המדינה העמוקה (טורקיה)

המדינה העמוקה (בטורקית: Derin Devlet) היא מושג המתאר מערכת לא רשמית של קשרים, ארגונים ובעלי תפקידים שפועלים מתחת לפני השטח, מחוץ למערכת החוק והחוקה, אך מתוך מוסדות המדינה הטורקית עצמה. מדובר ברשת מורכבת הכוללת קצינים בכירים בצבא, בכירים במערכות הביטחון, אנשי מודיעין, פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אנשי אקדמיה וארגוני פשע – כולם משתלבים במערכת חוץ-חוקתית אשר שואפת להשפיע על מדיניות הפנים והחוץ של המדינה, לשמר את הסדר הפוליטי הקיים, ולדכא כוחות פוליטיים הנתפסים כמאיימים עליו. פעילותה נתפסת כסמויה, מניפולטיבית ולעיתים קרובות אלימה, ונעשית תוך שימוש בכלים של לוחמה פסיכולוגית, חיסולים, תעמולה, זיוף מסמכים, דיכוי אופוזיציה ולעיתים גם שימוש בטרור בדגל כוזב.

מקור המושג דיפסטייט עצמו הוא בטורקיה, שם הפכה "המדינה העמוקה" למונח מרכזי בדיון הציבורי והפוליטי מאז שנות ה-90, ובמיוחד בעקבות שערוריית סוסורלוק (1996) ופרשת ארגנקון (2007). עם זאת, התופעה עצמה קדמה לשם שניתן לה – וכבר בשנות ה-70 וה-80 תיארו ראשי ממשלה, אנשי צבא ומודיעין רשת חשאית של גופים המפעילים כוח מדינתי בלא פיקוח פרלמנטרי. דמותה של המדינה העמוקה אינה מוגדרת בבירור, ואין לה זהות מוסדית רשמית, אך היא נחשבת למכשיר השלטוני הלא פורמלי שבאמצעותו מגוננת האליטה השלטת על יסודות המשטר הקיים, ובראשם מורשתו של מוסטפא כמאל אטאטורק ועקרונות הכמאליזם: לאומיות, ריכוזיות, וחילוניות רדיקלית.

תפקידה העיקרי של המדינה העמוקה, כפי שהוא עולה מעדויות, חקירות ודוחות רשמיים, הוא להבטיח את עליונותו של אותו סדר אידאולוגי גם במחיר עקיפת מוסדות נבחרים, פגיעה בזכויות אזרח, ואף שימוש באלימות. היא פועלת פעמים רבות במקביל למוסדות המדינה הגלויים, ולעיתים אף בניגוד גמור להם, תוך שהיא נהנית מחסינות דה-פקטו, שיתוף פעולה מצד גורמי שלטון ונבחרי ציבור, וקשרים בינלאומיים, בין היתר עם גורמי מודיעין זרים כמו ה-CIA. ההקשרים המקומיים המובהקים של המושג אינם מונעים מהמשגות דומות להופיע במדינות אחרות, אך מקורו המודרני – המונח והמערכת עצמה – נעוץ בטורקיה.

הגדרת המושג

המדינה העמוקה נתפסת בטורקיה כתופעה פוליטית-תרבותית חמקמקה – כזו שמורגשת ומדוברת בציבור באופן נרחב, אך אינה מוכרת או מוכחת במישור המשפטי והמוסדי הפורמלי. היא מתקיימת בגבולות האפור של החוק והמדינה, ופועלת תוך חפיפה חלקית עם מוסדות רשמיים, אך ללא שקיפות או אחריות ציבורית. רבים מהמעורבים בה, כך נטען, הם אנשי ביטחון, מודיעין וצבא לשעבר או בהווה, הפועלים מחוץ למערכת הדמוקרטית. אף שבמהלך השנים פורסמו דוחות ממשלתיים, התקיימו חקירות פרלמנטריות ונאספו עדויות רבות, לא התקבלו הכרעות חד-משמעיות, ומוסדות המדינה נמנעו פעמים רבות מלחשוף או להעמיד לדין את המעורבים המרכזיים. התוצאה היא שלמרות תחושת ודאות ציבורית ביחס לקיומה של המדינה העמוקה, היא נותרת מושג אמורפי, שלעיתים מזוהה יותר עם שיח של חשדות וקונספירציה מאשר עם ישות משפטית ברורה.

למרות האמור, שורת בכירים בטורקיה, בעבר ובהווה, העידו בפומבי על קיומה של המדינה העמוקה, לעיתים בלשון ישירה ומפורשת. ראש הממשלה לשעבר בולנט אג'וויט אמר בשנת 1977 כי קיימים "כוחות וארגונים בתוך המדינה אך מחוץ לשליטת מדינת החוק", והאשים את "גרילת הנגד" במעורבות ישירה באירועי ה-1 במאי. הנשיא לשעבר קנן אוורן העיד כי "המדינה העמוקה הייתה חסרת שביעות רצון באופן קיצוני… כולם אמרו שהצבא צריך להתערב", בהתייחסו להפיכה של 1980. סוליימאן דמירל, שכיהן כראש ממשלה ונשיא, הגדיר את המדינה העמוקה כ"המדינה עצמה… הצבא… שכשיש איום קיומי, היא מופעלת", והודה כי גם בתפקידו לא הצליח לרסן אותה. רג'פ טאיפ ארדואן, שכיהן כראש ממשלה ולאחר מכן כנשיא, הביע אף הוא את עמדתו הברורה לפיה "המדינה העמוקה תמיד הייתה קיימת… אפילו מהתקופה העות'מאנית", וקרא לצמצום השפעתה ואף לחיסולה, אם ניתן.

עדויות אלה מצביעות על הבחנה מבנית ועקבית בפוליטיקה הטורקית בין "המדינה הגלויה" לבין "המדינה האמיתית". המדינה הגלויה מתייחסת למערכת הפוליטית הדמוקרטית – הפרלמנט, הממשלה הנבחרת, והציבור הבוחר. לעומתה, המדינה האמיתית מזוהה עם האליטה הפקידותית והביטחונית הבכירה, שאינה נבחרת, אך בעלת כוח עצום להשפיע על מדיניות, לקבוע סדרי עדיפויות, ולעיתים אף לסכל מהלכים שלטוניים. תפיסה זו עולה גם ממאמרים אקדמיים ודו"חות חקירה, ולפיה מושגים כמו "הציבור" או "החברה" נחשבים בקרב האליטה הביטחונית כבלתי מוסמכים להשפיע על נושאים רגישים, ואילו המדינה נתפסת כישות עליונה וחינוכית, שתפקידה "לעצב" את העם בהתאם לאידיאולוגיה הרשמית. כך נוצר מבנה של מדינה דו-שכבתית, שבו המדינה העמוקה מפקחת על המדינה הדמוקרטית, ומופעלת בעתות משבר או כאשר מתקיים איום – ממשי או מדומיין – על הסדר האידיאולוגי הקיים.

רקע היסטורי

שורשיה האידאולוגיים והארגוניים של המדינה העמוקה בטורקיה נעוצים עוד בתקופת האימפריה העות'מאנית, עם הקמת אגודת "איחוד וקדמה" (CUP, İttihad ve Terakki Cemiyeti) בשנת 1889 על ידי קבוצת סטודנטים לרפואה באיסטנבול. האגודה, שהחלה כמעגל חשאי קטן, הפכה בתוך פחות משני עשורים לארגון מהפכני רחב-ממדים, שפעל הן בתחומי האימפריה והן מחוצה לה. הארגון לא נשען על אידאולוגיה אחידה אלא על מטרה משותפת – שינוי סדרי השלטון באימפריה. מטרתו זו מומשה עם מהפכת הטורקים הצעירים בשנת 1908, שהשיבה לתוקף את החוקה מ-1876 והפכה את האימפריה למונרכיה חוקתית לאחר שלושים ושתיים שנות אבסולוטיזם.

על אף ההצלחה הפוליטית, אגודת איחוד וקדמה לא הפכה למפלגה דמוקרטית במובן המודרני, אלא שמרה על אופייה החשאי והמחתרתי גם לאחר שעלתה לשלטון. המבקרים כינו אותה אז "האנשים הבלתי נראים" (rical-i gayb), בשל העובדה שהמשיכה לפעול מאחורי הקלעים גם כשלכאורה ניהלה את המדינה. אחד הביטויים החריפים לכך היה בהפיכת 1913, שבה קבוצת אנשי CUP חדרה לארמון הסולטאן, רצחה את שר ההגנה ושניים מבכירי הממשלה, והכריחה את הווזיר הגדול להתפטר לאלתר. הפיכה זו נחשבת לנקודת הפתיחה ההיסטורית של מסורת ההתערבות הצבאית בפוליטיקה הטורקית.

באותה שנה הוקם ארגון חשאי בשם "הארגון המיוחד" (Teşkilat-ı Mahsusa), שנחשב להמשך ישיר של "הפדאאין" – יחידה חשאית קודמת שפעלה כבר מ-1905. ה-CUP השתמש בארגונים אלו להתנקשויות פוליטיות ולאחר מכן גם למעשי דיכוי אתני, ובמיוחד בטבח ההמוני של הארמנים ב-1915, שבו השתתף הארגון המיוחד באופן פעיל. עם סיום מלחמת העולם הראשונה והתפרקות האימפריה, פורקה גם האגודה עצמה, אך מורשתה האידאולוגית והארגונית שרדה והועברה לרפובליקה של טורקיה.

הרפובליקה הטורקית, שנוסדה ב-1923, ירשה לא רק את מוסדות האימפריה אלא גם את תרבות השלטון החשאית של CUP. המונח "איחודיזם" (İttihatçılık) נותר נוכח במערכת הפוליטית, ונתן את אותותיו בשלושה מאפיינים עיקריים: לאומנות קיצונית, מעורבות צבאית בשלטון, והצדקת אמצעים חוץ-חוקיים בשם טובת המולדת (vatan). בתקופת המפלגה היחידה (1945–1925), שבה שלטה מפלגת העם הרפובליקאית, הפכה האידאולוגיה הלאומית לרדיקלית עוד יותר בהשפעת הפשיזם האירופי שבין שתי מלחמות העולם.

במהלך שנות ה-60 וה-70, אותם אלמנטים איחודיסטיים התבטאו הן בשמאל הקיצוני והן בימין הלאומני – שני מחנות שהיו מעורבים באלימות פוליטית הדדית. השיח האידאולוגי שנשען על תודעה מהפכנית, לאומנות ואלימות פוליטית הוצג לעיתים קרובות כ"מערכה השנייה להצלת המולדת", הפעם נגד "אויבים פנימיים". המשכיות זו, מן הפעילות הקונספירטיבית של CUP דרך האלימות המאורגנת של המדינה החדשה, שרטטה את תשתית החשיבה והפעולה של מה שיקרא בהמשך "המדינה העמוקה".

התהוות המדינה העמוקה המודרנית

התהוותה של המדינה העמוקה במתכונתה המודרנית החלה במחצית השנייה של המאה ה-20, עם המעבר של טורקיה ממשטר של מפלגה אחת לדמוקרטיה רב-מפלגתית. במשך כמעט שלושה עשורים, מאז כינון הרפובליקה ב-1923 ועד שנת 1950, שלטה מפלגת העם הרפובליקאית מייסודו של אטאטורק באופן בלעדי. בתקופה זו נשמרו ללא עוררין עקרונות הכמאליזם, ובראשם הלאומיות והחילוניות, והמוסדות הצבאיים והאזרחיים פעלו בהרמוניה אידאולוגית מוחלטת. אולם עלייתה לשלטון של המפלגה הדמוקרטית בבחירות חופשיות בשנת 1950 סימנה איום ממשי ראשון על סדר זה. בהדרגה, החל השלטון החדש לכרסם בחוקי החילון, לאפשר ביטויי דת במרחב הציבורי ולבסס שלטון ריכוזי הנשען על הפופולריות שלו בקרב רוב מסורתי באוכלוסייה.

בתגובה להתפתחויות אלו, ולאור האקלים הבינלאומי של ראשית המלחמה הקרה, החל להתגבש מנגנון חשאי, חוץ-חוקתי, שמטרתו להגן על עקרונות המדינה הכמאליסטית גם כאשר המערכת הדמוקרטית פועלת בכיוון הפוך. התשתית הארגונית של מנגנון זה נבנתה גם על בסיס תוכנית גלובלית של נאט"ו – תוכנית "גלאדיו" – שהוקמה כחלק מההיערכות להתמודדות עם פלישה סובייטית אפשרית. בטורקיה, יושמה התוכנית דרך הקמת "גרילת הנגד" (Kontrgerilla), יחידה סודית שהוקמה בחסות מטכ"ל הצבא ונועדה בראשיתה לפעול בעת חירום. עם השנים, כפי שהעיד בולנט אג'וויט ב-1974, הפכה היחידה לגוף פעיל: "יש להשתלט מבלי לאבד רגע על מספר ארגונים וכוחות של המדינה גופה, אך הנמצאים מחוץ לשלטון מדינת החוק הדמוקרטית. גרילת הנגד נמצאת במצב של מתקפה והייתה לה יד באירועי ה-1 במאי."

הפעלה של המדינה העמוקה באה לידי ביטוי כבר בשנת 1960, כאשר הצבא תפס את השלטון בהפיכה צבאית והדיח את ממשלתו של אדנאן מנדרס, ראש ממשלה נבחר שנתפס כמסכן את החילוניות. מנדרס הוצא להורג לאחר משפט קצר, חרף התנגדות נשיא המדינה ג'מל גירסל ואישים נוספים. ההפיכה סימנה את הנכונות של מנגנוני המדינה הפנימיים לפעול גם נגד רצון העם והמערכת הפוליטית הנבחרת.

בשנת 1971 התרחש "מכתב האזהרה של הצבא" – מהלך שבו ראשי הצבא הכריחו את הממשלה להתפטר מבלי לתפוס את השלטון בפועל, אך תוך שמירה על שליטה מאחורי הקלעים. עשור לאחר מכן, ב-1980, התבצעה ההפיכה הצבאית הרחבה ביותר בתולדות הרפובליקה, שבה נתפס השלטון, הושעו כל המפלגות, והוכרזה חוקה חדשה. על הקשר בין המדינה העמוקה להפיכה זו העידו בכירים בעצמם. סוליימאן דמירל, ראש ממשלה ונשיא לשעבר, אמר: "בולנט אג'וויט אמר (לי): 'מדוע לא יצאת בעת כהונתך כנגד המדינה העמוקה?' אני לא יכול לשאול (אותם) מדוע הם ביצעו את ה-12 בספטמבר (הפיכת 1980)… האם מספיק להיות ראש ממשלה לשם כך?" גם קנן אוורן, מי שעמד בראש ההפיכה, העיד: "המדינה העמוקה הייתה חסרת שביעות רצון באופן קיצוני… כולם אמרו: שהצבא יתערב…"

בשנת 1997, התרחש מהלך שזכה לשם "ההפיכה הפוסט-מודרנית" – מהלך לחצים מתוזמן מצד הצבא שגרם להתפטרותו של ראש הממשלה נאג'מטין ארבקאן מהמפלגה האיסלאמיסטית "רפאח", לאחר שנטען כי שלטונו מהווה סכנה ל"חילוניות של הרפובליקה". גם במקרה זה לא הופעל כוח צבאי בפועל, אך מוסדות המדינה פעלו בהרמוניה עם הצבא כדי להפיל ממשלה נבחרת – תוך גיוס התקשורת, מוסדות החינוך והבירוקרטיה נגד ההנהגה. שרשרת זו של אירועים חיזקה את התפיסה שלפיה קיים מנגנון בלתי-נבחר, הפועל בשעת צורך לשמירת הסדר האידיאולוגי של המדינה – גם במחיר עקיפת רצון הבוחר והמוסדות החוקתיים.

שערוריית סוסורלוק

ב־3 בנובמבר 1996 התרחשה תאונת דרכים קטלנית בכביש סמוך לעיירה סוסורלוק שבמחוז בליקסיר. רכב מרצדס מדגם 600 SEL, השייך לחבר הפרלמנט סדאת בוג'אק (Sedat Bucak), התנגש במשאית שנסעה מולו. בתאונה נהרגו שלושה מנוסעי הרכב: עבדוללה צ'אטלי (Abdullah Çatlı), דמות מפתח בארגון הימני-קיצוני "הזאבים האפורים" ולשעבר מתנקש מטעם ארגון הביון הלאומי של טורקיה (MIT), שהיה מבוקש על ידי האינטרפול; חוסיין קוצ'אדאג (Hüseyin Kocadağ), קצין בכיר במשטרת איסטנבול ולשעבר מפקד יחידת המבצעים המיוחדים של המשטרה; וגונצ'ה אוס (Gonca Us), מלכת יופי לשעבר ובת זוגו של צ'אטלי. הניצול היחיד מהתאונה היה סדאת בוג'אק עצמו, פוליטיקאי, ראש חמולה כורדית חמושה המפעילה מיליציה בשם "משמרות הכפר", ששרד עם פציעות קשות.

ההפתעה הציבורית נבעה לא רק מזהות הקורבנות, אלא מהעובדה ששלוש הדמויות שנהרגו חלקו את אותו רכב – מה שחשף קשרים ישירים בין בכירים במשטרה, גורמים בארגון טרור לאומני, ומנהיג עבריין שהוגדר גם כמתנקש בשירות המדינה. עדויות שנאספו בהמשך העלו כי ארבעת הנוסעים שהו קודם לכן יחד במלון אונורה (Onura Hotel) בקושטאדסי, שם שהה גם שר הפנים מחמט אע'ר (Mehmet Ağar). לפי המידע שהובא בדוחות רשמיים, אע'ר אמור היה להצטרף לנסיעה אך נסוג ברגע האחרון לאחר שקיבל התרעה מסאמי הושטאן (Sami Hoştan), מקורב למאפיה. בהמשך נטען כי התאונה עצמה הייתה למעשה חיסול מתוכנן של צ'אטלי ואנשיו – או מאבק חצר פנימי בין פלגים יריבים בממסד הביטחוני והמודיעיני של המדינה, מהלך שכונה על ידי העיתונות "הקרב בין שני מהמט" – בין שר הפנים מחמט אע'ר לבין בכיר ה-MIT מחמט אימור (Mehmet Eymür).

בעקבות התאונה התעוררה סערה פוליטית רחבת היקף. נחשפו תיעודים של נשק בלתי חוקי, דרכונים מזויפים ותעודות משטרה שהונפקו לצ'אטלי ואנשיו, והחלו להצטבר עדויות רבות לקשר הדוק בין המדינה לבין עולם הפשע המאורגן. ראש הממשלה דאז טנסו צ'ילר ניסתה להכחיש את המידע, אך חלק מהתבטאויותיה דווקא איששו את קיומם של אותם קשרים. בהתייחסות לצ'אטלי אמרה: "מי שיורה כדורים או נפגע מפגיעתם למען המדינה, העם והמולדת – ייזכר תמיד בכבוד." דבריה עוררו ביקורת ציבורית נרחבת והחריפו את התחושה בציבור כי ישנה לגיטימציה ממסדית לפעולה אלימה חוץ-חוקית מטעם המדינה.

הסערה הובילה לפתיחתן של שלוש חקירות מרכזיות: דוח של ה-MIT, דוח של מועצת הביקורת במשרד ראש הממשלה, ודוח פרלמנטרי בראשות מחמט אלקאטמיש. הדוחות חשפו קשרים שיטתיים בין פוליטיקאים, שוטרים, אנשי מודיעין ומאפיונרים, לרבות הנפקת תעודות מזויפות, העברות כספים לא חוקיות והפעלת רשתות חיסול. 17 מתוך 59 האנשים ששמותיהם הופיעו בדוח השלישי כבר לא היו בין החיים עם פרסום הדוח – בהם ארבעה פוליטיקאים, חמישה אנשי צבא, שמונה אנשי ביטחון, ארבעה אנשי MIT ו-14 לאומנים הקשורים למאפיה. אחד הדוברים הבולטים בוועדת החקירה היה פיקרי סאגלר מהמפלגה הרפובליקאית, שהאשים ישירות את צ'ילר ואע'ר באחריות להפיכת הפוליטיקה והכלכלה בטורקיה ל"מאפיה מאורגנת".

למרות הממצאים הקשים, לא הוגשו כתבי אישום פליליים נגד אף בכיר מהממסד. מחמט אע'ר, שהתפטר מתפקידו כשר הפנים בצל הלחץ הציבורי, שב לאחר זמן מה לפוליטיקה ונבחר מחדש לפרלמנט. סדאת בוג'אק, הפוליטיקאי היחיד ששרד את התאונה, שוחרר גם הוא ללא הליכים פליליים. חקירות שנפתחו נגד אנשי ביטחון נסגרו ללא תוצאה, ודו"חות רבים הושחרו או הוסתרו מהציבור. ההתפרצות הציבורית סביב הפרשה הובילה למחאות המוניות, ובין היתר לקמפיין "דקה של חושך למען אור תמידי", שבמסגרתו כיבו אזרחים את אורות בתיהם בכל ערב בשעה 21:00. אף על פי כן, תחושת האכזבה הציבורית התגברה נוכח היעדר צדק, והעובדה שמרבית המעורבים לא נשאו באחריות כלשהי חיזקה את התחושה כי המדינה העמוקה אינה רק תופעה, אלא חלק מובנה מן המערכת.

מאבקים פנימיים

באמצע שנות התשעים, בשיא העימות בין מדינת טורקיה לבין מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK), החלה להתגלות גם חזית פנימית של מאבקי כוח בין גופים ביטחוניים שונים במדינה. ליבת המאבק הייתה חלוקה לשני מחנות עיקריים: מצד אחד – מחנה המשטרה, ובראשו עמד שר הפנים מחמט אע'ר, שהיה בעברו מפקד משטרת טורקיה, ומצד שני – מחנה המודיעין, שבראשו עמד מחמט אימור, בכיר במחלקה ללוחמה בטרור של ארגון המודיעין הלאומי (MIT). לפי פרשנים באותה תקופה, בהם המומחה למודיעין מהיר קיינאק, ניתן לתאר את המחנות כך: מחנה המשטרה ייצג קו פרו-אירופי, בעוד שמחנה המודיעין נטה לקו פרו-אמריקאי. מאבק זה קיבל את הכינוי העיתונאי "הקרב בין שני מהמט" – והיה אחד המאפיינים המרכזיים של מה שכונה בהמשך "המדינה העמוקה".

שורשיו של הקרב הפנימי נעוצים בשינוי במדיניות כלפי ה-PKK שנעשה בשנים 1992–1993. תוכנית מקיפה שהובאה בפני המועצה לביטחון לאומי קראה להפעלת יחידות מיוחדות שיבצעו סיכול ממוקד של פעילי PKK, חיסולים של מממנים, לוחמה פסיכולוגית נרחבת וארגון מיליציות כפריות חמושות. הגנרל חסן קונדקצ'י הוביל את הפעילות הצבאית בשטח, ובמקביל החלה עבודת שטח סודית שכללה שיתוף פעולה בין המשטרה, יחידות המבצעים המיוחדים (ÖHD), המאפיה וגורמים פליליים נוספים. עבדוללה צ'אטלי, איש "הזאבים האפורים", היה מהדמויות המרכזיות שגויסו למבצעים אלו, לאחר ששירת קודם לכן את ה-MIT במשימות תגמול נגד ארגון ASALA הארמני. אולם כאשר עבר לפעול במסגרת המשטרה, החל להיתפס כגורם מתחרה בידי מחנה המודיעין. הקרע בין אע'ר לאימור הפך לפומבי, וגרר תחרות על שליטה במבצעים חשאיים ובמערך ההתנקשויות.

המאבק לא נותר בגדר חילוקי דעות בירוקרטיים. לפי העדויות שנאספו, נוצרו שני מרכזי כוח עצמאיים שפעלו כמעט במקביל: המשטרה הקימה מערכת מודיעינית עצמאית והפעילה כוחות מיוחדים, חלקם חמושים בנשק שנרכש בהסכמים לא רשמיים עם מדינות זרות. כך למשל, בספטמבר 1993, נסעו אע'ר, אימור וקורקוט אקן לישראל דרך ציר ציריך, ובמהלך הפגישה רכשו נשק בשווי של 50 מיליון דולר, שחלקו נרשם באופן כוזב כתרומה מחברת הנשק Hospro. נשק זה, שכלל תתי מקלעים, משתיקי קול ומשגרי רקטות, שימש ככל הנראה לא רק נגד ה-PKK אלא גם במאבקים פנימיים בתוך המערכת. שלושה מאקדחי הברטה שנרכשו נמצאו מאוחר יותר בזירת תאונת סוסורלוק.

במהלך הפעילות נגד ה-PKK הופעלו גם מנהיגי חמולות כורדיות חמושות, שברשותן אלפי לוחמים במסגרת "משמרות הכפר". מנהיגי החמולות, שחלקם היו בעלי עבר פלילי, הוזמנו לפגישה סגורה עם צמרת המדינה – ובהם ראש הממשלה טנסו צ'ילר, הנשיא דמירל, ושר הפנים אע'ר. במהלך הפגישה הבטיחה להם המדינה אספקת נשק כבד, שכר מוגדל והגנה משפטית, בתמורה לשיתוף פעולה צבאי נגד ה-PKK. הבקשות כללו מקלעים MG-3, מטולי RPG, להביורים והאוביצרים. הדרג הצבאי סירב לספק את כלי הנשק הכבדים, אך הסכים להעלאת השכר של לוחמי המיליציות.

היריבות בין הגופים התפתחה גם למאבק שליטה על מקורות רווח לא חוקיים. לפי הדוחות שהוצגו, ההכנסות מהברחות סמים, הימורים והלבנת הון נאמדו ביותר משלושה מיליארד דולר בשנה. בעוד מחנה אחד ניסה להבטיח שליטה בנתיבי ההברחה, המחנה השני ביצע חיסולים של דמויות מרכזיות, כגון "מלך הקזינו" עומר לוטפו טופאל, כדי למנוע מהם להפוך ליריבים פוליטיים או כלכליים. לטענת פיקרי סאגלר, חבר הוועדה שחקרה את שערוריית סוסורלוק, הקמת מערך מתחרה ל-MIT בשם "המטה לביטחון הציבור" (KGB – Kamu Güvenlik Başkanlığı), בפיקוחו של מקורבו של אע'ר, נורי גונדש, היא דוגמה למידת הפירוק הפנימי והכאוס שנוצר במערכת.

המחלוקות לא הסתכמו בשדה המבצעי בלבד, אלא השפיעו גם על קבלת ההחלטות ברמה המדינית והמודיעינית. חלק מהחיסולים, ההברחות וההחלטות באותן שנים נבעו לא מהמדיניות הרשמית של המדינה, אלא מהתחרות בין הגורמים המתחרים במאבקי השפעה, יוקרה ושליטה. כך, פרשת סוסורלוק עצמה, לפי פרשנים, התאפשרה דווקא בגלל אותה התנגשות בין המחנות, שהביאה לחשיפת שורת קשרים אסורים, עסקאות חשאיות ויחסי שיתוף פעולה בין המדינה לבין העולם התחתון.

קשרים עם המאפייה

אחד המרכיבים המרכזיים בפעילות המדינה העמוקה בטורקיה בשלהי המאה ה-20 היה שיתוף פעולה שיטתי עם גורמים עברייניים מתוך מטרה להשיג מטרות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות. במקום שהמדינה תיאבק בפשע המאורגן, כפי שמצופה ממדינת חוק דמוקרטית, נמצאו הוכחות רבות לכך שמוסדות המדינה – כולל המשטרה, יחידות מיוחדות, ארגוני מודיעין ובכירים במערכת הפוליטית – גייסו בפועל מאפיונרים, עבריינים, סוחרי נשק וסמים, וקבוצות טרור ימין-קיצוני לפעולה מטעמה. שיתוף פעולה זה כלל לא רק מבצעים ביטחוניים אלא גם מעורבות ישירה בהברחות, הלבנות הון ורציחות ממניעים פוליטיים וכלכליים.

ההכנסות מהפעילות הפלילית היו עצומות. יאשאר אוקיאן, סגן יו"ר מפלגת ANAP, הציג אומדן של שוק הפשיעה המאורגנת בטורקיה בשנות התשעים: כ-500 טריליון לירה טורקית בשנה מסחר בסמים, 200 טריליון מהימורים, ו-300 טריליון מהלבנת הון – סך של כ-3.5 מיליארד דולר בשנה. לפי הערכות אחרות, שוק ההרואין לבדו בטורקיה עמד על כ-50 מיליארד דולר – סכום שהשתווה ואף עלה על תקציב המדינה כולו באותן שנים. גורמי הביטחון, הפוליטיקה והמשטרה שנשלחו במקור למנוע מהמאפיה וה-PKK לשלוט בשוק ההברחות, הפכו בעצמם לשחקנים מרכזיים בו, לעיתים תוך חיסול מתחרים כדי לשמר את שליטתם.

בין הדמויות המרכזיות שנרצחו במהלך אותה תקופה, תוך חשד כבד למעורבות המדינה העמוקה, ניתן למנות את עומר לוטפו טופאל – שכונה "מלך הקזינו". טופאל, שהחזיק בנכסים רבים, ניהל מאות חשבונות בנק שבהם זרמו סכומי עתק שמקורם בהימורים, סחר בסמים והלבנת כספים. דו"ח של משרד האוצר הטורקי משנת 1999 הציג את עלייתו המהירה מעסק של קפטריה ב-1991 לאימפריה כלכלית, בין היתר באמצעות משיכת 4.1 טריליון לירה מכרטיסי אשראי של מהמרים. ב-28 ביולי 1996 נורה למוות מרכב חולף בירי של קלצ'ניקוב. בזירת הרצח נמצא טביעת אצבע של עבדוללה צ'אטלי, מה שמעיד על הקשר הישיר בין המאפיה, משטרת המבצעים המיוחדים והמדינה. שלושה שוטרים שהואשמו ברצח זוכו בשל חוסר ראיות, אך שופט בתיק העיד ב-2008 כי החקירה סוכלה באופן מכוון.

נוסף על טופאל, גם אנשי עסקים כורדים שהואשמו במימון ה-PKK חוסלו באותה תקופה. סאווש בולדן ובהצ'ט קנטורק, שנחשדו כתורמים כספים למחתרת, חוסלו בשיטות דומות. גם עורך דינו לשעבר של קנטורק, מדת סרהאט, שהיה דמות ציבורית ומוערכת, נרצח אף שעסקיו היו חוקיים לחלוטין. חנפי אבג'י, קצין בכיר במודיעין המשטרה, העיד כי לאחר חיסולם של קנטורק ובולדן, החלו הכנופיות להילחם זו בזו משום ש"השלימו את משימתן לפרק את התשתית הכלכלית של ה-PKK". לטענת נוראן יורולמז, אימו של אחד המרשיעים שנכלאו בפרשת סוסורלוק, בנה פעל לפי הוראותיו של הגנרל ואלי קוצ'וק ורצח כמעט מאה בני אדם במסגרת יחידת המבצעים המיוחדים.

היקף השחיתות, ההשחתה של מוסדות החוק והעובדה שבכירים במדינה עמדו בקשר הדוק עם עבריינים ורוצחים מקצועיים – לא רק כחלק ממדיניות ביטחונית, אלא גם מתוך אינטרסים כלכליים ואישיים – היו בין המרכיבים המרכזיים בחשיפת המדינה העמוקה בעקבות שערוריית סוסורלוק. למרות התיעוד הנרחב, עדויות של בכירים ודוחות ממשלתיים רשמיים, רוב המעורבים לא נענשו, וחלקם אף קודם בתפקידם.

חברת Hospro

Hospro בע"מ הייתה חברת קש שנרשמה בלונדון ושימשה, על פי מסמכים משפטיים ודיווחים עיתונאיים, כצינור להעברת נשק מישראל לגורמים ביטחוניים בטורקיה, במסגרת פעילות סמויה של שירותי הביון הטורקיים. החברה הייתה מעורבת, לכאורה, בעסקאות נשק בשווי של למעלה מ־10 מיליון ליש"ט, וכללה בין היתר רכישת תת־מקלעים מסוג עוזי ואקדחי יריחו מתוצרת ישראלית.

החברה נרשמה בשנת 1983 בבית רישום החברות הבריטי תחת תחום עיסוק רשמי של "פעילויות בתחום הבריאות", והופעלה דרך משרד רואי חשבון בצפון לונדון. ב־1998 שינתה את שמה ל־Comotone Limited והעבירה את פעילותה למשרד רואי חשבון באזור קלרקנוול. מנהליה הרשומים היו ארטאץ' טינאר (Ertac Tinar) ורעייתו נורדן, שהציגו כתובות בצרפת ושוויץ.

לפי מסמכים שהוגשו לבית משפט בטורקיה, החברה שימשה כצינור להעברת נשק בין המוסד לבין ה־MIT. הנשק הועבר, בין השאר, לידי חוליות חיסול שפעלו מטעם טורקיה. טינאר עצמו פרסם לאחר מותו בשנת 2005 זכרונות בהם הודה כי תיווך בין המוסד לבין גורמים ביטחוניים בטורקיה וסיפק נשק למטרות חיסול.

אחד מן האקדחים שנרכשו בעסקה נמצא בזירת תאונת סוסורלוק. על פי הדיווחים, מתוך מחסן נשק שהתנהל ללא רישום מסודר נעלמו עשרות כלי נשק, שחלקם הגיעו לידי חוליות שפעלו עבור המדינה. בין כלי הנשק שדווחו כנעדרים נכללו שלושה תתי־מקלעים עוזי, שני מיני-עוזים וארבעה אקדחי יריחו.

באחת מהפרשות המרכזיות שנקשרו לחברה, נטען כי אחד מכלי הנשק שסופקו – ככל הנראה תת־מקלע עוזי עם משתיק קול – נשלח לבריטניה עבור חיסולו של מתנגד כורדי בשם מחמט קייגיסיז (Mehmet Kaygisiz), שנרצח בלונדון בשנת 1994. שירות הביון הטורקי חשוד כי שלח את נורטין גובן (Nurettin Güven), סוחר הרואין ומקורב לשירות, לבצע את ההתנקשות.

חברת Hospro בע"מ פורקה בשנת 2002. למרות חשיפת המסמכים והעדויות, חלק מהאירועים הקשורים לפעילות החברה נשארו בלתי פתורים, והחקירות בנוגע לקשר בין השירותים החשאיים הטורקיים לבין החברה לא הובילו עד כה להרשעות פליליות.

חקירת המדינה העמוקה

בעקבות שערוריית סוסורלוק והלחץ הציבורי שהופעל על המערכת הפוליטית והמשפטית, הוקמו שלוש מסגרות חקירה עיקריות שנועדו לברר את עומק קשרי השחיתות והעבריינות בתוך מנגנוני המדינה. המסמך הראשון היה דוח פנימי של ארגון המודיעין הלאומי (MIT), שנמסר בסודיות לדרגים הגבוהים ביותר בממשלה. הדוח הציג את מעורבותו הישירה של עבדוללה צ'אטלי בפעילות ביטחונית, וציין כי ב-24 באוגוסט 1996 שהה במלון שרתון באנקרה בלוויית משלחת מברוניי, כשהוא נושא לוחית רישוי מזויפת ותעודת זהות משטרתית. אף על פי שהמשטרה ידעה על נוכחותו, איש לא עצר אותו – דבר שהעיד על חסינותו ושתוף פעולה מצד גורמים ממסדיים.

המסמך השני היה דו"ח מועצת הביקורת במשרד ראש הממשלה, שנכתב בידי יו"ר המועצה קוטלו סבאש ופורסם ב-22 בינואר 1998. מתוך 124 עמודי הדוח, 12 נותרו חסויים. הדוח כלל עדויות ישירות לקשרים בין אנשי MIT, משטרת המבצעים המיוחדים, הפוליטיקה והמאפיה. בין השמות שנקשרו לקשרים בלתי חוקיים היו נורי גונדש, מחמט אימור, וקורקוט אקן. הדוח תיאר כיצד אנשי מודיעין וביטחון, בהם איבראהים שאהין ואוגוז יורולמז, פעלו בשירות המדינה אך גם בשירות אינטרסים פרטיים. סעיף מיוחד בדוח נגע לדמותו של מהמט יילדירים, המכונה "ישיל" (Yeşil), סוכן כפול של MIT שחדר למאפיה ועסק בחיסולים. במכשיר הטלפון שנמצא על שמו נרשמו שיחות רבות עם דמויות מפתח בעולם הפשע המאורגן, ובהן עבדוללה צ'אטלי, סאמי הושטאן וסדאת פקר. כאשר נשאל בכיר ב-MIT מדוע הארגון העסיק דמות כמו "ישיל", השיב: "לא הייתה לנו דרך אחרת לחדור למאפיה."

המסגרת השלישית הייתה ועדת חקירה פרלמנטרית בראשות מחמט אלקאטמיש, שהגישה את דוח ה"סוסורלוק ראפורו" באפריל 1997, בהיקף של 350 עמודים. הוועדה ביקשה להעיד שורת בכירים מהצבא, המשטרה והפוליטיקה, אך נתקלת בהתנגדות מוסדית. מפקד המטכ"ל איסמאיל חקי קאראדאיי מנע את העדתו של הגנרל ואלי קוצ'וק, שלפי הדוח עמד בראש JİTEM – יחידת מודיעין חשאית שהופעלה על ידי הגנדרמריה. קוצ'וק עצמו הכחיש את עצם קיומה של היחידה, אך הראיות שנאספו, כולל עדויות, מסמכים ומעקבים טלפוניים, הצביעו על פעילות מאורגנת, רחבת היקף ובלתי חוקית של JİTEM, שבין תפקידיה היו איסוף מודיעין פנימי, ניהול רשתות חיסול והשלטת פחד בקרב האוכלוסייה הכורדית. ב־15 בינואר 1998 התייחס סגן ראש הממשלה בולנט אג'וויט לפעילות של JİTEM ואמר כי יש צורך לבדוק לעומק את מנגנוני המודיעין של הגנדרמריה. חבר הפרלמנט פיקרי סאגלר האשים ישירות את טנסו צ'ילר ואת מחמט אע'ר, וטען כי הם אחראים לכך ש"הפוליטיקה והכלכלה הפכו למאפיה מאורגנת".

למרות חומרת הממצאים, לא הוגשו כתבי אישום פליליים נגד מרבית המעורבים. חלק מהחשודים נעצרו לזמן קצר, כמו סאמי הושטאן ואיבראהים שאהין, אך שוחררו תוך זמן קצר או קיבלו עונשי מאסר קלים. במקביל, ארבעים וארבעה בכירים שהיו נתונים לחקירה – כולל שוטרים, קצינים ואנשי ממשל – קודמו בתפקידיהם. הרשימה כללה את שאהין עצמו, סגן מפקד יחידת ÖHD לשעבר, ואת אחיו של קוצ'אדאג שנהרג בתאונה. שאהין, שנחשב מקורב לעבדוללה צ'אטלי ואף צולם רוקד עמו בחתונה, העניק דרכונים ליעדים מרכזיים בפשע המאורגן, וב-1984 הורשע בעינויים, אך זוכה בבית המשפט העליון בטענה טכנית – דבר שהצביע, לפי פרשנים, על הגנה פוליטית ברורה.

לצד המחדלים המשפטיים, הוצגו גם סימנים לפגיעה מכוונת בחקירות. שופטים, קצינים וחברי ועדות שהובילו חקירות נגד המדינה העמוקה נהרגו בתאונות דרכים שדמו בפרטיהן לחשיפת סוסורלוק – התנגשות רכב מאחור עם משאית. בין ההרוגים נמנים השופט אקמן אקיורק, החוקר של MIT ארתורול ברקמן וחבר ועדת החקירה בדרי אינג'טהטצ'י. רבים ראו בכך שיטה לחיסול ראיות ועדים, מתוך ניסיון לבלום את חשיפת המבנה המלא של המדינה העמוקה.

תחושת אובדן האמון הציבורי התגברה ככל שנחשפה חוסר היכולת – או חוסר הרצון – של המערכת להעניש את האחראים. מומחה המודיעין מהיר קיינאק ניסח זאת כך: "אם בטורקיה יקום תובע כמו די פייטרו (מחקירת 'ידיים נקיות' באיטליה), למחרת יגררו אותו בכיכר טקסים כאויב האומה." משפט זה שיקף את ההבנה הציבורית כי קיימת תקרה בלתי נראית לחקירה, ושהמערכת הפוליטית והצבאית תגונן על עצמה גם במחיר של פגיעה בשלטון החוק.

פרשת ארגנקון

פרשת ארגנקון, שנחשפה בשנת 2007, סימנה שלב חדש בהבנת עומק הפעולה של המדינה העמוקה בטורקיה. בעוד שפרשת סוסורלוק חשפה שיתוף פעולה בין פוליטיקאים, שוטרים ואנשי מאפיה, פרשת ארגנקון הצביעה על רשת קונספירטיבית רחבה יותר, מסועפת ומתוחכמת, שפעלה מתוך ובתוך מוסדות המדינה – ובמיוחד מתוך הצבא, האקדמיה, התקשורת והביורוקרטיה הגבוהה. השם "ארגנקון" עצמו מתייחס למיתוס טורקי עתיק על מוצא הלאום, אך במקרה זה שימש שם לקבוצה של בעלי עמדות כוח שניסו לערער את יסודות המשטר באמצעות טרור פוליטי, תעמולה והכנות להפיכה צבאית.

החקירה החלה עם מציאת סליק אמצעי לחימה ברובע אומראנייה באיסטנבול, אך במהרה התרחבה לחשיפת ארגון קונספירטיבי בעל מאפיינים של מדינה בתוך מדינה. עשרות, ובהמשך מאות אישים נעצרו, בהם קצינים בכירים, גנרלים במילואים, אנשי תקשורת בעלי פרופיל ציבורי גבוה, פרופסורים מאוניברסיטאות מובילות, שופטים, תובעים, אנשי עסקים ואנשי מודיעין לשעבר. הרשת שתוארה בכתבי האישום כללה, בין היתר, תכניות לביצוע סדרת חיסולים של דמויות ציבוריות בכירות, ניסיונות ליצירת כאוס אזרחי באמצעות טרור, והפעלת אמצעי תקשורת להכפשת הממשלה ולחתירה תחת מוסדות הדמוקרטיה.

מנקודת מבט מוסדית, פרשת ארגנקון נתפסה כהמשך ישיר של מנגנון המדינה העמוקה שתואר בשנות התשעים – אך עם פיזור רחב יותר של מוקדי השפעה והפעלה שקטה יותר של מנופי כוח. יושב ראש ועדת החקירה הפרלמנטרית בפרשת סוסורלוק, מחמט אלקאטמיש, אמר בריאיון בשנת 2008: "שני הארגונים – ארגנקון וסוסורלוק – זהים לחלוטין, פרט לשמם." בהקשר זה, ההבדל המרכזי בין הפרשיות היה בפרופיל של הנחקרים: בארגנקון נחקרו גם אנשי אליטה תרבותית ואינטלקטואלית, שאף אחד מהם לא הופיע בפרשת סוסורלוק.

כתבי האישום שהוגשו נגד החשודים בפרשת ארגנקון נפרשו על פני אלפי עמודים וכללו אישומים חמורים, בהם ניסיון לערער את הסדר החוקתי, חברות בארגון טרור, אחזקת נשק בלתי חוקית, הסתה וקשירת קשר לביצוע הפיכה. אחד החשודים המרכזיים היה עיתונאי בשם טונצ'אי גיוניי, שהתברר כי היה כפוף בעבר למחמט אימור מ-MIT, וככזה שימש חוליה מקשרת בין מערכות הביטחון לבין הרשת הקונספירטיבית. כמו כן נעצר סגן מפקד יחידת המבצעים המיוחדים, איבראהים שאהין, שכבר נחשד בפרשת סוסורלוק. אצלו נמצאו מפות שהובילו למציאת סליקי נשק באנקרה – אם כי התברר כי אלה לא היו אותם כלי נשק שהופיעו בפרשה הקודמת.

היקף החשדות והזהויות הבכירות של המעורבים הובילו לשיח ציבורי סוער בטורקיה. תומכי החקירה ראו בה ניסיון אמיתי לפרק את כוחה של המדינה העמוקה ולהשיב את השלטון לידיים נבחרות, בעוד מתנגדיה טענו כי מדובר במסע דיכוי פוליטי נגד חילונים, לאומנים ואליטה ישנה שנדחקה החוצה עם עלייתה של מפלגת הצדק והפיתוח לשלטון. במסגרת המשפטים התנהלו דיונים ארוכים, בהם נחשפו מסמכים סודיים, תיעודים מודיעיניים ועדויות שיצרו תמונה מטרידה של התנהלות חתרנית, חוצת מוסדות ומכוונת מטרה להפיל ממשלה נבחרת באמצעים בלתי דמוקרטיים.

פרשת ארגנקון גם האיצה שורה של רפורמות מבניות במדינה. מערכת המשפט, גופי המודיעין, והפיקוד העליון של הצבא עברו טלטלה משמעותית. ה-MIT עבר ארגון מחדש, מערך המינויים בצמרת הצבאית שונה, והחלו חקירות נוספות שבחנו את יחסי הכוחות בתוך המדינה באופן רחב יותר. הציבור בטורקיה נחלק בין אלו שראו בפרשה שחרור מהעבר הטורקני-מיליטריסטי, לבין אלו שחששו כי מדובר בהשתלטות רכה של שלטון חדש באמצעות מערכות החוק והמשפט.

הרשעות ארגנקון בוטלו באפריל 2016 על ידי בית המשפט הגבוה בטורקיה, אשר פסק שקיומה של הרשת לא הוכח. הבחירות הכלליות בטורקיה שהתרחשו בנובמבר 2015 נוהלו בזמן סנקציות שלטוניות על התקשורת, סכסוכים נמשכים עם מפלגת הפועלים של כורדיסטן, מלחמת אזרחים בסוריה ויחסים רעועים עם הכורדים במדינה.

תגובת החברה האזרחית

החשיפות הציבוריות שהחלו עם פרשת סוסורלוק ב-1996 עוררו תגובה אזרחית חסרת תקדים בטורקיה, שהתבטאה במאות הפגנות, עצומות אזרחיות ופעולות מחאה יצירתיות ברחבי המדינה. אחד הביטויים הסמליים ביותר למחאה היה קמפיין "דקה של חושך למען אור תמידי" (בטורקית: Sürekli Aydınlık İçin Bir Dakika Karanlık), שבו כיבו אזרחים את אורות בתיהם מדי ערב בשעה 21:00 למשך דקה, כסמל להתנגדות לשחיתות, לקשרים בין המדינה והמאפיה ולפעילות הבלתי חוקית של מוסדות המדינה. יוזמה זו החלה ב-1 בפברואר 1997 ונמשכה במשך כחודש, כאשר בהמשך עודכנה ההנחיה והמשתתפים החלו להבהב באורות במקום לכבותם – פעולה שהפכה לטקס יומיומי פומבי של מחאה. אלפי אנשים ברחבי טורקיה הצטרפו ליוזמה, והיא זכתה להכרה כאחד ממופעי המחאה האזרחיים הרחבים ביותר במדינה באותה תקופה.

התגובות מצד הממסד הפוליטי למחאות אלה היו חריפות. סגן יו"ר מפלגת הדרך הנכונה, מחמט גולהאן, כינה את המוחים "בוגדים", וראש הממשלה נאג'מטין ארבקאן מהמפלגה האיסלאמית "רפאח" כינה אותם "טפילים וקושרים קשר… אנשים שאין להם עיסוק חוץ מלעורר אינטריגות". מנגד, דוברים בכירים אחרים הצדיקו בגלוי את קיומה של המדינה העמוקה. טנסו צ'ילר, ראש הממשלה דאז, לא רק שהגנה על עבדוללה צ'אטלי – מי שהיה במקביל ראש הזאבים האפורים, מתנקש בשירות ה-MIT ואיש מאפיה – אלא גם שיבחה אותו במילים: "מי שיורה כדורים או נפגע מפגיעתם למען המדינה, העם והמולדת – ייזכר תמיד בכבוד." תגובה זו, כמו אחרות מסוגה, שיקפה את היחס הדו-משמעי של חלק מהממסד, אשר ראה בפעולות המדינה העמוקה מעין "קו הגנה" על האינטרסים הלאומיים של טורקיה – גם אם הן נעשו באמצעים בלתי חוקיים.

הדימוי של צ'אטלי ושל דמויות אחרות שפעלו במקביל למוסדות המדינה הרשמיים כ"חיילים אלמוניים של הלאום" (vatan uğruna kurşun sıkanlar) הלך והתחזק בקרב חוגים לאומניים, שראו בפעולות אלו חלק ממלחמה מוצדקת נגד איומים פנימיים כמו ה-PKK והאויבים החיצוניים של הרפובליקה. לעומת זאת, חלק ניכר מהציבור – ובעיקר עיתונאים, אינטלקטואלים וסטודנטים – ראו בחשיפות עדות למערכת עמוקה של שחיתות, התפוררות מוסרית ושלילת ריבונות העם. התערערות האמון במוסדות הדמוקרטיים, ובראשם המשטרה, מערכת המשפט והפרלמנט, הייתה ניכרת.

ככל שפורסמו עוד פרטים על קשרים בין פוליטיקאים, אנשי צבא, אנשי תקשורת וגורמי מאפיה, הלכה והתבססה בקרב הציבור תחושת דה-לגיטימציה כלפי מבני הכוח המסורתיים של המדינה. עצם קיומו של מנגנון כה רחב, שחצה מוסדות ושימש ככלי לרדיפת מתנגדים, הברחת נשק, חיסולים פוליטיים ופעולות טרור במסווה – כל זאת בעודם נהנים מחסינות ומקידום – טלטל את יסודות האמון של הציבור במוסדות. תופעה זו לא נעלמה גם לאחר פרשת ארגנקון; להפך, היא חיזקה את תחושת הציבור כי המדינה איננה פועלת לפי עקרונות של שלטון חוק, אלא לפי הגיון של מאבקי כוח סמויים, אידיאולוגיה ומערכת נאמנויות שמנותקת מהליך דמוקרטי תקין.

לצד המחאות והתגובות הציבוריות החריפות, חלק מהפרשנים והפוליטיקאים טענו כי שתיקת הציבור הרחב נוכח חומרת הממצאים בפרשות סוסורלוק וארגנקון מבטאת הסכמה שבשתיקה או לכל הפחות השלמה עם קיום סדר מדינתי כפול. כפי שצוין בדו"ח ועדת סוסורלוק, רבים מהאחראים למעשים שנחשפו לא הועמדו לדין, ואף קודם דרגתם במערכת, דבר שהגביר את התחושה בקרב חלק מהציבור כי אין בכוונת המדינה להעניש את עצמה.

פרשנות תאורטית ואקדמית

הניתוחים האקדמיים של תופעת המדינה העמוקה בטורקיה מיישמים עליה גישות תאורטיות מתחום מדעי המדינה והכלכלה הפוליטית, ובפרט את תאוריית "הקואליציות החלוקתיות" (distributional coalitions) של הכלכלן מנקול אולסון (Mancur Olson). לפי גישה זו, קבוצות קטנות וסגורות נוטות להתארגן ביעילות גבוהה לצורך מקסום רווחים פרטיים – גם כאשר הדבר בא על חשבון החברה הרחבה. בניגוד לציבור הרחב, שהאינטרסים שלו מפוזרים והיכולת שלו להתארגן מוגבלת, קבוצות אינטרס מצומצמות מתפקדות כקואליציות שמטרתן להפיק רווחים באמצעות ניצול משאבי המדינה, ולא באמצעות יצירה כלכלית או תחרות חופשית.

במסגרת זו, המדינה העמוקה נתפסת כקואליציה חלוקתית מובהקת: היא פועלת מתוך מוסדות המדינה אך מחוץ לפיקוח החוקתי, שומרת על גישה בלעדית למקורות הכוח – כולל מודיעין, תקשורת, כוח צבאי ומשאבים כלכליים – ומשתמשת בהם לצורכי שימור עצמה. מנגנון זה יוצר מבנה שבו חלק קטן מהחברה נהנה מפריבילגיות מתמשכות, בעוד שהרוב נושא בעלות החברתית, הכלכלית והפוליטית של פעולתה. כמו שצוין באחד הדוחות, האינטרסים של המדינה העמוקה כוללים שמירה על לאומנות, חילוניות רדיקלית, היררכיה מעמדית ושלטון בירוקרטי שאינו חייב דין וחשבון לבוחר.

הדומיננטיות של המדינה העמוקה יצרה בטורקיה גם תרבות פוליטית מובחנת, המאופיינת בפחד, חשדנות, צייתנות לממסד ודיכוי של ביקורת. ההבחנה בין "המדינה הגלויה" – כלומר המערכת הדמוקרטית והנבחרת – לבין "המדינה האמיתית" – קרי המערכת הסגורה של האליטות הביטחוניות והביורוקרטיות – יצרה מבנה היררכי שבו נאמנות לאידיאולוגיה השלטת גוברת על עקרונות דמוקרטיים של שקיפות ואחריותיות. הציבור הרחב מודר מתהליכי קבלת ההחלטות, והמערכת נתפסת ככזו שפועלת מעליו ולא בשמו.

הפרקטיקות שבהן השתמשה המדינה העמוקה – חיסולים פוליטיים, טרור בדגל כוזב, לוחמה פסיכולוגית, תעמולה ממוסדת ושיתוף פעולה עם ארגוני פשיעה – לא נועדו רק לחיסול איומים נקודתיים, אלא לשימור מצב קיים שבו הכוח נותר בידיה של שכבה צרה. יישום תאוריית אולסון בהקשר הטורקי ממחיש כיצד קבוצות כוח סגורות מצליחות לבסס מנגנון של שליטה לטווח ארוך, תוך שימוש במוסדות המדינה עצמה ובאידיאולוגיה רשמית שמעניקה לגיטימציה לפעולתן. בכך, המדינה העמוקה בטורקיה אינה רק תופעה ביטחונית או משפטית – אלא תוצר של מבנה חברתי ופוליטי המתקיים לאורך דורות, תחת מעטה של חוקיות, אך מחוץ לרוח הדמוקרטיה.

המדינה העמוקה וקהילת הדונמה

אחת מהטענות השנויות במחלוקת בהקשר של "המדינה העמוקה" בטורקיה עוסקת בקשר לכאורה עם קהילת הדוֹנְמֶה – קבוצה של יהודים שהתאסלמו למראית עין במאה ה־17 בעקבות תנועת שבתי צבי, אך שמרו על זהותם הייחודית בסתר. במהלך המאה ה־19 וה־20, במיוחד בסלוניקי ובאיזמיר, הפכו רבים מאנשי הדונמה לחלק מהאליטה החילונית, המשכילה והמערבית באימפריה העות'מאנית, ורבים מהם נטו לתמוך ברפורמות מודרניסטיות ובלאומיות טורקית.

במהלך המאה ה־20, במיוחד מאז שנות ה־70, התפתחו בטורקיה תאוריות קונספירציה שנפוצו בעיקר בקרב חוגים אסלאמיסטיים ולאומניים אנטי-מערביים, ושטענו כי אנשי הדונמה או צאצאיהם מילאו תפקיד מרכזי ביצירתה של המדינה החילונית. טענות אלו התמקדו במיוחד בהשתתפותם של דונמה בתנועה הלאומנית של "ועד איחוד וקדמה" (İttihat ve Terakki) ובשלטון הרפובליקני הכמאליסטי שלאחר מכן. בשל כך, נטען כי "המדינה העמוקה" – הנתפסת כמנגנון סודי חילוני, ביטחוניסטי ואליטיסטי – היא למעשה המשך של אותה שליטה בלתי נראית מצד קבוצה סגורה, לכאורה ממוצא דונמה.

תאוריות אלה חוברות לעיתים לרטוריקה אנטישמית גלויה או מרומזת, וכן לתפיסות אנטי-גלובליסטיות הרואות באליטה הביורוקרטית של טורקיה שלוחה של אינטרסים זרים – יהודיים, מערביים או ציוניים. תזות כאלה שימשו כלי בידי חוגים אסלאמיסטיים כדי לטעון כי הזהות הלאומית והדתית של טורקיה "נחטפה" על ידי כוח חיצוני במסווה פנימי. במקרים מסוימים אף נטען כי פעילותם של אנשי הדונמה השתמרה בתוך מוסדות המדינה – הצבא, מערכת המשפט, התקשורת, ובייחוד שירותי הביטחון – תוך יצירת מבנה כוח חוץ-חוקתי הפועל לשימור החילוניות ולהחלשת האסלאם הפוליטי.

עם זאת, לטענות אלו אין תימוכין היסטוריים מוכחים. אף שאין חולק על כך שחלק מאנשי הדונמה השתלבו באליטה העות'מאנית והרפובליקנית, ההכללות הרחבות לגבי שליטה סודית או קשר ישיר למנגנוני "המדינה העמוקה" אינן מבוססות על ראיות אמפיריות, אלא משקפות בעיקר חרדות זהות ורטוריקה פוליטית. חוקרים מדגישים כי מדובר בתופעה של "תרבות קונספירציה", הרווחת בטורקיה מאז ימי הרפובליקה המוקדמים, ובעיקר בתקופות של משבר פוליטי או אידיאולוגי. התיאור של "המדינה העמוקה" כישות חתרנית שמקורה בדונמה הוא חלק מדפוס רחב יותר של הטלת ספק בלגיטימיות של האליטה הקיימת על ידי הצגתה כזרה או בוגדנית.

הקישור בין הדונמה לבין המדינה העמוקה מופיע אפוא כמרכיב אידיאולוגי וסימבולי בתודעה הפוליטית, בעיקר של מתנגדי הכמאליזם, אך אין לו ביסוס עובדתי מוכח. ההקשר הרלוונטי ביותר לניתוחו הוא תרבות פוליטית של חשדנות, סטריאוטיפיזציה והצגת מאבקי כוח פנים-טורקיים כמאבק מול "אויב פנימי", אשר לעיתים מקבל דמות מוצפנת של "האחר" – יהודי, מערבי או חילוני.

מסמך "המדינה העמוקה הטורקית" שהודלף על ידי ויקיליקס

כחלק מהדלפת ויקיליקס, הודלף מסמך שנחתם בשנת 2002 על ידי שגריר ארצות הברית בטורקיה, רוברט פירסון. המסמך תיאר במפורט את פעילות המדינה העמוקה בטורקיה:

1. (סודי) תקציר: "המדינה העמוקה" בטורקיה – המנגנון שמאחורי הקלעים ומערכות הכוח בקרב חברים נבחרים מהצבא, מערכת המשפט והאליטה הביורוקרטית – נותרה גורם מרכזי בחיים הפוליטיים ובשיקוליהם הזהירים של האזרחים ביחסיהם עם המדינה. אולם כעת, העליונות של המדינה העמוקה מאותגרת צעד אחר צעד, באופן פתוח שכמעט ואין לו תקדים בהיסטוריה של הרפובליקה הטורקית. סוף התקציר.
2. (סודי) הטורקים הם סטטיסטים במובן זה שהם התחנכו להאמין בכוחה הסמוי והסמכותי של המדינה – כוח נפרד ונעלה על התפקיד שהחוקה מייעדת לפוליטיקאים הנבחרים. עם זאת, מרבית הטורקים מתוסכלים, חסרי אמון ואפילו חוששים מהמדינה – שנתפסת כמעצור מיושן, סמכותני, לא יעיל וללא אחריות, המעכב את חירויותיהם.
3. (סודי) בדיווחים מאנקרה נעשית הבחנה בין המדינה הכמאליסטית הרשמית, שהיעדר האחריותיות שלה בעייתי מספיק עבור האדם ברחוב, לבין מה שהטורקים מכנים "המדינה העמוקה" (derin devlet), כפי שצוין לאחרונה בהפניות א' ו־ב'. הטורקים משתמשים במושג זה כדי להסביר כיצד הכוח האמיתי מופעל – באמצעות ממשל לא פורמלי, חוץ־שיפוטי, המונע על ידי תפיסה מרחיבה של ביטחון לאומי. השקפות המדינה העמוקה, המובעות דרך המועצה לביטחון לאומי (NSC – שלכאורה מהווה גוף מייעץ בלבד) הנשלטת על ידי הצבא, וגופים נוספים, ממשיכות לעצב את המרחב הפוליטי בטורקיה.
4. (סודי) עובד לשעבר של המועצה לביטחון לאומי הסביר לנו כי לב המדינה העמוקה הוא הנשיאות (שלכאורה סמכויותיה מוגבלות), הצבא (שפורמלית מדווח לראש הממשלה), ומערכת המשפט (שהיא פורמלית עצמאית). אותו עובד, שהיה גם חבר ב"קבוצת העבודה המערבית" שסייעה בביצוע ההפיכה "הפוסט-מודרנית" נגד ממשלתו האסלאמיסטית של ארבקאן בשנת 1997, הוסיף כי הממשלה הנבחרת היא רק משרתת של המדינה העמוקה. בעוד שהמדינה העמוקה משפיעה על פעילות הממשלה, לממשלה עצמה כמעט ואין השפעה על המדינה העמוקה; ואם המדינה העמוקה באמת רוצה למנוע ממישהו – כך לדבריו, בהתייחסו לראש מפלגת הצדק והפיתוח רג'פ טאיפ ארדואן – להגיע לשלטון, אותו אדם לא יעלה לשלטון.
5. (סודי) היעדר האחריותיות במדינה הכמאליסטית בכלל, ובמיוחד בתוך המדינה העמוקה, הוא תוצר של שלושה מקורות עיקריים. הראשון, מאות שנים של מסורת עות'מאנית. השני, מסורת אחוות הסופים (טַרִיקָאט) עם הדגש שהן שמו על סודיות וזהירות. השלישי, מבני ההיררכיה של המרקסיזם-לניניזם והפשיזם, שפעלו במקביל אך בעוצמה רבה יותר ממוסדות המדינה; מודלים אלה היו בולטים באירופה של שנות ה־20, בעת שמייסדי הרפובליקה של טורקיה הקימו את המדינה החדשה.
6. (סודי) מגוון גורמים פוליטיים, אקדמיים ועיתונאים עמם אנו משוחחים מציינים כי היעדר האחריותיות של המדינה העמוקה בא לידי ביטוי בדרכים שונות.
7. – פוליטיקאים בכירים ממספר מפלגות תיארו בפנינו את הקושי של הפרלמנט לעקוב אחר כל היבטי פעילותה של המדינה העמוקה, כולל התקציבים וההוצאות של קרנות שונות של הצבא.
8. – גורמים מזכירים לנו כי לעיתים הסתמכה המדינה העמוקה על אכיפה חוץ-שיפוטית של השקפותיה. אמנם לרוב מדובר ברמיזות או הפחדות עקיפות, אך בעבר היו גם קשרים מפוקפקים בין שירותי ביטחון ומודיעין, הצבא, וארגונים שטופחו על ידם – כמו חזבאללה הטורקי והמאפיה. פרשת סוסורלוק, שנחשפה ב־1996, היא דוגמה מובהקת להיבט זה של המדינה העמוקה.
9. (סודי) הצבא הטורקי הפגין את מקומו בלב המדינה העמוקה לא באמצעות הוראה חוקתית, אלא באמצעות סעיף 35 בתקנון שירותי הפנים של הכוחות המזוינים הטורקיים, הקובע כי "חובתו של הצבא להגן ולשמר את הרפובליקה של טורקיה." במשך 42 שנים ביצע הצבא ארבע הפיכות. החוקה הנוכחית (1982) נכתבה תחת פיקוח צבאי. מעבר לכך, הצבא העמיק את מעורבותו דרך קרן הפנסיה לקצינים, "אוייק" (Oyak), שפועלת גם בענפים תעשייתיים ופיננסיים. תפקיד הפיקוח הזה בא לידי ביטוי גם בדרכים נוספות. בהתייחס לדיווח בעיתון הכמאליסטי "ג'ומהורייט" מ־7 בנובמבר, על כך שקבוצת העבודה המערבית (WWG) הופעלה מחדש, ציין איש קשר לשעבר מהמועצה לביטחון לאומי כי הקבוצה פעילה מאז מאי 2002 תחת שם חדש – "כעת במצב ניטור".
10. (סודי) בעוד הרמטכ"ל החדש, גנרל הילמי אוזקוק, מפגין סבלנות בתחילת כהונת מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), אנו שומעים דיווחים על כך שלחצים פנימיים מצד קצינים צעירים, וכן חששות של מפקדים בכירים כי אוזקוק "ליברלי מדי", באים לידי ביטוי בתוך ההיררכיה הצבאית. עם זאת, נדמה כי הדרג הבכיר בעיצוב המדיניות תומך בעמדותיו של אוזקוק. במקביל, מפקד הצי בדימוס אילהמי ארדיל, שערך סבב פגישות עם ראשי הזרועות, אמר לשגריר ב־6 בנובמבר כי ההנהגה הצבאית תעקוב מקרוב אחר פעולות ה־AKP, ובפרט אחר המינויים של ראש הממשלה הבא ושרי הביטחון, המשפטים, הפנים והחינוך. ארדיל הדגיש את חשיבות "שמירה על משמעת בקרב חברי הפרלמנט" וציין שלצבא יש שלושה קווים אדומים: כמאליזם, "חילוניות", ושלמות טריטוריאלית.
11. (סודי) שופט ותיק בבית המשפט החוקתי (המהווה את בית המשפט העליון של טורקיה) תיאר לאחרונה בפנינו את מנגנוני ההשפעה של המדינה העמוקה, שלדבריו מתבטאת בעיקר בדומיננטיות הצבאית על המערכת הטורקית. לדבריו, מערכת המשפט אינה עצמאית, אלא חלק כפוף – אם כי חשוב – מהמנגנון הכולל שמשמר את הסטטוס קוו הכמאליסטי. הוא הסביר כי מערכת ההכשרה המשפטית בנויה כך שהיא מייצרת שופטים ותובעים חסרי דמיון, צרי אופקים, שהושתלו בהם ערכיה הרשמיים של האידאולוגיה הכמאליסטית של המדינה. חשוב מכך, נאמנות מערכת המשפט לכמאליזם ולמדינה העמוקה נובעת לדבריו מפחד עמוק כל כך, שהוא "קשה לתפיסה עבור אמריקאים". בשל האיום המרומז בכוח שנושא עמו כל מסר מהמדינה העמוקה כלפי אזרחים, שופטים ותובעים חוששים לחרוג מהאורתודוקסיה, פן ייקלעו להליכים משמעתיים שיחסמו את קידומם, יורדו בדרגה, יודחו או גרוע מכך. אותם בודדים במערכת המשפט שמעזים לעמוד מול הלחץ, הם לרוב כאלה שאינם בוגרי המערכת, אלא הגיעו אליה מבחוץ.
12. (סודי) אותו שופט הסביר שהמדינה העמוקה יכולה להעביר את מסריה באופן ישיר לשופטים דרך מה שמכונה "צדק טלפוני", אך לרוב מועברות ההנחיות בעקיפין דרך המועצה לביטחון לאומי, וכן באמצעות עיתונאים בכירים המקיימים קשרים מיוחדים עם בעלי הכוח. הוא ציין את סדאת ארגין מהעיתון "חורייט" כדוגמה מובהקת. (בשיחה מאוחרת יותר, סגן יו"ר מפלגת AK מרקן התבטא במונחים דומים בנוגע ל"סוכנים בתשלום" בעיתונות, כדוגמת פאתיח אלטיילי מ"חורייט"). לדברי השופט, הלחץ שמפעילה המדינה העמוקה השפיע גם על הנשיא אחמט נצ'דט סזר. כאשר כיהן כראש בית המשפט החוקתי, כך אמר – ובהתאם גם לניסיוננו – היה סזר הרבה יותר מוכן לקדם חירויות דמוקרטיות וזכויות אדם. אך בתפקידו כנשיא, נכנע סזר ללחצים ולאימוץ הקו המחמיר שקובעת המועצה לביטחון לאומי הנשלטת בידי הצבא.
13. (סודי) בתחילת אוקטובר, אזרח טורקי בן 40, שנכנס לאחרונה לחיים הפוליטיים במסגרת המרכז-ימין בעקבות אביו, לאחר קריירה במשרד ממשלתי בכיר ובמוסד הנשיאות, שיתף אותנו בתובנות נוספות בנוגע לאופן פעולתה של המדינה העמוקה בטורקיה. לדבריו, בכל משרד ממשלתי ובכל אילצ'ה (מחוז פרובינציאלי), ישנם אנשים הנאמנים למדינה העמוקה, שתפקידם (1) לעקוב אחר הנעשה מבפנים ו-(2) להבהיר את עמדת המדינה העמוקה בסוגיות הנתפסות כקשורות לביטחון הלאומי. מערכת זו אינה כוללת רק משרדים הקשורים לשלום וסדר פנימי, כגון משרד הפנים, אלא גם את משרד החינוך ואחרים, שחשיבותם בשמירה על עליונותם של מוסדות ורעיונות כמאליסטיים. אדם בכל אילצ'ה יחזיק את המפתחות למחסן הנשק המקומי ("איך לדעתך הגיעו תומכי המפלגה הלאומנית MHP לרובים שלהם במהלך ההתנגשויות הרצחניות של סוף שנות ה־70?" שאל). נציג מקומי של משרד החינוך ידע שאם ימלא כראוי את תפקידו מטעם המדינה העמוקה, ימונה בעתיד לרקטור של אוניברסיטה מסוימת.
14. (סודי) עמדותיה של המדינה העמוקה ממשיכות להשפיע על המשחק הפוליטי בטורקיה, ומהוות בכך מכשול משמעותי בפני הדמוקרטיזציה והרפורמה. יחד עם זאת, עליונותה של המדינה העמוקה אינה מוחלטת: כפי שאמר לנו חילוני מובהק, "המדינה העמוקה עמוקה מאוד, כמו צוללן מתחת לים" – כלומר, כה עמוקה עד שאינה מסוגלת לנוע בגמישות בעולם המודרני המהיר. המדינה העמוקה מתחילה להיתקל באתגר גלוי, תופעה נדירה בתולדות הרפובליקה הטורקית. התהליך הזה מתקדם בהדרגה. עליו להתמודד עם מאות שנים של הרגלים מושרשים ופחדים. אך זרמים פוליטיים שונים, הרוכבים על גבי אי שביעות הרצון הציבורית מהסטטוס קוו הכמאליסטי, משתמשים במהלך ההצטרפות הרשמית של טורקיה לאיחוד האירופי כדי לקדם שינויים מרחיקי לכת ביחסי הצבא-אזרח וביחסים בין הפרט למדינה, ולערער על עקרונות יסוד נוספים של הכמאליזם.

סיכום

מורשתה של המדינה העמוקה בטורקיה והחשיפות החוזרות לאורך שנות התשעים והאלפיים, יצרו תגובת נגד תרבותית ופוליטית שהתבטאה בגיבוש של תרבות דמוקרטית חדשה – שונה באופיה מן המסורת האיחודיסטית של עידן הרפובליקה המוקדמת. אם עקרונות האיחודיזם ביקשו לבסס מדינה ריכוזית, חילונית, לאומנית ואליטיסטית הנשלטת על ידי שכבת קצונה ופקידות סגורה, הרי שתגובות הציבור לשערוריות כמו סוסורלוק וארגנקון, כמו גם הביקורת שהושמעה מהעולם החיצוני – במיוחד מהאיחוד האירופי – הובילו להתעוררות אזרחית ולדרישה גוברת להגבלת כוחה של המדינה הבלתי נראית.

השפעתם של אירועים אלו ניכרה במיוחד בשנות האלפיים, עם עליית כוחה של מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), שייצגה קואליציה חדשה של כוחות פריפריאליים, מוסלמים-שמרנים וקבוצות שלא השתלבו בממסד הרפובליקאי הישן. מאבק זה בין "הטורקים השחורים" – אוכלוסיות מודרות מהמרכז הכלכלי והפוליטי – לבין "הטורקים הלבנים" – האליטה הכמאליסטית והחילונית – התגבש למאבק רחב על זהותה של המדינה. הציבור שעקב אחר פרשות כמו סוסורלוק החל לזהות את האליטה הצבאית והביורוקרטית כבלתי נבחרת וכמונעת שינוי, תוך כדי שימוש בשיטות כוחניות.

לצד ההתקדמות בתחום השקיפות והחקיקה, מורשת המדינה העמוקה לא נעלמה כליל. כפי שציינו פרשנים גם בתקופת משפטי ארגנקון, המאבק אינו בין מדינה לעבריינים – אלא בין שני דגמים של שליטה: האחד, סמוי, כוחני ואליטיסטי; השני, שמבקש לייצר ריבונות דמוקרטית רחבה יותר. השערוריות והפרשות שנחשפו שינו את יחסי הכוח בתוך המדינה, אך גם הדגישו כי מבני שליטה חוץ-חוקתיים יכולים להופיע בצורות חדשות, גם תחת מסגרת חוקית. לפיכך, השפעתה של המדינה העמוקה על הדמוקרטיה הטורקית אינה רק עניין של היסטוריה, אלא אתגר מתמשך של זהות, נאמנות, ושאלת יסוד – מי באמת שולט במדינה.

אך לצד מגמות הדמוקרטיזציה והביקורת הציבורית על המדינה העמוקה, שנות האלפיים המאוחרות והעשור שלאחר מכן התאפיינו גם בתנועה הפוכה – קרי, התבססות של שלטון אוטוריטרי חדש שהתבסס על מנגנוני כוח חלופיים, תוך ריכוז סמכויות בידיו של נשיא המדינה רג'פ טאיפ ארדואן. בעוד פרשות כמו סוסורלוק וארגנקון חשפו את מנגנוני הכוח הסמויים של המדינה הישנה, ניצל השלטון החדש את המומנטום הציבורי נגד האליטות הכמאליסטיות כדי לערער את מעמד הצבא והמערכת המשפטית – אך עשה זאת, לטענת מבקרים, תוך הקמת מערכת שליטה חלופית שפועלת אף היא מחוץ לאיזונים הדמוקרטיים.

בעשור שלאחר משפטי ארגנקון, ניכרת ירידה חדה במדדים בינלאומיים של חופש העיתונות, עצמאות מערכת המשפט וזכויות האזרח בטורקיה. כלי תקשורת נסגרו או הועברו לשליטת גורמים המזוהים עם השלטון, אלפי עיתונאים, אנשי אקדמיה ומתנגדי משטר נעצרו או פוטרו, והמוסדות הממלכתיים עברו רה-ארגון נרחב שהפך אותם לגופים ממושמעים לשלטון המרכזי. גם ה-MIT, שהופעל בעבר על ידי אליטה מקצועית עצמאית, הוכפף ישירות ללשכת הנשיאות והורחבו סמכויותיו באופן חסר תקדים.

בעקבות ניסיון ההפיכה הצבאית ביולי 2016, הכריז השלטון על מצב חירום שבמסגרתו נעצרו מאות אלפי אזרחים, בהם שופטים, מורים, עיתונאים, חיילים ואנשי ממשל. אירועים אלה העמיקו את החשש כי המדינה פועלת פעם נוספת כמבנה סמוי של דיכוי פוליטי – אך הפעם מתוך המסגרת החוקית עצמה. המנגנונים שעמדו בעבר בלב הביקורת על המדינה העמוקה – מעקבים, רישומים חשאיים, שיתוף פעולה עם גורמים מפוקפקים והשתקת אופוזיציה – חזרו לפעולה, אך בשירות ממשל נבחר שביסס את שליטתו באמצעות חקיקה, תקשורת ותמיכה ציבורית רחבה.

כך, המורשת של המדינה העמוקה הפכה לכוח כפול: מחד, היא עוררה שיח ביקורתי ודמוקרטי חסר תקדים, והביאה לשינויים מבניים ותחיקתיים שנועדו להגביל כוח בלתי נבחר; מאידך, היא שימשה גם אזהרה מתמשכת שאפשרה לבעלי כוח חדשים להצדיק את פעולתם בשם טיהור המדינה – תוך ריכוז סמכויות, החלשת מוסדות ביקורת, והשלטת נאמנות אישית על חשבון איזונים דמוקרטיים. הפרדוקס הזה – שבו מאבק במדינה עמוקה אחת מוביל להקמת מנגנון סמוי חדש – ממשיך לעצב את הפוליטיקה הטורקית גם בעשורים שלאחר החשיפות.

לקריאה נוספת

• וורת', רוברט פ. (2016). תשוקה לסדר: המזרח התיכון בסערה, מכיכר תחריר ועד דאעש. פאן מקמילן. עמ' 82.
• עלייתה ושקיעתה של "המדינה העמוקה" הטורקית: פרשת ארגנקון. מאמר אקדמי מאת סרדאר קאיה שפורסם בכתב העת Insight Turkey.
• המדינה העמוקה. סדרת מאמרים בעיתון היומי Sabah, כולל ראיונות עם סוליימאן דמירל וקנן אוורן.
• התיעוד שחשף את ארגנקון. תיעוד טלוויזיוני בהנחיית ג'ן דונדאר. מתוך התוכנית 40 דקות, ערוץ Show TV, 7 בינואר 1997. (בטורקית)
• רוברט פ. וורת', תשוקה לסדר: המזרח התיכון בסערה, מכיכר תחריר ועד דאעש, פאן מקמילן, 2016, עמ' 139.
• ריאן ג'ינגרס, "במרדף אחרי 'סולטני הסמים': סמים, פשע מאורגן ובניית המדינה העמוקה", Middle East Journal, קיץ 2011, כרך 65(3), עמ' 427.
• פני גרין וטוני וורד, "פשע מאורגן והמדינה העמוקה", בפרק 6 של הספר State Crime: Governments, Violence, and Corruption, הוצאת פלוטו, 2004, עמ' 86–104.
• פראנק בובנקרק ויוצ'ל ישילגוז, "המאפיה הטורקית והמדינה", בתוך Organized Crime in Europe, בעריכת פיינאוט ופאולי, הוצאת ספרינגר, 2004.
• ויקן צ'טריאן, פצעים פתוחים: הארמנים, הטורקים ומאה של רצח עם, הוצאת הרסט, 2015, עמ' 305–306.
• פרוטוקול הישיבה ה-111 של האסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה, 29 ביוני 1998.
• קנאן אוורן, זיכרונות, איסטנבול 1990, עמ' 431.

קישורים חיצוניים

• שגרירות ארה"ב באנקרה, קישור מ-WikiLeaks, ארכיון מ-2002: מסמך מדיני בנושא המדינה העמוקה.
• מורין פרילי, "למה הרגו את הראנט דינק", Index on Censorship, מאי 2007, גיליון 36(2), עמ' 15–29.
• גארת' ג'ונס, "פיגוע מעורר תשומת לב בטורקיה", Turkish Daily News, 20 בנובמבר 2005.
• ג'ון גורבט, "קמפיין הפצצות – תגובה למדיניותה הכורדית של אנקרה או מזימה של המדינה העמוקה?", Washington Report on Middle East Affairs, נובמבר 2006, עמ' 44–45.
• ארג'אן יאבוז, "'שחרור' חשודים בפרשת המדינה העמוקה מעורר חשדות עמוקים", Today's Zaman, 11 בינואר 2008.
• מומתאז'ר טירקונה, "המדינה העמוקה וכוחות המיליציה", Zaman, 29 באפריל 2005.
• "עורך עיתון ארמני-טורקי נרצח באיסטנבול", הודעה לעיתונות, הוועדה להגנה על עיתונאים, 19 בינואר 2007.
• יונצ'ה פויראז דואן, "ה-PKK לא ייעלם כל עוד המדינה העמוקה חיה", Today's Zaman, 10 במרץ 2008.
• בלציצ'ק פאמיר, "לפתע פתאום – המדינה העמוקה", Sabah, 11 באפריל 2005.
• מהמט אקיף בקי, "של מי הכנופיה הזו?", Turkish Daily News, 17 בינואר 1997.
• גארת' ג'נקינס, "השפעת חקירת ארגנקון על פעילות נגד טרור בטורקיה", Terrorism Monitor, 3 באוקטובר 2008.
• השים סוילמז, "ארגנקון אינו ילד של אתמול – אוצ'אלאן הוא איש המדינה העמוקה", Aksiyon, 3 בדצמבר 2008.
• מהטפ סוילר, "מוסדות בלתי פורמליים, צורות של מדינה ודמוקרטיה: המדינה העמוקה בטורקיה", Democratization, כרך 20, גיליון 2, 2013, עמ' 310–334.
• "טורקיה נחושה לטהר את הגלדו שלה", Today's Zaman, 24 בינואר 2008.
• דריה סאזאק, "'המלחמה המיוחדת' פגעה גם בסמכות הצבא", Milliyet, 9 בינואר 2006.
• פלין טורגוט, "טורקיה חושפת רשת רצח לכאורה", Time, 28 בינואר 2008.
• אנדרו פינקל, "מכון מחקר מכריז מלחמה על המדינה העמוקה", Today's Zaman, 22 בפברואר 2007.
• דקסטר פילקינס, "מכתב מטורקיה: המדינה העמוקה", The New Yorker, 12 במרץ 2012.
• יו רוברטס, "חוטפי השלטון" (סקירת ספר), London Review of Books, 16 ביולי 2015.
• "מהי המדינה העמוקה?", On Religion – מגזין בריטי על דת וחברה, 27 באפריל 2017.
• אונר אזבק, "מההיסטוריה שלנו – מתנקש ממעמקי המדינה: קבקצ'י מוסטפא", Taraf, 13 באוקטובר 2008.
• שאמיל טייאר, "מי מספר 1?", Star Gazete, 6 בנובמבר 2008.
• עלי אסלן קיליץ', "ארגנקון והמרוויחים מאווירת ההתנגשויות", Today's Zaman, 30 ביולי 2008.
• אנתוני סקינר, "הצל הכהה ביותר של טורקיה", The Middle East, 1 במאי 2008.
• פתיח אוגר, "הלאומנות וארגנקון – איחודיזם מודרני", Aksiyon, 21 ביולי 2008.
• פארוק מרג'אן, "הגנרל הראשון של המלחמה המיוחדת", Aksiyon, 9 בינואר 2006.
• נזה דוזל, "ב-2009 כמעט נשפך דם כאילו זה סוף העולם", Taraf, 28 בינואר 2008.
• קנדל נזאן, "תפקידה המכריע של טורקיה בסחר הסמים הבינלאומי", Le Monde Diplomatique, 5 ביולי 1998.
• אחמט אינסל, "מדינה שבה האויב הפנימי הוא שגרה", Birikim, מרץ 2000.
• לוסי קומיסר, "הטרוריסטים של טורקיה: מורשת ה-CIA שעדיין חיה", The Progressive, אפריל 1997.
• ג'אן דונדאר, "הקונטרגרילה במתקפת נגד", Milliyet, 5 בינואר 2006.
• ג'אן דונדאר, "סיפור ההתקדמות של איש המלחמה המיוחדת", Milliyet, 8 בינואר 2006.
• פאטיח פולאט, "המלחמה המיוחדת ואירועים אפלים", Evrensel, 18 בינואר 2006.
• יוסוף קנלי, "המדינה העמוקה הטורקית", Turkish Daily News, 29 בינואר 2007.
• נור בטור, מוראט יטקין ופיקרת בילא, "דמירל: המדינה העמוקה היא הצבא", Radikal, 18 באפריל 2005.
• יאווז דונט, "קנאן אוורן: המדינה העמוקה – כן, היא קיימת, זו מציאות", Sabah, 4 באפריל 2005.
• תרבות תאוריות הקונספירציה בטורקיה והיהודים הסמויים (הדונמה), מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב.
• ג'ון סימפסון ובורחאן יוקסקאש, הטורקים שלחו נשק ללונדון לצורכי חיסולים פוליטיים, The Times, 28 בספטמבר 2016.