היהודי והשאלה העולמית

המאמר נכתב על ידי אליצור סגל. פורסם לראשונה במגזין "נקודה", גיליון מספר 253, תמוז תשס"ב, יולי 2002.

בימיו של הרב קוק, הגל הגדול ששטף את העולם היה הרעיון הלאומי. הרב לימד אותנו איך לגלות את הרעיון בתוך התורה, ואיך לרכוב על האריה במקום לנסות לבלום אותו. הגל הגדול של היום הוא הכלל אנושיות, האדם הגלובלי. והאתגר של היהודי של היום הוא לרכוב על האריה הזה. מהו המסר הכלל אנושי של תורת ישראל? את המקצוע הזה בתורה החל לפתח הרב אליהו בן אמוזג מליוורנו.

ברור שכאשר מעמידים את רעיון הלאומיות הישראלי, אפילו בצורתו החילונית המצומצמת, מול הגעלת כפית חלב שנפלה לקדרה של בשר, ידו של הראשון תהיה על העליונה.

הפתרון שהציע אז הראי"ה היה לעסוק בנשמת התורה, ולשאוב משם רעיונות גדולים ונשגבים יותר מהרעיונות המתגלגלים בחוץ. ומתוך הקישור לאידאלים הפנימיים של התורה, תתעצם ותתחזק השייכות גם לפרטי ההלכות.

הלאומיות וחזונו של הראי"ה

הרעיון העולמי העיקרי שאתו התמודד הראי"ה היה רעיון הלאומיות. יכולתו המיוחדת של הראי"ה מתגלה בכך שרתם את הלאומיות הישראלית למרכבתו, כשהציג כיצד הרעיון הכללי של גאולת ישראל, השאוב ממקורותיה של תורה, מתלבש בתוך הפרטים של העלייה לארץ, יישוב הארץ, הפרחת השממה, דיבור עברית, עבודה עברית, וכדומה; כשהראה כיצד כל האידאלים הלאומיים הללו יונקים בסתר ובגלוי מתורת ישראל על כל שכבותיה, הלכה ואגדה.

עם זאת, ברור שהראי"ה לא המציא משהו חדש, אלא רק האיר אמת קיימת ועומדת שעד אז לא נזקקו לה, ולפיכך נשארה בצל. מבט זה שיכך את הסער הפנימי בנשמתם של רבים, והקים דור של שומרי מצוות הדבק בלאומיות הישראלית כחלק מהותי ויסודי של תורת ישראל.

כלל אנושיות

אולם בינתיים חל שינוי במרחקים, בנשמת העולם. הלאומיות – האידאל העולה וכובש מלפני מאה שנה – הועם זוהרה. עדיין לכל עם יש דבר משלו לומר, ותפקיד משלו בעולם, אבל העולם למד לדעת שהלאומיות, המדגישה את הצדדים הפרטיים והמבדילים, גוררת בעקבותיה תופעות זוועה והרס, מלחמה ועושק וחורבן. לאחר שתי מלחמות עולם רוויות לאומיות, פרץ לזירה אידאל אחר – ההומניזם הכלל אנושי.

הציבור הדתי לאומי מצא עצמו שוב עסוק ראשו ורובו באידאל שחלק גדול מבעלי המחשבה רואה בו אידאל ירוד ושפל ביחס למה שיש לסביבה שבחוץ להציע. ושוב נמצא שומר המצוות במבוכה, והוא חסר אונים להבין, בהקף הכרתי, כיצד האידאל החדש, הכלל אנושי, תופס את מקומו הראוי בעולם המחשבה היהודי.

בנושא זה קיים חלל ריק בתפיסתו של הראי"ה, הנובע מכך שבימיו הבעיה לא התעוררה. הרב רכב על גבי אריה אחר, זה שכבש את המוחות ואת הלבבות בזמנו, ואילו אנו צריכים לרכוב על גל חדש ושונה.

לכשלון ההקשבה לנשמת העולם תוצאות חמורות רבות. החמורה שבהן לטעמי היא שיהודים רבים מתאמצים "לשפץ" את ההלכות שנאמרו על גר צדק, ולהחילן על כל גוי באשר הוא. קבוצה אחרת מנסה לברוח מן העניין על ידי השלכתו לעתיד הרחוק, ממש כמו החרדים שנמלטו מהצורך להגשים את הגאולה בפועל, על ידי השלכתה לימות המשיח או גלגולה לידי הקדוש ברוך הוא, ובלבד שהם עצמם לא ייאלצו לעשות דבר. קבוצה שלישית דבקה בתורת ישראל כנתינתה, אבל אינה יכולה, ואינה מנסה, לקשר אותה למהלך הכלל אנושי, והרי אנשיה נראים, בעיני אחרים ואף בעיני עצמם, כגזענים חסרי תקנה ולאומנים חסרי מעצורים.

כל זמן שהרעיון השליט היה רעיון הלאומיות, לא היה בכך נזק רב מדי, אולם עם השינוי בנשמת העולם, הרי תדמית זו מכרסמת בלב המחנה ומפוררת אותו.

כל זאת, כתוצאה מכישלונם של דַּבְרֵי השיטה הא-לוהית האורגנית, המנהלים את המלחמה של היום בכלים של אתמול, ועל כן הם עצמם נכפפים, ביודעין ובלא יודעין, לרעיון השולט, המטלטלם בציצית ראשם ומכניעם ביד חזקה.

הראב"א

לפני קצת יותר ממאה שנה קם לנו גדול מיוחד במינו, שמרבית הגותו מוקדשת לצדדים הכלל אנושיים של תורת ישראל – הרב אליהו בן אמוזג, או בראשי תיבות, כמקובל בעולמה של תורה – ראב"א. ממבוי סתום זה יוכל להוציאנו הראב"א, אשר הדגש העיקרי במשנתו הוא על החלקים הכלל אנושיים של תורת ישראל.

מוצאה של משפחתו מפאס שבמרוקו, משם היגרה לעיר ליוורנו שבאיטליה. הרב אליהו בן אמוזג נולד בליוורנו בשנת תקפ"ג (1823). בגיל צעיר נתייתם מאביו, וגודל על ידי אמו. למד תורה מפי אחי אמו, הרב יהודה קוריאט. הוסמך לרבנות בגיל 18, וזמן קצר לאחר מכן נבחר לכהן כרבה של ליוורנו, ומאז ועד לפטירתו בו' באדר תר"ס (1900), כמעט חמישים שנה רצופות, שימש כרב העיר. כתב מספר רב של ספרים בתחומים שונים בתורה, בשלוש שפות: עברית, איטלקית וצרפתית.

היום היינו מכנים את דרך חשיבתו ולימודו "מדעית". הוא תרם שתי תרומות ייחודיות לעולמה של תורה: האחת, בתחום חקר הקבלה.

הוא טען לקדמותה של הקבלה, בניגוד לחוקרים המאחרים אותה לתחילת האלף החמישי (המאה ה-13 למניין הנוצרים). אולם המיוחד שבו הוא דרך הטיעון שלו. בבקיאותו בכתבי הנצרות השתדל להוכיח שאבות הכנסייה, שחיו במאה השלישית והרביעית למניינם – בערך זמן חתימת התלמוד – הכירו את מושגיה של תורת הקבלה, ונטלו מהם או התעמתו עמם.

לדעתו, הנצרות כולה היא התפתחות בלתי מבוקרת שצמחה בתוך קבוצות של מקובלים, וממילא לא ייתכן לאחר את צמיחתה של תורת הקבלה לאחרי זמן זה.

תרומתו הייחודית השנייה היא ספרו "ישראל והאנושות". כראוי לספר שכוון בעיקרו לגויים, הוא נכתב בשפה הצרפתית, שהייתה נפוצה בתקופתו. הספר לא הושלם ולא נערך בידי הרב לפרסום. כתב היד כולל למעלה מששת אלפים דפי פוליו כתובים בצפיפות, והוא נמצא בספריית הקהילה היהודית בליוורנו.

למעשה, ספר זה אינו אלא החלק השלישי מספרו המקיף של הראב"א על האמונות והדעות של תורת ישראל. שני החלקים הראשונים כתובים עברית, בהיותם מכוונים ליהודים, והחלק השלישי בצרפתית, בהיותו מכוון לגויים.

אמי פלייר, תלמידו המיוחד של הראב"א, ערך וקיצר את הספר והוציאו לאור בצרפתית. במהדורה זו 700 עמודי דפוס. תלמידים צרפתיים של פלייר הוציאו קיצור של הספר בצרפתית, וקיצור זה תורגם לעברית בידי ד"ר שמעון מרכוס, ויצא לאור בהוצאת מוסד הרב קוק.

מההקדמות למהדורה המתורגמת והמקוצרת לא מובן לקורא שמדובר בקיצור ושכתוב, שבא לאחר קיצור ושכתוב, של ספר ענק. במהדורה זו 280 עמודים בלבד, כשהקיצורים, השכתובים והתרגומים נטלו חלק ניכר ממהותו של הספר.

הרב אליהו זייני מהטכניון בחיפה טיפל פעם בהוצאתו המלאה של הספר עם תרגום לעברית, אבל כפי הנראה מפעל ענקים זה מצריך אדם במשרה מלאה. בכל אופן, לדעת הרב זייני, הספר בצורתו הנוכחית קרוב יותר לזיוף מאשר להצגה מדויקת של תורתו של הראב"א.

אף על פי כן, הספר עדיין עושה רושם אדיר על הקורא בו.

אמי פלייר

תלמידו המיוחד של ראב"א, שכאמור הוציא את ספרו "ישראל והאנושות", הוא אמי פלייר, יליד העיר ליון שבצרפת. בגיל 17 עבר לפני בית כנסת בעת תפילת נעילה, התבונן במתפללים, ומחזה זה השאיר בו חותם בל ימחה. כאשר הרגישו הוריו בנטייתו ליהדות, שלחו אותו לסמינר לכמרים, שם למד מפי הכומר לימאן, שהיה יהודי מומר.

הוא עבר גלגולים שונים, ובשנת תרנ"ה (1885) כתב לרב אליהו בן אמוזג, והחלה מתפתחת ביניהם חליפת מכתבים ערה, עד שהחליט לנסוע לאיטליה להתראות עמו.

בשיחה שביניהם נכבש פלייר כל כולו לאישיות של הרב ולתורתו, והפך להיות תלמידו. הרב שכנע אותו שלא יתגייר אלא בגרות תושב בלבד.

פלייר למד מראב"א שנים אחדות, אבל בשנת תר"ס (1900) נפטר הרב, והוא ביקש שוב להתגייר (אולי בגלל אי הנוחות לא יהודי גמור וגם לא גוי גמור). אולם תלמידיו של הרב שכנעו אותו שיישאר במצבו, כדי שבמצבו יהיה דוגמה לגר תושב.

מכאן ואילך הוא מקדיש את מאמציו להפצת החלק האוניברסלי של תורת ישראל. הוא ערך את ספרו של הרב "ישראל והאנושות", ומפרסמו בפריס בשנת תרע"ד (1914). בשנת תרפ"ד (1926) מופיע ספרו "המקדש הנעלם פרשת 'התגירותי'".

המרכאות נכתבו במקור על ידי פלייר, כדי להבהיר שלא מדובר בהתגיירות ממש. הספר אזל מיד, ותורגם לגרמנית ולאנגלית. הספר תורגם גם לעברית על ידי אברהם אלמליח, ויצא לאור בירושלים בשנת תש"ו. הרב אליהו זייני מותח ביקורת חריפה על רמתו של התרגום, אבל בשביל מי שאינו דובר צרפתית, זה הדבר היחיד שנמצא בהישג יד. למהדורה זו נוסף פרק מיוחד שכתב פלייר למהדורה העברית.

פלייר נפטר בצרפת זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה.

דת אברהם

מקובל לומר שהיהדות אינה דת עושה נפשות, מיסיונרית בלע"ז. קביעה זו היא חלקית ביותר. ראב"א אומר שדת ישראל היא רק הלב של דת עולמית מיסיונרית בהחלט – דת אברהם.

הרמב"ם כותב בספר המצוות (מצוות עשה ג', אהבת ה'): "וכבר אמרו שמצווה זו כוללת גם שנקרא את כל בני האדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו… ולשון ספרי 'ואהבת את ה', אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'…".

דת אברהם מיועדת לכל באי עולם, ואנו מצווים להפיצה בכל כוחנו. ברור שאין המדובר באיזו המצאה חדשה, אלא בהארת חלק של היהדות השרוי בצל, או משום שבדורות האחרונים לא היה אפשר להפעילו, או משום שלא יצא כל נזק משהייתו בצל. אנחנו רק באים להטיל אור על זווית זו שבתורה. היא באה לידי ביטוי בתורה במושגים "שבע מצוות בני נח" ו"גר תושב", והיא ברכת ה' לאברהם: "והיית לאב המון גויים".

זו האמונה שעליה אמרו חז"ל: "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים".

בציווי על הקמת המוסד התורני העליון של עם ישראל, שבעים הזקנים, ניכרת מגמה של פנייה לאומות העולם, שהרי המספר שבעים אינו מסתדר עם מספר שבטי ישראל, שהם שנים עשר, ולכן אין דרך לייצוג הולם לכל השבטים, שהיו לפי מספר זה. לעומת זאת, זהו המספר המטפיזי המסמל את אומות העולם.

בנוסף לכך, המדרש אומר שעל חברי הסנהדרין להיות בקיאים בכל לשונות העולם, היינו שהסנהדרין, נוסף להיותה המוסד העליון של דת ישראל המצומצמת, מייצגת בתוכה ומקפלת בקרבה פוטנציאל של קריאה לכל העמים נאמני אברהם בעולם, והנשיא על גביהם כנגד עם ישראל.

על פי תפיסה זו, ישראל באומות הם כמו הכהנים בישראל, ותרי"ג המצוות המיוחדות לישראל משולות למצוות המיוחדות לכהנים.

בימי הבית השני ניכרה מאוד השפעתה של אמונת אברהם בכל רחבי העולם העתיק, ובאה לידי ביטוי בהתייהדותם של מלכי חדייב, ובתנועה ניכרת של יראי ה' ברחבי הקיסרות הרומית.

במשך הזמן, עם הגברת לחץ הנצרות והאסלאם, שאסרו על גיור מכל סוג, נעלמה דת אברהם מתודעתנו הדתית, אולם לא מן העולם.

התייהדותם, ואחר כך התגיירותם, של מלכי חמייר שבדרום ערב; התייהדותם, ואחר כך התגיירותם, של הכוזרים; והניסיון לייהד את הרוסים – מלמדים שהיו אנשים בישראל שלא הרפו מפעולה זו גם בזמנים קשים, ולעתים אף זכו להצלחות מרשימות.

בימינו, עם הקמת מדינת ישראל שמגשימה חלקית את חזונו של הראי"ה, ועם התפתחות שוק הרעיונות והאמונות הגלובלי, עלינו לעלות לקומה הבאה, לחזונו של הראב"א, ולחדש את פעילותנו להפצת דת אברהם בעולם.

חבר העמים האברהמי

אם כן, תורת ישראל מתארת לעצמה חזון שבו מדינת ישראל עומדת במוקד ברית עמים הקרובים בדרגות שונות לתורת משה, כאשר מלך ישראל הוא גם מלך כל העמים, ומלכם של כל היחידים נאמני בית אברהם בעולם. הסנהדרין מייצגת גם את העמים, נוסף להיותה המוסד העליון של תורת ישראל, ולפיכך יש בה שבעים חברים, כנגד שבעים אומות. הם בקיאים בלשונותם ובתרבותם של הגויים, כדי שיוכלו לייעץ להם איזה מצוות כדאי להם לאמץ לצורך תיקונם בעולם, וגם כדי שיוכלו לייצג את נשמתם של עמים אלה במושב הסנהדרין, שהוא מעין האו"ם בזעיר אנפין.

באותו חזון יהודי עולמי, אם בשלב כזה או אחר ירצו עמים שונים להתגייר לחלוטין, ולקדש את ארצם בקדושת ארץ ישראל, ואם תאושר בקשתם על ידי מלך ישראל, הסנהדרין והנביא – תקודש ארצם. אמנם לא בדרגת ארץ ישראל ממש אלא בדרגה פחותה מזו, כעין מדרגתה של סוריא שנתקדשה בכיבוש דוד.

כלומר, המקורות היהודיים רואים משהו הדומה למצב חבר העמים הבריטי בתקופה שבין מלחמות העולם, כאשר ממשלת אנגליה ניהלה את מדיניות החוץ והביטחון של כל מדינות החבר, והתערבה בדרגות שונות בניהולן של הארצות. כך אצלנו יווצר מעין חבר העמים הישראלי, שמוקדו ארץ ישראל ועם ישראל.

המעגל הפנימי מורכב מארצות מגוירות שקודשו בקדושת ארץ ישראל, ומעמדן קרוב מאוד למעמד המרכז, ובפריפריה יהיו מדינות ועמים אשר קשרם רופף בהרבה. תהליך זה יתפשט במרחב העולם, עד שיגיע היום שבו כל העמים בתבל יהיו קשורים במידה זו או אחרת בעם ישראל ובארצו, וזה המצב של עולם מתוקן.

כל הרעיונות הללו כתובים בתורה. האם מדובר ברעיונות דמיוניים, השייכים לעולם של אחרית הימים, או בדברים שמוטל עלינו להתחיל לקדם? האם כבר הגיעה השעה להעמיד את אמונת ישראל בשוק הרעיונות העולמי? אין זו שאלה קלה.

נראה שאחת הסיבות לכך שהראב"א היה מעוניין שתלמידו אמי פלייר יישאר גר תושב ולא יתגייר לחלוטין, הייתה שרצה להראות דוגמה חיה לכך שרעיונותיו אפשריים, ובאמת ייתכן מצב שבו הגויים ישמרו את החלקים הכלל אוניברסליים שבתורת משה.

האמת היא שמדובר על הרבה יותר מכך. בעולם הזה, ולא באחרית הימים, כבר היו מדינות שלמות ששמרו את תורת בני נח כפי שניתנה בהר סיני.

גר תושב, בן נח, ו"מתייהד"

לפני שנסקור מקרים אלה, משהו על המונחים: "גר" פירושו גוי שהפך להיות יהודי. התגייר לחלוטין, ומעכשיו דינו כיהודי לכל דבר. "גר תושב", לעומת זאת, הוא מי שקיבל על עצמו לפני בית דין לשמור על שבע מצוות בני נח, ואולי גם על מצוות נוספות. "בן נח" הוא מי ששומר על שבע מצוות בני נח בלי להתגייר בגרות תושב.

אלה הם המונחים ההלכתיים המדויקים. אבל נראה לי שמונחים אלה אינם תואמים את המציאות ההיסטורית, ולכן אני משתמש במונח מחודש במקצת (שכבר קדמו לי חוקרים שונים בשימוש בו): "מתייהד".

ביטוי זה מקורו במגילת אסתר: "ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד מרדכי עליהם". משמעותו המקורית היא כנראה שאנשים או קבוצות שפחדו מנקמתם של היהודים החלו לנהוג במקצת מנהגי ישראל.

לפיכך משמעות הביטוי "מתייהדים" היא אנשים שאינם יהודים במקורם, אבל הם שומרים מצוות ברמות שונות, ומשייכים את עצמם באופן כזה או אחר לעם ישראל או לפריפריה.

ממרחק הזמן קשה לנו לדעת היום האם במדינה מתייהדת מסוימת היו יהודים ממש, גרים, גרי תושב, בני נח, או מתייהדים; האם היו היסוד העיקרי באוכלוסייה, או שמא הסלט הזה היה קיים, ומעולם לא הצליחו להתירו באופן משביע רצון.

ידוע על שש ממלכות יהודיות, או מיוהדות, שהיו קיימות במהלך ההיסטוריה: שבא, חדייב, חמייר, ממלכת הכהינא, כזריה, וממלכת הג'ונגל בדרום אמריקה.

שבא

בתנ"ך, במלכים ובדברי הימים, מסופר על ביקורה המסתורי של מלכת שבא בחצרו של שלמה. גם במקרא וגם בדברי חז"ל אין פירוט רב נוסף, אולם נראה שאותה מלכת שבא באה מאפריקה, משום שהביאה שנהבים, קופים ותוכיים. כמו כן, נראה שבאה מאזור מפרץ אילת, ששם שטו אניות שלמה. נתונים אלה עשויים לכוון למחשבה שהמדובר באתיופיה של ימינו.

אין לנו נתונים עד כמה, אם בכלל, התפשטה היהדות שם, ואיזו צורה הייתה לה. אבל ידוע שלא הרחק משם הייתה המושבה הצבאית של יהודי יב שבדרום מצרים. מושבה זו של יהודים ממש נוסדה על ידי גולים מיהודה בסוף ימי הבית הראשון, כאשר תומכי מצרים ירדו לשם מאימת בבל. היא המשיכה להתקיים בתקופה הפרסית ובתקופה ההלניסטית, עד לחורבן בית שני.

למושבה זו היה מקדש משלה, והיא קיימה קשרים הדוקים עם השומרונים, שגם להם היה מקדש ומזבח מחוץ לירושלים. עם זאת, הם לא ויתרו גם על הקשרים עם היהודים. זמן קצר לאחר חורבן בית שני סגר הנציב הרומי במצרים מקדש זה, מחשש שיהיה נקודת מוקד למרד יהודי נוסף.

ייתכן שעניין זה קשור למוצאם של ביתא ישראל מאתיופיה. על פי מנהגיהם, אולי הם צאצאים של מיוהדים, או תערובת של יהודים, גרי תושב ומיוהדים.

חדייב

ממלכה זו שכנה בצפון האימפריה הפרתית דאז, באזור כורדיסטן של היום. היא לא הייתה ממלכה עצמאית לגמרי, אלא מדינת חסות של האימפריה הפרתית. מלכי חדייב התגיירו כמה עשרות שנים לפני חורבן בית שני.

הלני המלכה ובניה, וכן מונבז המלך, נזכרים כמה וכמה פעמים בדברי חז"ל, ועל פי עדותו של פלביוס, הם עצמם, או אבותיהם, היו גרים. בנאומו לפני היהודים, בניסיון לשכנעם שלא למרוד ברומאים, אומר אגריפס ליהודים שלא יצפו לעזרה מחדייב, שכן הם כפופים לפרתים שכרתו ברית שלום עם הרומאים עשרים שנה קודם, והללו ימנעום מלבוא לעזרתם.

אולם מאזכורי אגב שונים של פלביוס, אנו יודעים שהגיעה עזרה מחדייב אל היהודים הלוחמים ברומאים. אין אנו יודעים כיצד ומדוע הפסיקה מלכות חדייב להתקיים. האם אפסו כוחותיה לאחר מרד החורבן, והפרתים סיפחוה למלכות כפופה אחרת, או שהמשיכה להתקיים עד שפרתיה עצמה נפלה לפני הפרסים הססאנים, שחידשו את האימפריה הפרסית במבנה ריכוזי.

כך או אחרת, יורד המסך על מלכות חדייב, ועולה המסך על מלכות חמייר.

חמייר

סיפורה של ממלכה מגוירת זו, שהתקיימה בדרום חצי האי ערב, הוא קטע מהסיפור המופלא על חיי היהודים בחצי האי ערב, עד שהושמדו באכזריות נוראה בידי מוחמד. בבית הקברות העתיק בבית שערים, מתקופת המשנה, כמאה שנה אחרי חורבן בית המקדש, נתגלתה כתובת קבורה "מנחם נגיד חמייר".

הפעם השנייה שחמייר מגיחה אל במת ההיסטוריה היא בעדותם של ההיסטוריונים המוסלמיים, המעידים שמלך חמייר יצא למסע כיבושים לצפון חצי האי ערב. הוא צר על העיר מדינה (בלשון חז"ל מדינה היא כינוי לעיר גדולה), שלפי דברי המוסלמים הוקמה על ידי יהודים שברחו מארץ ישראל לאחר חורבן בית שני.

במהלך המצור שכנעו אותו חכמי היהודים שהיו שם להתגייר. לאחר שהתגייר חזר דרומה וגייר את יתר בני ארצו. כאן חוזרת חמייר לערפילים לא ברורים, עד שהיא מופיעה שוב במסגרת המלחמות בין הביזנטים (הנוצרים) והפרסים.

כוח נוצרי נחת בחופי חמייר והביס את צבאו של המלך היהודי יוסף דו נואס. כשראה שכלתה אליו הרעה, הריץ המלך דו נואס את סוסו לתוך הים, עד שנעלם בין הגלים. הנוצרים ערכו טבח איום ביהודי חמייר. נצר ממשפחתו של המלך היהודי פנה לפרסים לעזרה, והללו שלחו צבא שיחד עם היהודים גירש את הנוצרים מחמייר.

אולם היהודים לא התאוששו מהטבח, והפרסים המשיכו לשלוט בחמייר, עד שבאו שליחיו של מוחמד, ועמי הארץ ההיא התאסלמו, מלבד קהילות מצומצמות של יהודים.

ממלכת הכהינא

לאחר שכבשו הערבים את מצרים, המשיכו במסע כיבושיהם לאורך החוף הצפון-אפריקני. אולם באזור לוב של היום התייצבה בפניהם אישה יהודית אמיצה, שמלכה על קואליציה של שבטים לוחמים, וזכתה לכינוי הכהינא – מלה ארמית שמשמעותה הכהנת.

לאחר שהיכתה את הערבים במספר קרבות, פתחו הללו בשיחות שלום. במהלך השיחות הללו הצליח המצביא הערבי לפורר את ברית השבטים שהקימה הכהינא. בסופו של דבר הכהינא נרצחה, והערבים המשיכו במסע כיבוש והשמדה לאורך חופי הים התיכון עד לגבולות צרפת.

אנו יודעים פרטים מעטים מאוד על הכהינא ועל השבטים שהנהיגה. לא ברור האם הרכיב העיקרי בצבאה היו יהודים, מתייהדים, או סתם גויים שהצטרפו להנהגתה הכריזמטית. כך או אחרת, ירד המסך על ממלכת הכהינא, ועלה המסך על הממלכה המיוהדת המפורסמת ביותר – הלא היא כזריה.

כזריה

זו הממלכה היהודית המפורסמת ביותר, בעיקר בזכות יחסי הציבור שעשה לה רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי.

הכוזרים היו עם נוודים שואף קרבות, שנדד בערבות דרום רוסיה של היום. מרכז הממלכה שכן דרומה מהעיר וולגורד של ימינו, זו שנקראה בעבר סטאלינגרד. הכוזרים הכניעו עמים ושבטים רבים שהעלו להם מס. החל משנת ד' תר"ס (קץ המאה התשיעית למניין הנוצרים) הם פנו דרומה, ובאו במגע עם ביזנטיון ועם פרס.

לאחר כיבוש פרס בידי המוסלמים, ניסו הללו להמשיך במסע הכיבוש שלהם לתוך כזריה, ונהדפו. זו הייתה נקודת המפנה. מלך כוזר הבין שדתו המקורית (האלילית) לא תוכל לעמוד מול כוח המשיכה של הנצרות והאסלאם, אבל קבלת האסלאם הייתה מכפיפה אותו לחליפות, ואילו הנצרות הפרבוסלאבית הייתה מכפיפה אותו לביזנטיון.

הוא בחר ביהדות. הוא לא התגייר אלא התייהד. הוא שינה את שמו לסבריאל, ועם ההתייהדות הוזמנו חכמים יהודים לממלכת כזריה ללמד את האמונה החדשה. אז התחולל גל של התגיירות והתייהדות בכל העמים הכפופים לכזריה, כיוון שזו הייתה מעוניינת בהפצה רחבה ככל האפשר של היהדות, שהפכה למשענתה העיקרית מול האימפריות שבדרומה.

בהיותם עם נוודים, בנו הכוזרים לעצמם משכן לפי תבנית המשכן שבמדבר, ובו עבדו את ה' כפי שבן נח רשאי. מאה שנה לאחר סבריאל, המלך הראשון שהתייהד, קם לכוזרים מלך בשם עובדיה, שהוביל להתגיירות גמורה. ייתכן שבחר לעצמו את השם עובדיה בגלל מסורת חז"ל שהנביא עובדיה היה גר צדק.

במאה ה-13 למניין הנוצרים, יצאו המונגולים בראשות ג'נגיז חאן למסע המלחמה האדיר שלהם, שבמהלכו כבשו כמעט את כל אסיה. ג'נגיז חאן לא הצליח להכניע את כזריה, ולאחר מותו יצאו המונגולים להתקפה חדשה. כנראה שבשנת ד' תתקצ"ט (1239) נכבשה בירת כזריה אתל, והפכה להיות משכנה של אורדת הזהב, אחד השבטים המונגוליים החשובים ביותר.

ירד המסך על עלילתה המרתקת של ממלכת כוזר, מדינה מיוהדת שהתקיימה כ־400 שנה, ואשר בשיא גדולתה היו כפופים לה השטחים שמהרי הקרפטים ועד מזרחה לים הכספי, וממוסקבה ועד דרומה לקווקז.

משלא התנוססו עוד דגלי אתל האדומים ברחבי ערבות דרום רוסיה, שוב לא הבדיל דבר בין הכוזרים לבין שאר היהודים, ובאשר למיוהדים, חלקם התגייר עכשיו לחלוטין, וחלקם נבלע בין עממי רוסיה.

צריך לציין שעד לפני כמאה שנה עדיין התקיימו ברחבי רוסיה קהילות של "סובוטניקים" שומרי שבת – שהן כנראה שרידים מתקופת ממלכת כזריה.

ממלכת הג'ונגל היהודית

החל באמצע המאה ה-17, ובמשך קרוב ל־200 שנה, התקיימה ממלכה יהודית עצמאית ביערות העד של מרכז אמריקה בסורינאם.

הקימו אותה גולי פורטוגל אשר ברחו מהאינקוויזיציה, והמגורשים מפורטוגל למושבתה דאז ברזיל, אולם גם לשם הגיעה האינקוויזיציה, והם ברחו לשטח חסות הולנדי, ושם הקימו מדינה אוטונומית שקראו לה "קהילת ברכה ושלום".

מדינה זו הקימה צבא, שנקרא בשם החיל היהודי פורטוגזי, והיה מורכב מחיילים וממפקדים יהודיים. עצמאותה הייתה כמעט גמורה. כך ידוע למשל על יהודי שגילח את זקנו בחול המועד, וגורש מהקהילה על ידי בית הדין היהודי. הוא פנה לערער לפני בית המשפט ההולנדי, ונדחה.

המדינה היהודית התקיימה על מטעים, בעיקר קני סוכר. היהודים קראו לחוותיהם בשמות עבריים: מחניים, בת שבע, שרון, מוריה, ועוד. עם ביטול העבדות, החלה הקהילה להיחלש. מתברר שללא עבודת עבדים לא הצליחו היהודים להחזיק את חוותיהם, והללו הלכו והתפרקו, עד שחזר הג'ונגל לשלוט במקום.

מדינת ברכה ושלום חדלה להתקיים ב־1832.

סיכום

יש מקום להרהור, שההחמצה הגדולה ביותר בתולדותינו היא שממלכות אלה, ומלכות ישראל עצמה, היו קיימות כל אחת ברגע היסטורי שונה. אילו הייתה תקופה שכולן היו קיימות בה כאחת, אפשר שתולדותינו, ותולדות האמונות השונות בעולם, היו שונות לחלוטין.

אולי הגיע הזמן לחשוב על זה מחדש? אולי בעידן הכפר הגלובלי צריך להתחיל לדבר על חבר העמים האברהמי, שיהפוך את ירושלים למטרופולין לעמים רבים, שיאמרו: "לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-לוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (ישעיה ב', ג').

אולי כשם שבעידן הלאומיות היה עלינו לקום ולפעול למען הלאומיות היהודית, כך בעידן העולמיות מוטל עלינו לקום ולעשות למען העולמיות היהודית.

ואז לא נהיה יהודים בלבד, אלא כהני בית אברהם. ויתקיימו בנו דברי ישעיה (ס"א, ה'-ו'): "ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר איכריכם וכורמיכם. ואתם כהני ה' תקראו משרתי א-לוהינו יאמר לכם".

מבחינה מסוימת, ההבדל בין כהן ליהודי גדול מההבדל שבין יהודי לגוי, כיוון שגוי יכול להתגייר, ויהודי אינו יכול להתכהן.