כשמדברים היום על עתיד המלחמה, מדברים כמעט תמיד על רחפנים, בינה מלאכותית, לוחמה אלקטרונית וטילים מדויקים. אבל ככל ששדה הקרב נעשה שקוף יותר מלמעלה, כך עולה ערכו של מה שנמצא מתחת לפני הקרקע. לוחמת תת־קרקע – Subterranean Warfare – אינה שריד היסטורי. היא חוזרת להיות ממד מרכזי במלחמה המודרנית.
מנהרות שימשו צבאות במשך אלפי שנים. בווייטנאם הן אפשרו לווייטקונג לשרוד מול כוח בעל עליונות באוויר ובאש. בעזה, בלבנון ובאוקראינה אנו רואים את אותו היגיון בעידן חדש: רחפנים, חיישנים ואש מדויקת דוחפים פיקוד, לוגיסטיקה, רפואה ואמצעי לחימה אל מתחת לקרקע. צבא ארצות הברית עצמו מסיק מהמלחמות האחרונות כי התווך התת־קרקעי הופך משמעותי יותר ככל שהלחימה מעל הקרקע נעשית חשופה יותר.
העולם כבר יורד מתחת לקרקע
ארצות הברית מחזיקה תורה ייעודית למבצעים תת־קרקעיים, ו־DARPA השקיעה ב־Subterranean Challenge לפיתוח רובוטים ומערכות אוטונומיות המסוגלות לנווט, למפות ולחפש בסביבות ללא GPS ובתנאי תקשורת מוגבלים. באירופה מתקיימות כיום הכשרות תת־קרקעיות המשלבות כוחות מיוחדים, רובוטיקה ומיפוי אוטונומי.
הרעיון אינו חדש אפילו בצורתו הקיצונית. כבר ב־1971 חקר Los Alamos National Laboratory — מעבדת מחקר לאומית אמריקאית של מערכת הביטחון והאנרגיה, שנולדה בתקופת פרויקט מנהטן — את ה- Nuclear Subterrene : רעיון למערכת המשתמשת במקור חום מכור קומפקטי כדי להמיס סלע וליצור נתיב דרכו. היא לא הפכה למערכת מבצעית, אך ממחישה כמה רחוק ניתן לחשוב כאשר מתייחסים לתת־קרקע כאל תחום טכנולוגי בפני עצמו.
סין היא כיום מעצמה בתחום המנהור, הכרייה ומכונות ה־TBM, ואף הציגה בשנים האחרונות מכונות מן הגדולות מסוגן בעולם. במקביל, חמאס השתמש לאורך השנים בציוד הנדסי ובמכונות חפירה כדי להאיץ את בניית רשת המנהרות שלו.
אין צורך לטעון שסין סיפקה לחמאס בכוונה טכנולוגיית מנהור כדי להבין את האזהרה: טכנולוגיה אזרחית יכולה להפוך בקלות לטכנולוגיה דו־שימושית ולשמש לצורכי טרור ממש על גבולות ישראל — ואולי בעתיד אף בתוכה — תחת מעטפת של בנייה ותשתיות אזרחיות. זו סיבה נוספת לכך שישראל צריכה לפתח לא רק אמצעים לאיתור מנהרות קיימות, אלא גם יכולת להבין ולנטר את המרחב הטכנולוגי והתשתיתי שמאפשר את הקמתן.
במקביל, רוסיה, איראן וצפון קוריאה השקיעו במשך שנים במתקנים מוקשחים ותת־קרקעיים. שרידותן של “ערי הטילים” האיראניות גם לאחר תקיפות ממושכות המחישה עד כמה השקעה בתת־קרקע יכולה לשמר יכולת צבאית מול עליונות אווירית.
מבחינת ישראל, נדרש גם משקל נגד טכנולוגי מול הציר הריכוזי הזה.
אבל אסור להסתכל רק רחוק. טורקיה מקימה מרכז פיקוד צבאי חדש הכולל, לפי דיווחים, מרכז מבצעים תת־קרקעי ממוגן. מצרים חנכה ביולי 2026 את מתחם הפיקוד האסטרטגי הענק “Octagon”, כחלק מקפיצה ביכולות הפיקוד, השליטה והשרידות שלה.
אין צורך לטעון שמצרים או טורקיה מתכוננות מחר למלחמה בישראל. העיקרון פשוט יותר: ממשלות, יחסים ובריתות יכולים להשתנות בתוך שנים; תשתיות אסטרטגיות נבנות לעשרות שנים. ישראל חייבת לעקוב אחרי ההתפתחות הזו גם בסוריה ובכל המרחב שסביבה.
עלי טאהר הוא נורת אזהרה
הדוגמה המיידית נמצאת בלבנון.
מתחת לרכס עלי טאהר נמצא מתחם תת־קרקעי אסטרטגי שחיזבאללה הפך למרכז עצבים של המערך האזורי שלו. הלחימה לכיבוש המתחם כבר גבתה חיי חיילים ופצועים, ובאזור התנהלו קרבות מעל ומתחת לקרקע לצד תקיפות אוויריות חוזרות.
זה גם ממחיש את הכלכלה של לוחמת תת־קרקע. כנקודת ייחוס בלבד, CSIS מעריך את עלותו של ערכת JDAM אמריקאית בכ־66 אלף דולר, SDB I בכ־67 אלף ו־SDB II בכ־265 אלף דולר. כמה עשרות חימושים מדויקים כבר יכולים להגיע למיליוני דולרים — לפני שעות טיסה, מודיעין, לוגיסטיקה ובעיקר הסיכון לחיי אדם.
מתחם תת־קרקעי טוב מאפשר לאויב קטן יחסית לכפות על מדינה חזקה מחיר גדול.
לישראל יש יתרון שאסור לבזבז
לישראל כבר יש שני מאגרי ידע יוצאי דופן.
האחד הוא הניסיון המבצעי של יהל״ם, חיל ההנדסה וכוחות נוספים במנהור. השני הוא הניסיון העצום של פיקוד העורף בחילוץ והצלה בארץ ובעולם. משלחות ישראליות פעלו במשך עשרות שנים במקסיקו, טורקיה, הודו, האיטי, יפן, מיאמי ומקומות נוספים, וצברו ניסיון בעבודה בתוך הרס, חללים סגורים ומבנים שקרסו.
צריך לחבר את הידע הזה למהנדסים, גיאולוגים, אנשי כרייה, רובוטיקה, עבודות תת־ימיות ובינה מלאכותית.
AI יכול לשלב מידע מחיישנים ומיפוי, לזהות חריגות, לבנות תמונת מרחב ולעזור למערכות אוטונומיות לעבוד במקום שאין בו GPS או תקשורת יציבה. גם מחקרים עדכניים כבר מדגימים שימוש בלמידת מכונה לזיהוי חללים ומנהרות מנתוני מכ״ם חודר קרקע.
גם העורף זקוק לשינוי תפיסה. הטילים מאיראן והרקטות מעזה ומלבנון המחישו שממ״ד ומקלט הם חיוניים — אבל אינם סוף הדיון. הפגיעה בסורוקה ב־2025, לאחר שחולים הועברו מבעוד מועד למתחם תת־קרקעי, המחישה את הערך של בתי חולים, מרכזי פיקוד ותשתיות חיוניות המסוגלים להמשיך לעבוד מתחת לקרקע בזמן מלחמה.
גם מנוע כלכלי
הפוטנציאל אינו רק ביטחוני.
שוק המנהור העולמי מוערך בכ־ 29.5 מיליארד דולר ב־2026 וצפוי להגיע לכ־38.6 מיליארד ב־2030. צבר פרויקטי המנהור העולמי נמצא בסדר גודל של 1.5 טריליון דולר.
אפילו נתח של חצי אחוז עד אחוז אחד בלבד מהשוק השנתי פירושו, בחישוב המחשה פשוט, כ־150–300 מיליון דולר בשנה — עוד לפני רובוטיקה ביטחונית, AI, חישה, חילוץ ותשתיות מוגנות. זו אינה תחזית אלא המחשה לגודל ההזדמנות.
מפעלים יכולים לייצר ציוד וחיישנים; חברות תוכנה לפתח אוטונומיה ומיפוי; מרכזי ניסוי בפריפריה יכולים לייצר מקומות עבודה לצעירים ומסלולי הסבה לאנשים מבוגרים בעלי ניסיון בבנייה, חשמל, מכונות ותשתיות.
כבר מופיעים ניצנים: חברת Traysar הישראלית־אמריקאית הודיעה על גיוס של 25 מיליון דולר לפיתוח מערכות אוטונומיות לתווך התת־קרקעי.
אבל ניצנים אינם אסטרטגיה.
ישראל צריכה להגדיר Subterranean Warfare כתחום לאומי: גוף צה״לי שירכז תורה, הכשרות וניסויים; תוכניות מימון לתעשייה ולאקדמיה; ושדות ניסוי שיחברו את הצבא, המגזר הפרטי ומומחים אזרחיים.
לפני עשור רחפנים נראו לרבים ככלי משלים. היום הם משנים את שדה הקרב.
אסור לישראל לגלות באיחור שגם המלחמה שמתחת לרגליים כבר התחילה.
