אטלס ז'בוטינסקי

אטלס ז'בוטינסקי הוא האטלס הראשון בשפה העברית, שפורסם בלונדון בשנת 1925 ביוזמת זאב ז'בוטינסקי ובשיתוף ד"ר שמואל פרלמן ושלמה זלצמן (שניים ממייסדי עיתון "הארץ", אשר התחיל את דרכו כעיתון עם אורייטנציה ימנית שפרסם כתבות של זאב ז'בוטינסקי ואיתמר בן אב"י). האטלס כלל 48 מפות נושאיות של העולם וארץ ישראל, ולצדן עמודי הסבר מפורטים בעברית. הוא נועד בראש ובראשונה לתלמידי בתי ספר עבריים, אך עורכיו ביקשו שיספק גם את צורכי הקורא הבוגר, נוכח המחסור המשמעותי בחומרי עזר בעברית.

ייחודו של האטלס בכך שנערך לא על ידי גאוגרף או מורה אלא על ידי מנהיג ציוני, שראה בהוצאתו חלק ממפעל תחיית השפה העברית. ז'בוטינסקי הדגיש את כוחה של העברית לחזק את הזהות הלאומית ולגייס אהדה לציונות. פרסום האטלס שיקף את תפיסתו שהשפה והחינוך הם כלים מרכזיים בבניין האומה היהודית. שיתוף הפעולה עם אנשי ספר והוצאה לאור הדגיש את המחויבות המעשית שלו ליצירת תשתית תרבותית עצמאית. גם בתקופה שבה התרחק זמנית מהפעילות הפוליטית, ז'בוטינסקי המשיך לראות בחינוך העברי משימה ראשונה במעלה.

רקע כללי

אטלס ז'בוטינסקי ראה אור בשנת 1925, לאחר שעבדו עליו כשנה, על ידי זאב ז'בוטינסקי וד"ר שמואל פרלמן, במסגרת הוצאת הספרים "הספר" שפעלה בלונדון. הייתה זו הפעם הראשונה מאז חורבן הבית שהודפס אטלס גיאוגרפי מלא בעברית, הכולל מפות נושאיות של העולם וארץ ישראל לצד עמודי הסבר מפורטים, שנכתבו אף הם בעברית. האטלס הודפס בלייפציג במכון הגיאוגרפי של וגנר את דבס, הליתוגרפיה בוצעה על ידי פריץ קנור ופרנץ שטפן, המפות נחרתו על ידי הצייר יונה קופ, והדפסת דפי הביאורים נעשתה בפריז, בבית הדפוס "וולטר" של א' זליוק. ז'בוטינסקי ופרלמן ליוו את ההפקה לכל אורכה והקפידו על רמת כתיבה והצגה גבוהה ככל שניתן.

הצורך בהוצאה עלה מתוך מצוקה ממשית בחומרי עזר גיאוגרפיים בעברית, במיוחד עבור בתי הספר היהודיים בגולה. בעוד שבמערכות חינוך אחרות עמדו לרשות התלמידים והמחנכים אטלסים מפורטים בשפת האם, הרי שבמערכת החינוך העברית המתחדשת לא עמד כלי כזה לרשותם. ז'בוטינסקי, שפעל נמרצות לטיפוח החינוך העברי ולהחייאת הלשון, ראה באטלס חלק בלתי נפרד ממפעלו התרבותי והחינוכי. בתוך כך, הוא גם חיבר מילון דידקטי בכתיב לטיני, מקראה של 200 מילים, ואף דאג ללמד דיקציה עברית לשחקני "הבימה" ששהו בברלין. עריכת האטלס נבעה מהשקפה עקבית שלפיה על תחיית האומה להתבסס גם על תשתית של כלים פדגוגיים עדכניים ויזומים. בכך מבטא האטלס את מאמציו של ז'בוטינסקי "ליצור אופיו של העולם העברי החדש", כפי שפעל גם במערכת החינוך של "תרבות" ובגיוס מורים עבריים.

שיתוף הפעולה בין ז'בוטינסקי לפרלמן היה חלק ממיזם ספרותי רחב, שיצא לדרך בעקבות פרישתו של ז'בוטינסקי מהנהלת ההסתדרות הציונית בשנת 1923, לאחר עימותים עם חיים ויצמן סביב מדיניות בריטניה בארץ ישראל. בתקופה זו, שבה מצא עצמו ללא תפקיד פוליטי קבוע וללא הכנסה מסודרת, החליט להתמסר להוצאה לאור, והצטרף לד"ר פרלמן ולשלמה זלצמן, שפעלו יחדיו לייסוד ולביסוס הוצאת "הספר". מטרת ההוצאה, כפי שהוגדרה על ידי העורכים, הייתה לספק מענה לא רק לתלמידים, אלא גם "לכל איש המבקש ידיעה מן הגיאוגרפיה העברית", מתוך תפיסה שלצד חומר לימודי ראוי להנגיש גם ידע כללי בעברית גבוהה. הבחירה לפרסם דווקא אטלס – ולא ספרות יפה או ספרי עיון – נבעה מהצורך המעשי והדחוף ביצירת אמצעי המחשה חזותי, שישרת את מערכת החינוך ויעניק לה תוקף תרבותי-לאומי נוסף.

עריכת האטלס לוותה בקשיים אובייקטיביים רבים: העורכים נאלצו להכריע בין מקורות נתונים סותרים (כגון שטחה של רוסיה), ליצור תעתיקים מקוריים לשמות גאוגרפיים זרים, ולנסח בעברית הסברים מדויקים וברורים לקוראים צעירים ומבוגרים כאחד. במקרים רבים בחרו העורכים בפתרונות חדשים, כגון תרגום שם המדינה שווייץ ל"הלְוֵצְיָה", או המצאת שמות כמו "זילנדיה החדשה". אגב כך, הם נמנעו מהוספת מפות של מדינות בודדות, ובחרו להתמקד במפות אזוריות המאפשרות הדגשת פזורה יהודית.

אטלס ז'בוטינסקי נוצר אפוא בתקופת מעבר בקריירה הציבורית של ז'בוטינסקי, אך הוא שיקף חזון רחב בהרבה מתחום הגיאוגרפיה. הוא ביטא את מאבקו המתמשך של ז'בוטינסקי להקנות כלים תרבותיים ואינטלקטואליים לעם היהודי, ואת שאיפתו למזג את החינוך, הלשון והלאומיות תחת קורת גג אחת, גם כאשר נסיבות הזמן אילצו אותו לפרוש זמנית מהזירה הפוליטית.

מבנה ותוכן האטלס

האטלס כלל 48 מפות מודפסות בשפה העברית, אשר חולקו לפי נושאים ולפי יבשות, ובתוכן מופיעות מפות פיזיות, מדיניות, כלכליות והיסטוריות. לצדן צורפו עשרות עמודי הסבר כתובים אשר נועדו ללוות כל מפה ולהרחיב עליה בלשון תמציתית אך בהירה, בהתאם לשתי מטרות שהציבו העורכים: האחת – לאפשר למורה להשתמש בהסברים כתחליף לתכתיבי שיעור, והשנייה – לספק לקורא הבוגר תקציר שימושי שיאגד "רוב הידיעות החשובות ביותר על דבר המצב המדיני הדמוגרפי והכלכלי של אומות העולם ושל העדות היהודיות אשר בתוכן". תוכני האטלס הקיפו תחומים מגוונים ובהם אסטרונומיה, גזעים, דתות, מזג אוויר, גיאולוגיה, מבנה קרקע, מים, צומח, תפוצות אוכלוסייה, משק עולמי, תחבורה, ערים ויישובים, גבולות פוליטיים, וכן מידע היסטורי רב על עמים ואזורים שונים. חלק מהנושאים קיבלו מפות נפרדות לפי חלוקה נושאית: אוכלוסייה, גידולים חקלאיים, תעשייה, מסילות ברזל, ועוד.

המפות שבאטלס הודפסו בקנה מידה אחיד, עם שימוש בצבעים מגוונים והיטל קרטוגרפי ברור, תוך הקפדה על סגנון מושך לעין וקל להבנה. כל מפה לוּותה בהסבר כתוב נפרד, ולא שולבו במפה עצמה טקסטים מרובים מדי – מתוך רצון להימנע ממורכבות מיותרת, אך גם להנגיש מידע מפורט במפות ייעודיות. עיקרון זה, שנוסח גם במפורש בטקסטים המלווים, ביקש לא ליצור "מפות מורכבות מדי הכוללות יותר מדי נתונים ביריעה אחת", אלא לכלול מפות כלליות עם מבחר נתונים חשובים לצד מפות נושאיות נפרדות, בהן מוצג כל נושא ביתר פירוט. נוסף על כך, נקבע כי יש לכלול מפות של ערים ומקומות מרכזיים בקנה מידה גדול, בהתאם למטרות החינוכיות שהוגדרו.

החלק הראשון של האטלס הוקדש לתופעות כלל-עולמיות: מיקום כדור הארץ ביקום, גלגל הרקיע, מזג האוויר, גזעים, דתות, ותפוצת יהדות הגולה. לאחר מכן הופיעו מפות של יבשות העולם, כולל חלוקה פנימית לאזורים שונים בכל יבשת, ולצידן מידע חברתי, כלכלי, גיאוגרפי והיסטורי. ההסברים שנלוו לכל יבשת כללו בין היתר גם נתונים על מספר היהודים החיים בה, אחוזם מכלל האוכלוסייה, מקומות ריכוזם, ולעיתים גם פרטים על קהילות בודדות וייחודן.

כמו כן, האטלס כלל גם מפות ייחודיות של ארץ ישראל וירושלים בתקופות היסטוריות נבחרות, אך אלה מופיעות בנפרד ונידונות בפרקים אחרים. מכלול המרכיבים הגרפיים, התוכנית העריכתית הרחבה, ועקרונות המיון והתצוגה, מציבים את אטלס ז'בוטינסקי כצעד מקצועי וחינוכי יוצא דופן לתקופתו – גם אם אין הוא עומד בסטנדרטים המדעיים והקרטוגרפיים של אטלסים מודרניים.

הצגת התפוצה היהודית

האטלס מייחס חשיבות מיוחדת להצגת תפוצת היהודים בעולם בראשית שנות העשרים של המאה העשרים, ומקדיש לכך פרק סטטיסטי נרחב, אשר כולל חלוקה לפי יבשות, מדינות, גזעים, לשונות ועדות. על פי הנתונים שנמסרו בו, מספר היהודים בעולם עמד אז על כ־15,650,000 נפש – כ־0.02% מכלל האנושות, 1.8% מן "הגזע הלבן" ו־42% מן "הגזע השמי". מתוך כלל זה, כ־10,700,000 יהודים ישבו באירופה, שהיוותה את המוקד הדמוגרפי העיקרי של העם היהודי, למעלה מ־60% ממנו. מפה ייחודית באטלס מוקדשת לאזור שבין מפרץ ריגה בצפון לים האגאי בדרום, ובין נהר הדנייפר במזרח לנהר מורביה במערב, אזור שבו התרכזו כ־9 מיליון יהודים, כ־7% מאוכלוסיית האזור וכ־60% מכלל היהודים בעולם. העורכים מדגישים שמדובר במרכז היהודי הגדול והנושן, שהוא בית היוצר העיקרי של הציונות.

האטלס מונה את שיעור היהודים בכלל מדינה או אזור ומבליט את היותם מיעוט לאומי ודתי בכל מקום מושבם. רק בשני אזורים – ניו יורק (17%) וטנג'יר (16%) – הגיע שיעורם לרמה הקרובה לחמישית מהאוכלוסייה. במדינות אחרות הנתונים היו נמוכים יותר: רוסיה הלבנה – 15%, פולניה – 12.9%, ארץ ישראל – 12.5%, ליטא – 12%, אוקיאניה – 8.5%, רוסיה המערבית – 7.8%, קרים – 6.9%, גיברלטר – 6.8%, הונגריה – 6.3%, רומניה – 5.5%, אוסטריה – 5.4%, ובשאר המדינות – פחות מ־5%. בקרב המדינות העצמאיות, שלושת הריכוזים הגדולים ביותר היו בארצות הברית (כ־3 מיליון), פולין (כ־3.5 מיליון) וברוסיה, המוזכרת כ"ברית הקהילות" (יותר מ־3 מיליון). באסיה חיו אז כ־561,000 יהודים, באפריקה כ־518,000, באמריקה הדרומית כ־110,000, ובאוסטרליה ואוקיאניה כ־24,000.

נוסף לנתונים הדמוגרפיים, כולל האטלס גם פילוח חברתי וכלכלי של היישוב היהודי במזרח אירופה, המצביע על תהליך של תזוזה, עוני ותלות. העורכים מדווחים כי מצבו הכלכלי והתרבותי של הריכוז היהודי הגדול באירופה "איננו ברור", וכי השפעותיה של מלחמת העולם הראשונה עדיין לא התגבשו, בפרט ברוסיה. רבים נעים ממקום למקום ללא מושב קבוע, ומספרם מוערך ברבבות. לפי ההערכה שהובאה, כ־30% מתפרנסים ממסחר, 30% ממלאכות, 5% מאמנויות חופשיות ומפקידות ציבורית, 5% מחקלאות, ול־30% הנותרים "אין כל מקור פרנסה קבוע והם זקוקים לצדקה".

החלק האחרון בפרק זה מוקדש לפירוט עדתי של עם ישראל. למעלה מ־90% מן העם היהודי הוגדרו כאשכנזים. כמיליון איש נמנו כספרדים, המתגוררים בעיקר בצפון אפריקה, ארץ ישראל, סוריה, טורקיה, יוון, בולגריה ואיטליה, אך גם באוסטריה, אנגליה, הולנד ואמריקה הדרומית. עם זאת, האטלס מבדיל בין קבוצות נוספות שאינן נכללות בקטגוריה הספרדית, כגון יהודי ארם נהריים, אשר "אינם ספרדים במובן המדויק של המילה", יהודי תימן אשר "כנראה בני שבט עברי מיוחד", והפלאשים בחבש והיהודים השחורים של קוצ'ין שבהודו, אשר תוארו כבני גזע שונה. בין האשכנזים והספרדים עצמם הובחן "הבדל בסימני גזע חשובים, בייחוד במבנה הגולגולת".

הצגת ארץ ישראל

אטלס ז'בוטינסקי מקדיש תשומת לב רבה להצגת ארץ־ישראל, הן במפות כלליות והן בפרטים גיאוגרפיים, כלכליים, היסטוריים ודמוגרפיים. אחת המפות המרכזיות של הארץ מוצגת בקנה מידה של 1:700,000 ונלווית אליה מפה גיאולוגית הכוללת ארבעה חתכי רוחב של הארץ, מן הים התיכון ועד לשטח הרמתי בעבר־הירדן. שתי מפות נוספות עוסקות בתשתיות ובמרחב הייצור: האחת מתארת את מחצבי הארץ, תעשייתה ומסחרה, והאחרת את תחומי החקלאות וגידול הבהמות. לצדן צורף דף הסבר מקיף על כלכלת ארץ־ישראל וסוריה, מתוך מגמה להציב את הארץ בתוך הקשר אזורי רחב.

האטלס כולל גם סדרה של שש מפות היסטוריות המתארות את ארץ־ישראל בתקופות שונות: בימי שנים־עשר השבטים, בתקופת השופטים, בימי דוד ושלמה, בתקופת החשמונאים, בימי הורדוס ובימי חורבן הבית השני. נוסף על כך צורפו ארבע מפות קטנות של ירושלים, המשרטטות את מבנה העיר בתקופות דוד ושלמה, חזקיהו, נחמיה, וימי המצור הרומי בהנהגת טיטוס. מפות אלה ממחישות את ההיסטוריה היהודית־ארצישראלית על ציר הזמן, ומשולבות במהלך הכללי של האטלס, השואף לחבר בין ידע גאוגרפי לזהות היסטורית.

דף ההסבר המצורף למפת ארץ־ישראל הכללית כולל מידע מגוון: גבולות הארץ, מבנה טופוגרפי וגיאולוגי, אקלים, משקעים, בעלי חיים, צומח, תשתיות, מסילות ברזל ופרטים על האוכלוסייה. הגבולות מוצגים בשלוש רמות: גבולות טבעיים, גבולות היסטוריים וגבולות שנקבעו על פי הסכמים בינלאומיים בני התקופה. הגבולות הטבעיים וההיסטוריים נמתחים מן המדבר מזרחה, דרך מורדות החרמון עד נהר הליטני בצפון, ומשם מערבה עד לים התיכון, ונגבה עד מפרץ עקבה דרך מדבר סיני. הגבולות המדיניים המודרניים נקבעו לפי הסכם צרפתי־בריטי מה־23 בדצמבר 1920, ומתוארים בפירוט לאורך קו רפיח–טַבָּה בדרום וקו נקורה–מתולה בצפון, כולל פירוט גאוגרפי של חציית עמק הירדן, שפת הכנרת ונחל סמך.

הארץ חולקה לארבעה פלכים: פלך ירושלים־יפו שמרכזו בירושלים, פלך הצפון שמרכזו בחיפה, פלך השומרון שמרכזו בשכם, ופלך הנגב שמרכזו בעזה. חלוקה זו מהווה בסיס לנתוני אוכלוסייה מדויקים לשנת 1923, כפי שנמסרו באטלס: בנגב התגוררו כ־200,020 תושבים, מהם 858 יהודים; בפלך מזרח יהודה – 147,800 נפש, מהם 34,440 יהודים; במערב יהודה – 114,380 תושבים, מהם 28,071 יהודים; בשומרון – 135,180 תושבים, מהם 747 יהודים; ובגליל – 158,181 תושבים, מהם 72,181 יהודים. בסך הכול מנתה אוכלוסיית ארץ־ישראל כ־756,000 נפש, מהם כ־84,000 יהודים – 11.1% מכלל האוכלוסייה. לפי הנתונים, המוסלמים מנו 590,890 נפש, הנוצרים 73,023, הדרוזים 7,028, והבדואים – כ־100,000 נודדים.

בדו"ח הדמוגרפי מציינים העורכים הבחנות אתניות בין תושבי הארץ. לפי דבריהם, רק הבדואים נחשבים ל"בני הגזע הערבי השחור", בעוד ששאר תושבי הערים והכפרים, המכונים פלאחים, הם תערובת של יסודות שונים. הבחנה זו מעידה על תפיסה אתנית וגזעית רווחת בתקופה, והיא משתלבת בגישה הטיפוסית של האטלס, המנסה לשלב תיאור מדעי עם הבחנות אנתרופולוגיות ותרבותיות.

ביקורת

לצד חשיבותו התרבותית והחינוכית, אטלס ז'בוטינסקי אינו חף מליקויים מהותיים. אחד הבולטים שבהם הוא העומס הרב של שמות עצמים גיאוגרפיים, שהודפסו על גבי מפות רקע צפופות מדי, באופן שהקשה על הקורא לאתר ולזהות מקומות. שילוב הנתונים הרב, שנבע מרצון כן להעשיר את המפות, הביא לא פעם לתוצאה הפוכה.

בנוסף לכך, קיים באטלס עירוב צורני בין שימוש בגופני דפוס רגילים לבין גופני כתב יד עבריים, מה שיצר חוסר אחידות גרפי ואסתטי. לא הייתה הבחנה עקבית בין סוגי מידע שונים – לדוגמה, בין שמות ערים, אזורים או רכסי הרים – והיעדר שיטה טיפוגרפית ברורה פגע ביכולת ההתמצאות של הקורא. המפות עצמן סבלו לעיתים מ"מעמסה" של פרטים טכניים. המקרא – שהוא כלי עזר בסיסי להבנת הסימנים הגרפיים במפה – הפך לעיתים לגורם מעמיס בפני עצמו.

בהשוואה לאטלסים מודרניים, ברור כי קיים פער ניכר ברמת הדיוק, העיצוב והקרטוגרפיה. לא רק אמצעי ההדפסה וטכנולוגיות הצבעים היו פרימיטיביים יותר, אלא גם שיטות הסיווג, קנה המידה וארגון הדף. עם זאת, ליקויים אלו נובעים ישירות ממגבלות התקופה וההקשר שבו הופק האטלס – והם אינם מעידים על רשלנות אלא על גבולות האפשר במסגרת פרויקט חדשני מסוגו.

תרומתו וחשיבותו

אטלס ז'בוטינסקי אינו רק מוצר קרטוגרפי, אלא גם ביטוי מעשי לתפיסה תרבותית-לאומית אשר ביקשה לעצב את דמותו של הלומד היהודי כמי שמכיר את העולם דרך עדשה עברית, מודעת, עצמאית. השילוב בין שפה מודרנית מתחדשת, תוכן עולמי, ודיון מקיף בעדות יהודיות, יצר מסמך יוצא דופן בעולמה של הגיאוגרפיה החינוכית. לא מדובר באוסף מפות בלבד, אלא בטקסט עשיר הנתפס כ"ספר לימוד" של ממש, שבו הרצף בין אסטרונומיה, חברה, כלכלה ופיזיוגרפיה מחנך את הקורא לא רק לדעת אלא גם להרגיש שייכות.

ייחודו של האטלס התגלה גם במבנהו ובמתודולוגיה שנקטו עורכיו. המידע לא סודר רק לפי סדר יבש של יבשות ומדינות, אלא לפי לוגיקה רעיונית של זיקה בין מושגים. כך, לדוגמה, הדיון בגזעים ובדתות מופיע בסמוך לתפוצת יהדות העולם, ומקדים לדיון במבנה הפיזי של היבשות. הבחירה להבליט קהילות יהודיות בכל יבשת ולהציג את שיעורן באוכלוסייה המקומית אינה טכנית בלבד – אלא מהווה תבנית להבנת מקומו של העם היהודי בין העמים, לא במובלע אלא במובהק. מפות שמדגישות את מרכזיותו של המרחב היהודי באירופה כבית יוצר לתרבות, עלייה ופעולה לאומית, הופכות את האטלס למסמך בעל מסר, לא רק מקור מידע.

העיבוד הוויזואלי של המידע גוּבר גם על מגבלות טכניות: תעתיקים מקוריים לשמות, פתרונות גראפיים ייחודיים, ובחירות ניסוח שחרגו מהשבלונה האירופית של אטלסים – כל אלה העניקו לאטלס זה אופי עצמאי מובהק. הוא לא ניסה לחקות את המקובל אלא להציע מודל חדש, המשלב עקרונות גאוגרפיים עם זהות עברית-תרבותית. בתוך כך, הוא גם הניח יסוד מוקדם למה שעתיד להפוך בישראל לדפוס חשיבה חינוכי: הוראת גיאוגרפיה במקביל להנחלת ערכים לאומיים. האופן שבו גובש ונערך האטלס מבטא חזון של מיזוג בין ידע כללי לבין תודעה היסטורית, בין תצוגה מדעית לבין נקודת מבט יהודית, והופך אותו לתרומה ראשונה מסוגה להיסטוריה של המרחב העברי המתחדש.

לקריאה נוספת

• זאב ז'בוטינסקי, שמואל פרלמן, "'אטלס"', לונדון: חברת "הספר", תרפ"ה 1925.
• אלישע אפרת, אטלס ז'בוטינסקי: תשעים שנה להופעת האטלס העברי הראשון (1925–2015), בתוך: ספרות וביקורת ספרים, 2015.
• מסמכי ההוצאה לאור של אטלס ז'בוטינסקי (1924–1926) – הארכיון של זאב ז'בוטינסקי, מכון ז'בוטינסקי בישראל.