היהודי כטפיל

המונח "טפיל" עבר שינוי מושגי עמוק שהפך אותו מאדם המקבל מזון בטקסים דתיים ביוון העתיקה, לדמות קומית ונלעגת בקומדיה הרומית, ומשם לתיאור מדעי של יצורים חיים – צמחים, חרקים ובעלי חיים – החוסים על גופו של פונדקאי. רק בשלב מאוחר הועבר המושג חזרה אל האדם, והפך לאחת המטאפורות המרכזיות בשיח המוסרי, הכלכלי והפוליטי, שדרכו סומנו קבוצות ויחידים כבלתי יצרניים, מזיקים או מנוונים. השיח המדעי, שהעניק לגיטימציה לכאורה לאבחנות אלו, שימש פעמים רבות כאמצעי להצדקת הדרה, דה-הומניזציה ואף השמדה פיזית של בני אדם – כפי שנעשה, בין היתר, בגרמניה הנאצית.

בעשורים האחרונים נבחנת המטאפורה הטפילית מחדש גם במדעי החיים עצמם, מתוך הבנה שטפילים אינם בהכרח עצלנים או מזיקים, אלא בעלי הסתגלות גבוהה, והשפעתם על הפונדקאים היא לעיתים קרובות מורכבת, הדדית ואף חיונית. ההתפתחות הזו מעוררת שאלות חדשות על הקשר בין שפה, מדע, תרבות ומנגנוני כוח.

מקור המושג

המילה "פרזיט" (parasitos) מקורה במילה היוונית הקדומה המורכבת מן המילים para שפירושה "לצד", ו-sitos שפירושה "אוכל" או "דגן". כבר מראשיתה הייתה המילה קשורה באכילה ובמזון. היא הופיעה לראשונה בהקשרים דתיים וטקסיים ביוון של המאה החמישית לפנה"ס, שם שימשה לתיאור עוזרי מקדש שקיבלו מזון וארוחות חינם בתמורה לשירותים פולחניים. על פי תיאורו של ג'פרי ארנוט, תפקידם כלל בין השאר את ברירת הדגן הקדוש עבור פסטיבלים מיוחדים כגון חגיגת ההרקליה שהתקיימה באתונה לכבוד הרקולס. תיעוד נוסף מופיע בדבר קיומה של אגודה מיוחדת של שנים-עשר פרזיטים באטיקה, שנבחרו מקרב המשפחות המכובדות ביותר ונשאו בתואר רשמי ומכובד. לפי פוליביוס, אף בגאליה העתיקה נחשב תואר זה למכובד ויוחס בין השאר למשוררים.

המסורת הקומית ביוון וברומא הייתה השלב שבו המונח "פרזיט" קיבל לראשונה משמעות לוואי של נצלנות והתנהגות בלתי מוסרית. לטענת ארנוט, רק בסביבות השנים 360–350 לפנה"ס, כאשר המחזאי הקומי אלקסיס העניק למחזהו את השם Parasitos, התחיל המושג ללבוש אופי מגחיך ונלעג. דמות הפרזיט במחזות אלו תפקדה כטיפוס סטריאוטיפי של אדם החי על שולחנם של אחרים, מספר סיפורים, מחניף לבעלי ממון ומבצע עבורם שירותים זוטרים תמורת סעודות חינם. אף שבמקרים מסוימים הוצגו דמויות אלה כאופורטוניסטים מבריקים, הרי שברוב המקרים היו מושא ללעג והובאו כדוגמה להתנהגות שלילית שיש להוקיעה. דמויות כאלו מופיעות גם בקומדיות הרומיות של טרנטיוס, כמו פורמיו – נוכל חינני המשיג לעצמו ארוחות תוך התחזות ותחבולות.

המאפיין הבולט של שימוש מוקדם זה הוא היותו אנושי מובהק. האדם – ולא חיה, חרק או צמח – היה ה"פרזיט" הראשון במונח זה. רק במאה ה-17 ואילך, עם הופעתו של המיקרוסקופ והתחלות ראשונות של מחקר טפילים בצמחים וחרקים, הועבר המושג לעולם הביולוגיה. משמעות הדבר היא שהמטאפורה הייתה בראשיתה תוצר חברתי ולא מדעי – ורק מאוחר יותר קיבלה צביון "טבעי" דרך חיקוי ההיגיון הביולוגי. הדמות הקומית הפכה, עם הזמן, לא רק לסמל מוסרי שלילִי, אלא גם לאב-טיפוס של מי שייחשב בהמשך לבלתי-ראוי לחיים חברתיים או מדיניים תקינים.

הטפיל במדעי הטבע

השימוש במונח "טפיל" לתיאור יצורים לא-אנושיים הופיע לראשונה במאה ה-17. לפי מילון אוקספורד, השימוש הראשון המתועד במונח לתיאור חיים על חשבון יצורים אחרים מופיע ב-1646, בספרו של סר תומאס בראון Pseudodoxia Epidemica. בראון טוען שהדבקון "כפי שקורה אצל אלו הניזונים מאחרים, הנקראים צמחים טפיליים, דוגמת שרכים, טחב, צמחים קפילריים ועוד רבים אחרים". בשלב זה עדיין לא הייתה הבחנה שיטתית או תחום מדעי מסודר לחקר הטפילים. ב-1728 מופיעה המילה "טפיל" גם בציקלופדיה של אפרים צ'יימברס, שם נכתב: "טפיל, או צמח טפילי, בבוטניקה: סוג של צמח זעיר, הגדל על עצים ונודע בשם זה בשל צורת חייו ואופני תזונתו, שהם, בסיכומו של דבר, על אחרים ומאחרים". עם זאת, צ'יימברס מקדים לכך משמעות קודמת העוסקת בפרזיטוס ככוהני מקדש יווניים ש"שמרו על התבואה הקדושה… ופיקחו על הקרבת הקורבנות".

רק במחצית הראשונה של המאה ה-19 מתחיל המושג להיות מוחל גם על בעלי חיים. דיון ראשון בחרקים טפיליים מופיע בכרך הרביעי של An Introduction to Entomology מאת קירבי וספנס (1826), אם כי המונח שימש גם בכרכים מוקדמים יותר, כבר מ-1815. אזכורים מוקדמים אחרים מופיעים ב-1796, שם תוארה הקוקייה כ"חיה טפילית". מושג הפונדקאי, שנחשב כיום לבן לווייתו של הטפיל, הופיע אף הוא רק באמצע המאה ה-19. אדווין לנקסטר, בהערת שוליים לתרגומו לספרו של קוכנמייסטר On Animal and Parasites of the Human Body, כתב כי המילה "host" באנגלית לא שימשה קודם לכן במשמעות זו, וכי "ייתכן שבעבר לא נעשה בה שימוש במובנה זה בשפה האנגלית, אך אימצתי אותה כדי לחסוך הסבר טרחני ומייגע".

הפרזיטולוגיה כדיסציפלינה מדעית התהוותה רק לאחר מכן, בין השנים 1840–1870. אחד התנאים המרכזיים לצמיחתה היה המצאת המיקרוסקופ. ג'ונתן ז. סמית מציין כי "המודעות לכך שהטפילים נוכחים בכול נאלצה להמתין עד שלהי המאה השבע-עשרה עם פיתוחו של המיקרוסקופ", וכי המצאה זו "הובילה לתפנית חדה בעניין האינטלקטואלי המדעי, הפילוסופי והספרותי לעבר הזערורי". גם לאחר פיתוח זה, הדיסציפלינה נדרשה להתמודד עם סוגיות יסוד, כגון תיאוריית הבריאה הספונטנית, שלפיה יצורים זעירים נוצרים מאלמנטים דוממים. תיאוריה זו לא נזנחה סופית אלא רק באמצע המאה ה-19, בזכות עבודותיהם של חוקרים כפרנצ’סקו רדי, טוס סטינסטרופ, ופרידריך קוכנמייסטר.

על אף ההתמסדות המדעית של התחום, השפה של הפרזיטולוגיה המשיכה לשאת עמה יסודות תרבותיים. כפי שמציין מישל סר בספרו The Parasite, "אוצר המילים הבסיסי של מדע זה מקורו במנהגים ובהרגלים עתיקים ורווחים… הכנסת אורחים, חברותיות, נימוסי שולחן, פונדק, יחסים עם זרים באופן כללי". במילים אחרות, גם שפה שנראית "מדעית" ממשיכה להשתמש בביטויים שמגיעים ממקורות חברתיים ותרבותיים, ומכאן גם המטען האתי שהיא נושאת. הטפיל מוצג לא רק כקטגוריה ביולוגית ניטרלית, אלא כישות זרה, פולשת, מנצלת – מונחים המהדהדים את היחס לאחר החברתי.

הטפיל כמטאפורה פוליטית

המטאפורה של הטפיל הופיעה לאורך ההיסטוריה הפוליטית ככלי בידי אידיאולוגיות שונות, לעיתים מנוגדות לחלוטין, כדי לתאר קבוצות או יחידים הנתפסים כמזיקים לחברה. השימוש במונח אינו מוגבל למחנה פוליטי מסוים, והוא משקף את תפוצתו הרחבה של הדימוי ואת עוצמתו הרטורית, כחלק מהתפיסה הכללית של המדינה כאורגניזם חי. כך, למשל, ג'יימס קונולי, הסוציאליסט האירי, כתב בשנת 1899: "בעל ההון, לטענתי, מתעלק על התעשייה; בשלב זה של התפתחותנו התעשייתית, הוא חסר תועלת כמו כל טפיל אחר בעולם החי והצומח בעבור החי או הצומח שממנו הוא ניזון. מעמד הפועלים נעשה קורבן של הטפיל – העלוקה האנושית, ומחובתו ועניינו של מעמד הפועלים להשתמש בכל האמצעים שבידיו כדי לסלק את המעמד הטפילי מהעמדות המאפשרות לו לינוק מחיוניותו של כוח העבודה".

מן הצד השני של המפה הפוליטית, איין ראנד השתמשה באותו מונח כדי לתאר דווקא את העניים ונתמכי הסעד. בהרצאה שנשאה ב־9 בפברואר 1961, טענה: "טפילים, עלוקות, גנבים, בהמות ובריונים לא יכולים להועיל לאדם – ואין הוא יכול להרוויח דבר מחיים בחברה שמתאימה עצמה לצרכים ולדרישות שלהם, שמגינה עליהם, שמנהגת בהם כבחיה שיש להקריב למענם קורבן, המועלית בשל סגולותיו, רק כדי לתגמל אותם על מידותיהם הרעות… חברה לא יכולה להיות בעלת ערך לחיים של אדם אם המחיר שהיא גובה הוא ויתור על הזכות שלו לחיים". שני הקטבים – הסוציאליסטי והליברטריאני – עשו שימוש באותו דימוי כדי לטעון טענות הפוכות על מי שמנצל את משאבי החברה.

מעבר לשימוש הפוליטי הישיר, המטאפורה של הטפיל התעצבה סביב מכלול תכונות שהוצמדו אליו: נצלנות, עצלות, חוסר יצרנות, מזיקות והעדר יכולת להחזיר תועלת לסביבתו. בשיח זה, הטפיל אינו רק חי על חשבון האחר, אלא גם פוגע בו ומאיים על שלמותו. התכונות הללו חיזקו את ההבחנה בין יצורים "ראויים" לבלתי-ראויים, בין אזרחים יצרניים לנטל שיש לסלק. במקביל להתפתחות הרטוריקה הזו בזירה הפוליטית, התפתח גם רעיון ביולוגי מקביל שתמך במטאפורה – מושג ההתנוונות. אחד הדוברים הבולטים של רעיון זה היה א. ריי לנקסטר, שהרצאתו משנת 1879 כונסה לאחר מכן תחת הכותרת Degeneration: A Chapter in Darwinism. לפי לנקסטר, האבולוציה עשויה ללבוש שלוש צורות: איזון, התפתחות (elaboration) והתנוונות. את הטפילים-החייתיים ראה כדוגמה מובהקת לקטגוריה השלישית – הם אינם מתפתחים למורכבות אלא נסוגים ממנה.

לנקסטר כתב: "נראה כי אימת תנאים חדש שמערך החיה פוקד עליה מזון וביטחון, מוביל להתנוונות: בדיוק כפי שאיש בריא ופעיל מתנוון לפעמים, כשהוא לפתע נעשה בעל הון; כפי שרומא התנוונה כאשר החזיקה באוצרות העולם העתיק". החיה הטפילית, בעיניו, מפסיקה להשתמש באיבריה – עיניים, רגליים, לסתות, אוזניים – ומידרדרת ל"שלפוחית קולטת תזונה, מטילת ביצים ותו לא". את אותו תהליך תיאר גם ביחס לחברה האנושית: האנושות, כמו בעלי החיים, מועדת להתנוונות ממש כפי שהיא מועדת להתקדמות. בכך חיזק את הקשר בין דימויים ביולוגיים לרעיונות מוסריים וחברתיים, והעניק למטאפורה של הטפיל עומק מדעי לכאורה, שהמשיך להשפיע על שיחים פוליטיים ואידיאולוגיים עוד עשורים רבים לאחר מכן.

המטאפורה של הטפיל התבססה לאורך הזמן לא רק ככלי ביקורתי או מוסרי אלא כטכניקה רטורית רבת עוצמה לשם דה-הומניזציה של קבוצות בני אדם. כאשר מושג הטפיל חזר מהשיח הביולוגי אל השיח החברתי, הוא לא חזר כפי שהיה – תכונות ביולוגיות, מדעיות ומוסריות שוייכו לאדם, ויצרו ישות חדשה: הומו פרזיטוס, האדם הפחות מאדם. הישות הזו, שמכוחה נשללת מהאדם כל זכות בסיסית, היא מקבילה למה שכינה ג'ורג'יו אגמבן "הומו סאקר" – מי שניתן להורגו מבלי שהדבר ייחשב לרצח. זהו אדם שמתקיים במעמד מושעה, שמחוץ לחוק ומחוץ לחברה, ושקיומו הביולוגי נותר ערום מחוקיות, הגנה ומשמעות מוסרית. המטאפורה של הטפיל, ברגע שהובנה כמעט כפשוטה ולא כמטאפורית בלבד, הפכה לכלי מובנה של שלילת אנושיות שיטתית.

דה-הומניזציה כשלב ברצח עם תואר גם במסמך התדרוך של משרד החוץ האמריקאי ב-1996. גרגורי ה. סטנטון הגדיר זאת כשלב השלישי מתוך שמונה שלבים של רצח עם, וכותב: "קבוצה אחת מכחישה את אנושיותה של קבוצה אחרת. חבריה מושווים לחיות, מזיקים, חרקים או מחלות… השלב הזה מתגבר על הסלידה האנושית הטבעית מרצח". ברגע שבו אדם חדל להיחשב אדם, פעולת ההשמדה מפסיקה להיחוות כפשע והופכת ל"מבצע הדברה" – מנגנון ביולוגי ויעיל, חסר אתיקה, אך מלא הצדקה. המטאפורה של הטפיל, בתהליך ממושך ומתועד, סללה את הדרך לא רק להדרה – אלא להשמדה ממשית.

הטפיל בדימויים האנטישמים

תנועת ההשכלה

ראשית התיעוד של רעיון "הטפיל היהודי" מופיעה כבר במאה ה-18. ההיסטוריון הגרמני-ישראלי אלכס ביין זיהה קדמויות רעיוניות לכך כבר בתקופת ימי הביניים, במושג "היהודי המלווה בריבית", הנתפס כמי ש"יונק את הדם מהעם", ובאגדת עלילת הדם שלפיה יהודים עושים שימוש בדם ילדים נוצרים למטרות פולחניות. בנוסף, ניתן להצביע על רעיונות מקדימים גם בכתביו האנטי-יהודיים של מרטין לותר, שם הובעה התפיסה שהיהודים הם "אורחים" באירופה והנוצרים הם מארחיהם – רעיון שממנו נגזר מאוחר יותר הדימוי של עם מארח הנגוע בטפילים.

הפילוסוף הצרפתי בן עידן הנאורות וולטר (1694–1778) שלל מן היהודים את היכולת להשיג הישגים תרבותיים עצמאיים או לכונן מדינה בת קיימא. כהוכחה לכך הצביע על בניית בית המקדש הראשון, שלדבריו נדרש שלמה המלך להביא עבורה אומנים מצור, וכן על חוויית הגלות הכפולה – גלות בבל לאחר 597 לפנה"ס והפזורה לאחר גירוש רומא בשנת 135 לספירה. את התורה כולה תיאר וולטר כטקסט "שנשאב בטפילות" ממקורות אוריינטליים עתיקים.

הוגה הדעות ותאולוג גרמני יוהאן גוטפריד הרדר (1744–1803), שנמנה עם זרם הקלאסיציזם של ויימאר, כתב בחלק השלישי של ספרו רעיונות לפילוסופיה של תולדות האנושות (1791):

"עם האל, שלו השמיים עצמם העניקו מולדת, היה לצמח טפילי על ענפי עמים אחרים מזה אלפי שנים, כמעט מראשיתו; גזע של סוחרים פקחים כמעט בכל העולם, אשר על אף כל הדיכוי – אינו נכסף בשום מקום לכבודו או למולדתו, לארץ מולדת".

(הרדר, Ideen zur Philosophie der Geschichte der Menschheit, חלק ג', ספר י"ב, פרק III: "העבריים")

פסקה דומה מאוד מופיעה גם בחלק הרביעי של ספרו. מאחר שהרדר נחשב לחוקר מובהק של התנ"ך ושל היהדות העתיקה ולפילוסוף נאור, התעוררה מחלוקת פרשנית סביב דבריו. החוקר ליאון פוליאקוב סבר כי הרדר "הקדים את טענותיהם של הגזענים בדורות הבאים". מנגד, החוקר קלאוס ל. ברגהאן טען כי אהדתו של הרדר הופנתה אך ורק ליהדות הקדומה, וכי הוא הסתייג מהיהודים בני תקופתו. הגרמניסט אמיל אדלר הציע כי ייתכן והרדר ביקש לאזן בין קטעי ביקורת לבין אמירות חיוביות על היהדות שנמצאות בעמודים סמוכים – תכסיס רטורי שאיפשר לו לשמר את תפקידו הבכיר בכנסייה הלותרנית של ויימאר. החוקרת ארנדט קרמר הדגישה כי דימויים לשוניים מסוג זה לא שימשו בהכרח למטרות אנטישמיות בתקופתם, והפנתה לכך שהרדר תלה את מצוקת היהודים בחוקים האנטי-יהודיים של זמנו, שאותם כינה "ברבריים" – גישה שמבדילה אותו באופן חד מרטוריקת השנאה של אנטישמים לאומיים בני המאה ה-20.

ב-1804 פורסמה ביקורת על ספר אנטי-יהודי מאת הסופר הגרמני פרידריך בוכהולץ בביטאון Neue allgemeine Deutsche Bibliothek, ובה כונה היהודי "צמח טפילי שנאחז ללא הרף בענף אציל וניזון ממוהלו". בשנת 1834 הופנתה המטאפורה כלפי תהליך האמנציפציה היהודית במאמר בכתב העת Der Canonische Wächter, אשר טען: "היהודים הם מכת-עולם של ממש, הסובבת את העמים בטפילות". במתקפה נוספת על האמנציפציה, כתב הכומר הפרוטסטנטי רוברט האס:

"בהתאם לכך, היהודים הם ממש כצמח הדבקון על עץ המדינה, ורק ככל שיוודא כי כל טומאה סולקה ממנו, וכל צמח ריבית סולק – רק אז יפרח העץ בתפארתו ויישא פרי ברכה".

האנטישמיות הכלכלית של המאה ה-19

הרעיון של טפילות חברתית במובן המטאפורי התקיים מזה זמן רב במסגרות סוציאליסטיות, ואף קיבל השראה מתפיסות פיזיוקרטיות של המאה ה־18. הפיזיוקרטים תיארו את הסוחרים העירוניים ובעלי בתי המלאכה כ"מעמד עקר" (classe stérile), לעומת האיכרים, שלדבריהם היו היצרנים האמיתיים היחידים. הסוציאליסט הצרפתי המוקדם שארל פורייה (1772–1837) הגדיר חלקים רחבים מהחברה כ"טפילים ביתיים", ובכללם משרתים, נשים וילדים, וכן "טפילים חברתיים" – סוחרים ומלחים. לקבוצות ה"אנטי-פרודוקטיביות" הללו כלל גם את היהודים.

אלפונס טוסנל (1803–1885), תלמידו של פורייה, חיזק קו זה ביצירתו משנת 1846 Les Juifs, rois de l'époque: histoire de la féodalité financière ("היהודים, מלכי התקופה: היסטוריה של הפיאודליזם הפיננסי"), ובה הגדיר את "שמו המתועב של היהודי" כמייצג "כל סוחר כספים, כל טפיל לא יצרני, החי מהחומר והעבודה של אחרים. עבורי, יהודים, מלווים בריבית וסוחרי כספים הם מילים נרדפות".

הסוציאליסט פייר-ז'וזף פרודון (1809–1865) הצביע על האנטישמיות של פורייה, אך גם חיזק אותה באמצעות תיאורים סטריאוטיפיים חריפים עוד יותר. פרודון האשים את היהודים בצליבתו של ישו, בייסוד הכנסייה הקתולית (שאותה דחה), בשאיפה להשתלטות עולמית, ובכך שהם "גזע אנושי" שאינו ניתן להתבוללות. הוא הסתמך בין השאר על הפילוסוף של הדת ארנסט רנן (1823–1893), שטען כי השפה העברית חסרה יכולת מושגית מופשטת ולכן אינה כשירה לעיסוק במטאפיזיקה. בסך הכול, תפס פרודון את היהודים כסמל לקפיטליזם, שאותו ביקר בחריפות. בשנת 1860 כתב:

"היהודי נשאר יהודי, גזע טפילי, אויב העבודה, המתמכר לכל המנהגים של מסחר אנרכי ושקרי, ספקולציות בורסאיות ורווחי עתק. כל המסחר נמצא בידי היהודים; לא המלכים ולא הקיסרים שולטים – אלא הם, היהודים, הם הריבונים של התקופה".

בהתבסס על השקפות אלו, הגיע פרודון כבר ב־1847 למסקנה שעל היהודים להיות מגורשים לאסיה או מושמדים.

הסוציאליסט הצרפתי אלבר רניאר (1836–1903) ראה כבר ב־1890 הקבלות ברורות בין הדיכוטומיה של קפיטליסט ופרולטר לבין זו של יהודי וארי. גם האנרכיסט הרוסי מיכאיל באקונין (1814–1876) כתב בשנת 1871 כי היהודים הם "כת נצלנית, עם של עלוקות, טפיל אחד-אוכל כולו". באותו הקשר תיאר את קרל מרקס ואת משפחת רוטשילד ככוחות מנוגדים אך זהים מבחינתו בשנאתו – שניהם מייצגים את שליטת היהודים בכוח ובכסף.

בבריטניה, תנועת הצ'רטריסטים – אף שתמכה ברעיון של שוויון זכויות ליהודים – הביעה הסתייגות חריפה כלפי תפקידם הכלכלי. יהודים תוארו בקרב חלק מהצ'רטריסטים כטפילים וכסמל לניצול, שבריתותיהם עם כוחות קפיטליסטיים אחרים מציבות אותם כאויבים של מעמד הפועלים.

המעבר לאנטישמיות גזעית

ברחבי אירופה, ובעיקר בחוגים לאומיים ולאומיים-תרבותיים של המאה ה־19, הפכה מטאפורת הטפיל היהודי לנפוצה במיוחד, תוך שהיא מתמזגת אט־אט עם רעיונות ביולוגיים וגזעיים. תפיסה זו לבשה לעיתים אופי מדעי-לכאורה, ונשענה על מונחים מן הביולוגיה והפתולוגיה כדי להלביש השקפות אנטישמיות בלשון אובייקטיבית. הסופר ממוצא עות'מאני פרדריק ואן מילינגן כתב כבר בשנת 1873, בספרו הקונספירטיבי כיבוש העולם בידי היהודים, כי היהודים הם "טפילים בלתי-יצרניים ברובם". בשנות ה־80 של המאה ה־19, עם גלי ההגירה היהודית ממזרח אירופה לגרמניה ואוסטריה, הפכה דמותו של הטפיל היהודי למחזה קבוע בספרות אנטישמית, במיוחד כתיאור מפיץ מחלות או פולש לא-אורגני לגוף האומה.

הכלכלן הגרמני אלברט שפל, בספרו מ־1881 מבנה וחיים של הגוף החברתי, גיבש את מושג "הטפיל החברתי", מי שמפיק תועלת מעבודתו ועושרו של "מארחו" מבלי לתרום דבר. בין ביטויי הטפיליות החברתית, הדגיש את פעילותם של היהודים בתחום האשראי, תוך שהוא מתארם כקבוצה "מתרבה", המסכנת את המארח. רעיון "גוף העם", שאליו חודר טפיל במטרה להזיק לו, הפך בשלב זה למבנה מרכזי. בעוד שבעבר יובאו דימויים מן הבוטניקה, החלה מגמה גוברת לקשור את הדימוי למונחים מתוך הזואולוגיה והאינפקטיולוגיה – תולעי עלוקה, כינים, נגיפים ואף ערפדים – כייצוגים של הטפיל היהודי שיש להשמידם ללא רחמים.

הכומר אדולף שטקר, מייסד מפלגת הפועלים החברתית-נוצרית, טען ב-1880 כי יש להותיר ליהודים באירופה הנוצרית אך ורק "קיום טפילי", והשווה אותם לעלוקות. בתקופות מאוחרות אף הציע מאבק גזעי ושימוש באלימות. הכלכלן יוגן דירינג, בספרו שאלת היהודים כשאלה גזעית, מוסרית ותרבותית (1881), כתב כי "הטפילים היהודים חשים בנוח במיוחד בתוך גוף-עם שכבר הושחת", והוסיף במהדורת 1930 כי "יש להכיר בכך שזכות המלחמה, ובפרט מלחמה נגד התקפות אנטי-אריות ואף אנטי-אנושיות מצד טפילים זרים, חייבת להיות שונה מזו של שלום". תיאודור לסינג ציטט מדבריו של דירינג כי "העמים הנורדיים חייבים להשמיד את הגזעים הטפיליים, כפי שאנו משמידים נחשים ארסיים וטורפים פראיים".

אוטו בקל, חוקר שירי עם וחבר פרלמנט מטעם מפלגת הרפורמה הגרמנית (1887–1903), תיאר את הסוחרים היהודים כ"טפילים יהודיים" ש"אכלו את עצמם לתוך מהות העם הגרמני". הפילולוג והאוריינטליסט פאול דה לאגרד, בשנת 1887, קרא ל"ניתוח כירורגי" להסרת "מסה של מוגלה" שהצטברה באירופה בשל נגיעות של טפילים יהודיים: "אין מנהלים מו״מ עם טריכינות ובקטריות, ואין מחנכים אותן — משמידים אותן במהירות וביסודיות". אף שבלשונו דיבר במונחים ביולוגיים קשים, לדעת אלכס ביין, לא קרא דה לאגרד להשמדה פיזית אלא להפקעה רכושית, תוך שימוש במטאפורה ביולוגית-ציורית. ראוי לציין כי מטאפורות דומות הופיעו גם בשיח ההיסטורי הלא-אנטישמי של המאה ה־19, כמו אצל ההיסטוריון תיאודור מומזן, שתיאר את היהודים הקדומים כ"מחוללי ריקבון" שתפקידם ההיסטורי היה לפרק מבנים אתניים ולאפשר ישויות מדיניות רחבות.

הוגה התרבות אוזוולד שפנגלר, בספרו שקיעת המערב (1918), תיאר תרבויות, עמים ומדינות במונחים של "צמיחה", "קמילה" ו"נפילה", ותיאר את היהדות כ"רכיב מפרק", בעל השפעה הרסנית "בכל מקום שבו היא מתערבת". היהודים, לשיטתו, אינם מסוגלים להסתגל לתרבות המערב, ומהווים גוף זר באירופה. אף שלא השתמש ישירות בביטוי "טפיל", עצם הדיבור על "גוף מארח" שהשפעתו נהרסת, משמר את המטאפורה בעקיפין.

העיתונאי תיאודור פריטש, בספרו המדריך לשאלת היהודים (1907), פיתח את דמות "הטפיל היהודי" כסכנה קיומית לחיי עמו של המארח, וקבע כי אם לא יגורש – יאיים על עצם קיומו. הוא אף ייחס ליהודי תכונת "מימיקרי" ביולוגית – התחזות למארח – מה שחיזק את השנאה גם כלפי יהודים מתבוללים.

וריאציה קיצונית נוספת הובעה על ידי הסופר הרוחני ארתור דינטר, שבשנת 1917 הציג את "תיאוריית ההפריה" ברומן החטא נגד הדם. לטענתו, אישה לא-יהודייה שהרתה ליהודי אינה מסוגלת ללדת ילדים "טהורים" גם אם תלד לגבר שאינו יהודי. תיאוריה זו שולבה בהמשך בדיונים לקראת חקיקת חוקי נירנברג ב-1935.

בצרפת, העיתונאי אדואר דרימון כתב בשנת 1886, בספרו צרפת היהודית, כי "הטפיל היהודי" מפיץ מחלות מדבקות בקרב "הגזעים האריים האצילים", בעוד שהוא עצמו מחוסן בזכות "המגפה הכרונית שבו". לדבריו, היהודים אינם מסוגלים להישגים יצירתיים, ולכן אינם שורדים אלא כטפילים – בנקאים ומלווים בריבית – המחלישים את העם הצרפתי. כפתרון הציע דרימון "אריזציה" של רכוש יהודי.

בשנת 1937, הסופר האנטישמי לואי-פרדינן סלין, בספרו שטויות לטבח, אשר ראה אור בגרמניה בשם הקנוניה היהודית בצרפת, תיאר את היהודי כ"הטפיל הבלתי מתפשר, התאב ביותר, והממיס ביותר". הוא הרחיב את הדימוי תוך השוואה לקוקיה – טפיל דגרני המטיל את ביציו בקינים של אחרים, מפקיר את גוזליהם למוות ומנכס את קיומם.

המטאפורה נפוצה גם באימפריה הרוסית. במהלך גירוש היהודים ממוסקבה ב־1891, הצהיר קונסטנטין פובדונוסטצב, יועץ מקורב לצאר אלכסנדר השלישי, בפני אורח אנגלי:

"היהודי הוא טפיל. הסר אותו מן האורגניזם החי שבתוכו הוא חי, והנח אותו על סלע — והוא ימות".

סביב שנת 1900, העיתונאי פאבל קרושבן, חבר ארגון "המאות השחורות", הסית דרך קבע נגד היהודים בכתב העת בסרבץ, וכינה אותם "מוצצי דם, נוכלים, טפילים ומנצלים של האוכלוסייה הנוצרית". על רקע ההסתה הזו, הביא מקרה רצח שלא פוענח לפרוץ פוגרום בקישינב במרץ 1903, שבו נרצחו כ־46 יהודים.

בגרמניה הנאצית

האידיאולוגיה הנאצית החליפה את הסתירה המרכזית של המרקסיזם — בין הבורגנות לפרולטריון — בניגוד שבין "העובד" לבין "הטפיל". המטאפורה של היהודי כטפיל, מזיק, נגיף או נגע, שימשה ככלי רטורי מרכזי למטרות של דה-הומניזציה, הדרה, ולבסוף — השמדה. אלכסנדר ביין ראה בשיח על "הטפיל היהודי", שבו המינוח הביולוגי נתפס לא כמטפורה אלא כאמת מילולית, אחת מהסיבות הסמנטיות לשואה.

המקרה הקיצוני והמובהק ביותר לשימוש במטאפורה של הטפיל לצורך דה-הומניזציה הוא המקרה של היהודים באירופה הנאצית. ב־1944 פורסם ספר הוראות של מטה הפיקוד הנאצי העליון בוורמאכט (nationalsozialistischer Führungsstab der Wehrmacht), שבו נכתב: "היהודים רוצים להכפיף אותנו לחיים של שעבוד ולחיות בינינו כטפילים עד שירוקנו אותנו לחלוטין. אורח החיים הבריא של אנשינו מנוגד לקיום היהודי הטפילי… נותרה לנו הברירה להיטרף בידי הטפיל או להשמידו. יש להשמיד את היהודי בכל אשר יהיה". לפי ביין, זהו שיאו של תהליך בן מאות שנים, שתחילתו בדימויי היהודי השטני מימי הביניים. הרומנטיקה הגרמנית, שהדגישה את אורגניות גוף האומה, אִפשרה לתרגם מונחים ביולוגיים ומטאפורות לתפיסות מציאותיות: המדינה הובנתה כגוף חי (Volkskörper), והיהודי הוצג כחומר מזהם המאיים על תקינותו. דימוי הטפיל, שעבר ממרחב מטאפורי למעמד "מדעי", שימש למטרה זו באופן עקבי.

אחד הביטויים הקשים לכך היה השימוש במונח sacculina carcini – טפיל ימי של סרטנים – שבחר בו אלפרד רוזנברג כדי לתאר את פעולת היהודים בגוף הלאום. בספרו The Myth of the Twentieth Century, כתב: "בשלב ראשון יש להבין את רעיון 'הטפיל היהודי' לא כשיפוט מוסרי אלא כמציאות ביולוגית… sacculina חודרת דרך פי הטבעת של הסרטן הממוצע… אותו תהליך מתרחש כאשר היהודים חודרים לחברה דרך פצעיהם הפתוחים של אנשים, צורכים את כוחותיהם היצירתיים ומזרזים את אובדנה של החברה". זוהי דה-הומניזציה שהופכת את היהודי לגוף מזהם, שיש להשמידו כמו כל מזיק או מחלה.

אדולף היטלר חזר על הדימוי שוב ושוב כבר בשנות ה־20, ובמיוחד בספרו מיין קאמפף. שם כתב:

"[היהודי] הוא ונשאר הטפיל הנצחי, טפיל המתפשט עוד ועוד כבקטריה מזיקה, המוצאת לעצמה רק מצע תרבותי נוח. אך השפעת קיומו דומה לזו של טפילים: במקום שבו הוא מופיע, גוף העם המארח מת בסופו של דבר, לאחר פרק זמן ארוך או קצר".

באמצעות טענה זו נשללה כל אפשרות של התאקלמות או אזרוח של היהודים, שכן כל "השתלבות" רק חיזקה את חדירת הטפיל לגוף העם. עיתון התעמולה האנטישמי דר שטירמר פרסם ב־1927 כי "העם היהודי הוא הטפיל הגדול ביותר בעולם. אין הצדקה לקיומו". פוסטר נאצי מאותה שנה דחה את ההשוואה של יהודים לבני אדם, בתגובה צינית: "גם הפרעוש הוא חיה, אך לא חביבה". היהודים הושוו לערפדים, חיפושיות תפוחי אדמה ומזיקים אפידמיים נוספים.

העיתונאי הנאצי ארנו שיקדנץ פרסם את החוברת טפיליות חברתית בחיי העמים, שצוטטה בהרחבה על ידי רוזנברג. האחרון תיאר את היהודים כמי שמזהים פצעים פתוחים בגוף האומה ומנצלים אותם לחדירה ולניצול: "ברגע שכוח הרוח הנורדי נחלש, ישותו הכבדה של אחישר נצמדת לשרירים המרפים… השד היהודי יונק עצמו אל המקום הפצוע, מנצל את שעת החולשה כטפיל".

שר התעמולה יוזף גבלס אמר בנאום ב־1933 כי היהודים הם "גזע זר לחלוטין בעל תכונות טפיליות מובהקות". ולטר פרנק תיאר את היהדות הרוחנית כ"מוקד של ריקבון" במאבק מטאפיזי בין בריאה להתפוררות. היטלר, בנאומו ברייכסטאג ב־1942, תיאר את היהודים כ"טפיל עולמי", והשווה את השפעתם לתהליך של ריקבון כלל-אנושי. כשנשאל על גירוש יהודים למקומות קשים, טען: "הטפיל מסוגל לחיות גם בלאפלנד וגם באזורים טרופיים — אין סיבה לדמעות תנין".

השוואות אלו התבטאו גם באופן ההשמדה. רוזנברג, גבלס והיטלר עצמו לא הסתפקו בדימויים לשוניים אלא יישמו אותם הלכה למעשה. ציקלון B, ששימש להשמדה המונית באושוויץ, פותח במקור כקוטל כינים — אותם כינים עצמן שברפואה ובתעמולה זוהו עם היהודים. אדמונד פ. ראסל השלישי כתב: "מטאפורה ו'מציאות' התערבבו ברטוריקה הנאצית: יהודים הושמדו, במכוון וליטרלית, כמו חרקים". כך הפכה כל פעולה צבאית או בירוקרטית למקבילה של הדברת מזיקים — מכונת השמדה ביופוליטית של ממש.

במדריכי הדרכה של הוורמאכט וה-NSDAP נכתב במפורש כי יש להשמיד את "החיידקים האנושיים" כדי למנוע "הדבקה חוזרת של גוף העם". באחת מהחוברות לשנת 1942 נכתב: "אי אפשר להשתמש בעקרונות הומניטריים בתהליכים כאלה, בדיוק כפי שאי אפשר לחטא גוף נגוע ברחמים. יש להתרחש שינוי מוחלט בצורת החשיבה… הכרעה סופית הכרחית כדי להבטיח את קיומו של הגזע היוצר הגדול".

ב־1944 עדיין הודבקו בפולין כרזות ובהן חולדות מול מגן דוד, תחת הכיתוב: "Żydzi powracają wraz z bolszewizmem" ("היהודים חוזרים עם הבולשביזם"). מסרים אלו נועדו לגייס את האוכלוסייה הפולנית להתנגדות נגד היהודים והצבא האדום כאחד, באמצעות שפת מחלות, טפילים והשמדה — שפה שהפכה בתוך פחות מעשור ממטאפורה לרצח עם בפועל.

לאחר מלחמת העולם השנייה

גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה ונפילת הרייך השלישי, המשיכה המטאפורה של "הטפיל היהודי" להתקיים בשיח האנטישמי. בשנת 1947, מגזין Berliner Illustrierte פירש את ראשי התיבות D.P. (Displaced Persons – עקורים, ובהם שורדי שואה ועובדי כפייה ששוחררו ממחנות) כראשי תיבות הפוכים: Deutschlands Parasiten – "הטפילים של גרמניה".

ניתוח בלשני של מכתבים שנשלחו למועצה המרכזית של יהודי גרמניה ולשגרירות ישראל בברלין בשנים 2002–2012, העלה כי הדימוי של הטפיל נותר פעיל, עיקש וטעון גם בהווה. בקרב קבוצות ניאו-נאציות, מטאפורות מן העולם החייתי – הכוללות כינים, תולעים, רימות ומוצצי דם – נפוצות במיוחד לתיאור יהודים וזרים. לדברי החוקר ברנהרד פֶּרקזֶן, דימויים מסוג זה נועדו "לעורר גועל ולשבור את עכבות ההשמדה". גם לפי ניתוח שערכו אלברט שר וברברה שויבלה בשנת 2007, הטופוס של "טפילים, זיהומים ודם" נותר רכיב מרכזי בשיח האנטישמי העכשווי, וניתן לזהותו בשיחים תקשורתיים ובנרטיבים של צעירים במרחב הציבורי.

לאחר קריסת ברית המועצות, התחזקה ברוסיה מגמת האוראסיאניזם, שלפיה יש לבסס אחדות גנטית של עמי אירואסיה כדי להתגונן מפני השפעות טפיליות ודמיוניות – ובראשן ה"כוזרים", עם טורקי-יהודי מימי הביניים. רעיון זה המשיך את המטאפורה של "היהודי הזר כטפיל המאיים על שלמות הגוף הלאומי", תוך קידום תפיסות אתנוצנטריות ומיתולוגיזציה של זהות קולקטיבית טהורה.

גם בשיח האנטישמי הרווח במדינות מוסלמיות, ובפרט בהקשר של הסכסוך במזרח התיכון, מופיע הדימוי הטפילי כחלק ממבני ההאשמה. לאחר המהפכה האסלאמית באיראן ב־1979, הואשמו יהודים עשירים במדינה בניצול עובדים מוסלמים ובהעברת רווחים למימון רכישת נשק על ידי ישראל. סדרת הטלוויזיה האיראנית עיניה הכחולות של זהרה (Zahra's Blue Eyes), ששודרה לראשונה בשנת 2004, כללה עלילה שלפיה יהודים גונבים איברים מילדים פלסטינים. הנמענים היהודים – מושתלי האיברים – מוצגים כמי שאינם יכולים להתקיים ללא אברי גופם של קורבנותיהם. קלַאוס הולץ ומיכאל קיפר זיהו בכך שימוש ישיר בדימוי הטפיל: יהודים מוצגים כמי שאינם בני-קיימא ללא גוף מארח, בדיוק כפי שטפילים אינם מתקיימים ללא פונדקאי.

בתחרות הבינלאומית לקריקטורות שואה שארגנה העיתונות האיראנית בשנת 2006, הוצגה קריקטורה שבה תוארו יהודים כתולעים המאכלסות תפוח – דימוי בוטה נוסף המשלב את תבנית הטפיל עם אסתטיקה של ריקבון, מחלה והשמדה.

בתנועה הציונית ומדינת ישראל

המטאפורה של הטפיל לא שימשה רק גורמים אנטישמיים ושלטוניים עוינים, אלא הופיעה גם בקרב הוגים וחוגים ציוניים עצמם. בציונות המוקדמת, חלק מההוגים והפועלים ראו ביהדות הגלותית תרבות טפילית מובהקת — כלכלית, תרבותית ונפשית — ותיארו את עצמם כטפילים שמטרתם ההיסטורית היא להשתחרר מהטפילות ולכונן קיום עצמאי, יצרני, מושרש בקרקע. אהרן דוד גורדון, מאבות העלייה השנייה והוגה מרכזי ברוח העבודה, כתב:

"אנחנו עם טפילי. אין לנו שורשים בקרקע, אין טעם תחת רגלינו. ואנו טפילים לא רק במובן הכלכלי, אלא גם ברוח, במחשבה, בשירה, בספרות, במידותינו, באידיאלים שלנו, בשאיפות האנושיות העליונות שלנו. כל תנועה זרה סוחפת אותנו, כל רוח נושאת אותנו. אנחנו עצמנו כמעט ואיננו, ולכן אנחנו, כמובן, לא כלום בעיני עמים אחרים".

לפי גורדון, "מלחמה" פנימית נדרשת לא רק כנגד חיי רפיון ופסיביות אלא גם כנגד כל צורה של "טפילות רוחנית" — הן בגולה והן ביישוב בארץ ישראל. רעיון זה של תיקון עצמי לאומי דרך עבודה גופנית והשתרשות בקרקע היה מרכזי לאידיאולוגיה החלוצית. בדיווח מסע, כתב הוגו הרמן על תחושת השחרור של "אוויראים, טפילים, סוחרים ומתמקחים" בעת שהחלו לעבד את אדמת ארץ ישראל. זאב שטרנהל הגדיר את הדחייה הגורפת של תרבות הגלות כ"צורך מתודולוגי" של הציונות לבניית זהות חדשה.

הדימוי של הטפיל לא היה רק חלק מביקורת פנימית רפלקסיבית, אלא גם הפך לכלי רטורי כלפי קבוצות שנתפסו כלא תורמות למאמץ הלאומי. מקס נורדאו, מהאבות המייסדים של הציונות המדינית, חיבר בשנת 1892 את ספרו Degeneration, שבו תקף את מגמות הדקדנס בתרבות האירופית והציג את האדם המנוון כ"טפיל מדרגת האטביזם הנחותה ביותר". אף שלא הזכיר בו יהודים במפורש, שפת ההתנוונות, האטביזם וחוסר החיוניות סיפקו תשתית רעיונית ששימשה מאוחר יותר גם מתנגדים אנטישמיים.

תיאודור הרצל עשה שימוש גלוי בשפה דומה נגד יריביו האידיאולוגיים. לפי אלכס ביין, הרצל כינה את המתנגדים הציונים בשם Schädlinge — "מזיקים" או "טפילים". ויקטור קלמפרר השווה את המונח הזה לשפה הנאצית, והשימוש בו עורר ויכוח על גבולות הלגיטימיות בשיח הלאומי היהודי. בספרו Theodor Herzl: From Assimilation to Zionism, הסביר ז'אק קורנברג כי הרצל, שחיפש מודל של טרנספורמציה יהודית לאומית, ראה באנטי-ציונים לא רק מחריבי רעיון אלא מזיקים קיומיים שיש להוציאם מן הגוף הלאומי.

גם לאחר הקמת מדינת ישראל, המשיך הדימוי לפעול בעיקר כלפי קבוצות שלא הוכפפו לאידיאל של "היהודי החדש". נח עפרון תיאר את הדימוי של החרדים כטפילים רווח בשיח הישראלי, במיוחד בשל סוגיות של פטור משירות צבאי, הסתגרות תרבותית ותלות בתקציבי מדינה. הוא מציין כי הדימוי אינו רק טענה על חוסר שותפות, אלא ייצוג עמוק של יחסים כלכליים ותרבותיים נתפסים כמופרים. גם כאשר לא נאמר במפורש, הוא ממשיך לפעול ככוח סמוי שמסמן גבולות שייכות בתוך הקולקטיב היהודי.

במובן זה, המטאפורה של הטפיל אינה מופנית רק מבחוץ כלפי היהודים, אלא משמשת גם מבפנים כדי לתחום מי נחשב לראוי להשתתף בגוף הלאומי — תרבותית, מוסרית, ואף ביולוגית לכאורה. כך הפכה המטאפורה, שנולדה מתוך שיח דתי-חברתי עתיק, לכלי מודרני להגדרת גבולות, חיוניות וזכות קיום בתוך ובין יהודים.

המשגה חדשה של מושג הטפיל

המשגה מודרנית של מושג הטפיל מחייבת בחינה מחודשת של האופן שבו נתפס לאורך מאות שנים כמטאפורה שלילית, מוסרית, ולעיתים אף קטלנית. אף על פי שמושג הטפיל קיבל בתקופה המודרנית גם צביון ביולוגי ומדעי, הוא נותר טעון במשמעויות חברתיות חריפות שמקורן בשפה התרבותית והדתית הקדומה, ושהשפיעו עמוקות גם על מדעי החיים עצמם. אך ככל שהתפתחה הפרזיטולוגיה כדיסציפלינה, החלו להצטבר עדויות ולתובנות חדשות על מורכבותו של היחס בין הטפיל לפונדקאי – תובנות שערערו על הדיכוטומיה המוסרית הפשוטה בין מועיל למזיק.

מדענים בני זמננו הדגישו שמערכת היחסים הטפילית אינה בהכרח ביטוי לחולשה או חוסר תועלת, אלא להפך – כדי להיות טפיל מוצלח נדרשות מיומנויות מתוחכמות של הסתגלות, גמישות אבולוציונית, והבנה מורכבת של סביבת המחיה. מי שייכנס לסטגנציה יושמד לבסוף על ידי הפונדקאי, שמערכת החיסון שלו נמצאת במאבק מתמיד נגד הפולש. לכן, על פי הבנה זו, הטפיל הוא שחקן פעיל ומשפיע במערכת האקולוגית, ולעיתים אף גורם מכריע בהתפתחותו של הפונדקאי. הקשר בין השניים מתואר במונח "קו-אבולוציה" – הסתגלות הדדית שבה כל אחד משתנה בתגובה לשינויים של האחר. תופעה זו יוצרת דינמיקה בלתי פוסקת של שינוי ושיפור הדדי, ומעמידה את הטפיל לא כגורם מנוון אלא כזרז מרכזי באבולוציה. קרל זימר סיכם זאת בקביעה: "קרוב לוודאי שהטפילים הניעו את האבולוציה של הפונדקאים שלהם, מרגע הופעתם של החיים עצמם".

המהלך הזה מהדהד גם בעבודתו של מישל סר, שהעמיד את מושג הטפיל במרכז עיונו הפילוסופי. בספרו The Parasite, טוען סר כי הטפיל אינו רק יצור נצלני אלא "כוח ממריץ", שמעורר את המערכת, מטלטל אותה, משנה את חלוקת האנרגיה שלה, מדליק אותה, מסמם אותה, מגרה אותה. בניגוד לדימוי הסטטי של נטל מזיק, הטפיל לפי סר הוא גורם שמפעיל את המערכת מתוך שיבוש. השפעתו אינה חיצונית בלבד אלא מבנית – הוא גורם המניע את הסדר הקיים לשינוי תמידי. בכך, מראה סר, הטפיל אינו בהכרח אויב, אלא תנאי הכרחי לחיים עצמם. מערכת שאינה מוטרדת לעולם אינה משתנה, ואינה מתפתחת.

במובן זה, המטאפורה של הטפיל נפתחת לפרשנות חדשה: לא רק כיצור שיש לדחות, אלא כישות שמעוררת שאלות על גבולות, שייכות ותנועה. במקום להפוך את הטפיל לסמל של ניוון, העמדה המחודשת מזמינה לראות בו סוכן של שינוי. ההתבוננות המחודשת הזו אינה מבטלת את ההיסטוריה הארוכה של הדימוי, אך היא חושפת את הקונפליקט בין מבט ביולוגי-דינמי לבין שפה מוסרית-מדירה, ומציעה להשתחרר מן הקונספציה הפשטנית של מועיל מול מזיק. המשגה כזו עשויה לערער על מנגנוני שליטה, הדרה וסימון של אחרים כ"נטל", ולהציע חשיבה מורכבת יותר על יחסי תלות, קיום, ותנועה בעולם חברתי וביולוגי כאחד.

סיכום

המטאפורה של הטפיל, על כל המטען ההיסטורי, המדעי, המוסרי והפוליטי שנלווה אליה, ממשיכה לפעול גם בחברות מודרניות וליברליות. אף על פי שהשימוש בה אינו מלווה עוד באותן תוצאות קיצוניות כפי שהיו במשטרים טוטליטריים דוגמת גרמניה הנאצית, עקרונות הדה-הומניזציה שהיא מאפשרת ממשיכים לשמש כלי רב-עוצמה להגדרה של גבולות – לא רק טריטוריאליים, אלא גם אתיים, משפטיים ותרבותיים. כך, גם במשטרים שבהם מתקיימים לכאורה בלמים ואיזונים, יש צורך מתמיד לסמן את קו ההבחנה בין מה שנתפס כ"שייך" לבין מה שנחשב ל"זר", בין מה שמותר להכניסו פנימה לבין מה שראוי להרחיקו.

הטפיל מגלם בדיוק את הקטגוריה הזו: אורח נתפס, כזה שחי בתוך הגוף אך נחשב חיצוני לו, כזה שנמצא "בפנים" אך מסומן כ"לא-שייך". מושג זה מאפשר להפעיל מנגנוני הדרה בתוך גבולות קיימים, כלפי מי שחורגים מתפיסת האזרח האידיאלי – בין אם מדובר במהגרים לא חוקיים, אוכלוסיות מוחלשות, קבוצות דתיות או תרבותיות אחרות. כפי שנכתב בסיום המאמר, "הטפיל ממשיך לשרת משימה מיוחדת – משרת ככלי רטורי רב-עוצמה ליצירת מעמד התת-אדם, שאינו זכאי ליחס ולזכויות הבסיסיות שהאזרחים הרגילים זכאים להם". גם אם לא מתבצעת כלפיו "השמדה גלויה", אין זה אומר שהוא מוגן: ניתן לרכזו במחנות, לדחוק אותו לשוליים, או "להניח לו להילחם על חייו בכוחות עצמו, בין הסדקים ובשולי החברה".

לקריאה נוספת

• אנדרס מ. י. גולסטאד, טפיל, 2012.
• מישל סר, הטפיל, תרגום: לורנס שיר, מיניאפוליס: הוצאת אוניברסיטת מינסוטה, 2007 [צרפתית: 1980].
• מקס נורדאו, התנוונות, לונדון: מקמילן, 1892.
• קרל זימר, מלך הטפילים (Parasite Rex), ניו יורק: טאצ'סטון, 2000.
• אלכס ביין, "הטפיל היהודי: על הסמנטיקה של הבעיה היהודית, במיוחד בגרמניה", שנתון מכון ליאו בק, כרך ט', 1964.
• ריי לנקסטר, "התנוונות: פרק בדרוויניזם", בתוך קידום המדע: מאמרים והרצאות מזדמנות, מקמילן, 1890.
• אדמונד פ. ראסל השלישי, "לדבר על השמדה: גיוס למלחמה נגד אויבים אנושיים וחרקיים, 1945–1914", כתב העת להיסטוריה אמריקאית, כרך 82, מס' 4, 1996.
• ז'אק קורנברג, תאודור הרצל: מהתבוללות לציונות, אינדיאנה: הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, 1993.
• נח עפרון, יהודים אמיתיים: חילונים מול חרדים בישראל, ניו יורק: בייסיק בוקס, 2003.
• סינתיה דיימון, מסכת הטפיל: פתולוגיה של חסות ברומא העתיקה, אן ארבור: הוצאת אוניברסיטת מישיגן, 1997.
• קלוד קומב, אמנות החיים כטפיל, שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 2005 [צרפתית: 2001].
• מרלין זוק, חדורים בחיים: פרקים על טפילים, אנשים, ואבולוציה, אורלנדו: הרקורט, 2007.