המפעל היה תא מחתרתי שפעל בקרב חברי קבוצת השרון בשנות ה-20 של המאה ה-20 בארץ ישראל. התא, שמנה מספר מצומצם של חברים, פעל תחת חשאיות קפדנית ומנהיגות ריכוזית, והיה בעל עמדות לאומיות תקיפות. חבריו, רובם יוצאי אודסה ואוקראינה, היו בעלי ניסיון קודם בארגוני הגנה יהודיים שפעלו במהלך מלחמת העולם הראשונה, והאמינו שיש להשתמש באמצעים רדיקליים כדי להבטיח את הצלחת המפעל הציוני.
תא "המפעל" פעל בעיקר בזירה הפוליטית והביטחונית, והתנגד לגורמים שראה בהם סכנה ליישוב היהודי. הוא היה מעורב בעימותים אלימים עם יריבים פוליטיים, בהפרעות לאספות שהתנהלו ביידיש, ואף ניסה לשדוד מטען זהב כדי לממן את פעילותו. עם זאת, הפעולה הבולטת ביותר שיוחסה לו הייתה רצח יעקב ישראל דה האן בירושלים ב-30 ביוני 1924, שנחשב לרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בעת החדשה. דה האן, עיתונאי ומשפטן הולנדי, פעל בשירות העדה החרדית וניסה לסכל את מפעל הציונות באמצעות קשרים עם ההנהגה הערבית. חברי התא ראו בו איום אסטרטגי, ובמפגש חשאי על הגורן בנהלל התקבלה ההחלטה לחסלו.
המשימה הוטלה על אברהם תהומי, חבר ההגנה בירושלים ואיש "המפעל", שביצע את ההתנקשות מחוץ לבית החולים שערי צדק. "כאשר יצא," העיד זאב משי, מחברי התא, "אבא סימן לתהומי שהכול בסדר… תהומי שאל אותו 'מה השעה?', דה האן שלף את שעון הזהב שלו עם השרשרת מהכיס בשביל להשיב ותהומי דפק בו שלוש יריות". דה האן התמוטט ומת במקום.
לאחר הרצח המשטרה הבריטית לא הצליחה לפענח את הפרשה, והנהגת היישוב לא הכירה רשמית במעורבות ההגנה או "המפעל" בחיסול. עם הזמן פורק התא המחתרתי, וחבריו השתלבו בגורמים שונים בתנועה הציונית – חלקם בהגנה, וחלקם בארגונים הרוויזיוניסטיים. רצח דה האן נותר אירוע שנוי במחלוקת, שחשף את הפערים הפנימיים בחברה היהודית בארץ ישראל.
רקע היסטורי
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, עם עליית העלייה השלישית, הגיעו לארץ חלוצים רבים ממזרח אירופה, ובמיוחד מרוסיה, אוקראינה, בסרביה ופולין. רבים מהם השתייכו לתנועת "הפועל הצעיר" ודגלו בכיבוש העבודה ובהתיישבות חקלאית. בתוך גל זה של עולים התגבשה קבוצה מגובשת של צעירים, שלימים נודעה בשם "קבוצת השרון". חברי הקבוצה עבדו תחילה בסלילת כביש חיפה–ג'דה, ולאחר מכן הצטרפו ל"גדוד המצרי", יחידה של חיל השירותים בצבא הבריטי, שבה שירתו לצד חיילים ערבים ועבדו בעבודות סבלות וניקיון.
עם שחרורם מהצבא הבריטי במאי 1922, החליטו אנשי הקבוצה להמשיך יחד. הם התיישבו במחנה מחוסרי העבודה בדרום חיפה, חיו באוהלים ועבדו בעבודות מזדמנות. בהמשך הקימו קבוצת בניין, שהחלה לקבל עבודות בנייה בנווה שאנן, שם בנו את שבעת המבנים הראשונים בשכונה החדשה. לאחר מכן הרחיבו את פעילותם גם להדר הכרמל ולבת גלים. בשלב זה החלה הקבוצה לגבש את דרכה, ונוצרו בתוכה שתי גישות שונות: חלק מחבריה ראו את עתידה בקביעת עובדות בשטח באמצעות העבודה העברית בערים ובמושבות, בעוד שאחרים חתרו להגשמה מלאה בהתיישבות חקלאית. הקבוצה החלה לפרסם עלון פנימי שבו חבריה שיתפו זה את זה בתחושותיהם ובתכניותיהם לעתיד. עלונים אלה לוקטו בהמשך ל"ספר הקבוצה", שנכתב לאורך השנים.
בעת שהותם בחיפה, ביקר אצלם שמואל דיין, איש הנהגת "הפועל הצעיר", והציג בפניהם את רעיון ההתיישבות בחורן, שעליו דובר רבות באותם ימים. הרעיון קסם לחברי הקבוצה, והם ניסו לקדמו בעצמם. במכתב שנשלח לדיין ב-1925, הביעו את רצונם להיות החלוצים הראשונים בהתיישבות בחורן. כאשר גילו שהתנועה אינה מקדמת את הרעיון, ניסו לפעול בעצמם ופנו לחיים ויצמן. בהמשך אף נסע אחד מחבריהם, אליהו בן חורין, לצרפת כדי להיפגש עם הברון רוטשילד ולבקש רשות להתיישב בקרקעות שבבעלותו, אך ללא הצלחה. למרות זאת, תקוות ההתיישבות בחורן ליוותה את הקבוצה עוד שנים רבות, וחבר אחד אף שינה את שם משפחתו ל"חורן" כדי לשמר את הרעיון.
בשנת 1924 עזבה הקבוצה את חיפה ועברה ליבנאל ולבית גן שבגליל התחתון, שם ניסו חבריה לעסוק בגידול טבק ובפיצוח שקדים, מתוך מחשבה שזהו שלב ביניים בדרך להתיישבות בחורן. במשך כשנתיים התמודדו עם הקשיים הכלכליים של ענף הטבק, תוך שהם מחפשים חלופות שונות להתיישבות – בין השרון, עמק הירדן ועמק יזרעאל. לבסוף, לאחר שהתברר שההתיישבות בחורן אינה אפשרית, החליטו לפנות לעמק יזרעאל.
בסוף 1926, בי"ז כסלו תרפ"ז, עלו חברי הקבוצה להתיישבות ליד מעיינות עין בידה, מדרום לנהלל, לצד קבוצת עיינות שכבר ישבה במקום. בפסח אותה שנה הצטרפו אליהם שאר החברים, ועד מהרה עברו לנקודה מזרחית יותר, שם הקימו מבני קבע והחלו לעבד את האדמות שהוקצו להם. ב-1929, בעקבות מאורעות תרפ"ט, הוחלט להעביר את הקבוצות לעמדה גבוהה יותר בגבעה סמוכה, שנרכשה עוד ב-1921 מידי משפחת סורסוק הלבנונית. אולם האריסים הערבים שישבו על הקרקע סירבו להתפנות, ורק לאחר מאבק משפטי ממושך, ולאחר שחברי הקבוצות עלו על הקרקע במחרשות, התאפשרה ההתיישבות במקום. כך קמה רמת דוד.
הקמת מחתרת המפעל
בקרב חברי קבוצת השרון הייתה חבורה מגובשת של עולים, בעיקר יוצאי אודסה ואוקראינה, שהחזיקו בעמדות לאומיות תקיפות והיו מוכנים לנקוט באמצעים קיצוניים כדי להגן על מפעלם הציוני. רבים מהם היו בעבר חברים בארגוני הגנה יהודיים שפעלו ברוסיה ובאוקראינה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ונחשפו לאלימות כחלק ממאבקם לשמור על הקהילות היהודיות מפני פרעות. בתוך קבוצת השרון הם החלו לפעול נגד יריבים פוליטיים מבית ונאבקו נגד כל מי שראו בו איום על עתיד ההתיישבות היהודית.
בזמן שהותם בחיפה היו חברים אלו פעילים ב"גדוד מגיני השפה העברית", שפעל באלימות נגד אסיפות ציבוריות שהתנהלו ביידיש וניסה לכפות את השימוש בעברית. הם נהגו לפוצץ כינוסים קומוניסטיים ואף להפריע להופעות אמנותיות של קבוצות דוברות יידיש. כאשר התיישבו בעמק יזרעאל, התגבשה בקרבם התפיסה שיש לפעול לא רק בגלוי, אלא גם מאחורי הקלעים, באמצעים חשאיים, כדי להבטיח את הצלחת המפעל הציוני ולהתמודד עם יריבים מבית ומחוץ. מתוך קבוצה זו נולד "המפעל" – תא מחתרתי שפעל בתוך קבוצת השרון אך שמר על מידור קפדני וסודיות מוחלטת.
המנהיג הבלתי מעורער של התא היה אליהו בן חורין, שהיה בעל אישיות כריזמטית והיה מוכר כאידיאולוג תקיף. הוא היה חבר מרכזי גם בקבוצת השרון וגם בחבורה האודסאית, ונודע כבעל כושר שכנוע יוצא דופן. הוא הקים את "המפעל" באופן הדרגתי, תוך בחירה קפדנית של חברים. לא כל מי שהחזיק בדעות לוחמניות התקבל, ורק מי שנתפס בעיניו כנאמן למטרה הלאומית וכמי שמסוגל לשמור על כללי סודיות מוחלטים צורף לשורותיו.
מבנה הארגון היה מבוסס על מידור קפדני. לא התקיימו פגישות כלליות של כל החברים, אלא רק מפגשים מצומצמים, בהתאם למשימות ספציפיות. חלק מחברי התא לא ידעו מי עוד חבר בו, והפעולות תואמו רק בתוך מעגלים מצומצמים מאוד. בן חורין קבע מי יפעל, כיצד ומתי. כך למשל, במכתב שנשלח מצבי בן שחר, מחברי "המפעל", עולה כי בן חורין הוא שהחליט לבד על צירוף חברים, על דרך הפעולה ועל ההרכב שיידון בכל החלטה. חברי התא היו מחויבים לנאמנות מוחלטת, תוך ויתור על שיקולים אישיים לטובת המטרה הלאומית.
בקרב חברי "המפעל" היו דמויות בולטות שהיו קשורות גם למסגרות מחתרתיות אחרות. אברהם תהומי, שהיה מפקד בהגנה בירושלים ולימים ממקימי האצ"ל, נחשב לחבר המרכזי בתא שביצע את רצח דה האן. תהומי הצטרף למפעל בזמן שהותו בירושלים, ושמר על קשר הדוק עם בן חורין ועם חברי הקבוצה בעמק יזרעאל. זאב משי, שהיה איש קבוצת השרון, היה שותף לתכנון הרצח אך לא היה היורה בפועל. בין החברים הנוספים בתא נמנו צבי בן שחר, ששימש כמעין סגן של בן חורין; אברהם קריצ'בסקי, שהיה שותף בפעילויות שונות של התא; אריה יפה (לימים גלילי); וברוך השרוני.
אחד המאפיינים הבולטים של "המפעל" היה אופיו החשאי והאוטונומי. התא לא היה כפוף להגנה, להסתדרות הציונית או לכל מסגרת ממוסדת אחרת. הוא פעל על פי כללים פנימיים קפדניים, שהוכתבו בלעדית על ידי בן חורין. חבריו לא תיאמו את פעולותיהם עם ההנהגה הרשמית של היישוב, ולעיתים אף פעלו בניגוד לעמדות שהתקבלו במוסדות המיישבים. "המטרה הלאומית קידשה את כל האמצעים", תיאר צבי בן שחר את הלך הרוח ששרר בתא. "לא היה קיים לגבינו האדם כגורם, כערך, אלא המטרה בלבד, וכל אחד מאיתנו היה מוכן לתת עצמו למען המטרה".
פעילות המפעל
אחת הפעולות הראשונות והנועזות שניסו חברי "המפעל" לבצע הייתה ניסיון לשדוד מטען זהב שהובל ברכבת העמק כחלק מתשלום על חיטה שנרכשה מסוריה. חברי התא ידעו כי טחנות הקמח בחיפה מקבלות זהב בתמורה לאספקת חיטה, וכי הכספים מועברים דרך בנק עות'מאני ומשם ברכבת. התוכנית כללה סימום פקיד הבנק האחראי על אחסון הזהב, ואז שוד הכסף בעת מעבר הרכבת בנקודה שבה היא מאטה באופן טבעי, לפני פנייה חדה. דוד חורן, אחד מחברי התא, נשלח לבנק העות'מאני כדי לאתר את האיש האחראי על משלוח הכספים וליצור עמו קשר. חברי התא המתינו בצד הדרך, מוכנים לבצע את השוד, אך הפעולה נכשלה מסיבות שונות, ככל הנראה בגלל כשל בהשגת החומרים המרדימים או טעות בתיאום עם מקור המידע בבנק. כישלון זה לא ריפה את ידם של חברי "המפעל", אלא רק חידד את נחישותם למצוא דרכים חדשות לפעול למען מטרותיהם.
במקביל, אנשי "המפעל" פעלו נגד זרמים ציוניים מתחרים, שלדבריהם איימו על המפעל הלאומי. הם היו פעילים במאבקים נגד גורמים סוציאליסטיים וקומוניסטיים ביישוב, ופעלו למנוע את התפשטות ההשפעה של תנועות שפעלו בניגוד להשקפת עולמם הלאומית. אחד התחומים שבהם גילו חברי התא אקטיביות רבה היה המאבק בשפה העברית ובניסיון לכפות את השימוש בה על חשבון היידיש. הם היו מעורבים בפעילות של "גדוד מגיני השפה העברית", שתקף כינוסים שהתנהלו ביידיש ונקט לעיתים אמצעים אלימים כדי להפריע לאירועים של דוברי השפה. פעמים רבות הופיעו באספות, שיבשו אותן בקריאות ביניים, ולעיתים אף הגיעו לעימותים פיזיים עם הדוברים ועם קהל המשתתפים.
באחד המקרים, כאשר התקיימה בעפולה הופעה של חברי "הקיבוץ הרוסי" (לימים קיבוץ אפיקים), הגיעו אנשי "המפעל" כדי למנוע את קיומה. עבורם, קיומה של הופעה ביידיש היה בגדר חתרנות תרבותית שיש לפעול נגדה בכל מחיר. אחד מחברי התא תיאר מאוחר יותר כיצד הם ראו את עצמם כחלק ממאבק רחב יותר: "היינו צעירים חדורי תחושת שליחות. הרגשנו שאנחנו מגנים על הזהות העברית, שלא תימחק בתוך שפות זרות ואידיאולוגיות הרסניות."
במקביל, אנשי "המפעל" תמכו בגישה תקיפה יותר מול הערבים, בניגוד למדיניות "ההגנה הפסיבית" שהונהגה אז על ידי ארגון ההגנה. הם סברו כי יש להפעיל כוח במקרים שבהם היישוב היהודי מאוים, וכי ויתורים עלולים להיתפס כחולשה שתוביל להתגברות האלימות הערבית. במהלך מאורעות תרפ"ט הייתה חבורת יוצאי "המפעל" בין הראשונים שקראו לתגובה נחרצת נגד הפורעים. אף על פי שפעולתם לא הייתה ממוסדת, הם השפיעו על הכיוון האידיאולוגי של רבים מחבריהם, שחלקם הצטרפו לימים לאצ"ל, שנקט בגישה תקיפה יותר ביחס להתנגדות הערבית לציונות.
רצח יעקב ישראל דה האן
יעקב ישראל דה האן היה עיתונאי, משפטן ומשורר יהודי הולנדי שהגיע לארץ ישראל כציוני, אך הפך לדמות מרכזית בהתנגדות החרדית לציונות. לאחר עלייתו ארצה הצטרף לעדה החרדית והפך לאחד מדובריה הבולטים. הוא פעל לשיפור היחסים בין הקהילה החרדית לבין ההנהגה הערבית, ניהל מגעים עם האמיר עבדאללה ואף הוביל משלחת חרדית לעבר הירדן שנועדה לבסס ברית בין החרדים לערבים נגד הציונות. בעיני היישוב הציוני המאורגן הוא נתפס כסכנה חמורה, והחלו להופיע נגדו איומים.
במהלך 1923 קיבל דה האן מכתב איום: "דה האן! בזאת אני מודיע לך כי אם לא תעזוב את ארצנו לפני 24 בחודש זה, תיירה ככלב שוטה… גם אם יקיפו אותך שוטרים ובלשים, נשיג אותך כדי למלא את המצווה הקדושה 'ובערת הרע מקרבך'…" זמן קצר לאחר מכן, החלו להתגבש תכניות לחיסולו.
ההחלטה לרצוח את דה האן התקבלה בקרב חברי "המפעל" בשיתוף עם גורמים מתוך ההגנה. זאב משי תיאר לימים כיצד "בן חורין היה המחליט שסימן את דה האן", וכי לאחר התייעצות עם חברי התא, נערכה הצבעה בה הוחלט על חיסולו של דה האן. לטענת יוסף משי, בנו של זאב משי, "התקיימה הגרלה בין חברי התא, ותהומי ואבא עלו בגורל". תהומי היה אז מפקד בכיר בהגנה בירושלים, וכנשק המיועד שימש האקדח שהיה ברשותו במסגרת תפקידו.
ביום הרצח, 30 ביוני 1924, התנהל דה האן כהרגלו. הוא יצא מתפילת ערבית בבית הכנסת שבחצר בית החולים שערי צדק הישן ברחוב יפו, וצעד לכיוון היציאה. תהומי ארב לו בסמטה סמוכה. כאשר עבר דה האן, תהומי ניגש אליו ושאל "מה השעה?". דה האן שלף את שעון הכיס שלו, וברגע שהתבונן בו, שלף תהומי את אקדחו וירה שלוש יריות ישירות לחזהו. דה האן התמוטט ומת במקום. תהומי ושותפיו נמלטו מהמקום מבלי להיתפס.
הרצח זעזע את היישוב, אך לא עורר גינוי רשמי מצד ההנהגה הציונית. משטרת המנדט פתחה חקירה, אך לא הצליחה לזהות את המבצעים או את שולחיהם. העיתונות הציונית דיווחה על הרצח בנימה דו-משמעית – בחלק מהמקומות הובעה הסתייגות, אך לא הייתה תחושת אבל. ב"הד ליטא" נכתב: "מלחמה הייתה לו בארץ ובבוניה, מלחמה למוות ולחיים, מלחמה עד חורמה! ומה הפלא אם שטנה מסוכנת זו ואם בגידה לאומית זאת עוררה כנגדו את הלבבות…". לעומת זאת, העדה החרדית ראתה בדה האן קדוש מעונה, ולווייתו בהר הזיתים נערכה בהשתתפות אלפים. הרב יוסף חיים זוננפלד, שהיה ממקורביו, אמר לאחר הרצח: "מובטחני כי מי שמדבר בגנותו של דה האן אפילו בדבר קט, אין לו חלק לעולם הבא".
פירוק המפעל
לאחר רצח דה האן, גברו המתחים בתוך קבוצת השרון סביב קיומו של "המפעל" ודרכי פעולתו. רבים מחברי הקבוצה, שלא היו מעורבים בתא המחתרתי, חששו שהפעילות החשאית והאלימה תסכן את עתידם כקבוצה שיתופית ותרחיק אותם מהמוסדות המיישבים. האידיאולוגיה הקיצונית של "המפעל" הלכה והתרחקה מעמדות רוב החברים, והמבנה החשאי של התא יצר תחושת זרות בתוך הקבוצה. חברי הקבוצה החלו להביע חוסר נוחות גלוי מהתנהלות התא, וחלקם דרשו לסיים את פעילותו.
במקביל, עליית קבוצת השרון לרמת דוד בשנת 1926 סימנה שינוי בהתמקדות הקבוצה. ההתארגנות החדשה, שהתמקדה בהתיישבות חקלאית והשתלבות במסגרת התנועתית, הביאה לדעיכתו של התא. פעילותו הצטמצמה בהדרגה, ובשלב מסוים חדל "המפעל" מלהתקיים. חלק מחבריו ניסו להשתלב מחדש במסגרת הקבוצתית, אך אחרים חיפשו מסגרות חדשות שיתאימו לאידיאולוגיה הלוחמנית שבה החזיקו.
אליהו בן חורין, מנהיג התא, שהלך והקצין בדעותיו, התקרב לחוגים הרוויזיוניסטיים ועזב את הקבוצה בשנת 1928. במרוצת השנים הפך לאחד מדוברי הימין הלאומי, ואף שימש כמזכירו של זאב ז'בוטינסקי. במקביל, אברהם תהומי, שביצע את רצח דה האן, המשיך למלא תפקידים בכירים בארגון "ההגנה", אך בשל חילוקי דעות עם ההנהגה סביב מדיניות התגובה המאופקת למאורעות תרפ"ט, פרש מהארגון בשנת 1931 והיה ממקימי האצ"ל. תהומי נותר דמות שנויה במחלוקת, ועד סוף ימיו לא נתן תשובות חד משמעיות באשר לרצח דה האן, אף שהודאות עקיפות נרשמו מפיו.
זאב משי, לעומת זאת, נשאר חלק מקבוצת השרון, שעברה בשנות ה-50 לקיבוץ יפעת. במשך עשרות שנים שמר על שתיקה מוחלטת בנוגע לפעילות התא. רק בשנת 1973, בכינוס של ותיקי הקיבוץ, נחשף לראשונה סיפור "המפעל". המפגש, שהתקיים במטרה לתעד את זיכרונות חברי הקבוצה, הפך לחשיפה יוצאת דופן, כאשר משי תיאר בפירוט את אופי ההתארגנות ואת חלקו של התא ברצח דה האן. מאוחר יותר, דבריו נחשפו בעבודת מחקר של עודד ארצי, בן הקיבוץ, שראיין את ותיקי הקבוצה ואסף מסמכים וראיות להוכחת קיומו של התא המחתרתי.
גרסת ארגון ההגנה לרצח דה האן
לפי גרסת ארגון ההגנה, הרצח של יעקב ישראל דה האן לא היה פעולה של תא עצמאי בתוך קבוצת השרון, אלא מבצע שתוכנן ואושר בדרגים הגבוהים של הארגון, מתוך הכרה בסכנה שפעולותיו של דה האן עלולות לגרום למפעל הציוני. היסטוריונים שתמכו בגרסה זו טענו כי "היד השחורה", ששלחה לדה האן מכתב איום בחודש מאי 1924, הייתה למעשה זרוע חשאית של ההגנה שפעלה בשליחות המוסדות הציוניים. על פי גרסה זו, לא מדובר בהחלטה פרטית של תא מחתרתי קטן, אלא בביצוע הוראה שהתקבלה ברמות הגבוהות של הנהגת היישוב.
גרסה זו טוענת שהרצח בוצע על ידי אברהם תהומי, שפעל כחבר בכיר בהגנה בירושלים. תהומי עצמו מעולם לא הודה במפורש כי הוא זה שירה, אך לאורך השנים רמז על מעורבותו. כשהיסטוריון יהודה סלוצקי, מחבר "ספר ההגנה", פנה אליו במכתב ושאל מי נתן את ההוראה לרצח, תהומי סירב להשיב במפורש והשיב רק כי "אין טעם לעסוק בכך כעת". לפי גרסה זו, תהומי קיבל את הפקודה מזכריה אוריאלי, מפקד ההגנה בירושלים, לאחר שזה קיבל אישור ממקורות בכירים יותר. שמות שהוזכרו כמי שייתכן שנתנו את האישור כללו את יצחק בן-צבי, לימים נשיא מדינת ישראל, וכן את יו"ר ההגנה יוסף הכט, ואפילו את דוד בן-גוריון.
במשך השנים, התיאוריה שלפיה ההגנה הייתה האחראית הישירה לרצח הפכה לגרסה הרשמית שקיבלה חיזוק בכתבי ההגנה עצמה. "ספר ההגנה" קבע חד משמעית כי דה האן נרצח על ידי ההגנה בהוראת מפקדיה, כחלק ממאבק לשימור האינטרסים של היישוב היהודי וההכרה הבריטית בתנועה הציונית. שלמה נקדימון ושאול מייזליש, שפרסמו מחקר על הפרשה בשנת 1985, חיזקו את הגרסה הזו, כשהם טענו כי בן-צבי ידע על הרצח מראש, וכי מפקדי ההגנה בירושלים פעלו על דעת עצמם, אך בתיאום עם גורמים פוליטיים.
עם זאת, היו היסטוריונים שערערו על גרסה זו, בטענה כי אין לה סימוכין מוחלטים. פרופ' מתתיהו מינץ טען כי תהומי ביקש "לגלגל את האחריות כלפי מעלה" כדי לטשטש את העובדה שהרצח בוצע ביוזמה פרטית של תא מחתרתי קטן. גם חוקר ההיסטוריה עודד ארצי, שבחן את תמלולי כנס הוותיקים בקיבוץ יפעת בשנת 1973, טען כי הגרסה של תהומי וההגנה נועדה להגן על עצמה מהשלכות מוסריות ופוליטיות. ארצי טען כי "נראה לי שפרופ' סלוצקי לא מצא כל סימוכין לקביעתו, אלא הקיש משתיקת ההגנה וכן מהשתתפותו של תהומי, שהיה ממפקדי ההגנה".
למרות הוויכוחים ההיסטוריים, גרסת ההגנה נותרה הדומיננטית במשך שנים רבות והפכה לחלק מהנרטיב הרשמי של ההיסטוריה הציונית. היא התקבעה בספרות ההיסטורית של היישוב העברי, בעוד שגרסת "המפעל" לא זכתה להכרה רחבה, ונחשבה שולית בהיסטוריוגרפיה הציונית עד לחשיפת תמלולי הכנס בשנת 1982.
סיכום
המפעל היה תא מחתרתי קטן שפעל בתקופה של חוסר ודאות פוליטית בארץ ישראל. חבריו, שהגיעו בעיקר מרקע לאומי לוחמני, שאפו לפעול מעבר למסגרת היישוב המאורגן, מתוך אמונה שעליהם לנקוט באמצעים קיצוניים לשמירה על המפעל הציוני. הארגון, שהחל כהתארגנות בלתי רשמית בקרב חברי קבוצת השרון, התגבש לכדי תא חשאי שבו ההחלטות התקבלו על ידי קבוצה קטנה של מנהיגים, ובראשם אליהו בן חורין.
פעולות המפעל כללו תכנון מבצעי שוד להשגת משאבים, התנגדות אלימה לכוחות קומוניסטיים וציונים סוציאליסטיים, וניסיון להשפיע על המדיניות הלאומית באמצעות פעילות ישירה. אולם הפעולה שהפכה אותו למוקד עניין היסטורי הייתה רצח יעקב ישראל דה האן. דה האן, שהתבלט כאחד המתנגדים הבולטים לתנועה הציונית, נתפס על ידי חברי המפעל – וכנראה גם על ידי ההגנה – כאיום קיומי על הישגי הציונות.
לאחר הרצח החלו מתחים פנימיים לפרק את המפעל. עליית קבוצת השרון להתיישבות בעמק יזרעאל והפיכתה לקיבוץ רמת דוד סימנה את דעיכתו. המתחים בין חברי התא לשאר חברי הקבוצה החריפו, ובשנים שלאחר מכן הפך הארגון ללא רלוונטי. בן חורין המשיך לפעול במסגרות רוויזיוניסטיות, תהומי פרש מההגנה והקים את האצ"ל, וזאב משי נשאר בקיבוץ יפעת, שם שמר את סודו במשך עשרות שנים, עד לחשיפתו בכנס הוותיקים בשנת 1973.
למרות חשיבותו ההיסטורית, המפעל נשאר מחוץ לנרטיב המרכזי של ההיסטוריה הציונית. הגרסה הרשמית, שהתבססה על "ספר ההגנה", הפכה לדומיננטית, ואילו עדויות חברי המפעל נדחקו לשוליים. הרצח של דה האן, שהפך לסמל של מאבק פנימי בתוך היישוב היהודי, נשאר שנוי במחלוקת, כאשר הוויכוח סביב זהות המבצעים ומי נתן את ההוראה ממשיך להתנהל עד היום.
לקריאה נוספת
- עודד ארצי, 'המפעל' – תולדותיו של תא מחתרתי בקבוצה החלוצית האינטימית ופרשת רצח דה-האן, קתדרה 22, ינואר 1982.
- אביבה אופן, ספר הקבוצה: קבוצת השרון תרפ"ב – תרצ"ו, הגות, לבטים ומאוויי חלוצים, יד יצחק בן-צבי, 1996.
- מגזין גולה, "האיש שהיה חידה – רצח דה האן", גיליון 98, אב תשע"ח (אוגוסט 2018).
- שלמה נקדימון ושאול מייזליש, דה האן – הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל, הוצאת מודן, 1985.
קישורים חיצוניים
- תום שגב, "מיהו הרוצח החדש-ישן של יעקב דה האן?", הארץ, 18 ביוני 2010.
- עמרי מניב, "יהודי מחסל יהודי: סיפור הרצח של יעקב דה האן", NRG, 17 במרץ 2010.
- שלמה נקדימון, שני ראיונות עם אברהם תהומי, סריקת עיתון מראיונות שנערכו עם תהומי בביתו בהונג-קונג בין 1983–1984.
- "האצ"ל בחיפה האדומה" יהודה לפידות, תשס"ו, 2006
