העלייה לתל חי

העלייה לתל חי בי״א באדר הייתה תופעה שנתית רבת משתתפים שהתפתחה במהלך תקופת המנדט הבריטי, ושימשה במה למאבק פוליטי, אידאולוגי וסימבולי בין מחנות הציונות השונים. ראשיתה בשנת 1928, ביוזמת תנועת בית״ר (ברית טרומפלדור), אשר ביקשה לעצב מסורת לאומית המתרכזת בקברו של יוסף טרומפלדור, וליצור טקס לאומי משותף של אחווה וזיכרון. המהלך נתקל בהתנגדות חריפה מצד תנועת העבודה, שראתה בכך ניסיון של הימין לנכס לעצמו את סמל הגבורה הלאומית ולמחוק את זיקתו לסוציאליזם.

במהלך שנות ה־30 הפכה העלייה לזירת מאבק בין שני המחנות, כאשר כל צד ביקש להשליט את פרשנותו על דמותו של טרומפלדור ועל משמעות הקרב בתל חי. בעוד בית״ר ניסתה להציג את העלייה כעלייה מאחדת, פנו מוסדות תנועת העבודה להקים מסורת מקבילה, ממוסדת ומתוקצבת, שביקשה לבסס את תל חי כמוקד הנצחה סוציאליסטי. באתר עצמו התרחשו עימותים חוזרים ונשנים, שבשיאם מנעו חברי כפר גלעדי מהבית"רים להניף את הדגל הכחול־לבן על הקבר, ותלו עליו דגל אדום. כאשר נציג בית״ר ניסה להציב את דגל הלאום על המצבה, מנעו זאת ממנו בגופם חברי הקיבוץ, תוך השמעת קריאות "טרומפלדור היה סוציאליסט", "הקבר שלנו" ו"אתם אורחים כאן".

המאבק הגיע לשיאו בשנים 1933–1934, עם ניסיון של הוועד הלאומי להסדיר את העלייה ולחלוק את הימים בין התנועות, בליווי כוחות משטרה בריטיים. פסל האריה השואג של מלניקוב נחנך בטקס רשמי בנוכחות מוסדות היישוב, ללא הזמנת נציגי הימין, והוגדר על ידי בית״ר כמחיקת חלקם בזיכרון הלאומי. מכתבים ששלחו חברי בית״ר מתוך מעצרם, בעקבות פרשת ארלוזורוב, ביקשו להחזיר את הזיקה הרוויזיוניסטית למקום וכתבו כי "המוות כולו שלנו". לאורך שנות המנדט הפכה העלייה לתל חי לביטוי של המאבק על הגדרת הזהות הלאומית בארץ ישראל, והאתר עצמו סימל את קו השבר בין ההגמוניה הסוציאליסטית לבין ניסיונות הימין לשמר לעצמו דריסת רגל בזירת ההנצחה.

יוזמת ברית טרומפלדור והעלייה הראשונה (1928)

העלייה הראשונה לתל חי בי״א באדר תרפ"ח (1928) נולדה כיוזמה של תנועת ברית טרומפלדור, שהייתה באותה עת בשלביה הראשונים והיוותה את הגלגול הראשוני של תנועת בית"ר. המפקדה הארצית של התנועה הכריזה באופן פומבי על התארגנות לקראת עלייה שנתית מאורגנת לקברו של יוסף טרומפלדור, תוך קריאה להשתתפות ציבורית רחבה. בפרסום שיצא מטעם התנועה נכתב: "הציבור העברי מתבקש להשתתף בהמוניו", והצטרפה לכך הצהרה מפורשת של כוונה "לתת לעליה זו אופי עממי מסורתי ולקימה שנה בשנה". ייחודה של הקריאה היה בכך שהתמקדה כמעט לחלוטין בזכרו של טרומפלדור, מבלי להזכיר את יתר מגיני תל חי. בהודעה נכתב כי מדובר ב"מסורת מיסוד", שמטרתה "למען יעמוד לנצח שמו של לוחם הגליל הנערץ".

למרות השאיפה להיקף ציבורי רחב, העלייה עצמה הייתה תנועתית, מצומצמת וממוקדת. השתתפו בה חמישים וחמישה חניכים מתנועת הנוער הרוויזיוניסטי שהגיעו משלוש ערים מרכזיות – תל אביב, חיפה וירושלים. הביקור בתל חי ארך כשלוש שעות בלבד והתרכז בטקס תנועתי קצר. אך למרות ממדיו המצומצמים של האירוע, הוא עורר מיד תגובות חיוביות בעיתונות הימין. עיתון דאר היום פרסם כתבה שכותרתה "העליה לקברו של יוסף תרומפלדור", ובה נאמר כי ייתכן והחלה מסורת לאומית חדשה. על האירוע נאמר "נדמה היה שהחלה מסורת לאומית שתמשוך את צעירי היישוב: מעכשיו, רבותי, הצעירים והצעירות יסעו בכל שנה להשתטח על קבר יוסף מתל חי, והזקנים — על קברו של בר־יוחאי". הציטוט לא רק הדגיש את הרצון להקנות לאירוע מעמד של ריטואל קבוע, אלא אף הציב את תל חי במקביל למוקדים מובהקים של עלייה לרגל מסורתית בארץ ישראל.

כפי שניכר מהמהלכים הארגוניים והרטוריקה שנלוותה להם, בית"ר ביקשה לעצב את תל חי כמוקד זיכרון לאומי שאינו מזוהה רק עם המחנה שלה, אך בפועל לא התקיים כל שיתוף פעולה עם תנועות אחרות. לא נרשמה השתתפות מצד תנועות הנוער של השמאל, ולא הייתה כל מעורבות של הסתדרות העובדים הכללית או מוסדות היישוב המאורגן. לאור זאת, האירוע הראשון סימן הן את ראשיתה של מסורת חדשה והן את גבולותיה המוקדמים – מסורת שהתנהלה במסגרת תנועה אחת בלבד, אך ביקשה להכתיב נורמה כלל־יישובית.

על אף מימדיה הצנועים של העלייה הראשונה, העובדה שתנועה רעיונית קבעה לעצמה טקס שנתי, ריטואלי, באתר לאומי טעון, נחשבה בעיני אנשי בית"ר לבסיס להמשך. תפיסה זו הייתה ההנחה שהובילה את ניסיונות ההרחבה בשנים הבאות – ניסיונות שהתנגשו בהמשך עם מאבקי שליטה על האתר מצד תנועת העבודה.

תגובת השמאל והקמת מסורת נפרדת (1929)

תגובתה של תנועת העבודה לעלייה לתל חי שיזמה ברית טרומפלדור ב־1928 הייתה במובהק תגובה – ולא יוזמה מקורית. הדפוס שהתגבש כבר בשנה השנייה קבע למעשה את מבנה המאבק כולו: יוזמה רוויזיוניסטית, שלאחריה באה תגובת נגד מהשמאל. תהליך זה שיקף את הדינמיקה ששררה במערכת היחסים הפוליטית בין שני המחנות בתקופת המנדט – כאשר הרוויזיוניסטים ניסו לבסס לעצמם לגיטימציה ציבורית ומעמד תודעתי שווה, ותנועת העבודה – כגוף הדומיננטי במוסדות היישוב – פעלה לבלימת יוזמות אלו והצבת חלופות תחת חסותה. העלייה הראשונה בי״א באדר נתפסה על ידי אנשי תנועת העבודה כניסיון של הימין לנכס לעצמו את דמותו של טרומפלדור ואת מיתוס תל חי כולו. ההיענות הראשונית של תנועות הנוער הפועליות הייתה דלה, והשתתפותן בעלייה לא נרשמה כלל. אולם כבר בראשית 1929 נעשה ניסיון מצד ברית טרומפלדור לשלב גם את תנועות הנוער של השמאל ביוזמה, תוך פנייה רשמית לראשי הנוער העובד בבקשה להצטרפות.

ראשי הנוער העובד התלבטו כיצד להגיב, ובסופו של דבר פנו לדוד בן־גוריון לקבלת הנחיה. בן־גוריון השיב במכתב מפורש כי אין לשתף פעולה עם היוזמה הרוויזיוניסטית. הנחייתו המדויקת לדוד כהן הייתה: "שיענה להם במכתב מבוסס שהם מנבלים שמו של טרומפלדור". בכך ביטא בן־גוריון לא רק דחייה של היוזמה עצמה, אלא גם של הלגיטימיות של הימין לעסוק בזיכרון הלאומי של גיבור תל חי. הוא סבר כי "הניגודים הרעיוניים והפוליטיים מכריעים" וכי העלייה המאורגנת של בית"ר מהווה ניסיון לטשטש את מיתוס תל חי.

בעקבות כך, תנועת העבודה החליטה לקיים מסורת עלייה נפרדת. חוברת מיוחדת הוצאה לאור על ידי מרכז הנוער העובד, ובה הוצגה דמותו של טרומפלדור כמי שמיזג בין ציונות לסוציאליזם. במקביל, סירבו נציגי תנועות הנוער הפועליות להשתתף בפגישת תיאום שהזמינו נציגי תנועות הנוער הלאומיות, והבהירו כי "ציבור הפועלים ידע בעצמו להזכיר את חללי תל חי".

הדפוס הזה של "ריאקציה" – תגובת נגד – חזר גם במקרה אחר באותה שנה. באפריל 1928 הציע הלורד אלפרד מונד (לימים: הלורד מלצ'ט) להקים בתל חי מצבת זיכרון מרשימה לקברם של מגיני המקום. מונד, נדבן חשוב ומקורב לזרמים הציוניים הלא־סוציאליסטיים, יזם את התוכנית מכספו הפרטי. תנועת העבודה, ובעיקר מוסדות ההסתדרות, התנגדו להצעתו. הם ראו בכך יוזמה פרטית מסוכנת, שמקורה מחוץ למחנה, אשר עלולה לקבע את זיקת הימין לאתר. בוועד הפועל של ההסתדרות נרשמה התנגדות ברורה: "לא להסתפק בקברים המנציחים את מות המגינים". לבסוף, כדי לא לפגוע במונד עצמו, עבר הטיפול בנושא לאחריות הוועד הלאומי, אך בפועל עיקר המימון לבניית המצבה נותר מתרומתו של מונד, תוך ניסיון של הממסד הפועלי למסגר את ההנצחה מחדש תחת חסותו.

בסיכומו של דבר, שנת 1929 עמדה בסימן התארגנות נפרדת של שני מחנות: ברית טרומפלדור ביקשה להרחיב את העלייה ולהפוך אותה ל"מפעל נוער לאומי, בלא הבדל בורגני ופועל", והצליחה לרתום גם תלמידים מבתי ספר תיכוניים, מכבי, הצופים ועוד. על פי הדיווחים, מספר המשתתפים באותה שנה עלה משמעותית. מאמר המערכת של עיתון "דאר היום" תיאר את האירוע כציון דרך תקדימי, וכתב: "הפעם הראשונה שבעליה לתל־חי משתתפים בעת אחת זרמים שונים בציבור. זכר הגיבור איחד זרמים שונים, באי־כח בעלי השקפות שונות וגם מתנגדות לזו… ובמחרת יפנו לדרכים שונות. אבל עצם ההתכנסות וכריעת הברך על קברם של גיבורי תל־חי ברטט־הערצה המשותפת – יש כאן יופי מיוחד".

בעיני תנועת העבודה, הצלחה זו סימנה התקדמות מדאיגה של הרוויזיוניזם בשדה הזיכרון. בתנועה ראו בעלייה ביטוי לניסיון לעוות את קלסתר פניהם של גיבורי תל חי, ולנכסם לרעיונות ולזרמים זרים לרוחם. בעקבות כך, עוצבה לראשונה עלייה פועלית מקבילה, בולטת יותר מבחינת מספר המשתתפים והמסר הרעיוני. היא התקיימה סמוך מאוד למועד העלייה הבית"רית, וכללה ביקור קבוצתי מאורגן של חברי הנוער העובד ונציגי הקיבוצים, ובמרכזה הועלתה תפיסה חלופית לגבי משמעות מורשתו של טרומפלדור.

כך התבסס כבר בשנת 1929 מבנה כפול של עלייה לתל חי: אחת, יוזמה מן הימין, שניסתה לאחד תנועות נוער סביב מסר לאומי כללי ולא מפלגתי; והשנייה, ריאקציה מן השמאל, שביקשה להחזיר את מוקד הזיכרון למסורת הסוציאליסטית. שני האירועים התרחשו באותו מקום, באותו חודש, אך ייצגו שתי זהויות מנוגדות לחלוטין: האחת הניפה את הדגל הכחול־לבן, והשנייה – את הדגל האדום. המסורת הבית"רית נתקלה בחומה רעיונית, פיזית וסמלית, שגובשה בידי תנועת העבודה החל משלביה הראשונים של המסורת כולה.

במקביל, הנוער הקומוניסטי של פק"פ (המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה) טען על היוזמות המתהוות:

"השם יוסף טרומפלדור נישא בפי כל. הלורד מלצ"ט (מונד) מקים לו מצבה. ההסתדרות רוצה להשתתף בזה, והוועד הלאומי גם כן… 'ברית טרומפלדור' מתכוונת לעלות על קברו ברגל. המכבי גם כן, וכן הסתדרות הנוער העובד. הלורד מלצ"ט מתכונן לפעולה קונצסיונית בארץ. לשם זה נחוץ לו כר נרחב לניצול בלתי מוגבל, ולכן צריך לטפח את רעיון ההקרבה העצמית לטובת בניין הארץ, קרי: לתועלת הבורגנות. על כן 'יחי טרומפלדור'. תעמולתו של ז'בוטינסקי לטובת הגדוד אינה מצליחה ביותר… ולכן הוא מספסר בכובעו הצבאי של טרומפלדור המת. וענייני האחדותניקים יגעים. התיאוריות הכוזבות פשטו את רגליהן. נחוץ איזה משען. ואם אין רעיון חי ומעודד, אזי נאחזים בזכרו של המת. אולי יעזור?"

ניסיונות הידברות וכישלונם (1930–1932)

במהלך השנים 1930–1932 נעשו ניסיונות מצד בית"ר ליצור הידברות ותיאום בין התנועות. פניות שונות הופנו לתנועות נוער כלליות ולתנועות נוער פועליות, בניסיון להקים אירוע משותף שיקבל אופי לאומי ולא מפלגתי. ניסיונות אלו לא נשאו פרי. בפועל, לא נרשמה שום עלייה מאורגנת של כלל תנועות הנוער, לא הייתה חלוקה מתואמת של תפקידים או ימי עלייה, ולא התקבלה הסכמה עקרונית על פרשנות משותפת לאירוע תל חי ולדמותו של טרומפלדור.

בעוד תנועת העבודה המשיכה במסורת שלה – טקסים מאורגנים, עלייה בקבוצות מאורגנות על ידי מוסדות תנועתיים, שילוב של שירי פועלים וסמלים אדומים – המשיכה בית"ר לקיים טקסים משלה, נפרדים ובעלי מסר רעיוני שונה. ברית טרומפלדור כללה את העלייה כחלק מהכנסים השנתיים שלה, ובמיוחד בכנסים שנערכו בראש פינה הסמוכה. בטקסים אלו שולבו נאומים רעיוניים, תהלוכות, ולעיתים גם מסדרים במתכונת צבאית למחצה, בהתאם לרוח התנועה.

בראשית שנות השלושים, הדיווחים השונים על אופי העליות לתל חי מצביעים על דפוס עקבי של תפיסת בעלות מצד תנועת העבודה, אשר ראתה באתר המשך ישיר של מרחב ההתיישבות העובדת בגליל העליון – ובעיקר של כפר גלעדי. הקשר הגיאוגרפי והארגוני בין הקיבוץ לבין תל חי חיזק את התחושה שמדובר במרחב סמלי פנימי, ולא באתר ציבורי פתוח לכלל הזרמים. הדבר בא לידי ביטוי גם בפעולה וגם בשיח: חברי הקיבוץ לא רק השתתפו בעליות הפועליות, אלא פעלו כמארחים, כמתווכים וכשומרי הסף של הנעשה באתר.

השיח הפנימי של תנועת העבודה התייחס לעלייה לתל חי כאל חלק מתשתית חינוכית שמטרתה לחזק את ההזדהות המעמדית והסולידריות הרעיונית. טקסי העלייה אורגנו על ידי מוסדות ההסתדרות ותנועות הנוער הקשורות אליה, ולוו בסמלים חינוכיים מובהקים: שירה בציבור, קריאות המנון, הנפת דגלים אדומים, נאומים בעלי גוון פוליטי, ולעיתים גם טקסי השבעה לתוך המסגרות הארגוניות. בניגוד למסורת הבית"רית, שהתמקדה בסיפור הלאומי ובהאדרת דמותו של טרומפלדור, העליות הפועליות ביקשו למסגר את תל חי כמוקד של הקרבה סוציאליסטית, חלק בלתי נפרד מהחזון החלוצי.

המוסדות שעמדו מאחורי העליות – ובראשם הנוער העובד, ההסתדרות, ותנועות הקיבוץ המאוחד – ראו עצמם כבעלי אחריות על הנחלת המיתוס, ובהתאם לכך ביקשו לבלום כל ניסיון של הימין הרוויזיוניסטי להשתלב בטקסים או לקיים טקס אלטרנטיבי בתוך אותו מרחב. עצם העלייה של בית"ר נתפסה בעיני אנשי כפר גלעדי כפרובוקציה. הדיווחים מאותה תקופה מעידים כי החיכוך בין התנועות לא נבע רק מהשוני הרעיוני, אלא גם מהמפגש הפיזי הלא מתואם באותו אתר ובאותם מועדים.

הפיצול בשנים הללו לא לווה בעימותים פיזיים בולטים, אך סימל את העמקת השסע האידיאולוגי. כל מחנה ביסס את העלייה כחלק בלתי נפרד מהשיח הפנימי שלו: תנועת העבודה עיצבה את תל חי כחלק מתשתית של חינוך פוליטי וחיזוק הסולידריות המעמדית; תנועת בית"ר חתרה לעיצוב מיתוס לאומי-רפובליקני, מנותק מהקונספציה הסוציאליסטית. כל אחת מהעליות הפכה לזירה של סמלים, סיסמאות ופרשנות נפרדת של אותו אירוע מכונן.

החרפת העימות (1933)

שנת 1933 סימנה נקודת מפנה בעימות הפוליטי־סמלי סביב העלייה לתל חי, כאשר המתח בין תנועת בית"ר לבין תנועת העבודה הפך ממובלע לגלוי, ומסמלי לפיזי כמעט. באותה שנה התקרבו שתי העליות – זו של בית"ר וזו של תנועות הנוער הפועליות – זו לזו, לא רק מבחינת המועד אלא גם מבחינת המרחב שבו התקיימו. על פי התיאורים, שתי הקבוצות עלו אל קבר טרומפלדור בהפרש של ימים ספורים בלבד, ומבלי שתהיה ביניהן חלוקה מוסכמת של זמנים או אחריות. המרחב הקדוש, שבשנים קודמות שימש זירה טקסית נפרדת לשני המחנות, הפך לזירה משותפת רוויית עוינות.

ביום העלייה של בית"ר הגיעו חניכי התנועה וראשיה לתל חי, אך כבר בכניסה ניצב לנגד עיניהם הדגל האדום שתלה חבר כפר גלעדי על שער האתר. הנפת הדגל לא הייתה פעולה ניטרלית: היא התפרשה מיד בבית"ר כהצהרת בעלות – לא רק פיזית, אלא רעיונית, מעמדית ופוליטית. מבחינתם, הונף דגל המייצג את הרעיון הסוציאליסטי דווקא ביום שבו אמור להינשא דגל לאומי שמסמל את אחדות העם סביב דמות גיבור.

לאור כך, ניסו אנשי בית"ר להשיב מלחמה סמלית. אב"א אחימאיר צעק לעבר חברי כפר גלעדי שיורידו את "הסמרטוט האדום", וד"ר יונה פרויליך, מראשי התנועה בגליל, ניגש אל קברו של טרומפלדור כשבידו דגל כחול־לבן, במטרה להניפו על המצבה עצמה. אלא שברגע הקריטי, נחסם בגופו על ידי חברי הקיבוץ שעמדו מסביב לקבר. על פי התיאור, אחד מהם פנה אליו ואמר: "לא תוכל, אנחנו נעמוד עליך. הקבר שלנו." נוסף לכך נאמר גם: "לא ניתן לדרוך כאן על המקום." עצם השימוש במילה "שלנו" חשף את תפיסת הבעלות שראתה תנועת העבודה באתר: לא כאתר זיכרון לאומי פתוח, אלא כשטח רעיוני פרטי השייך לתנועה, למעמד, ולמורשת אחת בלבד.

הקרב על הסמלים נמשך גם במילים. חברי הקיבוץ והשמאל שהתאספו במקום קראו לעבר קבוצת בית"ר קריאות שנועדו לקעקע את הלגיטימיות הרעיונית שלהם להימצא שם. אחת הקריאות שנשמעו בקול הייתה: "טרומפלדור היה סוציאליסט". זו לא הייתה אמירה נייטרלית או עובדתית בלבד – אלא הצהרה תקיפה על בלעדיות הזיכרון. לפי רוח הדברים, טרומפלדור – כמי שהאמין בשוויון ובעבודה פיזית – שייך למחנה הפועלים, וכל ניסיון להציגו כסמל לאומי כללי הוא שכתוב ההיסטוריה. הקריאה הזו נועדה לבטל את זכותו של הצד היריב ליטול חלק פעיל בטקס או לקבוע את תוכנו.

התגובה של אנשי בית"ר נעה בין תסיסה לריסון. לפי הדיווח שפורסם בעיתון חזית העם, החלה תסיסה בין שורות החניכים שעמדו מאחורי פרויליך. נאמר שם: "רבים מהחברים כבר התכוונו להתפרץ קדימה ולהסיר בידיים את הדגל [האדום], אך קציני בית"ר שהיו במקום עמדו על מקומם, קראו לריסון, והורו להישאר בשורות, מבלי להגיב באלימות." בכך, נמנע עימות פיזי של ממש, אך המתיחות לא פחתה – להיפך, היא הפכה לסמל בפני עצמה: העובדה שבית"ר נאלצה לרסן את עצמה מול מה שראתה כהשפלה לאומית, שיקפה את מגבלות כוחה בזירת ההנצחה הציבורית של אותה תקופה.

האירוע כולו לא היה רק מחלוקת רגעית על הנפת דגל או גישה לקבר. הוא שיקף את העומק שבו השתרש הפיצול בזיכרון הקולקטיבי של היישוב. כל צד ראה בטרומפלדור דמות מופת – אך האדרת הדמות נעשתה באמצעים מנוגדים: האחד ביקש למסגר אותה כחלוץ סוציאליסט, השני – כלוחם לאומי. כאשר ניסו הבית"רים לטעון כי המוות של טרומפלדור אינו שייך למחנה אחד, אלא לעם כולו, נענו בשלילה מוחלטת בשטח – הן פיזית והן מילולית. כך הפכה תל חי ממרחב זיכרון משותף פוטנציאלי, לשדה קרב של זהויות, רעיונות וסמלים, שבו גם דגל – פיסת בד על קבר – הפך לשאלת ריבונות.

חנוכת פסל האריה השואג (1934)

בשנת 1934 עמדו אירועי י"א באדר בצל ההיערכות לחנוכת פסל האריה השואג בתל חי, שיצר הפסל אברהם מלניקוב. מדובר היה באירוע סמלי יוצא דופן בקנה מידה לאומי, אשר עורר תשומת לב ציבורית רחבה והגביר את הרגישות סביב טקסי העלייה. לאחר החרפת העימותים בשנים הקודמות, הוחלט לראשונה לנהל את האירועים תוך חלוקה ברורה בין המחנות, בניסיון למנוע מפגש ישיר ולצמצם את החיכוך. הוועד הלאומי נטל את האחריות על הסדרת העלייה, וקבע במפורש כי יוקצו שני ימים נפרדים: האחד – לתנועות הנוער הפועליות, והשני – לתנועת בית"ר.

בשל החשש מהתנגשויות, פנו המארגנים בבקשה לאבטחה מוגברת מצד המשטרה הבריטית. במסגרת זו, הושם דגש מיוחד על זהות השוטרים שיגויסו למשימה, תוך העדפה ברורה לשוטרים יהודים. ההנמקה לכך לא פורטה במפורש, אך היא השתמעה מההקשר: חיכוך בין תנועות ציוניות, בפרט באתר טעון כל כך, דרש רגישות לשונית, תרבותית וסמלית, שהשלטון הבריטי לבדו לא יכל להבטיח.

ביום העלייה של תנועות הנוער הפועליות נערך טקס ממלכתי גדול, בהשתתפות נציגים ממוסדות היישוב, שליחים מתנועות העבודה, ותלמידי מוסדות חינוך פועליים. במהלך הטקס נתלה שלט סמלי על קברו של טרומפלדור שנשא את הכיתוב "למגינים על כבוד העם והמעמד". השלט ביטא את גישתה של תנועת העבודה, אשר קישרה במפורש בין הקרבתם של מגיני תל חי לבין מאבק מעמדי, ולא רק לאומי. לא היה זה מסר כוללני, אלא ניסוח חד שנועד להבהיר שזכות הדיבור על תל חי שמורה למחנה הפועלים בלבד, וכי גבורת הנופלים לא יכולה להתפרש במנותק מזהותם המעמדית.

באותם ימים, חברי בית"ר לא קיבלו כל הזמנה או הכרה מטעם מוסדות היישוב להשתתף בטקס. בתגובה לכך, קיימה התנועה עלייה נפרדת, ביוזמתה ובניהולה העצמי. במסגרת העלייה התקיים מסדר צבאי של חברי התנועה, אשר נועד לבטא הן זיקה רעיונית למורשת תל חי והן ביקורת כלפי ההדרה. כמו כן נערכה תהלוכת לפידים, נאמרו נאומים בעלי אופי לאומי, ונערכו טקסי שירה המוניים שנועדו לחזק את הלכידות הפנימית של החניכים ואת הרוח הבית"רית.

ברקע לאירועים עמדו גם ההתפתחויות הדרמטיות בפרשת רצח חיים ארלוזורוב. שלושה חברי בית"ר – אב"א אחימאיר, צבי רוזנבלט ואברהם סטבסקי – נעצרו בחשד למעורבות בפרשה, והיו נתונים בתקופת המעצר בזמן העלייה לתל חי. מתוך בית הכלא שיגרו השלושה מכתב פומבי, שבו ביקשו לבטא את זיקתם לאירוע ולמורשתו של טרומפלדור. במכתבם כתבו: "החיים אולי שייכים לכם. המוות כולו שלנו." בכך ניסו לקבע נרטיב אלטרנטיבי, שלפיו הקרבה וגבורת המוות שייכות דווקא למחנה הימין, גם אם מוסדות היישוב שוללים ממנו את הזכות להשתתף בחיים הפוליטיים והטקסיים.

אירועי שנת 1934 לא פתרו את הסכסוך סביב תל חי, אך יצרו לראשונה מבנה פורמלי של עליות נפרדות, שתוזמנו, אובטחו והופרדו מראש. הייתה זו לא פיוס, אלא קיבוע של פיצול. כל מחנה קיבל את יומו, אך לא את מקומו בזיכרון של האחר. בפועל, המסגרת הממלכתית התייצבה לצד תנועת העבודה, שהובילה את הטקס המרכזי. העלייה הבית"רית נותרה בשוליים – סמלית, עצמאית, אך ללא הכרה ציבורית רחבה. פסל האריה, שנחנך באותם ימים, הפך לא רק לאנדרטה, אלא גם למוקד של בלעדיות סמלית: הוא עמד בשטח שהוגדר, הלכה למעשה, כמרחב של זיכרון פועלי, לאומי־סוציאליסטי, שאליו תנועת בית"ר נדרשה לעלות מבחוץ.

העמקת הדרת הימין (1935-1947)

בין השנים 1935 ל־1947 הלכה העלייה לתל חי והתייצבה כמסורת ממוסדת של תנועות הפועלים, ובפרט של תנועת העבודה, בעוד העלייה של תנועת בית"ר התקיימה מחוץ למסגרת המוסדות המרכזיים של היישוב. למרות שמבחינה פורמלית נשמרה החלוקה שנקבעה בשנת 1934 – יום לתנועות העבודה ויום נפרד לבית"ר – הרי שבפועל ההפרדה סימלה הדרה עמוקה יותר: בית"ר נותרה מחוץ למעגל קובעי הזיכרון, ללא שותפות בקביעת סדרי הטקסים, בסמלים או בתכנים, בעוד שתנועת העבודה הפכה את העלייה למוקד חינוכי, אידאולוגי וארגוני שנתמך על ידי גופי היישוב המאורגן.

בשנים אלו הופקדה האחריות על טקסי העלייה המרכזיים בידי ועדת העלייה לתל חי של תנועת העבודה. הוועדה תיאמה את הפעילות עם גופים כמו קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והסוכנות היהודית, שסייעו במימון ובהפצת חומרי הסברה, וכן בהסעות מאורגנות של משתתפים. מספר המשתתפים בטקסים של תנועות העבודה הגיע לעיתים עד כ־3,000. הדיווחים מלמדים על כך שהאירועים כללו תהלוכות לפידים, מופעים מוזיקליים, מקהלות, ריקודי עם, קונצרטים ושירה קבוצתית של שירי תנועה – ובהם גם "האינטרנציונל". הקבר הפך לחלק מרחבת טקס מוסדרת, ומרחב ההנצחה כולו – למרחב של שליטה מוסדית של הזרם הסוציאליסטי. העלייה הפועלית לא נותרה רק זיכרון; היא הפכה לכלי חינוכי מגויס במלואו.

מנגד, בית"ר המשיכה לעלות בתאריך הנפרד שיועד לה, בדרך כלל יום לאחר העלייה הפועלית. לפי הדיווחים, מספר משתתפיה נע בין 800 ל־1,000. ואולם, אף על פי שהמספרים נותרו יציבים יחסית, הפער בנראות הציבורית ובתמיכה הלוגיסטית היה חד. העלייה הבית"רית התקיימה לרוב ללא גיבוי מוסדי, ללא אמצעי במה או סדרנים, ונעדרה כל ביטוי בשיח הממלכתי של הזיכרון. גופי תנועת העבודה לא שיתפו פעולה עם בית"ר, לא איפשרו לה להשתתף בטקסים המרכזיים, ולעיתים אף ניסו להמעיט בנראותה. המאבק לא התבטא עוד בעימותים פיזיים או בהתנגשויות סמליות על גבי הקבר, אלא בהדרה שקטה ומתמשכת, שהשתקפה בחלוקת המשאבים, בגישה לשטח ובמסגור התרבותי.

על רקע זה, היו שנים שבהן מספר המשתתפים בעליות – הן של השמאל והן של הימין – ירד בצורה ניכרת, ולעיתים אף לא נערכו טקסים כלל. כך למשל, בשנת 1936 לא התקיימה העלייה של בית"ר, והדבר יוחס לפרוץ המרד הערבי ולתחושת חוסר הביטחון בגליל. בשנת 1940 נרשמה ירידה ניכרת במספר המשתתפים גם בעלייה הפועלית. בשנת 1941, לעומת זאת, חלה עלייה מחודשת בהיקף ההשתתפות, ובשנת 1943 הוערך כי כ־2,000 צעירים פועליים נטלו חלק בעלייה, חרף תנאי מלחמת העולם השנייה. אולם גם כאשר המספרים עלו וירדו בהתאם לנסיבות הביטחוניות, הכלכליות והפוליטיות – נותר מבנה ההפרדה בעינו. הקבר של טרומפלדור, שבעבר היה מוקד לעימות ישיר, הפך בשנים הללו ל"מרחב מוסכם של היעדר מפגש", שבו כל מחנה עלה ביום משלו, דיבר בשפתו, והביט לאחור דרך מיתוס שונה לגמרי.

בשנת 1942 התקיימה העלייה לתל חי על רקע מלחמת העולם השנייה, ובצל אירועים גורליים ליישוב ולעם היהודי. למרות הקשיים והאיום הביטחוני, העלייה הפועלית נערכה בהיקף מרשים במיוחד, בהשתתפות למעלה מ־2,000 איש. אך האירוע שבלט מעל הכול באותה שנה היה ביקורו של דוד בן־גוריון בתל חי, לראשונה במסגרת טקס העלייה הרשמי. נוכחותו במקום סימנה לא רק תמיכה מוסדית מצד הנהגת היישוב, אלא גם את מיסודו של י"א באדר כיום זיכרון ממלכתי, שבמרכזו עומדת תפיסת הגבורה של תנועת העבודה.

בטקס שנערך על יד הקבר נשא בן־גוריון נאום טעון, שבו ביקש להציג את דמותו של טרומפלדור לא כמי שגבורתו היא מיתוס של מוות, אלא דווקא של אהבת חיים, כאמצעי לניגוח הימין. הוא אמר: "לא למות באנו הנה. לא טוב למות — טוב לחיות", ובכך חידד את המסר החינוכי־רעיוני של תנועת העבודה: הקרבה היא רק אמצעי לחיים, לא תכלית בפני עצמה. בן־גוריון הזכיר את "הצימאון ואהבה לחיים […] שהביאו את הצעיר הגדם מפטרבורג לארץ הזאת", ותיאר את עלייתו של טרומפלדור לארץ כבחירה ציונית־חילונית במעשה חיים. הוא ביקש לשאוב מדמותו את כמיהת היישוב לחיים חופשיים וריבוניים, ואמר: "כדאים החיים רק אם יודעים למות עליהם בגבורה." בנאום זה הוא ביקש להראות שההקרבה של הפועלים נועדה ליצירת חיים – וההקרבה של הבית"רים נועדה לשם המוות, ולא לשום דבר מעבר.

הבחירה לצטט את טרומפלדור אך לפרש אותו דרך תפיסת עולם חלוצית־חינוכית, הייתה חלק ממגמה רחבה של עיצוב מחודש של המיתוס הלאומי סביב דמותו. בן־גוריון עמד מול הקבר כשמאחוריו דגלים אדומים, מוקף באלפי חניכי תנועות הנוער הפועליות, והזדהה עימם – לא רק כמנהיג פוליטי אלא כאיש הרוח והמעשה של תנועת העבודה. הטקס כולו סימן את העלייה של אותה שנה לא רק כציון זיכרון, אלא כהפגנת שייכות: מי שמחזיק במיתוס, קובע את פרשנותו, וכעת גם את שפתו הרגשית והמוסרית. בן־גוריון ותנועתו סימנו בכך שטרומפלדור – וגם תל חי – הפכו לנכסים של ההנהגה הקיימת.

ההבדלים התודעתיים והסמליים הודגשו לא רק במועד העליות, אלא גם במבנה ובהתנהלות. בעוד שבטקסים של תנועות העבודה עמדו נואמים מרכזיים על במה מאורגנת וקראו טקסטים מתואמים היטב, העליות הבית"ריות נערכו לרוב על רקע דממה. חברי בית"ר, בחולצותיהם הלבנות, נאספו סביב הקבר בטור שקט, הניחו זר, ולעיתים נשאו דברים באוזני עצמם בלבד. ככל שחלפו השנים, התגבר הפער: הזיכרון הפך ממוקף, משומר, נשלט. תל חי הפכה לדגם מוקטן של המאבק על עיצוב הזהות הלאומית בארץ ישראל – מאבק שבו, בשלב זה, היה לציונות הסוציאליסטית היתרון המכריע.

לאחר קום המדינה

לאחר קום המדינה, חל שינוי מהותי בעיצוב הזיכרון הציבורי של העלייה לתל חי. בעוד שבשנות המנדט התנהלו טקסי העלייה תחת סמלים מפלגתיים מובהקים, ובראשם הדגל האדום, הרי שעם התבססותה של מדינת ישראל והפיכתו של הדגל הכחול־לבן לדגל הלאומי הרשמי, החלה מגמה של טשטוש והאחדה סמלית של העבר. תנועת העבודה, שבעשורים הקודמים הובילה את ההנצחה באתר תוך שימוש מובהק בדגלים אדומים ובסמלים מעמדיים, פעלה כעת לשלב את תל חי בנרטיב הממלכתי החדש של מדינת ישראל, תוך הצנעת הפן האידיאולוגי הסוציאליסטי שעמד בבסיס המסורת הקודמת.

במסגרת מגמה זו, בוצעו פעולות ממשיות של שכתוב ההיסטוריה. תמונות מארכיוני ההסתדרות ומוסדות תנועת העבודה, שתיעדו את טקסי י"א באדר שנערכו בשנות השלושים והארבעים, עברו עיבוד גרפי שבמסגרתו הוסרו מהן סמלים סוציאליסטיים מובהקים – ובראשם הדגל האדום – ובמקומם הושתלו דגלי ישראל בצבעי כחול־לבן. הליטוש לא הצטמצם רק להיבט האסתטי אלא היה בעל משמעות פוליטית־תודעתית: הוא ביקש להתאים את סיפור תל חי למיתוס הלאומי של מדינת ישראל, ולהציג את תנועת העבודה לא רק כזרם אחד מבין אחרים, אלא כמייצגת הבלעדית של הרציפות שבין ימי טרומפלדור לראשית הריבונות. התוצאה הייתה טשטוש מכוון של ההקשר הפוליטי־מפלגתי שבו נוצרה העלייה לתל חי, והמרתה בסיפור לאומי אחיד וחף ממחלוקת.

סיכום

העלייה לתל חי בי"א באדר הייתה ריטואל בעל עוצמה יוצאת דופן במסגרת 'הדת האזרחית' של היישוב היהודי בתקופת המנדט. אף שביקורים במקום התקיימו לאורך כל השנה, והועברו מסרים חינוכיים באמצעות מדריכים, סופרים ומחנכים, הייתה העלייה בי"א באדר זירה טקסית ממוקדת, שנועדה לטפח בקרב צעירים מחויבות תנועתית ולאומית, ולחזק את תחושת ההזדהות עם מיתוס הגבורה שהתגבש סביב נופלי תל חי. היא שימשה גם מדד למאזן הכוחות הרעיוני והארגוני בתוך היישוב היהודי.

העלייה ידעה שיאים בשנות השלושים, אך גם ירידות בהיקפה ובחשיבותה הציבורית, בעיקר במחצית השנייה של אותו עשור. כל פעם שהימין הפגין נוכחות מוגברת במקום, תנועת העבודה הגיבה בגיוס מאסיבי של צעיריה. כך נוצרו עליות המוניות בשנים 1929, 1933–1935 ו־1943. תנועת העבודה, למרות הסתייגויות פנימיות ממבנה העלייה ומהתלהבות הנעורים שהתפרצה במסגרתה, אימצה את הריטואל כמסורת מחייבת, שילבה בו הכוונה אידיאולוגית ופעלה למסגר את האנרגיה שהופיעה בו.

לעומת זאת, בתנועת בית"ר ניכרה בתקופה זו שחיקה גוברת: כוחה היחסי ירד, מאמצי ההשתתפות דעכו, וההזדהות עם סמל תל חי נחלשה בקרב חלק מהדור הרדיקלי. הסתייגות הרדיקלים בתנועת בית"ר ממסורת תל חי נבעה ממספר גורמים מצטברים, אשר התחדדו בעיקר במחצית השנייה של שנות השלושים. ראשית, ככל שהלכה והתבססה ההגמוניה הפועלית באתר, איבדו צעירי בית"ר את תחושת הזיקה הישירה למרחב הסמלי ולמיתוס הגבורה שהתלווה אליו. הקבר והטקס הפכו בעיניהם לזירה "כבושה" בידי תנועת העבודה, והמשמעות הרעיונית שייחסו לתל חי כמרחב לאומי החלה להיסדק. הם לא ראו עוד במקום ביטוי למאבק על ריבונות יהודית או להקרבה לאומית כלל־יהודית, אלא כאתר שטעון במשמעות מפלגתית שמנכסת את ההקרבה לצרכים סוציאליסטיים־קולקטיביים.

שנית, ברוח ההקצנה האידיאולוגית שגברה באותן שנים בתוך חוגי בית"ר, ובייחוד בקרב חניכי קורסי ההדרכה של תנועת הנוער, החלו קולות לבקר את תל חי ואת דמותו של טרומפלדור כמודל חינוכי שאינו הולם עוד את הרוח הלאומית־רפובליקנית החדשה. הם ראו במיתוס תל חי ביטוי לרוח של "מגננה" ו"הקרבה סבילה", בשעה שהם ביקשו להעמיד אידיאל של לוחם עברי תוקפני, גאה, כובש ומורד. בהתאם לכך, הועלתה ספקנות בנוגע ליכולתה של הדמות והמקום להמשיך ולשמש סמל רלוונטי לדור חדש של מהפכנים לאומיים. לאט לאט בית"ר עברה לאמץ סמל חדש של הקרבה – שלמה בן יוסף, ראשון הרוגי המלכות.

לקריאה נוספת

• יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין (עורכים), תל חי, 1920–2020: בין היסטוריה לזיכרון, הוצאת יד יצחק בן־צבי ואוניברסיטת תל אביב – המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן, ירושלים ותל אביב.
• שמואל דותן, אדומים: המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל, שבנא הסופר, 1991.