דוד פרנקפורטר (9 ביולי 1909 – 19 ביולי 1982) היה סטודנט יהודי צעיר שהתנקש בחייו של מייסד סניף התנועה הנאצית בשווייץ. לפי היסטוריונים, מעשיו השפיעו על יחס הציבור בשוויץ אל הנאצים, מה שדחה את רעיון "האנשלוס השוויצרי" אל העתיד – ובכך מנע ממנו לקרות.
הסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר (1909 – 1982, משמאל) עם עורך דינו, ד"ר ליפשיץ, בתחנת הרכבת בברן, שוויץ, בדרכו לארץ ישראל לאחר שחרורו מהכלא, בסביבות 1945. צילום: Keystone/Hulton Archive/Getty Images
דוד פרנקפורטר נולד בעיירה דארובאר בקרואטיה של היום, אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית, למשה פרנקפורטר, שכיהן כרב ראשי בקהילה ולרבקה, והיה נצר למשפחת רבנים מסלובקיה. הוא היה צעיר חלש וחולני, ובגיל 22 דוד החל ללמוד רפואת שיניים בלייפציג. באחד הימים, כשהרמן גרינג הודיע על כך שהוא יגיע לאוניברסיטה על מנת לנאום בפני אסיפת סטודנטים נאצים, דוד השיג אקדח ותכנן להתנקש בו. האסיפה בוטלה לבסוף וההתנקשות לא יצאה לפועל.
; ב-1931 המשיך את לימודיו בפרנקפורט בגרמניה. משם ברח בסתיו 1933 לברן, לאחר שמקומו במעבדה סומן במגן דוד והוא הרגיש שהטבעת מתהדקת סביב צווארו. בשנת 1934 שב לבקר את דודו בפרנקפורט, הרב סלומון פרנקפורטר, וחזה במו עיניו כיצד אנטישמים גרמנים התעללו בו.
על ימיו באוניברסיטאות בגרמניה הוא סיפר בשנת 1977 לכתב עיתון "על המשמר":
"המצעדים הנאציים, הפרעות ביהודים והרדיפות של כל אדם ישר עשו לי את החיים לגיהנום. ראיתי לפניי חיה, "בסטייה" ממש, המתאווה לשלטון אכזרי ולשנאת יהודים זואולוגית… הייתי אז צעיר ובעל רגשות לאומיים עזים. חונכתי בבית יהודי חם וציוני. אבי, ד"ר משה פרנקפורטר, רבה של העיר וינקורדן שביוגוסלביה, עמד תמיד לנגד עיניי כאיש יהודי חם לבב, שמשימת חייו היא להבטיח את המשכיות קיומו של העם היהודי. והנה קמים הנאצים הארורים האלה ומכריזים שהיהודים אינם כלל בני אנוש ומוציאים אותם מחוץ לחוק ומצהירים בפומבי כל כוונתם השטנית להשמיד ולאבד ולנתק את שלשלת הדורות. אז איך אפשר לשתוק ולא להתפוצץ? החלטתי שמישהו מוכרח לעשות משהו – אז מדוע לא אני? מדוע לא לפגוע באיזו בסטייה אחת בצמרת ולזעזע את אדישות העולם?"
ההתנקשות
ב-4 בפברואר 1936 הגיע דוד פרנקפורטר לביתו של וילהלם גוסטלוף, מייסד התנועה הנאצית בשווייץ, בעיירת הנופש דאבוס. גוסטלוף, יליד שוורין בגרמניה, מונה על ידי המפלגה הנאצית לתפקיד המנהיג הארצי (Landesgruppenleiter) של הסניף השוויצרי, לאחר שהצליח לרשום יותר מ-5,000 אזרחים שווייצריים כנאמנים לרייך השלישי. הוא פעל להפוך את שווייץ למרכז נאצי ודאבוס במיוחד הפכה למוקד פעילות נאצית תחת הנהגתו. הניסיונות של הרשויות השווייצריות לגרשו באמצע שנת 1935 נכשלו, כאשר הנאצים ניסו להעניק לו מעמד דיפלומטי כדי למנוע את גירושו.
פרנקפורטר תיאר את רגע ההתנקשות, כאשר צלצל בפעמון הבית של גוסטלוף: "כששלחתי את ידי ונגעתי בפעמון, הרגשתי כאילו רבבות יהודים עומדים מאחוריי ודוחפים אותי ללחוץ עוד ועוד. שיפתח כבר, המנוול, שיופיע במלוא הדרו הנאצי בפני אורחו היהודי!" לאחר מכן, אישה גחנה מהקומה העליונה ושאלה מי הדורש. פרנקפורטר ענה כי הוא מחפש את "האדון גוסטלוף", והיא פתחה את הדלת והזמינה אותו פנימה, מבלי לחשוד בדבר.
כאשר נכנס לחדר הקבלה, מצא עצמו פרנקפורטר בחדר מפואר, עמוס בדגלים נאציים, סמלים טבטוניים ותצלום ענק של אדולף היטלר, מתחתיו הקדשה אישית מהפיהרר לגוסטלוף. על הקיר נתלה גם פיגיון הכבוד של גוסטלוף, שעליו נחקקו המילים "דם וכבוד", לצידם מילות השיר הנאצי הידוע "כשדם יהודים מן הסכין מותר." כשוילהלם הגיע, פרנקפורטר קרא: "אני יהודי!" וירה בו חמש יריות, שגרמו למותו במקום.
בשנת 1977 פרנקפורטר תיאר את רגע ההתנקשות:
"וילהלם גוסטלוף מופיע לפתע פתאום, רחב כתפיים, גבה קומה, בריא בשר, עיניו מזרות תקיפות בוטחת. זהו האיש בגודלו הטבעי, שנועד לסמל את שליחותו של הנאציזם באירופה. כמוהו כסייסאינקווארט באוסטריה והיידריך בצ'כיה ופראנק בפולין – "גאולייטרים", רוצחי המונים לעתיד, סוחטי דם התמצית והנפש של אוכלוסיית העמים הכבושים ותלייניהם של יהודי אירופה".
לאחר הרצח הסגיר פרנקפורטר עצמו לידי המשטרה המקומית. לחוקריו הוא אמר:
"ביצעתי שליחות. שלחו אותי מיליוני אנשים. שלחו אותי אלה שנדרסים תחת מגפי הגסטאפו במחנות הריכוז ואלה המועלים לגרדום ואלה שנגזלו מהם זכויות אנוש והם שנהפכו לתת אדם על פי תורת הגזע החומה".
דוד פרנקפורטר. עתוננו לילד ולנער, 24 דצמבר 1936.
המשפט
משפטו נפתח בדצמבר 1936; בציבור ובקרב היהודים הדעות על מעשה הרצח היו חלוקות. חלק מהציבור אהד אותו בשל העובדה שגוסטלוף היה נטע זר וגורם חתרני. רבים, ביניהם גם אביו של דוד, גינו את הרצח כסותר ערכים יהודיים בסיסיים.
ללהבדיל מעיתונות הימין הארץ ישראלית שגיבתה את מעשהו של פרנקפורטר וקראה לשחרורו, עיתונים מהצד השמאלי גינו את מעשהו וכינו אותו "חם מזג". עיתון דבר, עיתון הבית של מפא"י שייצג בדבריו את העמדה הרשמית של הנהגת הישוב, פרסם במאמר ב-7 לפברואר 1936 את הדברים הבאים:
"ישנו גם חשבון אחר, פנימי שלנו, חשבון השחרור הישראלי. כלום נכנס מעשה טרור, גם כלפי אויב וזר ובר-זדון, לתוך חשבון זה? כלום איננו עלול להסיר את המרץ הנפשי, את הצער ואת הזעם, מאותה מטרה יחידה, אשר ההיסטוריה העמידה לפנינו: "הקמת ישראל בארצו?" כלום איננו עלול להחליף את הפעולה העקשנית, המפרכת, היום-יומית, הבלתי נרתעת מפני כל מכשול – ובה הצלתנו – באקט נואש הירואי? וכלום אין מעשה כזה עתיד, בראייה רחוקה יותר, לסלף את רמות השחרור הישראלי, לזרוע גרעינים, אשר פרחים משונים ומוזרים יצמחו מהם, ולא במשך דורות? כל החשבון הוא נגד מעשהו של דוד פרנקפורטר. ואסור לעם, הלוחם את מלחמת קיומו – ואפשר כי זאת היא מלחמתו האחרונה – אסור לו בתכלית האיסור לנהל את מערכתו ללא חשבון, אסור לו שירשה לחושים, ויהיו אלה חושים נעלים, חושי הקרבה עצמית, להשתלט על נפשו. הכל, לרבות החושים, צריכים ומוכרחים להיות משועבדים לאותה מטרה, אחת ויחידה, אשר ההיסטוריה העמידה לפני העם השבוי בניכר, והוא נשאר שבוי בניכר גם כשמישהו מבניו מתקומם, במעשה נואש, נגד השפלתו בניכר. אנו רוצים בניצחון במערכה המערכת, בה אנו עומדים. אנו מחויבים לרצות בניצחון זה, אך ורק בו. ותביעת ניצחון זה: מדידה, שקילה, תמיד. כל עוד אין הוכחה שמעשה זה מקרב אותנו לניצחון, מקרב אותנו לאותה המטרה, האחת והיחידה, אין עמו ברכה… כל החשבון הוא נגד מעשהו של דוד פרנקפורטר, וחובה עלינו – ותהיה זאת חובה קשה ואכזרית לאור הצעיר הזה אשר השליך את חייו מנגד, היא נשארת חובה לעם המתבוסס בדמו – להכיר בזאת".
עיתון דבר לילדים פרסם ב-19 למרץ 1936 את הדברים הבאים:
"אפשר לרצוח איש רע, אבל רק את האיש. את הרע אי אפשר לרצוח, נפל גוסטלוף ויקומו עשרה במקומו. המרבה רצח מרבה כעס. נקמה זורעת נקמות. אין לרצוח את הרע, .יש רק לשנות אותו במעשים טובים או לברוח ממנו, אם אין אפשרות לכבות את הדלקה. מה תוצאות מעשי הרצח של דוד פרנקפורטר? כבר סובלים יהודי גרמניה יסורים נוספים והשפלה נוספת. אינני מאשמת את הצעיר, אני מבינה אותו, איני רוצה בעונשו והייתי מגנה עליו בפני כל שופט. אבל הוא טעה, והאומץ המדומה שלו הוא באמת חולשת הדעת. מי עזר ליהודי גרמניה? מי הרים את כבוד עם ישראל? דור פרנקפורטר או הנרייטה סולד? מעשה רצח מוסיף רק דבר אחד לעולם: עוד רוצח, נוסף רוצח יהודי לרוצחים הגרמנים. את הויכוח הפנימי אפשר להבין, מפני שדוד פרנקפורטר עמד לפני נסיון קשה ואהב את עמו עד מוות. אהב בלי הבנה. נסלח לו, אבל לא נצדיק".
המשפט של דוד פרנקפורטר. על המשמר, 4 מרץ 1977.
עיתון הארץ פרסם ב-7 לפברואר 1936 את הדברים הבאים:
"שברון לב הוא, שבחור יהודי לא עצר כוח עוד לכבוש את זעמו, כדרך שאומתנו כולה כובשתו, שלא הייתה ביכולתו הפסיכולוגית להבליג על עצמו ולהגיע לאותה מדרגה מוסרית עליונה, כמעט "בלתי אנושית", אל המדרגה העליונה של מוסר היהדות המתנגד למעשי נקמה… וצר לנו, כי בקשר עם מעשה זה נגרמת אי נעימות דיפלומטית לשוויץ הדמוקרטית".
שלטונות שווייץ, שהיו תחת צל הטרור הנאצי שנשף בעורפם, שפטוהו בחומרה וניסו להציג את ההתנקשות כמעשה פלילי גרידא ללא ההקשר הנאצי. התובע ד"ר פרידריך בריגר הסתייע אף בעורך הדין הנאצי פרידריך גרים (Grimm) – מאנשיו של שר התעמולה הנאצי גבלס – שייצג את אשתו של גוסטלוף. סנגורו של פרנקפורטר היה ד"ר קורטי (Curti) שהסתייע בעו"ד יהודי צעיר בשם ד"ר פייט וילר. בית המשפט הטיל על פרנקפורטר שמונה עשרה שנות מאסר, שלילת זכויות אזרח וגירוש לצמיתות משווייץ לאחר ריצוי עונשו.
הנאצים, שרתחו מזעם, לא הגיבו לרצח בפוגרום, בגלל סמיכות הזמנים למועד פתיחת אולימפיאדת ברלין (1936), שהיטלר חשש שתבוטל.
באחד מהימים ביקר אותו בכלא שלום שוורצבארד, היהודי שהתנקש בסימון פטליורה בשנת 1926. שוורצבארד לא הורשה להיפגש עימו, אבל ביקורו עודד את פרנקפורטר מאוד.
באפריל 1942, אביו של דוד, משה, נרצח על ידי הנאצים במחנה הריכוז שבעיר וינקובצי, יוגוסלביה.
רבי משה פרנקפורטר. 1875-1942. אתר MyHeritage.
חייו לאחר המאסר
בתום המלחמה, ב-1 ביוני 1945, זכה פרנקפורטר לחנינה ושוחרר מהכלא. על פי דברי סוכנות הטלגרף היהודית, הוא תכנן להגר לארץ ישראל בהתאם לתנאי גזר דינו, שקבעו שעליו לעזוב את שוויץ ברגע שהתנאים יאפשרו זאת. הוא ציין בפני עיתונאים: "אני מתכנן לעזוב את שוויץ ולנסות להתחיל חיים חדשים בארץ שבה אנשים יכולים לחיות ולעבוד ללא הפרעות". במהלך השנים שבהן היה כלוא, לא קיבל פרנקפורטר כל ידיעה על גורל משפחתו מאז הפלישה הגרמנית ליוגוסלביה.
המוני אנשים התאספו ברחובות העיר כור כאשר פרנקפורטר עשה את דרכו לתחנת הרכבת, כשהוא מחזיק תיק קטן בידו. רבים בכו למראה היהודי, וקראו לעברו ברכות כמו "אלוהים יברך אותך". אחד מעובדי התחנה, פועל זקן, קיבל אותו בהתרגשות, העניק לו מתנה קטנה ואמר: "אני מאחל לך את כל ההצלחה שבעולם". לפני עזיבתו, הביע פרנקפורטר את תודתו לאחראי הכלא ולאשתו: "שניהם עשו כמיטב יכולתם להחליף את קרובי משפחתי, שנהרגו או גורשו על ידי הגרמנים".
הוא עלה לארץ ישראל המנדטורית באוניית מעפילים עם סרטיפיקט של ידידו, ד"ר פייט וילר. דוד פרנקפורטר הוליד בנים וזכה לנכדים. לפרנסתו עבד בעליית הנוער ובמחלקת השיקום של משרד הביטחון. למרות שהפך לדמות היסטורית בעקבות מעשהו, נמנע מלהופיע בציבור וסירב להתראיין או לספר על שקרה. רק פעם אחת יצא מהשגרה כאשר ממשלת ישראל החליטה להעלות את עצמותיו של שלום שווארצברד, שנפטר בדרום אפריקה. פרנקפורטר הסכים לשמש כחלק מצוות משמר הכבוד שנשלח להביא את ארונו של שווארצברד מחו"ל.
בביתו ברמת גן, ברחוב צדדי המלא בוילות ועצים, פרנקפורטר חלק מעט מזכרונותיו עם כתב "על המשמר". מול מדפי ספרים עמוסים בחוברות וקטעי עיתונות, הביע את רגשותיו המורכבים על מעשיו:
"עשיתי מה שעשיתי כי הייתי חייב לעשות. עכשיו, לאחר עשרות שנים, כאשר אני מביט לאחור, אני רק מצטער שהמעשה שלי לא עורר את ההד הנכסף ולא מנע את האסון שהציף את העולם כולו. ראיתי אז בדאבוס נמר טורף ורצחני, שהייתה מצווה לירות בו, ממש מצווה. מוכרחים לחסל אותו לפני שהוא מתחיל להשתולל במרחב הפתוח. הרגשתי אחריות לעם שלי, המושפל והמבוזה. לא יכולתי יותר לסבול זאת, ויריתי בו. והעולם? העולם עבר על כך לסדר היום ושילם אחר כך מחיר נורא על אדישותו. כאלה הם החיים".
דוד פרנקפורטר מדבר במסיבת עיתונאים בתל אביב, עם עלייתו לארץ בשנת 1945. צילום: לא ידוע.
דוד פרנקפורטר נפטר ב-1982. בליל השלושים למותו, נאם מנחם בגין את הדברים הבאים:
"עם ישראל אינו נלחם למען הנקמה. פרנקפורטר לא עשה את מעשהו כנקמה אלא להכות בפעמון האזהרה. אך לצערנו לא שעו לו. גם כיום, קיימת אנטישמיות פעילה ואנטישמיות אדישה… אחד ההיסטוריונים של מלחמת העולם השנייה כתב כי כאשר סופר למנהיגי העולם מה קרה לעם היהודי, פרצו בצחוק. לכן אין פלא, כי אדם כמו צ'רצ'יל לא עשה דבר כדי להציל 10 אלפים יהודים מתוך שישה מיליון, ואדם כמו רוזוולט ממש לא רצה לשמוע על הצלת יהודים. לבסוף הקים ועדה… כך, יכולים אנו להבין מה שקורה בימים אלה: מאין האנטישמיות והאדישות המוחלטת לסבלו של העם היהודי. לכן הם אינם מבינים מדוע אנו נלחמים. אנו נלחמים כי למדנו את הלקח – לעולם לא נכיר עוד ברצח יהודי כעניין מקומי".
בטקס נאם גם הפרופסור יוסף נדבה:
"הוא היה טיפוס שלא הסתתר עד שיעבור זעם. יהודי שידע להחזיר מלחמה שערה. פתח מסורת בהיותו ראשון הלוחמים בנאצים… פרנקפורטר זכרו לברכה. דיבר על נקם, כי הוא רצה לגאול את כבודו של עם ישראל. בשנים האחרונות הוא היה שרוי בדיכאון. היה נדמה לו כי מעשהו נשכח בקרב הבריות. אין אנדרטות לזכרו. אבל כל קיומנו, כל רוח הגבורה המפעמת בלב כל יהודי כאן, הם ההנצחה לזכרו".
על שמו קרויים רחוב בעיר פתח תקווה וגן ציבורי ברמת גן.
דוד פרקנפורטר בשנת 1977. על המשמר, 4 מרץ 1977.
בעקבות ההתנקשות
דוד פרנקפורטר הוציא ספר בשם "נקם", שבו הוא מתעד את סיפורו, ומה שהוביל אותו למעשה, ובו כתב בין היתר את הדברים הבאים:
"נכנסה שנת 1933, היא שנת הפורענות בגרמניה. מרעידים ישבו היהודים אל מקלטי-הרדיו ומנו מספר לקולות הנאצים בבחירות… ההמונים הוכו בשגעון, התזזית יצאה בחינגה בראש חוצות. מיסקרים ותהלוכות, דגלים ומוזיקה של פח השתררו בחיי עם הגרמנים. חרדים שוטטו היהודים, בעצם מחול מכשפות זה של היממון חושים, לפני חומות עיר מולדתם שהייתה להם לעיר נכר. חפץ אחד בלבד היה בלבם – החבא אל הכלים, הרכן ראש ועמוד אי כה בסערה. "תבשיל, לא הרי בישולו כהרי אכילתו", הייתה אימרת-הקסם שלהם, קצרת הראות, אשר החזיקו בה כהחזק ב"אני מאמין". לא יכולתי לרדת לסופה של עמדה סבילה ומוגה זו, שעל כל בזיון ועלבון, על כל מאסר וחבישה במחנה ריכוז הייתה תשובתה – שתיקה ואפס מעשה".
פרופ' מאיר שוורץ, מנהל "בית אשכנז" לחקר השואה בגרמניה, משער כי רצח זה היה בין הגורמים החשובים ששווייץ לא נכבשה על ידי הגרמנים ולא היה "אנשלוס", כמו באוסטריה, וכך ניצלו כנראה, כ-20,000 מיהודי שווייץ מכליה, בשל העובדה שבעקבות ההתנקשות נחשפה רשת הריגול הגרמנית בשוויץ, והתברר שמרבית העם תמכו בפרנקפורטר, ולא בנאצים. עוד הוא משער כי ההתנקשות בגוסטלוף וחוסר התגובה הגרמנית שבאה בעקבותיה, היוו מקור השראה להרשל גרינשפן, כמעט שלוש שנים אחרי, לבצע את ההתנקשות שלו, התנקשות שהיוותה עילה לפוגרום ליל הבדולח.
אוניית נוסעים גדולה שנבנתה בגרמניה, נקראה על שמו של וילהלם גוסטלוף. בשלהי מלחמת העולם השנייה ב-1945 טובעה אונייה זו בים הצפוני משלוש פצצות טורפדו מהצוללת הרוסית S-13, בעת שהיו בה קרוב ל-10,000 פליטים אזרחיים גרמניים, כמו גם חיילי וורמאכט על ציודם. אירוע זה נחשב לאסון הימי הגדול ביותר בעת החדשה. בגלל אסון אוניית וילהלם גוסטלוף, הונצח שמו של מנהיג נאצי זה. בספר "בהילוך של סרטן" של הסופר הגרמני גינטר גראס, שב-2006 נחשף כי שירת בואפן אס אס, ההתנקשות בגוסטלוף וטיבוע האונייה שנשאה את שמו מהוות ציר מרכזי. את הדרך בה הוצגו הדברים יש הרואים כמעוותת את האירועים.
לקריאה נוספת
אמיל לודוויג, רצח בדאבוס, יצא לאור בשנת 1936 באמסטרדם. תורגם לאנגלית באותה שנה בהוצאת ויקינג, בשם The Davos Murder. לא הופיע בתרגום עברי.
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
