ברית הקנאים הייתה מחתרת יהודית דתית שפעלה בישראל בשנים 1949–1951 במטרה להילחם במה שנראה בעיניה ככפייה חילונית מצד הממסד כלפי עולים חדשים, בעיקר אלה מארצות ערב, אשר רובם שמרו על זיקה דתית חזקה. מטרת הארגון הייתה להחדיר גאווה יהודית, לשמר את אורח החיים הדתי של העולים ולהגן על קדושת המסורת היהודית.
המחתרת כללה כמה עשרות צעירים דתיים, נערים ונערות. חברי המחתרת גנבו נשק וחומרי נפץ, ביצעו פעולות כנגד רכוש של מחללי שבת ומוכרי טרפות, ונעצרו לאחר שנכשלה תוכניתם להטיל בכנסת פצצת עשן בעת דיון על גיוס נשים לצה"ל.
מעצרם של חברי המחתרת העלה לסדר היום הציבורי נושאים של יחסי דת ומדינה ויחסי דתיים וחילוניים, אך גם נושאים של יחס ראוי לעצירים, ושימוש בכללי המעצר המנהלי. שניים מחברי הקבוצה הגיעו לימים למשרות ציבוריות משמעותיות במדינת ישראל: הראשון לציון הרב מרדכי אליהו וחבר הכנסת שלמה לורינץ.
רקע היסטורי
עם הקמת מדינת ישראל, בשנת 1948, היו שלא קיבלו את סמכות מוסדות המדינה, והמשיכו בדפוסי פעולה של המחתרות שקדמו להקמת המדינה. ניסיונו של דוד בן-גוריון להקנות למדינה החדשה דפוסי פעולה ממלכתיים במסגרתו פורקו המחתרות, נתקל בקיצוניים מימין ומשמאל שהמשיכו את דפוסי המאבק מלפני קום המדינה וכנגד מוסדותיה הרשמיים. זאת מתוך תחושה כי המדינה, למענה נאבקו, אינה מגשימה את התקוות שתלו בה, וכי הממסד החדש ההולך ומתגבש במדינה בוגד במטרות למענו נוסד.
פעולות מסוג זה נמשכו במהלך כל שנות ה-50. בנוסף להתארגנות "ברית הקנאים" פעלו רבים נוספים. בין הפעולות בלטו פעולת מחתרת צריפין, שפעלה כנגד מוסדות ברית המועצות מתוך מגמה אנטי-סובייטית, פעולתו של דב שילנסקי כיחיד, שניסה להניח פצצת שעון במשרד החוץ, והניסיון לרצוח את שר התחבורה דוד צבי פנקס בגינו נעצרו עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר. קבוצות ואישים שכונו בשמות קוד כמו "המגף השחור" ו"המגף הלבן" שלחו מכתבי איום למערכות העיתונים, ויחידים והתארגנויות ביצעו פעולות כפגיעה בידו של הכנר יאשה חפץ שניגן מיצירות ריכרד שטראוס והותקף על ידי אלמוני ב-1953. הפעולות מסוג זה הגיעו לשיא בין 1951 ל-1953 ולאחר מכן שככו מעט. תוספת טראגית, מאוחרת, לפעולות מסוג זה הייתה רציחתו של ישראל קסטנר בשנת 1957.
המניעים להקמת המחתרות היו שונים ומגוונים. חלקן היו מוּנעות ממאבקים פוליטיים בני התקופה, כגון שאלת היחס לברית המועצות, וחלקן ממאבקי הדת והמדינה בשנותיה המוקדמות, בשאלות כשמירת שבת וגיוס נשים לצה"ל.
במאבק נגד האלימות הפוליטית בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, עמדו השב"כ (שעצם קיומו עדיין לא נחשף לציבור) והמשטרה כגופי הביטחון המרכזיים, אך חוסר ההגדרה הברורה של סמכויותיהם ודרכי הפעולה גרם לבלבול ולמתחים בין הארגונים. בעוד שהמשטרה פעלה לפי חוקים מנדטוריים ישנים, שלא עברו עדכונים משמעותיים, השב"כ פעל באופן עצמאי ובחשאיות כמעט מוחלטת, עם מעט מאוד שקיפות ציבורית. חוסר השקיפות והיעדר מערכת נורמטיבית ברורה יצרו מצב שבו השב"כ התנהל כ"נטע זר לשלטון הדמוקרטי". השיטות הלא-חוקיות שהשתמש בהן, כפי שהעיד איסר הראל, ראש השב"כ הראשון, נועדו להילחם "בעולם אפל ואלים של הסתה וטרור ופרובוקציות, שכל האמצעים וכל הכלים כשרים בידיו… למלחמה נגד המשטר ונגד הדמוקרטיה".
גישה זו זכתה לתמיכה מלאה מצידו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, וכתוצאה מכך חרג השב"כ מתפקידו הביטחוני והפך לכלי פוליטי לדיכוי מתנגדים. בנוסף לטיפול במקרי אלימות פוליטית כמו רצח הרוזן ברנדוט, התנהלו מעקבים ומודיעין אחר אישים פוליטיים, רבנים ומנהיגים שהביעו עמדות נוגדות לשלטון. השב"כ גייס מודיעים, שתל סוכנים בארגונים פוליטיים, והשתמש בעזרים אלקטרוניים על מנת לעקוב אחר מנהיגי המפלגות ופעיליהן.
אחד המקרים הבולטים היה מציאת מכשיר הקלטה מוסלק במשרדו של מאיר יערי, מנהיג מפ"ם, שהותקן על ידי השב"כ. גם מנחם בגין, מנהיג חרות, התלונן פעמים רבות על כך שהשב"כ עוקב אחריו ומאזין לשיחותיו ולשיחות חברי מפלגתו. בגין הגיש תלונות בכתב ובעל פה, אך לא היה שינוי במדיניות זו. בנוסף לכך, זלמן סוזאיב, חבר הכנסת מהציונים הכלליים, ומי שכיהן כסגן שר המסחר והתעשייה, גילה אף הוא מתקני האזנה שהושתלו במשרדו, עדות נוספת לכך שהשב"כ לא הסתפק רק במעקב אחר גופים "קיצוניים" אלא גם עקב אחר אנשי ציבור שהיוו אופוזיציה מהמרכז.
השב"כ והמשטרה לא תמיד פעלו בתיאום; למרות הסמכות שהוענקה לשב"כ לניהול המעקב אחר ארגונים פוליטיים, המשטרה המשיכה לבצע מעקבים והפעילה סוכנים סמויים, ואף טענה כי "עבודתה הייתה יעילה יותר מזו של השב"כ". המתחים בין הארגונים בלטו במיוחד במקרים שבהם סירבו לשתף מידע חיוני זה עם זה. כך קרה בראשית 1951, כאשר סיור משטרתי ברמת גן עצר את חיים ריקלין ומרדכי פריינד, שני צעירים חרדים שניסו להצית כלי רכב. השב"כ הכיר את החשודים מהשתייכותם לחוגי "סולם" בהנהגת ישראל אלדד, והם אף היו תחת מעקב סוכנים. למרות זאת, השב"כ השיב למשטרה כי "ש.ב חקר בנדון ולא העלה דבר. ריקלין ופריינד אינם גם רשומים בכרטיסים ש.ב". תשובה זו הייתה לא מדויקת כי השניים נעצרו כבר בפרשת רצח הרוזן ברנדוט והיו תחת מעקב השב"כ עצמו, מה שהצביע על חוסר תיאום ואי-שיתוף פעולה בין הארגונים, מה שפגע ביכולת להתמודד עם ההתארגנויות האלימות.
ארגון המחתרת ודרכי פעולתה
פעולות מסוג אלה שביצעה "ברית הקנאים" החלו עוד בשנת 1949, וכפי הנראה בוצעו על ידי חברי המחתרת כבודדים. חברי המחתרת, צעירים דתיים מירושלים, חלקם קשורים בעבר בפלג דתי של לח"י, היו קשורים במספר התארגנויות מסוג זה שפעלו בו זמנית בכינויים שונים כ"ברית הקנאים", ו"המחנה", "ארגון לוחמי יהדות" ו"בני פנחס". ראשיתה הרשמית של "ברית הקנאים" במפגש של חמישה מצעירים אלו בחול המועד פסח בשנת 1950. מנהיגי ההתארגנות ויוזמיה היו הרב מרדכי אליהו, אליהו רפול ויהודה רידר. לפי דברי מיכאל בר-זוהר, פעולות המחתרת אושרו בידי הרב צבי פסח פרנק.
הארגון מנה כ-35 חברים גברים, שחולקו לחוליות בנות שישה חברים, וכן תא של נשים שכונה "תא יהודית" שעסק בעיקר בהשגת ידיעות. הרב מרדכי אליהו, שכינה עצמו "יאיר", היה גובה 5% (בלשונם: חצי מעשר) ממשכורתם של החברים, ובכסף רוכש נשק גנוב. אליהו היה מקבל חברים חדשים, מראיין אותם, ומחתים אותם על שאלון שנשא את הכותרת "איגוד דתי ספורטיבי של חיילים משוחררים". לאחר מכן היה המועמד מושבע בבית כנסת בטקס חשאי, בו היה המשביע אומר לו, בין היתר:
"דע כי ארוכה היא דרכנו, קשה היא ומלאת חתחתים, הקרבה ללא גבול דרשת בדרך זו אל המטרה הקדושה והנעלה. היום אתה נכנס למסגרת קנאית אשר מטרתה להשליט את חיי התורה במדינה ובעם, בכל הדרכים! וגם התוקפניים! קרא אחרי: הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני א-ל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם…"
לאחר מכן ניתן למועמד כינוי מחתרתי, ובאמצעות מנהיגי ההתארגנות, או ראש החוליה, קיבל את משימותיו.
הרב מרדכי אליהו, אחד הבולטים במחתרת, היה פעיל במחנות העולים עוד מצעירותו, שם ראה מקרוב את הקשיים בהם נתקלו העולים החדשים, וניסה לפעול כדי לשמר את זהותם היהודית. הוא למד תורה והשקיע את זמנו בלימוד אך לא התעלם ממצוקותיו של עם ישראל. הוא ארגן שיעורי עזר לילדים משכונות מצוקה ושיעורי תורה למבוגרים. העלייה הגדולה מארצות ערב באותם ימים והכפייה החילונית הממשלתית שהופעלה במחנות העולים הטרידו אותו עמוקות, והוא ראה בכך פגיעה בקודשי ישראל.
הרב מרדכי אליהו הושפע רבות מדמותו של "הרב הפחח", שעסק בפחחות לצד לימודיו, והעביר לתלמידיו את ערך הפצת התורה בכל שכבות העם. בהשראתו, יצא הרב מרדכי אליהו יחד עם תלמידים אחרים להפיץ את התורה במחנות העולים ובקהילות מרוחקות כדי לחזק את הזהות היהודית. הרב אליהו סיפר על "חשיבות אחריותו של כל יהודי להפיץ את אורה של התורה בכל מקום", ותיאר כיצד ראה במחנות העולים "כפייה זדונית" שמטרתה הייתה לשנות את אורח חייהם הדתי של העולים וללמד את ילדיהם ערכים זרים. תנאי החיים במחנות, אשר כללו מחסור במזון, תנאי מגורים קשים, שירותים ציבוריים וכפייה חינוכית חילונית כחלק מפרויקט החינוך האחיד, הוסיפו לתחושת הניכור של העולים כלפי הממסד. הממסד החינוכי במחנות היה מנותב על ידי ערכים ציוניים-סוציאליסטיים שהיו רחוקים מתפיסת עולמם של העולים הדתיים. תכני החינוך האחיד במחנות נוהלו בידי מפא"י במטרה מוצהרת להרחיק את הדור הצעיר מערכי הדת המסורתיים.
הרב מרדכי אליהו חש שהמאבק בכפייה החילונית הוא מאבק על דמותו של העם היהודי בארץ ישראל. מתוך כך, הוא תפס את ברית הקנאים כארגון שמטרתו לגרום לגאווה יהודית בקרב העולים החדשים ולהשיבם לאורח חיים דתי. למרות ניסיונות הממסד להצר את צעדיהם של חברי המחתרת, הרב מרדכי אליהו המשיך להילחם למען שמירת הדת והמסורת במחנות.
פעולות המחתרת
המחתרת פעלה כנגד מחללי שבת ומוכרי טרפה. הם שלחו מכתבי איום לחברות מוניות בירושלים שפעלו בשבת. בינואר 1951 הציתו 13 מכוניות בירושלים. חברי המחתרת סיירו בירושלים, סימנו לעצמם מכוניות הנוסעות בשבת, ורשמו את מספרי הרישוי שלהן באמצעות קיפול מספרי דפים בספרי תנ"ך שנשאו עמם, על מנת להימנע מחילול שבת, ולאחר שאיתרו את מקום חניית המכונית, הציתו אותה באמצעות בקבוק מלא נפט שלתוכו נתחב סמרטוט בוער. כן הציתו אטליז שמכר בשר טרף, והטילו פצצה למסעדת "אקספרסו" ברחוב המלך דוד.
ב-1 במאי ערכו חברי הארגון סיור בשכונת מאה שערים כשבידם אקדח גנוב שנרכש על ידי הרב מרדכי אליהו. מטרת הסיור הייתה "להגן על השכונה" לאחר שנפוצה שמועה כי ביום זה יתקפו צעירי מפ"ם את השכונה.
בינואר 1951 העלה חבר הכנסת ראובן שרי ממפא"י שאילתה בפני שר המשטרה בנושא גל ההצתות ופעילות "קנאי הדת" בירושלים, אשר הוגדרה על ידו כ"טרור נגד בעלי מכוניות פרטיות ונגד קואופרטיב אגד". שרי דרש פתרון מידי לתופעה וביקש לדעת אילו אמצעים מתכוונת הממשלה לנקוט על מנת לרסן את פעילות הארגונים החשאיים למחצה, בהם "נטורי קרתא" ו"ברית הקנאים", ולמנוע את פעולתם הפושעת.
שר המשטרה השיב כי נעשו מעצרים ב-20 בינואר 1951, וכי החקירות חשפו מעורבות של חבורה מאורגנת של קנאים דתיים, אשר "מעשיהם גונו גם על ידי הרבנים הראשיים ומועצת גדולי התורה". עם זאת, הדגיש שר המשטרה כי אין מדובר במחתרת ארצית אלא בהתארגנויות מקומיות בלבד.
ראיות נגד "ברית הקנאים" ו"המחנה" החלו להיאסף רק במרץ 1951, וכללו מכתבי איומים נגד נוסעים בשבת, שהופנו גם אל אישי ציבור בכירים כמו יו"ר הכנסת. במהלך התקופה המשיכה המשטרה להתחבט בשאלת קיומה של מחתרת מאורגנת, שכן הכינויים בהם השתמשו חברי הקבוצות דמו לשפה של קבוצות חרדיות לגיטימיות, כגון "חבר פעילי המחנה התורתי" או "המחנה".
הדיונים בכנסת והפרסומים בעיתונות יצרו לחץ ציבורי על המשטרה והממשלה, שהואשמו באי-מניעת האלימות. פיקוד המשטרה נדרש להציג תשובות עקב השאילתות ועם התקרבות מועד הבחירות, המפלגות ניצלו את המצב לצורכיהן הפוליטיים. בעקבות כך, בשלהי מרץ 1951 החל השב"כ בירושלים לפעול בנמרצות לאיתור מציתי המכוניות, במבצע מיוחד שכונה "וינפץ אותה". במסגרת המבצע, השב"כ והמשטרה השתמשו במודיעים שהושתלו בקרב הקבוצות, מבלי ליידע זה את זה על הפעלת הסוכנים.
בסוף אפריל 1951 התקיימו מפגשים בין בכירי המשטרה וראש השב"כ כחלק מהיערכות למיגור תופעת ההצתות, כשהוחלט כי מחוז ירושלים ירכז את הטיפול. מפקד מרחב ירושלים דיווח בראשית מאי 1951 על מקור מודיעיני חשוב המספק מידע על קבוצת "קנאי דת" שמבצעת את ההצתות. איסר הראל טען בדיעבד כי השב"כ הצליח לשתול מודיעים בתוך המחתרת. במקביל, המשטרה הפעילה מודיע משלה בקבוצה הירושלמית, מבלי ליידע את השב"כ, וטענה כי מקור המידע שלה היה מהימן יותר ולכן לא היה צורך בהצלבת המידע עם גופי ביטחון אחרים.
במהלך אפריל 1951 המשיכו דוחות המשטרה לציין שאין ראיות לקיומה של מחתרת ארצית מאוחדת, אלא שקיימות מספר קבוצות מקומיות, בהן קבוצה ירושלמית גדולה שכונתה "המחנה" או "המסגרת", קבוצה תל אביבית שכונתה "ברית הקנאים", וקבוצה נוספת שפעלה "על דעת עצמה". קבוצת "המחנה" כללה צעירים חרדים בשנות העשרים לחייהם שעסקו בעיקר בחינוך נוער, אך לצד זאת היו מעורבים בפעילויות לא חוקיות כמו הצתות והחזקת נשק.
מבצע כלה
ב-14 במאי 1951 נערך בכנסת דיון בנושא הרגיש של גיוס בנות לצה"ל. לקראת דיון זה החליטה המחתרת להשליך פצצת עשן לאולם המליאה. יהודה רידר הכין פצצה מקופסת סיגריות אנגליות עשויה מפח, לתוכה הכניס פילם וקפצונים לשם הרעש. בקופסה ניקב חור על מנת שהעשן יצא ממנה וימלא את האולם. את התערובת היה אמור להדליק באמצעות סיגריה, ולהשליכה אל הכנסת בעת הדיון. הכנסת שכנה אז בבית פרומין בירושלים ומקור החשמל הגיע ממלון עדן הסמוך. בעת זריקת הפצצה, היה אמור פעיל נוסף, בשם נח וורמסר, לנתק את זרם החשמל אל הכנסת, ולשם כך הצטייד במוט ברזל, בו אמר לפרוץ את הדלת שליד השנאי. לפעולה זו ניתן הכינוי המחתרתי "מבצע כלה".
השב"כ ידע מראש על הפעולה, ואיסר הראל נפגש עם יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק והזהירו מפני המתרחש. הראל הבהיר לשפרינצק כי יש חשיבות לתפיסת המבצעים בעת המעשה, וכי עליו להמשיך בישיבה ולהמתין עד שאיש המחתרת ינסה להשליך את הפצצה, וייתפס על ידי אנשי שירות הביטחון.
הישיבה הייתה סוערת, ובקהל נמצאו רבים שקראו קריאות גנאי. שפרינצק חש מאוים וחרד בעת הישיבה, ולכן נעל אותה לפני זמנה, ובטרם היה ספק בידי רידר להתחיל בפעולת הטלת הפצצה. רידר יצא מן הבניין, פגש בוורמסר שנמצא ליד מלון עדן, ומסר לו כי הישיבה בוטלה, וכי הפעולה נדחתה למועד בלתי ידוע. הוא מסר לו את הפצצה על מנת שיחביאה בביתו עד לפעולה הבאה.
מעצר חברי המחתרת
מיד לאחר כישלון הפעולה, החליט הראל כי אין להמתין עוד, והורה על מעצר אנשי המחתרת. בגל מעצרים שנערך בימים שלאחר מכן נעצרו 40 חברי המחתרת, בהם שתי נשים. עשרים מהחברים נעצרו במעצר מנהלי לפי תקנה 111 לתקנות ההגנה (שעת חירום), שהופעלה בפעם הראשונה מאז הפעולה כנגד הלח"י בעקבות רצח ברנדוט.
בחיפושים שנערכו במוסדות חינוך בהם למדו חברי המחתרת (ובמיוחד ב"מדרשת סיני" בה נמצאו אליהו, רידר ורפול) נתגלה מחסן של נשק ותחמושת שכלל 2 תת מקלעים מסוג סטן, שלושה אקדחים, מחסניות של טומי גאן, 1,764 כדורים מסוגים שונים, 6 רימוני יד מסוג מילס, נפצים, חומרי נפץ, וכן ארגזים מלאים בבקבוקי מולוטוב וחומרים להכנת פצצות תבערה. כן נמצאו בחיפוש מסמכים הקשורים לפעילות המחתרת, וכמות של 277 גרם חשיש.
במסיבת עיתונאים שנערכה לאחר מעצר חברי המחתרת, בנוכחות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אהוד אבריאל, אמר ניצב לוי אברהמי, מפקד מחוז ירושלים של המשטרה, כי:
”הנני רואה כאחד הפשעים החמורים ביותר שבוצעו אולי מאז קום המדינה בנסיון שנעשה שלשום בערב לחבל בכנסת ואולי גם באנשיה”.
לאחר מעצרם הראשוני, הוחזקו כל חברי "ברית הקנאים" בבית המעצר בירושלים. בלילה שלאחר מכן הועברו העצורים בקבוצות למחנה המעצר ג'למי, הנמצא ליד שער העמקים, שם דיווחו על יחס מחפיר מצד השוטרים. העצורים טענו כי קיללו אותם, הכריחו אותם לבצע תרגילי סדר, והשפילו את הנשים שביניהם. הם נדרשו לכתוב מכתבים לבני משפחותיהם, אך המכתבים מעולם לא נשלחו ובמקום זאת נעשה בהם שימוש להשוואת כתבי יד לצורכי חקירה. אחד האירועים החריגים התרחש במהלך נסיעה מג'למי לירושלים, שארכה כארבע וחצי שעות, שבה לא אפשרו לעצורים לעשות את צורכיהם.
יחס זה עורר ביקורת ציבורית נרחבת, ובכנסת הועלתה הצעה לסדר היום בדרישה לשחרר חלק מהעצורים המנהליים. הדיון הציבורי הביא לדיון עקרוני בשאלת הפרדת הרשויות, עם תהיות האם הכנסת יכולה להורות לרשות המבצעת על שחרורם של עצורים מנהליים. בסופו של דבר, בעקבות הסערה הציבורית, שוחררו מרבית העצורים, אך מנהיגי המחתרת – הרב מרדכי אליהו, יהודה רידר, אליהו רפול ונוח וורמסר – נשארו במעצר לקראת משפטם.
ב-21 במאי 1951, חמישה ימים לאחר שהועברו לג'למי, הוחזרו חלק מהעצורים לבית המעצר בירושלים לצורך תחקור נוסף בפני השופט החוקר יהודה כהן. למרות שהיו מעורבים בפעילות המחתרת, הועמדו לדין רק ארבעה – הרב מרדכי אליהו, יהודה רידר, אליהו רפול ונוח וורמסר. שמעון בעדני, שנחשב לאחד ממארגני הקבוצה ומדריך אידיאולוגי, לא הועמד לדין, אף שבמסמכים עלתה מעורבותו בפעילות המחתרתית. ההערכה היא כי הוא היה מודיע של אחד מארגוני הביטחון, דבר שהוביל להשמטתו מכתב האישום.
משפט המחתרת
כתב האישום שהוגש נגד הרב מרדכי אליהו ושלושת חבריו כלל 27 סעיפים חמורים, ובהם האשמות בבגידה במדינה, תכנון להטיל פצצה באולם הכנסת, מזימה לחדור למשרד הביטחון כדי להשמיד חומרי גיוס, החזקת נשק לא חוקי, הצתות רכבים, ואיומים. המשפט נפתח ב-18 בפברואר 1952 בירושלים, וההרכב השיפוטי כלל את נשיא בית המשפט המחוזי ד"ר בנימין הלוי והשופטים אליהו משה מני ויהושוע איזנברג. את כתב האישום ניהל פרקליט המדינה ארווין שימרון יחד עם סגניתו, מרים בן-פורת.
בפתח המשפט, חרף התנגדות המשטרה, החליטו השופטים לשחרר את הנאשמים בערבות. המשטרה המשיכה לעקוב אחריהם, אך בשל חוסר תיאום פנימי בין מחוזות המשטרה לבין השב"כ, העוקבים נאלצו להסתמך על דיווחי העיתונות שהיו לעיתים סותרים. בינתיים, הנאשמים המשיכו בפעילות פוליטית במסגרת תנועת "צעירי אגודת ישראל".
בתקופת המשפט, ישראל הייתה בעיצומו של משבר קואליציוני, ובמהלכו נחתמה קואליציה חדשה עם מפלגות דתיות, שהפעילו לחץ לבטל את המשפט. שר הפנים משה שפירא נפגש עם בן-גוריון במטרה לשכנעו לבטל את המשפט או לפחות לצמצם את סעיפי האישום. היועץ המשפטי לממשלה הסכים למחוק את סעיפי הבגידה וקשירת הקשר, אך עמד על שמירת האישומים הנוגעים להשתייכות לארגון בלתי חוקי ופעולות אלימות. בן-גוריון, שתמך במהלך במטרה לשמור על היציבות הקואליציונית, תיאר ביומנו את השיחה, וציין כי היועץ המשפטי סירב לדחות את המשפט.
לבסוף, נמחקו סעיפי האישום המרכזיים והחמורים, בטענה שלא היו די ראיות להוכחתם. החלטה זו נתפסה כהיענות ללחצים פוליטיים וכן כרצון להימנע מחשיפת מודיעים ולהגן על הממסד הביטחוני. לאחר מחיקת סעיפי האישום החמורים, נותרו האישומים שהתמקדו בפעילות בלתי חוקית של הארגון ובניסיון לכפות חוקי דת על המדינה.
במהלך המשפט תיאר הרב מרדכי אליהו את מעשיהם של חברי המחתרת כנובעים מהזעזוע שחשו לנוכח הכפייה החילונית במחנות העולים, פגיעות בשבת, והניסיון לכפות גיוס על בנות, שלדבריו נחשבה לגזירה ש"ייהרג ואל יעבור". הוא אמר:
"ראיתי מציאות מרה ואכזרית מאוד, עבדתי במחנות העולים וראיתי איך מעבירים בכפייה זדונית רבבות אנשים על הדת ומלמדים לבניהם את כל תועבות הגויים. ראיתי את השבת נדרסת ברגל גאווה ובוז, בראש כל חוצות, ואף אל משכנות היראים באים מחללי השבת בכוונה זדונית להרגיז את תושביהם ולשפוך את דמם בקרבם… סובבתי בירושלים עיר הקודש והנה ראיתי את בשר השקץ והחזיר מלא באטליזים לעין כל והזדעזעתי… ראיתי בחרדה איך שמנסים לחוקק חוק כפייה המחייב בת ישראל להתגייס לצבא, גזירה אשר כל גדולי הדור פסקו שהיא בגדר ייהרג ולא יעבור. בצאתנו למערכה קשה זו שהייתה חדשה בשבילנו וחדשה בכלל עבור יהודים שומרי מסורת, מבלי שנמצא לה תקדימים אלא מן העבר הרחוק, ועל האמת נודה כי לא פחדנו מן הסכנה, לא הרגשנו שום מורא ומוסר כליות מפני החוק הקיים, כי אמרנו מה החוק האנגלו-עות'מאני-רומי-ברברי מול חוקת הנצח של תורת ישראל תורת החיים. מורא אחד היה בקרבנו והוא מורא שמים".
במרץ 1952, לאחר שהוסרו סעיפי האישום החמורים, נגזרו על הרב מרדכי אליהו ועל חבריו עונשי מאסר קצרים יחסית: יהודה רידר נדון לשנה, אליהו רפול והרב מרדכי אליהו לעשרה חודשי מאסר, ונוח וורמסר לשישה חודשים. בית המשפט נימק את ההקלה בעונש בגילם הצעיר של הנאשמים, ב"רגישותם הדתית", ובהמלצת השב"כ שהציע עונשים מתונים כדי לשבור את הארגון מבלי לפגוע קשות במנהיגיו.
בעקבות מעצר המחתרת
בעקבות הטענות על יחסה של המשטרה אל העצורים הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לחקירת ההאשמות אלו. בראשות הוועדה עמדה חברת הכנסת חנה למדן ובה היו חברים גם חברי הכנסת יוחנן באדר, הרצל ברגר, דוד הכהן, זרח ורהפטיג, אידוב כהן ויוסף ספיר. הוועדה מצאה כי ההתנהגות כלפי העצורים הייתה "בניגוד לחוק, פוגעת בעצורים ובכבוד האדם, במקרים רבים בלתי הוגנת ומשפילה", ומצאה כי המדובר בהתנהגות מתוכננת ומנוהלת מגבוה, ולא במקרה בודד של התנהגות לא ראויה של קצין או שוטר. הומלץ כי הממשלה תבחן דרכים למנוע התנהגות מסוג זה בעתיד, וכי ועדת הפנים של הכנסת תמנה ועדת מומחים לשינוי היחס לעצורים.
סערה נוספת עורר המעצר המנהלי, תוך שימוש בתקנות ההגנה לשעת חירום, ששימשו את שלטונות המנדט הבריטי כנגד אנשי היישוב בימים שלפני קום המדינה. בדיון סוער שהתקיים בכנסת לאחר מעצר החשודים העלו חברי כנסת רבים מן האופוזיציה, ובהם מנחם בגין, אנשי מפ"ם ואנשי החזית הדתית את טענותיהם כנגד הפעלת "סעיף 111" למעצרם המנהלי של אנשי המחתרת. משה שרת השיב כי כאשר מדובר במעשים כה חמורים, יש מקום להשתמש בחקיקת החירום על מנת להגן על הדמוקרטיה. שרת כינה את ההתארגנות "ארגון טרוריסטי" וקבע כי ”זהו קשר בהיחבא, קונספירטיבי, נגד חוקי המדינה ונגד ביטחון המדינה. זהו נסיון להשליט אלימות במקום החוק בחיינו הציבוריים”. בסיומו של הדיון הסוער החליטה הכנסת לבטל את תקנות שעת החירום, ולחקוק חוק חדש להגנת המדינה, וזאת ברוב של 53 כנגד 49 חכ"ים. נקבע אף הרכבה של ועדת שרים בראשות שר הפנים חיים משה שפירא שתפקידה "לברר את כל השאלות הכרוכות בהפעלת 'הסעיף 111' כנגד קבוצת הצעירים החשודים במעשי אלימות" החלטה זו הייתה הצהרתית בלבד, התקנות נשארו בתוקף שנים רבות וועדת השרים לא מסרה את מסקנותיה.
מורשת ברית הקנאים
מעשי המחתרות האלימות בעלות האופי הקיצוני-דתי, המשיכו במהלך השנים 1951–1953, עד שגוועו בעקבות פעילות השב"כ ושינוי האווירה הציבורית. נראה כי גם במחתרת "מלכות ישראל" המכונה "מחתרת צריפין" היו חברים בהתארגנויות "המחנה" ו"ברית הקנאים". "מלכות ישראל" פורקה על ידי השב"כ בשנת 1953 והוכרזה "ארגון טרור".
אנשי "ברית הקנאים" זכו להגיע לעמדות מפתח במדינה. הרב מרדכי אליהו היה לדיין, ולאחר מכן מונה לראשון לציון – הרב הספרדי הראשי במדינת ישראל. הוא נחשב לאחד ממנהיגיו החשובים של הזרם הדתי לאומי, עד מותו בשנת 2010. שלמה לורינץ (שלא הועמד לדין על חברותו ב"ברית הקנאים") היה לחבר הכנסת עוד בשנת 1951, שבועות ספורים לאחר שחרורו מן המעצר, וכיהן בכנסת ברציפות עד לשנת 1984. לורינץ כיהן בתפקיד יו"ר ועדת הכספים של הכנסת. יהודה רידר היה לימים לראש המועצה המקומית קריית ארבע.
לימים התבטא הרב אליהו באשר לברית הקנאים במילים:
”אני מודה בטעות שעשיתי את דעותיי לא שיניתי, אבל הדרך שבחרתי ללכת בה אז הייתה בהחלט מוטעית”.
לקריאה נוספת
- מיכאל בר זהר, הממונה, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, 1970.
- איסר הראל, ביטחון ודמוקרטיה, עידנים, 1989.
- אברהם דסקל, התנהגות אופוזיציונית חוץ פרלמנטרית בראשית המדינה, ברית קנאים ומלכות ישראל, עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, תש"ן.
- קלוד קליין, על ההגדרה המשפטית של המשטר הפרלמנטרי ועל הפרלמנטריזם הישראלי, משפטים ה, תשל"ג-תשל"ד.
- אופירה גראוויס קובלסקי, אלימות פוליטית בשנות בינוי אומה: ניסיון הטלת הפצצה בכנסת בידי "ברית קנאים" (1951) כמקרה מבחן, 2022.
קישורים חיצוניים
- יומני כרמל אוקטובר 1950 (התחלה 4:26)
- נתגלתה תעלומת "המגף השחור" ומכתבי האיום, דבר, 15 במאי 1953
- שילומים, מחתרות, משפט קסטנר, דבר, 24 באפריל 1958
- גילויים נוספים על "מבצע כלה", דבר, 1 ביוני 1951
- החל משפטם של עצורי "ברית הקנאים", דבר, 31 במאי 1951
- "חוקי החרום הופעלו נגד הקנאים", ידיעות אחרונות, 17.5.1951
- סוכל נסיון חבלה בכנסת, דבר, 16 במאי 1951
- כלואי מחנה ג'למי מגוללים פרשת עינוייהם במעצר, קול העם, 12 ביוני 1951
- דין וחשבון של ועדת החקירה הפרלמנטרית בעניין עצירי המחנה בג'למי, נספח ל"דברי הכנסת"
- פסק הדין במשפט קנאי הדת, דבר, 26 במרץ 1952
- מעבירים בכפייה זדונית רבבות אנשים על הדת, שמואל זעפרני, מוסף שבת, "מקור ראשון".
- אין להפקיר את ביטחון המדינה והדמוקרטיה, דבר, 22 במאי 1951
- ארגון טירוריסטי תכנן מעשי חבלה בכנסת ובמוסדות הממשלה, דבר, 22 במאי 1951
- הכנסת החליטה על ביטול התקנות לשעת חירום והכנת חוק חדש להגנת המדינה, דבר, 23 במאי 1951
- נקבעה ועדת השרים בקשר להפעלת סעיף 111 כנגד חשודי "ברית הקנאים", דבר, 25 במאי 1951
- שלי לוי, יונתן ארליך, אלימות פוליטית מצד יהודים בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 17.8.05
- "הרב מרדכי אליהו", בתוך: יאיר שלג, אחרי רבים – להטות? עמדות רבנים בישראל כלפי הדמוקרטיה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006
