפוך אותם לעתודת המנהיגות של התנועה. יוזמותיו, שכללו גם הקמת הוצאת ספרים ציונית בברלין ותכנון מוסד אקדמי למדעי היהדות, נתקלו בהתנגדות עזה מצד חוגים דתיים וציוניים-מדיניים. הללו התאגדו בתנועת המזרחי מתוך חשש כי העיסוק בתרבות חילונית יהרוס את המסגרת הדתית. למרות התנגדותם, עמדתה של הפרקציה הדמוקרטית התקבלה בסופו של דבר בקונגרס הציוני העשירי, והעבודה התרבותית ברוח לאומית-חילונית הוכרה כחלק רשמי מהפרוגרמה הציונית, מה שהוביל לפרישתם של אישים אורתודוקסים מהתנועה ולחידוד הקרע התרבותי.

במקביל לבניית המיתוס החיובי שלה, פעלה התנועה הציונית ויצרה מיתוס שלילי ודמוניזציה של היהדות הישנה, הדתית והגלותית ⁴. התנועות הסוציאליסטיות-ציוניות, בהובלת אישים כבר בורוכוב ונחמן סירקין, קראו למלחמה באמונות הדתיות שהוגדרו כ"הבלים" המעכבים את חזון התחייה הלאומית. למגמה זו הצטרפה הספרות העברית החדשה: סופרים כמנדלי מוכר ספרים, יוסף חיים ברנר וחיים הזז (אשר בסיפורו "הדרשה" הציג את התלמוד כ"ספר המתים" המעכב את שיבת העם לארצו) תיארו את היהודי הגלותי כיצור חלש, טפיל ומנוון ². התרחקות עמוקה זו ממקורות המסורת גלשה לעיתים עד כדי תופעות של אוטואנטישמיות ושנאה עצמית, ואף לניכור מוחלט כלפי ההיסטוריה היהודית שבגולה, מגמה שהגיעה לקיצוניות בתנועת הכנענים בהובלת יונתן רטוש שקרא ל"נוער העברי" לנתק כל קשר לפזורה היהודית, לפוגרומים ולמעשי קידוש השם.

התגבשותה של התנועה הציונית ואופייה החילוני-המהפכני, ולצידה צמיחתה של התנועה הסוציאליסטית היהודית – "הבונד" (אשר כשלעצמה הייתה תנועה של מרד אנטי-ציוני ואנטי-דתי שטיפחה מיתוסים וגיבורים משלה כדוגמת הירש לקרט), דחפו מנהיגים אורתודוקסים למסקנה כי נדרשת התארגנות פוליטית רחבה של החברה החרדית. ההבנה כי יש להציב אלטרנטיבה לארגונים אלו הבשילה לכלל מעשה ביוזמתם של נציגי האורתודוקסיה החדשה בגרמניה. אישים אלו, אשר היו הראשונים להבין את חשיבות ההתארגנות הפוליטית והמפלגתית בעידן המודרני, שילבו כוחות עם רבנים ומנהיגים של יהדות מזרח אירופה, שחיו באורח חיים מסורתי הדוק. המנהיגות המייסדת, שכללה דמויות בעלות השכלה כללית כגון יעקב רוזנהיים, ד"ר יצחק ברויאר, ד"ר פנחס כהן וד"ר שלמה אהרמן, הובילה את ועידת הייסוד של התנועה העולמית. ההתארגנות נועדה לייצר פלטפורמה פוליטית וציבורית שתגן על היהדות החרדית, תשפר את מצבם החומרי של היהודים, ותקדם מוסדות חינוך, עיתונות וספרות ברוח התורה, והכל מתוך הקפדה שלא לנתק את הלאומיות מן הדת. מנהיגי התנועה ראו בהשקפה הציונית, המעמידה את קיום העם רק על שפה וארץ תוך קיצוץ עיקרי האמונה, סכנה מהותית לקיומה של היהדות, וביקשו ליצור חזית מלוכדת שתילחם במגמות אלו ⁵.

כדי להתמודד ביעילות מול עוצמתה של ההסתדרות הציונית באותו מגרש פוליטי, בחרה התנועה החדשה לאמץ במידה רבה את המבנה הארגוני והדמוקרטי של יריבתה. היא כוננה מוסד עליון שכונה "הכנסייה הגדולה", אשר שימש ככינוס עולמי למקבלי ההחלטות והיווה הקבלה ברורה לקונגרס הציוני. למול תשלום ה"שקל" הציוני, שהעניק את זכות הבחירה לקונגרס, הונהג תשלום ה"סלע" עבור צירי התנועה. אסטרטגיית החיקוי לא נותרה נחלתם של מוסדות ההנהגה המרכזיים בלבד, אלא הועתקה לכל שדרות הפעילות של התנועה. כך נוסדה "קרן היישוב" כמענה לקרן הקיימת לישראל לשם מימון עבודה ארץ-ישראלית, והוקמה רשת מסועפת של תנועות נוער וצעירים, דוגמת "הנוער האגודתי", "עזרא", "צעירי אגודת ישראל", "פועלי אגודת ישראל" ו"בנות אגודת ישראל". תנועות אלו שאבו השראה ארגונית מתנועות הנוער הציוניות, אימצו דפוסי התנהגות דומים ואף השתמשו בביטויים לשוניים מקבילים ובמערכי הכשרה משלהן. על אף הניגוד האידיאולוגי החריף ששרר בין המחנות, הדמיון הארגוני והמנגנוני יצר במרוצת השנים שפה פוליטית משותפת, אשר הקלה לימים על יצירת קשרים ושיתופי פעולה מעשיים בין התנועות ⁵.

היחס ההלכתי והמעשי לארץ ישראל

בחינת התייחסותה של מנהיגות יהדות פולין ורבניה אל העלייה לארץ ישראל מעלה תמונה מורכבת שסותרת את ההנחה המקובלת בדבר התנגדות גורפת. בעקבות עליית תרמ"ב (הידועה כעלייה הראשונה), החל בירור רעיוני והלכתי מעמיק ביחס למצוות יישוב הארץ בעת החדשה. כבר בשנת 1892 קבע רבי אברהם מסוכצ'וב, בעל ה"אבני נזר" שהיווה סמכות הלכתית מרכזית בפולין, כי קיימת חובה לעלות לארץ ישראל. פסיקתו התנתה את העלייה בשני תנאים מהותיים: ראשית, שהעלייה תתאפשר על ידי שלטונות הארץ, ושנית, שלעולים תהיה יכולת להתקיים ולהתפרנס מעבודתם בארץ, בניגוד להסתמכות על כספי תרומות מחוץ לארץ שאינה נחשבת לחיים ראויים בארץ ישראל. פסיקה זו פתחה פתח ליוזמות התיישבותיות מתוך הציבור החרדי, וכבר בראשית שנות העשרים החלה התארגנות מעשית של חסידים. חברות כגון "בית ונחלה", שיסדה את העיר בני ברק, וכן חברות "נחלת יעקב" ו"עבודת ישראל" שהקימו את כפר חסידים, הדגימו את יישומה המעשי של השאיפה החרדית להתיישבות יצרנית בארץ.

נקודת תפנית משמעותית ביחסה של היהדות החרדית לארץ ישראל נרשמה בהנהגתו של האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר (ה"אמרי אמת"). בשונה מרוב חבריו האדמו"רים בפולין, שחלקם אף לא ראו בעין יפה את נסיעותיו התכופות, הציג האדמו"ר חיבה יתרה לארץ וביקר בה חמש פעמים החל משנת 1921. על מנת להסביר את משיכתו לארץ, היה האדמו"ר נוהג לומר: "אני כמו חסיד שמוכרח מדי פעם לבקר את רבו, כך אני מוכרח בכל כמה שנים לבקר את האם – ארץ ישראל".

במהלך ביקוריו, גיבש האדמו"ר מגור תפיסת עולם מעשית ביחס להתיישבות. לאחר שחזר מביקורו הראשון, פרסם איגרת פומבית לחסידיו בה תיאר את התרשמותו החיובית וקרא לעשייה כלכלית: "הנני שבע רצון מאוד, בראותי כי יכולים גם לבוא אל המנוחה ולהתנהג שם בדרכי היהדות, ומי אשר חננו הש"י בהון, יכול בלי ספק למצוא שם את פרנסתו במנוחה שלמה ולשמור היהדות כראוי באין מעצור. אולם גם אלו שאין יכולים ואין חפצים להשתקע בארץ הקודש – יפרישו כל אחד מהונו סכום מסוים ולקנות לו שם חבל נחלה, והוא נושא פירות גם בעולם הזה". הוא אף יישם את קריאתו הלכה למעשה, כאשר ייסד חברת מניות ורכש בעיר יפו עשרים אלף אמות במטרה לבנות עליהן בניינים וחנויות, בקוראו לחסידיו ללכת בעקבותיו לעשייה ממשית.

תפיסתו המהפכנית של האדמו"ר מגור הושלמה לאחר פגישתו בארץ עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק. המסקנה שאליה הגיע הייתה שעמידה מנגד וביקורת פסיבית על החלוצים החילונים אינן מועילות. תחת זאת, הורה לחסידיו לעלות לארץ ישראל, לרכוש בה קרקעות ולהגדיל את השפעתם הדמוגרפית והרוחנית מתוך עשייה מבפנים. בעקבות הנחיה זו עלו רבים מחסידי גור ארצה, ובירושלים הוקמה ביוזמתו ישיבת "שפת אמת", שהפכה לגרעין המרכזי של החסידות בארץ ישראל והיוותה עוגן רוחני להתיישבות החרדית.

לצד העשייה המעשית, התמודדה המנהיגות הרבנית עם סוגיה הלכתית כבדת משקל שעמדה במוקד הפולמוס מול הציונות: איסור שלוש השבועות. על פי התלמוד במסכת כתובות, הושבעו ישראל "שלא יעלו בחומה" ו"שלא ימרדו באומות". איסור זה היווה מחסום הלכתי מסורתי בפני עלייה המונית וריבונות פוליטית בטרם ביאת המשיח. אולם, בעקבות הצהרת בלפור (1917) והחלטות ועידת סן-רמו (1920) שהעניקו הכרה בינלאומית לזכותו של העם היהודי לבית לאומי, השתנתה התפיסה בקרב רוב מנהיגי אגודת ישראל. מנהיגי התנועה, ובהם יעקב רוזנהיים וד"ר יצחק ברויאר, ראו בהסכמת אומות העולם "אצבע אלוהים" המהווה היתר הלכתי מובהק לבניין הבית הלאומי בלא לעבור על איסור המרידה באומות.

גישה חיובית זו קיבלה ביטוי פומבי בכנסייה הגדולה השלישית של אגודת ישראל בשנת 1937, עת נידונה שאלת החלוקה וגורל ארץ ישראל. הרב יהודה לייב צירלסון, מראשי מועצת גדולי התורה, קבע כי הפעילות המדינית היא פועל יוצא של רצון ההשגחה והתיר את שיתוף הפעולה המדיני באומרו: "…עם כל הכאב העצום על הקטנת נחלתנו מורשת אבות, עלינו לקבל את עצמות הענין בשמחה… באשר כך היא ההשגחה העליונה המתגשמת ע"י פקודת הממשלה הבריטית… התכוננות ממלכת ישראל קטנטנה באה הפעם בתור אותו המשהו הנחוץ בשביל חלום הנס השלם…".

למול הגישה הפרגמטית של הקו הרשמי של אגודת ישראל, התייצבו חוגים קנאיים ששללו מכל וכל את ההיתר ההלכתי לפעילות לאומית. באותה כנסייה גדולה קם הרב מרדכי רוטנברג מאנטוורפן ושלל את דברי הרב צירלסון, בטענה שהקמת מדינה טרם ביאת המשיח היא עבירה על השבועות והיא עלולה להפסיד את גאולת המשיח האמיתית. מחוץ לאגודת ישראל, הוביל האדמו"ר ממונקאטש, הרב חיים אלעזר שפירא, קו חריף ואנטי-ציוני מובהק. הוא לעג למנהיגי אגודת ישראל שהושפעו מההכרזות המדיניות, וקבע כי הם התבשמו מהמנדט של "בעל פעור מלונדון", תוך שהוא מדמה את הצהרת בלפור לעבודה זרה ואת הפעילות הציונית לחטא העגל. לגישה זו שותף היה גם האדמו"ר מסאטמר, הרב יואל טייטלבוים, שהפך לאחד המתנגדים החריפים ביותר של אגודת ישראל בשל שיתוף הפעולה שלה עם המוסדות הציוניים.

לצד המתנגדים מטעמים של גאולה ניסית, בלטה עמדתו המחמירה של הרב אלחנן וסרמן, חבר מועצת גדולי התורה. מלחמתו של וסרמן בציונות לא נשענה בהכרח על פולמוס "שלוש השבועות", אלא על עצם מהותה החילונית של התנועה. הוא ראה בלאומיות המודרנית המבקשת להיות "ככל הגויים" משום עבודה זרה, כינה את הציונות מהדורה של היבסקציה הרוסית (המחלקה היהודית שדיכאה את המסורת), והאשים כי מוסדות החינוך החילוניים של הציונות הם שמביאים בעקיפין את הצרות והאסונות על העם היהודי. עמדתו ביטאה קול נוקשה שדרש התבדלות מוחלטת, בניגוד לקו הרשמי שאפשר שיתוף פעולה פוליטי מוגבל למען בניין הארץ והצלת יהודים.

המאבק הפוליטי ומשבר הסרטיפיקטים

הזירה הפוליטית של יהדות פולין בין מלחמות העולם התאפיינה במאבק חריף ובלתי מתפשר בין ההסתדרות הציונית לבין אגודת ישראל, מאבק שעיצב את גורל הקהילה הגדולה ביותר באירופה. בראש המחנה הציוני ניצב יצחק גרינבוים, מנהיג סיעת "על המשמר", שדגל בקו מיליטנטי ונוקשה כלפי השלטון הפולני. מתוך אמונה כי ניתן לחזק את מעמד היהודים באמצעות כוח פוליטי מאוחד, יזם גרינבוים באוגוסט 1922 את הקמת "בלוק המיעוטים הלאומיים" – גוש טכני שאיגד יהודים, גרמנים, רוסים, אוקראינים ובלארוסים תחת הדרישה להפוך את פולין למדינת לאומים. אגודת ישראל נגררה לגוש זה שלא מרצונה, בעוד מפלגות אחרות כמו הבונד ופועלי ציון סירבו להצטרף. נאומי התוכחה של גרינבוים בסיים הפולני, שבהם כינה את פולין "גיהינום" והטיח האשמות קשות בשלטון, עוררו את זעמם של מפלגות הימין הפולניות ⁶. הקמת הגוש נתפסה בעיני הפולנים כקנוניה אנטי-ממלכתית שנועדה לפגוע באופייה הלאומי של המדינה, והתוצאות בשטח היו הרסניות: גל של פוגרומים, חרם כלכלי על עסקים יהודיים, וחקיקה אנטישמית שכללה את הגבלת הסטודנטים באוניברסיטאות וניסיונות לאסור את השחיטה הכשרה. לאחר רצח נשיא פולין גבריאל נרוטוביץ, שנבחר בקולות המיעוטים, התפרק הגוש והותיר את היהודים מבודדים מתמיד.

אל מול גישתו הלוחמנית של גרינבוים, שהובילה למבוי סתום, ניצבה המדיניות הפרגמטית והשתדלנית של אגודת ישראל. מנהיגי האגודה העדיפו שיתוף פעולה והידברות עם הממשלה על פני עימות חזיתי, מתוך מטרה עליונה להגן על המסגרת הדתית של הקהילה ולהבטיח את קיומה הפיזי והרוחני. לקראת בחירות 1930, לאחר קריסת גוש המיעוטים, זכתה אגודת ישראל ב-38% מקולות היהודים והצטרפה לשיתוף פעולה עם הממשלה הפולנית, תוך ויתור על דרישות חסרות סיכוי לאוטונומיה לאומית ⁶. צעד זה עורר את חמתו של גרינבוים, שניצל את בימת הסיים ב-1932 כדי לתקוף את הממשלה הפולנית על תמיכתה ברבנים, תוך שהוא מכנה את מנהיגי אגודת ישראל במילים: "את מי העליתם על מרכבת הניצחון הגדול שלכם בבחירות? את מורדי האור היהודים!". העוינות בין המחנות זלגה לפעילות היומיומית בתוך הקהילות. כאשר אגודת ישראל זכתה בניהול קהילת ורשה ב-1932, סירבו הציונים לשתף פעולה והפכו לאופוזיציה אלימה, עד כדי התפרצות לאולם המועצה ופציעת יושב הראש מטעם אגודת ישראל. המאבק הגיע לנקודת אל-חזור בבחירות 1936, כאשר נוצר שוויון משולש בין החרדים, הציונים והבונדיסטים. סיעת "על המשמר" סירבה בעקשנות לכל קואליציה עם אגודת ישראל, שיתוק שהוביל לכך שראש עיריית ורשה מינה קומיסר פולני לניהול הקהילה היהודית הגדולה בעולם, שהותקפה על ידי גרמניה הנאצית שנים ספורות לאחר מכן כשהיא ללא הנהגה פנימית.

במקביל למאבק הפנימי בפולין, ניהלה אגודת ישראל מערכה ממושכת מול ההסתדרות הציונית על הזכות להיות מיוצגת באופן שוויוני במוסדות הלאומיים ובסוכנות היהודית. בעקבות החלטות סן-רמו, ההסתדרות הציונית שאפה למונופול מוחלט על ייצוג העם היהודי ועל המפעל הארץ-ישראלי. בנובמבר 1919 הציגה אגודת ישראל להנהלה הציונית בלונדון שורת דרישות, ובהן הבטחת ייצוג שוויוני במחלקת ההגירה ובמוסדות השלטון המרכזיים שיוקמו, תוך התנגדות נחרצת למתן מונופול לגוף אחד על העלייה וההתנחלות. ההנהגה הציונית דחתה דרישות אלו על הסף. ניסיונותיה של אגודת ישראל לפנות ישירות לנציב העליון הרברט סמואל, ולבקש הקצאת רישיונות עלייה נפרדים לחבריה, נתקלו בזעם רב מצד נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, שראה בכך איום על ההגמוניה שלו. ויצמן לא חסך במילים בוטות כדי להכפיש את אגודת ישראל בעיני הבריטים. במכתב ששיגר באוקטובר 1925 לקולונל פרדריק קיש, מנהל המחלקה המדינית בירושלים, כתב ויצמן: "מאחר שבפועל אין הם מייצגים דבר… אין בידם ממון, אין בידם קרקע… הארגון כולו נישא על כתפי כמה 'פנאטים' מוכשרים מפרנקפורט אמיין, שונאי פלשתינה, אויבי בריטניה, שונאי דעת, עם אופי של אנשי ימי הביניים. מדהים הדבר שהנציב העליון מייחס חשיבות כה רבה לאנשים אלה". הדרה זו נמשכה שנים ארוכות, גם כאשר ויצמן הסכים לצרף לסוכנות המורחבת בעלי הון אמריקאים שאינם ציונים, אך המשיך לדחות את נציגי היהדות החרדית.

מונופול זה של התנועה הציונית תורגם לשליטה מוחלטת של "המשרד הארץ-ישראלי" בוורשה על חלוקת הסרטיפיקטים – רישיונות העלייה שהנפיקה ממשלת המנדט. תחת הנהגתו של יצחק גרינבוים, שב-1933 עלה ארצה, יושמה בקפידה אידיאולוגיה של "עלייה סלקטיבית". התפיסה סוציאליסטית ששלטה בכיפה, קבעה כי החברה החדשה בארץ ישראל חייבת להיות יצרנית וחקלאית, בעוד סוחרים ואנשי המעמד הבינוני נתפסו כגורמים טפילים. גרינבוים אף הצדיק את האפלייה בהגדרתו למושג הבניין: "אם באים אל הארץ כדי לשמור על הגחלת שלא תכבה – אין זה בניין… אין זה עדיין בניין לפי המובן שנתנו למילה זו בימי פינסקר והרצל". כתוצאה ממדיניות זו, ניתנה עדיפות מוחלטת לבוגרי חוות ההכשרה של תנועת "החלוץ", בעוד שיהודים חרדים ובני המעמד הבינוני נדחו באורח קבע. האבסורד הגיע לשיאו בימי העלייה השלישית, כאשר ההנהלה הציונית בחרה להשתמש רק בחלק קטן מהסרטיפיקטים שהקציבו הבריטים, וויתרה על רישיונות יקרים מפז משום שלא מצאה עולים שהתאימו להשקפת עולמה.

ההשלכות של מדיניות העלייה הסלקטיבית היו הרסניות עבור ההמונים החרדים בפולין. אגודת ישראל, שייצגה כשליש מיהודי פולין, זכתה לנתח זעום של כשישה אחוזים בלבד ממכסת הסרטיפיקטים. הרב גולדברג תיאר בכאב את המצב ההיסטורי: "היו שנים רבות שהציונים, ברוב טיפשותם, גרמו לכך שלא תינתן רשות לעלות אלא לחלוצים, ואגודת ישראל קיבלה רק שישה אחוז מן הסרטיפיקטים שאושרו לעלייה". הוא אף העיד כי גרינבוים, במסגרת מאבקו, לא היסס להלשין לשלטונות המנדט על רבנים שניסו לאשר סרטיפיקטים של "רב" לאנשים שאינם רבנים רק כדי להציל את חייהם ולהעלותם ארצה. רק בשנת 1933, בעקבות מאבקים ולחצים, נחתם הסכם שהעניק לאגודת ישראל 6.5% מכלל הסרטיפיקטים, תמורת הבטחה לשיתוף פעולה מדיני. מכסה זו רחוקה הייתה מלספק את הצרכים, והותירה את רוב מבקשי העלייה החרדים בפולין חסרי אונים מול סדרים שתוארו על ידי הסופר משה שמיר כ"סדרים פרוטקציוניים והגבלות משלהם עד כי ההמתנה לסרטיפיקט הייתה לסיוט רב-שנים וחסר תוחלת". מציאות זו שומטת את הקרקע תחת הטענה ההיסטורית כי חרדי פולין נמנעו מעלייה אך ורק בשל התנגדות רבניהם; בפועל, רבבות יהודים חרדים שניסו להימלט מהאנטישמיות הגואה והמצוקה הכלכלית, נחסמו בשערי הארץ בשל מנגנון חלוקה מפלגתי שהדיר אותם מן המפעל הארץ-ישראלי.

חלוציות חרדית והגשמה מעשית

השאיפה האגודאית להציב קונטרה התיישבותית לציונות לא נותרה בגדר פולמוס תאורטי או מאבק פוליטי בלבד, אלא תורגמה לעשייה חלוצית והגשמה מעשית. בקרב הצעירים האגודאים צמח חזון ליצירת הוויה חברתית-דתית ייחודית בארץ ישראל, אשר זכתה לכינוי "היישוב השלישי". מושג זה נטבע ופותח על ידי הרב שאול (פרדי) לוסטיג ⁷, איש חינוך והוגה דעות ששורשיו בהונגריה ויליד העיר פרנקפורט דאודר בגרמניה, יחד עם סמי סטולברג, מעל גבי הירחון הנושא שם זה. המודל של "היישוב השלישי" נועד להציב חלופה כפולה: מחד גיסא, הוא דחה את המודל של "היישוב החדש", אשר בנה את הארץ אך היה בעל צביון חילוני-ציוני; מאידך גיסא, הוא היווה אלטרנטיבה ל"יישוב הישן", אשר אופיין בשמרנות ירושלמית שדחתה את המודרנה ותואר כמי ש"חי בלי השפעה ניכרת, כממלכה לעצמה, מתרחק מכל דבר חדש ובונה". גישת היישוב השלישי, שניזונה ממשנת "תורה עם דרך ארץ" של הרש"ר הירש – שאת ספרו "חורב" תרגם לוסטיג לעברית – דגלה בסינתזה הדוקה. היא העלתה את בניין הארץ, החקלאות והעבודה המקצועית לדרגת ערך דתי, מתוך מחויבות טוטאלית להלכה, מתוך מטרה לאפשר ליהודי החרדי עצמאות רוחנית וחיים יוצרים ומודרניים ללא פשרות.

חזון זה קרם עור וגידים עם הקמתן של תנועות נוער ופועלים אגודאיות שחרתו על דגלן את העבודה הארץ-ישראלית ⁸. בין השנים 1933 ל-1935 נמנה לוסטיג עם מייסדי "הנוער האגודתי" בגרמניה, ארגון שאיחד את תנועת "עזרא" ו"צעירי אגודת ישראל" (צא"י) ופעל להכשרת צעירים חרדים לעלייה ולחיי מעשה. במקביל, בפולין, יזמו חברי צא"י נקודות הכשרה שפעלו כקיבוצים כפריים ועירוניים כדי לעמוד בדרישות המנדט לעלייה. צעירים אלו נתפסו כגיבורים בעיתונות התנועה, שאף חיברה עבורם את "המנון לעולים", אשר פיאר את המעדר, המחרשה והפטיש לצד האמונה באל. גם תנועת פועלי אגודת ישראל (פא"י), שהתגבשה כתנועה עצמאית במחצית השנייה של שנות העשרים, הציבה את ההתיישבות כיעד מרכזי והקימה בשנת 1931 את "החלוץ של פא"י". הארגון סיפק הכשרה חקלאית ומקצועית במטרה להוות אלטרנטיבה למצוקת יהודי פולין, תוך שאיפה לבנות בארץ חברה המבוססת על צדק חברתי-תורני ושוויוניות.

עורו אחים, עורו אחים, אל תנומו

לעזרת השם בגיבורים אנא קומו,

גבורת ישראל מני דורות קדומים

התעוררו, התעוררו, והיו לנס-לאומי.

גבורתנו לא לחרב ולא לכדון

[…] – מעדר ומחרשה, פטיש ואנך

הבוחר בישראל, השוכן בירושלים !

רצה ארץ הרוינו בדם ובזעת אפים

וכמו אבותינו אז עת ארץ זו כבשו,

לנו קול ממרום יען: "עלו, עלו ורשו!"

גבורתנו לא לחרב…

הרוח החלוצית לא פסחה על הנשים ביהדות החרדית, ומצאה את ביטויה במסגרת תנועת "בנות אגודת ישראל" שהתגבשה בפולין. הנהגת התנועה הקימה קיבוצי הכשרה ייעודיים לבנות שביקשו לעלות לארץ ישראל. ההכשרות הללו לא נוצרו רק כחיקוי להכשרות הבנים, אלא נבעו מצורך כלכלי ונפשי עמוק: בנות רבות שעלו ארצה הגיעו בגפן וחסרו עורף משפחתי. המסגרת הקיבוצית השיתופית סיפקה להן תמיכה הדדית, ביטחון כלכלי ואווירה של משפחה. עם עלייתן, העשייה נמשכה, ואחד הקיבוצים הראשונים של בנות אגודת ישראל הוקם דווקא בלב העיר העברית והחילונית תל אביב, שם עבדו חברות הקיבוץ בעבודה יצרנית במסגרת קואופרטיב לתפירה.

בארץ ישראל הובילה תפיסת ההגשמה המעשית של פא"י לשיתופי פעולה חסרי תקדים עם מחנה הפועלים הציוני. בניגוד לקו הבדלני, פא"י ראתה עצמה כחלק בלתי נפרד ממחנה הפועלים העברי; היא השתלבה בלשכות העבודה של הסתדרות העובדים הכללית ואף שיתפה עמה פעולה פיזית בהפגנות וב"משמרות למען עבודה עברית". יתרה מכך, בשנת 1946 קיבלה הנהגת פא"י החלטה דרמטית כאשר הסכימה לקבל קרקע מידי הקרן הקיימת לישראל לשם הקמת קיבוץ חפץ חיים, צעד שעמד בניגוד מובהק לעיקרון האגודאי שאסר להיעזר בקרנות של התנועה הציונית. גישה חלוצית-יצרנית זו עוררה ביקורת עזה מבית. הרב לוסטיג, שהפך לאחר עלייתו לאידיאולוג ומעצב הקו הרוחני של פא"י בישראל וייסד ב-1951 בית ספר תיכון מקצועי חרדי לבנות ברמת גן, הותקף בחריפות במאי 1947 על ידי הרב עמרם בלוי, עורך "קול ישראל" ומאנשי היישוב הישן, בשל מאמריו שקראו לצורך של תלמידי ישיבה לצאת לעבודה. חרף הביקורת מצד הגורמים השמרניים, המשיך האגף החלוצי באגודת ישראל ליישם את חזון היישוב השלישי, תוך הוכחה כי ניתן לשלב נאמנות להלכה ולמסורת עם עשייה לאומית ובניין הארץ הלכה למעשה.

מהשואה למדינת ישראל

פרוץ מלחמת העולם השנייה והשואה המיטו חורבן על יהדות אירופה בכלל ועל יהדות פולין בפרט, ופגעו אנושות במרכז הכובד הדמוגרפי והרוחני של אגודת ישראל. המנהיגות הרוחנית של התנועה, שכללה את חברי מועצת גדולי התורה, ראשי הישיבות ותלמידיהם, ישבה ברובה בפולין ונספתה ברובה הגדול. בנימין מינץ תיאר בערב ראש השנה תש"א את עומק השבר כשאמר: "היהדות החרדית נפגעה בשנת ת"ש יותר מכל חלקי האומה. נהרסו ונחרבו מבצרי העוז של התורה והמסורה…". ארבע שנים מאוחר יותר, העריך מנהיג התנועה, הרב יצחק מאיר לוין, כי אגודת ישראל איבדה כמיליון מחבריה, שהיוו כשמונים אחוזים מכלל התנועה ⁹. בנאומו תיאר את גודל האובדן: "רק במוסדות התורה והחינוך בפולין מהישיבות ועד 'בית יעקב' היו לנו מאה וחמישים אלף חניכים ובני-נוער. אם נגולל את כל החורבן, מה שהיה לנו ומה שחסרנו, ניטל כח הדיבור והמחשבה". חורבן זה אילץ את שרידי ההנהגה להעתיק את מוקדי הכוח הפוליטיים והרוחניים מחוץ לאירופה הכבושה. עם הימלטותם לארץ ישראל של האדמו"ר מגור וחתנו הרב לוין במאי 1940, וכן הגעתו של יו"ר הוועד הפועל העולמי ד"ר פנחס כהן, הפכה ארץ ישראל למרכז קבלת ההחלטות. במקביל, התגבשו מוקדי השפעה נוספים בלונדון, שם פעל המזכיר המדיני אהרן הארי גודמן, ובניו יורק, תחת הנהגתו של הרב אליעזר סילבר ויעקב רוזנהיים שהשתקע בארצות הברית. שינוי זה בהנהגה בארץ ישראל גם הביא לדחיקת אנשי היישוב הישן ממוקדי ההשפעה, מה שהוביל בסוף שנות השלושים לפרישת קבוצה קנאית מהתנועה שהקימה את "נטורי קרתא".

המציאות האיומה של השמדת יהודי אירופה והצורך הנואש להציל את הפליטים, חייבו את אגודת ישראל לשנות את מדיניותה הלכה למעשה ולזנוח חלק ניכר מעקרונות ההתבדלות החמורים שאפיינו אותה בעבר. הנהגת התנועה הבינה כי אין בידה די משאבים כלכליים וארגוניים כדי לשקם את עולם התורה ולהציל את שארית הפליטה בכוחות עצמה, ונאלצה לשתף פעולה באופן הדוק עם הסוכנות היהודית ועם מוסדות היישוב הציוני. אגודת ישראל נאבקה על הזכות להיכלל בוועד ההצלה של הסוכנות היהודית, חרף הדחייה שחוותה בעבר, ומשנכללה בו, דרשה להציב את פעילות ההצלה בראש סדר העדיפויות הלאומי. דרישה זו הובילה לעימותים נוקבים מתוך דאגה לחיי הניצולים. כך, למשל, בדיון בהנהלת הסוכנות ציטט יצחק גרינבוים את דרישתו של הרב לוין להפנות את כל המשאבים להצלה: "קחו מכספי קרן היסוד… האם לא תפסיקו את העבודה בארץ ישראל בשעה שיש תקופה כזאת, בשעה שרוצחים וטובחים יהודים במאות אלפים ומיליונים? אל תייסדו מושבות חדשות, תוציאו את הכספים לאותם הצרכים". למרות סירובו של גרינבוים, שקבע כי "הציונות היא מעל לכל", אגודת ישראל המשיכה בקו זה. מנהיגיה, ובהם הרב לוין עצמו, אף פנו ליריבים פוליטיים מובהקים כמו ד"ר חיים ויצמן, בבקשה לגייס תרומות בארצות הברית עבור הקמת מוסד מגורים ליתומות של בנות אגודת ישראל שהגיעו ארצה בגפן, וויצמן נעתר לכך מתוך תפיסתו את לוין כשותף ראוי.

לקראת סיום המנדט הבריטי, ובמסגרת המאבק המדיני לאישור הקמת המדינה באו"ם, נזקקה ההנהגה הציונית להציג חזית יהודית מאוחדת. שיתוף הפעולה עם אגודת ישראל הפך להכרח פוליטי, וראשי האגודה נדרשו להחליט כיצד להתייחס למדינה שבדרך. לאחר התלבטות בוועדה המדינית של התנועה אם לדרוש תחוקה מדינית תורנית מלאה כתנאי לתמיכה, הכריעה ההנהגה להסתפק בדרישות בסיסיות שיבטיחו את אורח חייה של הקהילה הדתית. סדרת פגישות בין דוד בן-גוריון לבין הנהגת אגודת ישראל, בהם הרב לוין, משה בלוי ויצחק ברויאר, שהחלו עוד ב-1944, הבשילה לכדי מסמך היסטורי שנשלח ב-19 ביוני 1947 על ידי בן-גוריון, הרב י"ל פישמן ויצחק גרינבוים בשם הנהלת הסוכנות. המכתב, שנודע לימים כהסכם ה"סטטוס קוו", הבטיח הסדרים בארבעה תחומים מרכזיים: הכרה בשבת כיום המנוחה החוקי במדינה, הבטחת כשרות בכל המטבחים הממלכתיים, מאמץ למנוע פילוג בעם סביב ענייני אישות, ומתן אוטונומיה מלאה לזרמי החינוך השונים. הסכם זה הפיג את החשש המרכזי של אגודת ישראל מפני חקיקה חילונית נגדית, וסלל את הדרך להשתלבותה של התנועה במערכות הפוליטיות של המדינה החדשה ¹⁰.

עם קום מדינת ישראל, בחרה אגודת ישראל להשתלב במוסדותיה הממלכתיים. התנועה לקחה חלק בממשלות הראשונות, כאשר הרב יצחק מאיר לוין מכהן כשר הסעד, ותמכה באופן מעשי בבניין הארץ, בקליטת העלייה ובביטחון, כשם שהאדמו"ר מגור עצמו חיזק את רוח חסידיו בעת המצור על ירושלים. עם זאת, שותפות זו נעדרה כל אידיאליזציה ציונית; אגודת ישראל סירבה בתוקף להעניק למדינה משמעות תאולוגית משיחית או להגדירה כ"אתחלתא דגאולה". עבורם, המדינה לא הייתה מימוש של חזון הגאולה, אלא מסגרת שלטונית שיש לפעול בתוכה כדי לשמור על גחלת התורה וההלכה. בכך, עבר המאבק החרדי-ציוני משלב של התנגדות לעצם קיומו של המפעל הלאומי בארץ ישראל, אל שלב של מאבק פרלמנטרי וציבורי מתמיד על אופייה, צביונה ודמותה הרוחנית של החברה הישראלית. ביטוי מזוקק למהות המאבק החדש השמיע הרב לוין מעל בימת הכנסת, במהלך הדיון על חוק שירות ביטחון: "[המחלוקת היא] אך ורק על מהותו ודמותו הרוחנית של עם ישראל: מה הוא הכוון של "החברה החדשה" שרוצים להקים כאן… לא היה מעולם ויכוח על ארץ ישראל, על בנין הארץ… על המדינה, על התיישבות או על ביטחון… הוויכוח היה על העיקר, על התוכן, על הצורה ועל היסוד: אם אנחנו עם ה', ממלכת כהנים וגוי קדוש, או ככל הגויים בית ישראל ? ויכוח זה לא רק שלא נסתיים עם קום המדינה… אלא להפך עם הקמת המדינה הוא מתחיל מחדש וביתר שאת".

במדינת ישראל

עם הקמת המדינה ובמהלך העשורים הראשונים לקיומה, התמודד הציבור החרדי עם אתגר עיצוב דרכו במציאות של ריבונות יהודית חילונית. נקודת המפנה הדרמטית בהתפתחותו של ציבור זה, המהווה את גלגולו והמשך דרכו של רעיון ההגשמה החרדית בארץ, התרחשה לאחר המהפך הפוליטי של שנת 1977. הברית הפוליטית שנרקמה בין המפלגות החרדיות לבין ממשלות הליכוד שינתה מן היסוד את מעמדה הכלכלי והחברתי של הקהילה. במסגרת ההסכמים הקואליציוניים בוטלה המגבלה ההיסטורית על מספר תלמידי הישיבות הזכאים לפטור משירות צבאי תחת ההסדר "תורתם אומנותם". צעד זה יצר מציאות חסרת תקדים שבה מספר האברכים הפטורים מגיוס זינק מ-8,240 בשנת 1977 ל-64,605 בשנת 2015. במקביל, הורחבה באופן משמעותי הזכאות לקצבאות ילדים, שהטיבו עד אז בעיקר עם משפחות יוצאי צבא, ומאוחר יותר אף נחקק "חוק הלפרט" שהגדיל את הקצבאות החל מהילד החמישי. מדיניות זו סיפקה את התשתית הכלכלית לבנייתה של "חברת הלומדים", ותרמה לעלייה דרמטית בשיעור הילודה; בבני ברק, למשל, שיעור המשפחות עם שישה ילדים ויותר שולש בתוך עשור אחד בלבד, מ-5% בשנת 1977 ל-15.1% בשנת 1987.

ברית זו השתלבה היטב בשינוי הסדר הכלכלי בישראל והמעבר לכלכלה נאו-ליברלית. ככל שמדינת הרווחה פורקה והשירותים הציבוריים האוניברסליים צומצמו, הפכו המפלגות החרדיות לנותנות שירותים קהילתיים מתוקצבים. עמותות, מוסדות חינוך, וארגוני רווחה וסעד חרדיים מילאו את החלל שהותירה המדינה, ובכך נוצר מנגנון של "מגזריות" שבו ההנהגה הפוליטית והדתית הפכה למתווכת בלעדית של משאבים. מודל זה התרחב גם מעבר לגבולות החרדיות האשכנזית עם הקמתה של מפלגת ש"ס. תחושת הקיפוח של האברכים המזרחים בתוך מערכת אגודת ישראל, אשר ניתבה את התקציבים הייחודיים בעיקר למוסדות אשכנזיים, הולידה מרד פנימי. מרד זה הוביל להקמת רשת חינוך עצמאית ומסגרת פוליטית שייצגה ציבור מזרחי ומסורתי רחב, שנדחק משאר המערכות במדינה. שיתוף הפעולה החרדי עם הליכוד סייע למעשה להעביר את צעדי ההפרטה והצמצום במשק הכללי, שכן הציבור החרדי פוצה באותה עת באמצעות תקציבים מגזריים ומקומיים שהבטיחו את יציבותו ואת נאמנותו הפוליטית ארוכת הטווח ¹¹.

על אף התדמית של ציבור עני הנשען על תמיכות ממשלתיות, החברה החרדית בישראל פיתחה מודל מעשי של "קפיטליזם חרדי", המשלב יזמות פרטית, חופש כלכלי ושמרנות תרבותית ¹². הכלכלה החרדית הפנימית מתאפיינת בצרכנות מחושבת, המאפשרת למשקי הבית להוציא בממוצע 12% פחות ממשקי בית לא-חרדיים, על אף גודל המשפחה. נדבך מרכזי בכלכלה זו הוא מערכת בנקאות פרטית וענפה של קופות גמ"ח (גמילות חסדים), המעניקות הלוואות ללא ריבית בכפוף להצגת ביטחונות וערבים. מערכת זו מאפשרת לציבור להתנהל כלכלית מחוץ למערכת הבנקאית המסורתית ומבלי להיכנס לחובות כבדים. לצד זאת, מתקיימת יזמות כלכלית ענפה הפועלת לעיתים מתחת לרדאר הרגולטורי, החל מעסקים קטנים ושירותי מלאכה קהילתיים ועד למוסדות חסידותיים גדולים המנהלים מערכות עסקיות ונכסי נדל"ן המגלגלים מיליוני שקלים. מחקרים אף מראים כי הציבור החרדי מחזיק באוריינטציה קפיטליסטית מובהקת: הוא מעדיף מיסוי נמוך ושירותים ממשלתיים מינימליים על פני מדינת רווחה רחבה, מתוך שאיפה לשמור על חירות ואוטונומיה קהילתית, דבר המשתקף גם בדרישה לחופש בחירה מלא במערכת החינוך הפרטית שלהם.

ההתפתחות הדמוגרפית המואצת והמגבלות הכלכליות יצרו גם שינוי מרחבי עמוק, שהחל להיראות בעקבות משבר דיור חריף. צמצום הבנייה הציבורית בתוך תחומי הקו הירוק – שצנחה מ-27,730 דירות בשנת 1975 ל-7,320 בלבד בשנת 1983 – דחף את הציבור החרדי לחפש פתרונות דיור חלופיים. פתרונות אלו נמצאו בדמות השקעות ממשלתיות נרחבות בדיור בר-השגה מעבר לקו הירוק. ההגירה החרדית להתנחלויות הפכה למסיבית; עד שנת 2014 התגוררו ביהודה ושומרון כ-125 אלף חרדים, שהיוו כ-30% מכלל תושבי ההתנחלויות וכ-15% מכלל הציבור החרדי בישראל. מעבר זה לא נבע בראשיתו ממניעים אידיאולוגיים של אחיזה בשטחים, אלא מביקוש קריטי למרחב מגורים. עם זאת, התבססות זו הובילה בהדרגה לשינוי בעמדות הפוליטיות של הציבור ושל ההנהגה הרבנית לטובת מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון.

מגמת ההתפשטות המרחבית החרדית ממשיכה גם כיום ומעצבת מחדש את מפת ההתיישבות בדרום הארץ, כאשר דה פקטו, הציבור החרדי הוא זה שמגשים בימינו את החזון ההיסטורי של "הפרחת השממה". ציבור זה מהווה כיום את האוכלוסייה המהגרת דרומה בכמות הגדולה ביותר, עם מעבר המוני לערים כדוגמת שדרות, נתיבות, אופקים, באר שבע, דימונה וערד. מציאות דמוגרפית זו מתחברת לקידומן של תוכניות פיתוח נרחבות בנגב המזרחי לאורך כביש 31, מרחב שזכה לכינוי "חגורת התנ"ך" הישראלית ¹³. באזור זה, שבו העיר ערד כבר הגיעה לשיעור של כ-34% חרדים המעורבים משמעותית בהנהגת העיר, מתוכננים לקום שורת יישובים דתיים וערים חרדיות, בהן כסיף ותילה, ובכך להפוך את כל השטח בין שדרות לערד לדומיננטי חרדי. תנופת בנייה והגירה זו מהווה יישום מודרני של המושג מתולדות הציונות, שתיאר את המאמץ להפוך אזורי מדבר, ביצות ואדמה לא מעובדת ליישובים פורחים, לחקלאות משגשגת ולמרכזי חיים. בן-גוריון ראה בנגב את המפתח לעתידה הכלכלי, הביטחוני והמוסרי של המדינה, והאמין ששיכון מיליוני יהודים בדרום יבטיח את קיומה לדורות. בנאומיו הטיף בן-גוריון: "אנו נדרשים לפיתוח מקסימלי של היש, ז״א ישוב השממה. יש להוציא אלפים ורבבות מן העיר אל הכפר, מן העיר אל הנגב". כיום, אותם אלפים ורבבות היוצאים אל הנגב מורכבים ברובם הגדול ממשפחות חרדיות המממשות חזון זה הלכה למעשה, מבחירה ולא מכפייה.

התבססותה של חברה זו מלווה לאורך השנים בחיכוך מתמיד בין שאיפתה לאוטונומיה רחבה לבין מוסדות המדינה הריבונית. הדבר בא לידי ביטוי במאבקים חברתיים נוקבים על שמירת העצמאות בחינוך, ובסוגיית גיוס החובה. החברה החרדית רואה בהימנעות מגיוס – ובפרט בהתנגדותה הנחרצת לגיוס נשים מטעמי שמירה על התא המשפחתי ועל חירות הפרט – זכות יסוד, ופועלת דה-פקטו במודל של שירות התנדבותי. עוצמתה של האוטונומיה החרדית נחשפה בשיאה בעתות משבר לאומי, דוגמת מגפת הקורונה. בזמן המגפה, נמנעה הממשלה מהפעלת סנקציות מחמירות או תוכניות דיפרנציאליות שעלולות היו לפגוע ישירות ביישובים חרדיים, ואפשרה אכיפה חלקית בלבד של הנחיות הסגר באזורים אלו. השרה לשוויון חברתי וחברת קבינט הקורונה דאז, מירב כהן, תיארה מציאות זו באופן מפורש: "הייתי חברה בקבינט הקורונה וראיתי באופן עקבי איך ברגע שמגיעים לדבר על החלטות שנוגעות לחברה החרדית, אז זה אקס־טריטוריה". מציאות זו ממחישה את המתח העמוק והבלתי פתור המלווה את מדינת ישראל בין הניסיון להחיל ממלכתיות אחידה לבין קיומה של קהילה המקיימת כלכלה, מרחב גאוגרפי והתנהלות פוליטית וחברתית כישות עצמאית וחזקה בתוך המדינה.

לקריאה נוספת

• יוסף פונד, "השתלבות והתבדלות: אגודת ישראל – מפלגה אורתודוקסית במדינה היהודית החילונית", הוצאת ראובן מס ירושלים, תשפ"ד.
• יוסף שלמון, "אם תעירו ואם תעוררו – אורתודוקסיה במצרי הלאומיות", מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו.
• יוסף פונד, "מיתוס או מציאות – אגודת ישראל בעיני העיתונות הישראלית", הוצאת ראובן מס ירושלים, תשפ"ו.
• שמואל אלמוג, יהודה ריינהרץ, אניטה שפירא, "ציונות ודת", מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ד.
• יוסף פונד, "תנועה בחרבות – מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה", הוצאת ראובן מס ירושלים, תשס"ח.
• רוזן, נעה, "היישוב השלישי": ההתפתחות ההיסטורית של האידיאולוגיה והפרקטיקה הכלכלית בקיבוצי פועלי אגודת ישראל, 1924-1967, אוניברסיטת בר אילן, תזה, הפקולטה למדעי היהדות, 2021.
• יצחק גוטליב, הרב קלמן כהנא: 'חזון ומעשה', 1948-1910, תשעט, עמ' 31 הערה 23.
• "היבטים היסטוריים של השואה", דעת – אתר לימודי יהדות ורוח, מכללת הרצוג.
• "ישראל אלתר", דעת – אתר לימודי יהדות ורוח, מכללת הרצוג.
• קים לגזיאל, ""אין לאזור תוכנית כלכלית, זה יהיה מרחב לא מתפקד": כך נרקמת "חגורת התנ"ך" הישראלית", דה מרקר, 17 במאי 2024.
• גל לירן, "קפיטליזם חרדי", אתר עלילונה.
• גל לירן, "החרדים והכלכלה הנאו-ליברלית בישראל", אתר עלילונה.
• גל לירן, "סטטוס קוו (ישראל)", אתר עלילונה.

הערות שוליים

1. "ישראל אלתר", דעת – אתר לימודי יהדות ורוח, מכללת הרצוג.
2. יוסף פונד, "מיתוס או מציאות – אגודת ישראל בעיני העיתונות הישראלית", הוצאת ראובן מס ירושלים, תשפ"ו. פרק "מיתוס – אמצעי לעיצוב מציאות פוליטית".
3. שמואל אלמוג, יהודה ריינהרץ, אניטה שפירא, "ציונות ודת", מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ד. פוליטיקה של סמלים , דת, והופעתו של אחד-העם.
4. יוסף פונד, "מיתוס או מציאות – אגודת ישראל בעיני העיתונות הישראלית", הוצאת ראובן מס ירושלים, תשפ"ו. פרק "מיתוס – אמצעי לעיצוב מציאות פוליטית".
5. יוסף פונד, "השתלבות והתבדלות: אגודת ישראל – מפלגה אורתודוקסית במדינה היהודית החילונית", הוצאת ראובן מס ירושלים, תשפ"ד. פרק "הציונות מול מסורת דתית".
6. "היבטים היסטוריים של השואה", דעת – אתר לימודי יהדות ורוח, מכללת הרצוג.
7. יצחק גוטליב, הרב קלמן כהנא: 'חזון ומעשה', 1948-1910, תשעט, עמ' 31 הערה 23.
8. רוזן, נעה, "היישוב השלישי": ההתפתחות ההיסטורית של האידיאולוגיה והפרקטיקה הכלכלית בקיבוצי פועלי אגודת ישראל, 1924-1967, אוניברסיטת בר אילן, תזה, הפקולטה למדעי היהדות, 2021.
9. יוסף פונד, "תנועה בחרבות – מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה", הוצאת ראובן מס ירושלים, תשס"ח. פרק א'.
10. גל לירן, "סטטוס קוו (ישראל)", אתר עלילונה.
11. גל לירן, "החרדים והכלכלה הנאו-ליברלית בישראל", אתר עלילונה.
12. גל לירן, "קפיטליזם חרדי", אתר עלילונה.
13. קים לגזיאל, ""אין לאזור תוכנית כלכלית, זה יהיה מרחב לא מתפקד": כך נרקמת "חגורת התנ"ך" הישראלית", דה מרקר, 17 במאי 2024.