איתן אבידוב, בנו של איש המוסד לעלייה ב' יאני אבידוב, נשלח לאירופה בשנת 1947 על ידי תנועת "ההגנה" כדי לפעול במחנה ויזנהוף ליד אינסברוק שבאוסטריה, שהיה חלק ממערכת מחנות של תנועת "הבריחה" שניהלה את הוצאתם של ניצולי השואה לארץ ישראל. במהלך מאמצי התנועה למנוע פעולות של גורמים חיצוניים שאינן בסמכות הסוכנות היהודית (בעיקר תנועות בריחה שנוהלו על ידי הפורשים מההסתדרות הציונית), התגלע עימות עם אנשי האצ"ל שניסו להשתלט על המחנה. בי"ג בתשרי תש"ח (27 בספטמבר 1947), פרצו אנשי אצ"ל למחנה, ובמהלך המהומה נהרג איתן אבידוב מפליטת כדור.
רקע
איתן אבידוב נולד ביום כ' אלול תרפ"ה (9 בספטמבר 1925) בעין חרוד, אחד מהיישובים החקלאיים הראשונים שהוקמו על ידי גדוד העבודה. איתן גדל בסביבה חקלאית בנהלל, ושם התחנך על ערכי העבודה והציונות. מילדותו התבלט כמוזיקלי, אהב להאזין למוזיקה קלאסית, ורכש פטיפון ותקליטים ששימחו אותו ואת חבריו.
כבר מגיל צעיר הצטרף איתן לשורות ההגנה, שם קיבל את הכינוי המחתרתי "יואש". הוא היה פעיל במיוחד בארגון הסליקים בנהלל, ואף בנה סליק גדול תחת הרפת של משפחתו, שנחשבה לרפת מודרנית ומתקדמת. פעילותו המחתרתית של איתן הייתה מוסווית היטב ורק מעטים ידעו על הסליק שניהל.
בקיץ 1947, לאחר שהתגייס לעבודה במוסד לעלייה ב', יצא איתן לאירופה כדי לסייע בהעפלה של יהודים מאוסטריה לארץ ישראל. הוא נשלח למחנה ויזנהוף ליד אינסברוק שבאוסטריה, מחנה של תנועת הבריחה שנוהל על ידי ההגנה. שם ניסה לתאם את פעילות ההעפלה ולעזור בהעברתם של ניצולי השואה לאיטליה ומשם לארץ ישראל.
תנועת הבריחה
הבריחה הייתה מבצע ייחודי וחשוב בתולדות העם היהודי, שנועד להוציא את שארית הפליטה מאירופה המזרחית והמרכזית לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ולהביאם לארץ ישראל. ארגון זה, שנוצר מתוך צורך דחוף במענה לשואה ולגלות היהודית, החל לפעול בשלהי המלחמה ולאחריה, כאשר יהודים רבים נדדו בדרכים, יחד עם המוני עקורים אחרים, בניסיון למצוא מקום מקלט. תנועת הבריחה, שצמחה מתוך הסוכנות היהודית וההגנה, הייתה אחראית להעברת ניצולי שואה רבים ממזרח אירופה למרכז ולמערב היבשת, ומשם לאיטליה בדרכם לארץ ישראל.
הארגון הצליח להפעיל רשת סודית ומסועפת של שליחים ומבריחים, שעקפה את מחסומי הגבולות באירופה. התנועה נעזרה בתחבולות רבות, לעיתים בלתי חוקיות, כדי להביא את הניצולים לנמלים שמהם יוכלו להפליג לארץ ישראל. באמצעות הבריחה, הובלו שיירות של ניצולי שואה ממדינות שונות, תחת תנאים קשים ומסוכנים, אל עבר הנמלים באיטליה, שם הם רוכזו לקראת מסעם הימי לארץ ישראל.
במקביל לפעילותה של הבריחה הרשמית, קמו גם תנועות בריחה פרטיות, שחלקן נקראו "הבריחה השחורה". הבריחה השחורה הייתה מאמציהם של גורמים פרטיים, בהם מבריחים ואנשי פשע, שניצלו את מצוקת הפליטים וגבו מהם תשלום גבוה כדי להבריחם את גבולות אירופה. לעיתים קרובות, מבריחים אלו היו נוהגים בסחיטה של כספים ודברי ערך מהפליטים, ואף נמנעו מלהעבירם בבטחה אל מחוז חפצם.
אנשי הבריחה הרשמית ביקשו להיאבק בתופעות אלו, ולעיתים קרובות נאלצו להתמודד גם עם הברחות פרטיות של גורמים פוליטים אחרים בישוב היהודי – תנועות נוער חלוציות ואנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שהיו מזוהים עם האצ"ל ובית"ר, אשר ניסו להקים ארגוני בריחה משלהם.
פעילות האצ"ל באירופה
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה לאצ"ל בסיס חזק במזרח אירופה, בעיקר בפולין. הארגון זכה לפופולריות רבה בקרב יהודי האזור, ורבים הצטרפו לשורותיו. במחסני הארגון נאגרו כלי נשק רבים, אך עם פלישת גרמניה לפולין ולאחר מכן לשאר חלקי מזרח אירופה, פעילותו שם נפסקה כמעט לחלוטין. עם תום המלחמה והשחרור מגרמניה הנאצית, החל האצ"ל בתהליך של ארגון מחדש, בעיקר באיטליה, שם הוא ביסס את בסיסו המרכזי.
לאחר ההתארגנות הראשונית, החל האצ"ל לתכנן ולבצע פעולות נגד מטרות בריטיות, כפי שנעשה בארץ ישראל. ב-31 באוקטובר 1946, פוצצו לוחמי האצ"ל את השגרירות הבריטית ברומא, מה שהמחיש את הכוונות והיכולות של הארגון לפגוע באינטרסים בריטיים גם מחוץ לגבולות ארץ ישראל. לצד הפעולות הצבאיות, עסק האצ"ל גם בארגון עלייה בלתי ליגלית לארץ ישראל, במטרה להמשיך את המאבק להקמת מדינה יהודית.
ההגנה, שהייתה אחראית על פעולות הבריחה של ניצולי השואה והברחתם לארץ ישראל, ניסתה לשתף פעולה עם האצ"ל ועם בית"ר במחנה גנַדנוַל שעל יד אינסברוק, בשל חשיבותו כנקודת מעבר מרכזית מאוסטריה לאיטליה. הסכם נחתם בין הצדדים, אך בפועל התעוררו עימותים, כשההגנה ניסתה לצמצם את השפעת האצ"ל ובית"ר באזור וקיפחה את אנשיו בכמות הסרטיפיקטים.
הסזון הקטן והשפעתו על היחסים באירופה
באותה תקופה, כאשר בארץ ישראל התרחש "הסזון הקטן" – מסע רדיפה של ההגנה נגד אנשי אצ"ל, השפיעו העימותים הללו גם על המתרחש באירופה. האחראי על הבריחה באירופה הצטווה למנוע מהחשודים בהשתייכות לאצ"ל מלהגיע לריכוזי העלייה, והאצ"ל ובית"ר החלו לארגן באופן עצמאי את הברחת הפליטים מאוסטריה לאיטליה, בניגוד לפעילות ההגנה.
מפקד הבריחה באזור, סמי לוי, קיבל הוראה לעצור ולחקור את אלו שניסו לבצע פעולות הברחה מחוץ למסגרת הארגון הרשמית. על פי דיווחים, חלק מהאנשים שנעצרו, נחקרו ואף הוכו כדי להרתיעם מלחזור על מעשיהם.
אחד המקרים שזכו לפרסום רב היה מעצרם של ארבעה אנשי אצ"ל, אשר עונו במהלך חקירתם. לאחר החקירה, שלושה מהם חזרו לבסיסם, אולם השמועה שהתפשטה הייתה כי הרביעי, מילו פרידליך, מת כתוצאה מהעינויים. בעקבות זאת, ארגון בית"ר באוסטריה אף פרסם מודעות אבל לזכרו. עם זאת, בפועל, פרידליך הצליח לברוח מהמעצר והגיע לאיטליה בכוחות עצמו. מאוחר יותר הוא עלה לארץ ישראל באחת מהאוניות של ההגנה, דבר שנודע לאנשי האצ"ל באזור רק אחרי מספר חודשים.
במקרה נוסף, נחטפו שלושה מאנשי האצ"ל (אלחנן טלרנט, יחיאל קדישאי ומנחם שפיגלר) כאשר ניסו לעבור את הגבול מאיטליה לאוסטריה. לאחר שהוחזקו במעצר במשך מספר ימים, הם הוסגרו לידי המשטרה האיטלקית ונכלאו למספר שבועות בכלא באיטליה.
שנים לאחר מכן, סופר בעיתונות על אחד ממקרי החטיפה, ורואיין סמי לוי, שהיה אחראי על המבצע:
"סמי ואנשיו, כמו אנשי בריחה מאורגנת אחרים, לחמו במבריחים. על הגבול, 160 ק״מ מאינסברוק, לכדו בסוף ספטמבר 47׳ אנשיו של סמי שלושה מבריחים והביאו אותם אליו. היה ביניהם אחד ג׳ינג׳י חזק. בחדר שלו, מתחת לכריש כחול מפוחלץ שלכד בים, אומר סמי שעד עכשיו הוא רואה מול הפנים את הפרצוף של הג׳ינג׳י, שלייגר חזק מאוד שדיבר יידיש. "הביאו לי שלושה ואמרו שהם העבירו יהודים תמורת כסף. חקרנו אותם במרתף. הג׳ינג׳י קילל ביידיש ואני היכיתי אותו באגרוף בפרצוף. אחרי יומיים שיחררתי אותם". מקץ 30 שנה יראה סמי ערב אחד בטלוויזיה את מיכאל דקל, חבר הכנסת, והפנים יחזרו אליו מהמרתף. "הג׳ינג׳י", יגיד סמי, "זה דקל שאחרי כמה ימים חזר למחנה עם המתנפלים"".
במכתב שכתב בגין למטה האצ"ל באירופה ב-26.9.47, נאמר בין השאר:
"…לפי שעה, כפי ששמעת, הוחמר מאד המצב הפנימי. הדיקטטור [הכוונה לבן-גוריון] בא מציריך עם ייפוי כוח בכיס להתחיל בהסתערות. ההסתערות הגדולה אמנם עדיין לא התחילה, אך כבר היו מעשי גישוש הדדיים, מהם עלולה לפרוץ מערכה יותר רצינית, בייחוד אם 'ננגן' [הכוונה להתקפות נגד הבריטים] ויש בדעתנו לנגן. אחרת ילך וישתרש הרושם בכל החוגים כי הכול בארץ מצפים לחלוקה …
אין אנו נשארים בעלי חוב לש"ד [כינוי להגנה]. אבל אם יגיע לידי התלקחות כללית, יהיה הכרח להרחיבה גם לחוץ-לארץ. אני מבין את ההיסוסים של אסף [כינויו של אליהו לנקין שהיה מפקד האצ"ל באירופה] בעניין זה ועל-כן איננו לוחץ על ההחשה, אם כי בינתיים כבר קרו מקרים חמורים ביותר מצד הש"ד [ההגנה] ועינויי תופת של בחורינו בתוכם. אבל ברור לי, שלא נוכל להימנע זמן רב מפתיחת חזית שנייה, כי היא תעזור לקצר את המערכה הטמאה כאן…"
במהלך חודש ספטמבר, קבוצת בית"רים הצליחה לפרוץ דרך בהרים ולהוביל 34 פליטים יהודים, תוך כדי התנגשויות עם שלטונות הצבא בגבול הצרפתי ולאחר מכן בגבול האיטלקי. הם נתפסו, וכולם נלקחו למחנה ויזנהוף. חברי בית"ר אחרים ששהו באזור החלו לתכנן תכנית לשחרור הכלואים.
הפריצה למחנה ויזנהוף
בליל שבת, ה-27 בספטמבר 1947, התרכזו כמאה איש ממחנות שונים באוסטריה ומאזור הכיבוש האמריקאי, רובם יהודים מרומניה, בחורשה הסמוכה למחנה ויזנהוף. הם היו מצוידים בנשק אוטומטי, אקדחים, סכינים וחומרי נפץ. עם שחר, תפסו את הדרכים המובילות למחנה, הקיפוהו ופרצו לתוכו. ההתקפה הייתה מפתיעה, וגורמי המחנה לא הספיקו להתארגן נגד ההתפרצות. השומרים במחנה הבחינו בתוקפים זמן קצר לפני הפריצה, אך לא הצליחו למנוע אותה. שני אנשים שהיו קודם עובדי המחנה והשתייכו לבית"ר, הדריכו את התוקפים במחנה. בין התוקפים נראה מיכאל דקל, לימים סגן שר הביטחון בישראל ואחד מגואלי הקרקעות הגדולים לאחר קום המדינה.
התוקפים ניתקו את הקשר הטלפוני ועם איומים בנשק ריכזו את הפועלים, הפקידים והתושבים בחדר האוכל. אחד ממפקדי התוקפים שנאם ביידיש הודיע כי המחנה עובר לשליטת בית"ר. הוא הציע תשלום גבוה יותר לעובדים שיישארו, והזהיר כי כל התנגדות תיתקל בירי במקום. כדי להדגים את רצינותו, הוכו חמישה מעובדי המחנה, וכתגובה לצעקותיהם של פצועים, אישה ותינוק בזרועותיה טולטלו בידיים מורמות ליד הקיר.
הקבוצה גם ניסתה להגיע לדירת השליחים מארץ ישראל במטרה למצוא את סמי לוי ולנקום בו על מאסר אנשי בית"ר והכאתם. עם זאת, לוי לא היה במחנה באותו לילה.
התוקפים, שעדיין היו תחת התחושה שחברם מילו פרידליך נרצח בעינויים, פרצו לביתן בו שהה איתן אבידוב יחד עם חבריו, השתוללו ותקפו במפתיע את הדיירים. הם הכו את האנשים שישנו בחדרים וניסו להשתלט על המתחם. איתן, שנמצא בחדר סמוך, התפרץ אל המתרחש בניסיון להגן על חבריו ולפרוק את נשקם של התוקפים. במהלך העימות, אחד התוקפים כיוון אקדח לעבר חברו של איתן, איש הפלמ"ח יחיאל אדמוני. איתן ניסה להטות את האקדח הצידה כדי למנוע פגיעה, אך נפגע מכדור שנורה מאותו האקדח. הכדור פגע בו בסנטרו ויצא מעורפו, וגרם למותו במקום. לפי עדויות נוספות, איתן עוד הספיק לקרוא "הוא ירה בי!" לפני שנפל ארצה.
עקיבא אופנבך, מדריך ספורט ופלמחניק מקיבוץ תל-יוסף, נפצע גם הוא במהלך התקיפה כשחטף מכת אלה בראשו. על פי העדויות, אחד מהתוקפים דרש לקבל את מכשיר הקשר שהוחבא בחדר אחורי, ובמהלך ניסיון זה היכו את אדמוני ואיימו עליו ועל שני אנשים נוספים, שמעון לוטן ומרדכי גרבצקי.
לאחר האירוע
המשטרה הצבאית הצרפתית הוזעקה למקום, עצרה 71 אנשים מהקבוצה הפולשת והחרימה שני תת-מקלעים וכמה אקדחים. מתוך העצורים, 18 נידונו למאסר לתקופות שנעו בין חצי שנה לשבע שנים. בעקבות האירוע, הוקמה ועדת חקירה מטעם הסוכנות היהודית. הוועדה קבעה כי לא הייתה כוונה תחילה להרוג את איתן אבידוב, ולכן אין לראות בכך רצח מכוון אלא הריגה.
התקרית הביאה לעליית המתח בין הצדדים, ובימים שלאחר מכן התרחשו מספר התנגשויות נוספות. בית"רים ששהו במחנות הפליטים צלסהיים ורשל שליד פרנקפורט הוכו על ידי אנשי ההגנה. בתגובה לכך, ב-13 בספטמבר 1947, קבוצת בית"רים פרצה למשרדי המוסד לעלייה ב' של ההגנה במילאנו ותקפה את יששכר חיימוביץ, מפקד הבריחה באיטליה, שנחשב בעיניהם כאחראי על חסימת עליית חברי בית"ר ואצ"ל לארץ ישראל.
הלוויתו של איתן
ביום ראשון, ה-19 באוקטובר 1947, הגיע ארונו של איתן אבידוב לנמל חיפה לאחר שהובא ממילאנו באונייה איטלקית. הארון, שהיה עטוף בדגל תכלת-לבן ועטור בזר פרחים, הועמד ליד המדרגות בכניסה הראשית לטכניון בחיפה על שולחן עטוף שחור. הקהל הרב שהתאסף ב-11 בבוקר כלל נוער מאורגן ופלוגת נוטרים ממשטרת היישובים העבריים, אשר עמדו כמשמר כבוד משני צדי הארון. הטקס התנהל בדומיית אבל, ונשאו דברים אוריאל פרידלנד, יו"ר ועד הדר-הכרמל, ויוסף שקד ממחלקת התרבות של הוועד הלאומי במפרץ.
לאחר הטקס בטכניון, הועלה הארון על מכונית שטיילה באיטיות ממחוז הטכניון דרך רחוב בלפור ורחוב הרצל מזרחה לנהלל, כאשר נוטרים חמושים ליוו אותו. המסע לווה בקהל רב, כולל משלחות מן העמק, ועדי הגושים, שליחי תנועות הנוער, נציגי המוסדות, ותושבי האזור. ההלוויה כללה טקס בבית הכנסת המרכזי ברחוב הרצל לפני שיצאה לבית הקברות.
ב-12:30 הגיעה שיירת המכוניות עם הארון לשערי נהלל, שם חיכו אנשי הכפר והיישובים הסמוכים. לאחר שהארון נפרק, נשאוהו חברי הביטחון ומשמר כבוד של נוטרים לבית אבידוב. המושב כולו היה באבל כבד, והקהל עבר על פני הגופה ונפרד מאיתן בן ה-22. שמואל דיין, פעיל ציבור וממייסדי המושב, הספיד את איתן, וציין כי נבלה נעשתה בישראל ושהשאלות פתוחות לגבי הרצח.
לאחר מכן, יצא מסע ההלוויה לבית הקברות בגבעת שימרון, אשר משקיפה על העמק. אלפי אנשי ההגנה וההעפלה, תושבי נהלל ומבקרים ליוו את איתן בדרכו האחרונה. המסע היה מלווה בטנדרים ובמכוניות שהכילו את האב עם בני משפחתו, והציבור הרחב עצר את התנועה והצטרף למסע.
ההלוויה הייתה צעדה צבאית עם שתי מחלקות של חברי ההגנה מהעמק, עליהן פיקדו משה אייזנברג ואורי בר-און. ליד הקבר הפתוח הספידו דוד בר-רב-האי, יאני אבידוב, אביו של איתן, ויוסף ברץ מבכירי מפלגת פועלי ארץ ישראל. ברץ ציין שלא מחפשים נקמה, אך יש לבער את הנגע מקרבם (הכוונה לחברי התנועה הרוויזיוניסטית).
הסוכנות היהודית מינתה וועדת חקירה שבדקה את האירועים, והיא קבעה כי הפולשים לא תכננו לרצוח את איתן ולכן מדובר בהריגת אדם ולא ברצח בכוונה תחילה. עם זאת, הוועדה ציינה כי אנשי האצ"ל נשאו נשק במהלך השתלטותם על המחנה.
אבא גפן כתב שהייתה זו פעולה של חמומי מוח, והמתנפלים כנראה לא התכוונו מלכתחילה לרצוח. במהלך הזמן שלאחר האירועים, נרקמה הפוגה במאבק הפנימי, כאשר מטה האצ"ל קרא לאנשיו באירופה להפסיק את ההתנגשויות עם 'ההגנה'. השניים, מוסדות הישוב והפורשים מההסתדרות הציונית, השתמשו בפרשה לצרכים פוליטיים, והשיח הציבורי סביב הפרשה לא תמיד שיקף את המציאות המדויקת.
התערבותו של יאני אבידוב למניעת מלחמת אחים
לאחר האירוע הקשה נעשו מאמצים מרובים נעשו למנוע פעולות נקמה נגד ארגוני הפורשים מההסתדרות הציונית. לפי דיווחים, הייתה כוונה לרצוח את מיכאל דקל, ואכן קבוצת פלמ"חאים הכינה את כל ההכנות הדרושות לפעולה זו. עם זאת, בעקבות התערבותו התקיפה של יאני אבידוב, אביו של איתן, אשר ביקש למנוע מרחץ דמים, בוטלה הפעולה המתוכננת.
"על הרצח נודע לנו – כמה פלמ"חניקים – בהיותנו בבסיס מג'נטה שבקרבת מילאנו, בעת שהוזעקנו לבית 'המרכז לגולה' במילאנו, שאף הוא הותקף ע"י כמה אנשי אצ"ל," סיפר יהודה בן-צור. ראשי ההגנה ניסו להרגיע את הרוחות: מפקד ההגנה באירופה, נחום שדמי (קרמר), מפקד הבריחה אפרים דקל ועוד חברים מרכזיים נמנעו ממעשה נמהר של נקמה, שיכול היה להמיט אסון כבד על עבודתם. משה סנה, בכנס של פעילי הבריחה בברטיסלבה, אמר: "יש לשים סכר להתנגשויות עם האצ"ל, כי התפקיד הוא לא לנצח את האצ"ל, אלא למלא את התפקיד שלנו; לא להכניס שיטת נקמת-דם, כי אז יפסיקו השלטונות את כל פעולתנו."
התנפלות זו עוררה זעם רב במחנות הפליטים באוסטריה וגרמה לכל המפלגות הציוניות שם להתאגד נגד הרוויזיוניסטים. הברית הציונית באוסטריה פרסמה כרוז שכותרתו "ידי הרוויזיוניסטים מגואלות בדם אחים," בו קראה להרחיק את חברי הרוויזיוניסטים מכל עמדת כוח ולהוציאם מחוץ לשיח הציבורי.
סיכום
ההתנגשויות בין ההגנה לאצ"ל בארץ השפיעו במישרין על היחסים בין שני הארגונים באירופה. בעוד שבארץ היה המאבק על השליטה במחתרת ובמוסדות הממשלתיים שבדרך, באירופה התמודד כל אחד מהארגונים על השפעה על היהודים הנמצאים במחנות הפליטים ועל ארגון העלייה לארץ. העימותים שהתפתחו באירופה, שכללו מעצרים, חטיפות, עינויים ואפילו הרג, היוו המשך ישיר למתיחות וליריבות שהיו קיימות בין הארגונים בארץ ישראל. עם זאת, בסופו של דבר, הוכיחה המציאות כי המשימה הלאומית המשותפת גברה על המחלוקות הפנימיות, והארגונים השונים הצליחו להתמקד במטרה העיקרית שהיא הבאת ניצולי השואה ארצה.
קישורים חיצוניים
- הסזון באירופה, יהודה לפידות.
- האם גם מ.ד ירה?, יגאל סרנה, עיתון חדשות, גיליון מתאריך 24 בינואר 1986.
- טוראי איתן אבידב ז"ל, אתר יזכור.
- גופתו של איתן אבידוב ז"ל – תעבור היום את חיפה בדרכה האחרונה לכפר מולדתו, הספרייה הלאומית.
- איתן אבידב – אצ"ל רצחו אותו במחנה עליה בחו"ל ואביו הביאו ארצה, סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1950 – 1850.
- פסק הדין בקשר לרצח איתן אבידוב, עיתון הארץ, גיליון מתאריך 26 בנובמבר 1947.
