הרדיו הפיראטי בישראל היה תופעה תרבותית וחברתית משמעותית, שהתפתחה כמענה למחסור ברישיונות שידור ולצורך לבטא קולות ואג'נדות שנדחקו לשוליים על ידי הממסד. תחנות הרדיו הפיראטי פעלו ללא אישור חוקי, תוך התנגשות עם פקודת הטלגרף האלחוטי, ששימשה ככלי לדיכוי פעילותן. למרות המאבקים המשפטיים והחברתיים, תחנות אלה שימשו במה מרכזית לדיון פוליטי, לקידום מוזיקה ותרבות, ולחיזוק קהילות שלא קיבלו ייצוג הולם ברדיו הממלכתי.
במרכז פעילות הרדיו הפיראטי בישראל עמדו ארבע תחנות בולטות: קול השלום, שהובילה אג'נדה ליברלית למען דו-קיום; ערוץ 7, שקידם ערכים דתיים-לאומיים; קול המזרח, שנלחם לתת קול לתרבות ולמוזיקה המזרחית; ורדיו דוקטור, שפרץ דרך בתחום התקשורת המסחרית. היחס הבררני של המדינה לתחנות אלה עורר מחלוקות ציבוריות, שהדגישו את הפערים בין תחנות שזכו ללגיטימציה לבין תחנות שדוכאו באופן נוקשה.
התפתחות האינטרנט והמעבר לשידורים מקוונים ביוטיוב, ספוטיפיי, ועוד, שינו את כללי המשחק והפכו את חוקי הרדיו המסורתיים לאות מתה. אף על פי שתחנות הרדיו הפיראטי אינן פועלות עוד, הן הותירו חותם משמעותי על תרבות המדיה בישראל והיוו השראה למאבקים על חופש הביטוי ועל ייצוג שוויוני.
רקע
הרדיו הפיראטי בישראל התפתח על רקע מחסור ברישיונות שידור והגבלות חוקיות שהקשו על הפעלת תחנות רדיו עצמאיות. מאז הקמתה של מדינת ישראל, שידורי רדיו נחשבו משאב מוגבל המצוי בפיקוח המדינה, ונשלטו בעיקר על ידי תחנות ממלכתיות כמו "קול ישראל" ו"גלי צה"ל". הרצון לייצר אלטרנטיבה לתקשורת הממסדית, יחד עם הצורך לבטא תרבויות, דעות ותכנים שלא קיבלו ייצוג ראוי, הוביל להקמת תחנות רדיו פיראטיות שפעלו מחוץ למסגרת החוק.
הבסיס החוקי להגבלות על שידורי רדיו בישראל מצוי בפקודת הטלגרף האלחוטי. הפקודה נועדה להסדיר את השימוש בגלי רדיו לצרכים ציבוריים, פרטיים ומסחריים, תוך שמירה על סדר ועמידה בתקנות בינלאומיות. להלן הציטוט המלא של הסעיף המרכזי הרלוונטי:
סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי (נוסח חדש): "לא יקים אדם, ולא יקיים תחנת טלגרף אלחוטי, ולא יתקין ולא יפעיל ולא יקיים מכשיר לטלגרף אלחוטי, בכל מקום בישראל או בכלי שיט או בכלי טיס הרשומים בישראל, אלא לפי רישיון מאת הממשלה".
הפקודה שימשה את המדינה ככלי מרכזי להטלת פיקוח על שידורי הרדיו ולהגבלת פעילותן של תחנות רדיו פיראטיות. המדינה ראתה בפעילות פיראטית לא רק הפרת חוק אלא גם פגיעה בשלטון החוק ובסדר הציבורי. עם זאת, יישום הפקודה עורר לא פעם טענות על איפה ואיפה, כאשר תחנות מסוימות, כמו "קול השלום", זכו לסובלנות יחסית ואף להכרה לא רשמית, בעוד אחרות, כמו "קול המזרח" ו"ערוץ 7", הועמדו לדין וספגו אכיפה נוקשה.
הפקודה והאכיפה הכבדה יצרו מתח מתמשך בין המדינה לבין מפעילי תחנות הרדיו הפיראטיות, שהציגו את פעילותן כאמצעי מחאה וכמאבק על חופש הביטוי וייצוג תרבותי. בשנות ה-90 וה-2000, עם התקדמות הטכנולוגיה ועלייתה של רשת האינטרנט, הפכה הפקודה לפחות רלוונטית, שכן תחנות רבות עברו לפלטפורמות דיגיטליות שאינן כפופות למגבלות המסורתיות של שידורי רדיו.
קול השלום
קול השלום הייתה תחנת רדיו פיראטית שהפכה לאייקון תרבותי וחברתי בזכות מסריה של דו-קיום ושלום. התחנה הוקמה על ידי אייבי נתן ושידרה בין השנים 1973 ל-1993. נתן, טייס לשעבר ופעיל שלום, יזם את התחנה כדי להפיץ מסרים של שלום במזרח התיכון. בשנת 1969 רכש את הספינה M/V Peace וב-18 במאי 1973 החל לשדר מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.
שידורי התחנה כללו מוזיקה פופולרית, בעיקר פופ ורוק, לצד קריאות לשלום בשפות שונות, בהן עברית, אנגלית וערבית. אחד המסרים המפורסמים של התחנה היה:
"Shalom, Salaam, Peace – this is the Voice of Peace broadcasting from somewhere in the Mediterranean."
התחנה הייתה מזוהה עם קהל צעיר ואורבני וזכתה לאהדה רבה בזכות מסרי האחדות והדו-קיום שהעבירה. דמותו הכריזמטית של נתן תרמה רבות לפופולריות של התחנה, והוא הפך לדמות ציבורית בולטת שזכתה להערכה גם בקרב חוגים פוליטיים מנוגדים.
למרות פעילותה ללא רישיון, "קול השלום" זכתה ליחס סלחני מצד הממסד הישראלי. אף על פי שפקודת הטלגרף האלחוטי אסרה על שידורים פיראטיים, התחנה פעלה כמעט באין מפריע מהספינה, למרות שהיא הייתה בתוך המים הטריטוריאליים של ישראל (כ-3 קילומטר מהחוף), ושידורים רבים שלה בוצעו גם מבית בהרצליה. פוליטיקאים ועיתונאים רבים, משמאל ומימין, השתתפו בשידוריה, והתחנה נהנתה מיחסי ציבור חיוביים.
בשנת 1993, בעקבות חתימת הסכמי אוסלו, החליט נתן לסיים את שידורי התחנה. ב-1 באוקטובר 1993 השמיע את השידור האחרון, שבו הצהיר כי "השלום קרוב מתמיד". ב-28 בנובמבר אותה שנה, במעשה סמלי, הטביע נתן את הספינה מול חופי אשדוד ותרם את ציוד השידור ל"קול פלסטין" ביריחו.
בשנת 2007, במלאת 34 שנים לשידור הראשון, הוקמה אנדרטה לזכר התחנה בחוף גורדון בתל אביב, ועליה נכתב:
"5 ק"מ מן החוף הזה עגנה ספינת 'קול השלום' של אייבי נתן ושידרה קולות של שלום, דו-קיום ואהבה".
ערוץ 7
ערוץ 7 הייתה תחנת רדיו פיראטית שהחלה לשדר בשנת 1988 מתוך אוניית ארץ הצבי, שעגנה מול חופי ישראל. התחנה הוקמה ביוזמת הרבנית שולמית מלמד, מתוך תחושת חוסר איזון בתקשורת הישראלית, שלדבריה נטתה שמאלה מבחינה פוליטית. השם "ערוץ 7" נבחר כדי לסמל אלטרנטיבה לשש תחנות הרדיו החוקיות שפעלו אז בישראל.
בתחילת דרכה, שידרה התחנה מוזיקה עברית וחסידית לצד שיעורי תורה ותוכניות אקטואליה, ושמה דגש על תכנים בעלי אוריינטציה דתית-לאומית. היא פעלה כמעין שופר של הימין הדתי, כאשר פוליטיקאים ואנשי ציבור מהמחנה הלאומי, כמו בנימין אלון, אורי אריאל ואריה אלדד, השתתפו בשידוריה.
בניגוד ליחס הסלחני לו זכתה "קול השלום," ערוץ 7 עמד במוקד מאבק משפטי ממושך. אמנם התחנה ניסתה לעקוף את החוק באמצעות שידור מחוץ למים הטריטוריאליים, אך תחקירים חשפו כי חלק משידוריה בוצעו מתוך שטחי ישראל, בניגוד לפקודת הטלגרף האלחוטי. בשנת 1998, חקירה של הרשויות הובילה להגשת כתבי אישום נגד מפעיליה. בשנת 2002 פסק בג"ץ כי התחנה פעלה שלא כדין, וקבע:
"תכלית זו, של מתן רשיון וזכיון לתחנות רדיו אשר פעלו ללא רשיון וזכיון כדין, אינה ראויה בעליל. היא נותנת פרס למי שפעלו שלא כדין, ובכך מהווה פגיעה קשה בשלטון החוק".
בשנת 2003 הורשעו מפעילי התחנה בעבירות שונות, כולל שידור ללא רישיון ומתן עדויות שקר. רובם נידונו למאסר על תנאי וקנסות, ורק אחד מהם נשא עונש מאסר בפועל של שלושה חודשים. בעקבות זאת, ערוץ 7 נאלץ להפסיק את שידוריו על גלי הרדיו, אך המשיך לפעול ברשת האינטרנט.
למרות סגירת התחנה, ערוץ 7 נותר סמל למאבק על חופש הביטוי ועל היכולת של מגזרים שונים בחברה הישראלית לבטא את עמדותיהם בתקשורת. בשנת 2006, בעקבות חנינה שניתנה למפעיליה על ידי נשיא המדינה, משה קצב, חזרו חלק מאנשיה לזירה התקשורתית וניסו להתמודד במכרזים להפעלת תחנות רדיו אזוריות.
קול המזרח
קול המזרח הייתה תחנת רדיו פיראטית שהוקמה בשנת 1992 על ידי ישראל בונדק, פעיל חברתי וחבר לשעבר בתנועת "הפנתרים השחורים". התחנה שידרה מוזיקה מזרחית אותנטית 24 שעות ביממה ונועדה לתת ביטוי לזמר ולתרבות המזרחית, שזכו להתעלמות משמעותית בתקשורת הממוסדת באותה תקופה.
הקמת "קול המזרח" נבעה מתוך תחושת הדרה תרבותית ומאבק לזכויות חברתיות. בונדק ראה בתחנה כלי לשימור ולחיזוק המוזיקה המזרחית, שהייתה מזוהה עם קהילות עולים מארצות המזרח.
"קול המזרח" זכתה להצלחה מהירה ואחוזי האזנה גבוהים, בין היתר בזכות תוכניות שדנו בסוגיות חברתיות, לצד תכנים מוזיקליים שכללו הקדשות שירים ותוכניות שיחות לילה עם מאזינים. התחנה לא רק קידמה מוזיקה מזרחית, אלא גם שימשה במה לאומנים מתחילים ולקידום ערכי סולידריות חברתית. ההכנסות מפרסומות הוקדשו בחלקן לסיוע לשכבות מוחלשות, והתחנה הפכה למוקד משמעותי בחיי הקהילה.
למרות הצלחתה, התחנה פעלה ללא רישיון ונחשבה בלתי חוקית לפי פקודת הטלגרף האלחוטי. בשנת 2009 הוגשו כתבי אישום נגד בונדק ומפעילי התחנה, בטענה כי שידוריה פגעו בתדרים אחרים ובשלטון החוק. בונדק טען להגנתו כי שידוריו אינם מסכנים תעופה או מפריעים לתחנות חוקיות, וכי התחנה פועלת מתוך צורך תרבותי. הוא הצהיר:
"תחנת 'קול המזרח' הייתה הראשונה בישראל ששידרה מוסיקה מזרחית 24 שעות ביממה – זאת גאווה שאף שופט בישראל לא יוכל לקחת ממני".
במהלך המשפט התגלה יחס עוין מצד הממסד כלפי התחנה ותכניה. בגזר הדין טען השופט אלכסנדר רון כי:
"לטענת הנאשם, ברקע לשובו פעם אחר פעם על מעשיו, החשיבות התרבותית והחברתית הגלומה בשידור ובפרסום מוסיקה ושאר מכמני תרבות יהדות המזרח, שלדבריו לא קיבלו ביטוי מספק ברשתות השידור הקונוונציונאליות, ולא, למשל, השיקול הכלכלי, נושא שקיבל ביטוי בטיעוני התביעה. במוקד, לדבריו, היה רצונו להגדיל ולהאדיר את תרבות המזרח בכלל ואת המוסיקה שהתפתחה בקהילות ישראל בארצות אלה, בפרט. כשלעצמי, סבור אני, שמתן במה לתרבות המזרח בדרכים עקלקלות ובניגוד לחוק, לא מהווה, אלא פגיעה בתרבות המזרח, ולטעמי ראויה היא לאור הזרקורים במרכז הבמה: הפצת ערכי תרבות אלה תוך עקיפת החוק וזלזול במוסדות המדינה, אינה אלא פגיעה בתכניה ובמעמדה הציבורי, ויש בכך אך כדי להכתימה – ראויה תרבות זאת להרבה יותר".
ביקורת נוספת התעוררה בעקבות התבטאותו של השופט שכינה את המאבק של "הפנתרים השחורים" "תת-תרבות." אמירה זו עוררה סערה ציבורית ונידונה בהמשך על ידי נציב תלונות הציבור על שופטים, שציין כי ההתבטאות הייתה פוגענית ולא נדרשה במסגרת פסק הדין.
בסופו של דבר, בונדק נידון לשנתיים מאסר בפועל – עונש חסר תקדים עבור מפעיל תחנת רדיו פיראטית – ולקנס כספי משמעותי. עונשו הופחת בהמשך ל-18 חודשי מאסר בפועל, אך הוא המשיך להיאבק על עקרונותיו מתוך תחושת אי-צדק. הוא טען:
"המדובר הוא לא בעבירת אונס, שוד מזויין, אלימות, רצח, או נסיון לרצח. אם זה המסר שבתי המשפט מנפיקים, וזה בפעם המי יודע כמה, אז טמבל מי שהולך לבקש שם צדק".
"קול המזרח" מהווה דוגמה למאבק תרבותי-חברתי בשנות ה-90, שהבליט את הקשיים של תרבויות שוליים לפרוץ למרכז התודעה הציבורית בישראל. סיפורה של התחנה משקף את היחס הדו-ערכי של הממסד לתופעת הרדיו הפיראטי: מחד, התעלמות מתרבות מסוימת, ומאידך, אכיפה מחמירה שמייצרת תחושת אפליה ואי-שוויון.
רדיו דוקטור
רדיו דוקטור הייתה תחנת רדיו פיראטית פורצת דרך שפעלה בראשית ימי מדינת ישראל, והוקמה על ידי רלף הלינגר, מהנדס רדיו בעל רקע עשיר בטכנולוגיות תקשורת. הלינגר, שעלה מגרמניה בשנת 1936, הביא עמו ניסיון רב שנצבר בעסק משפחתי לציוד רדיו בברלין, ושאף לקדם את תחום התקשורת בישראל באמצעות תחנה מסחרית חדשנית.
לאורך השנים, "רדיו דוקטור" פעלה כמרכז הקלטות ושידור בתל אביב וסיפקה שירותים רבים לצבא הבריטי, למחתרות העבריות ולמוסדות תרבות, כולל הקלטות היסטוריות דוגמת הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. התחנה זכתה להערכה רחבה על מקצועיותה, אך במקביל נתקלה במחסום משמעותי מצד הרשויות, שסירבו בעקביות להעניק לה רישיון שידור חוקי.
רלף הלינגר הגיש בקשות חוזרות ונשנות לקבלת רישיון להפעלת תחנת רדיו מסחרית. הבקשות כללו גם הצעות פשרה, כמו העברת זכויות ההקלטה על הכרזת העצמאות למדינה, אך הן נדחו בעקביות. הלינגר נאלץ להתמודד עם תשובות עמומות ולעיתים סותרות מצד הרשויות, שהתחמקו ממתן תשובה ברורה.
בשל שהממסד לא רק סירב להעניק רישיון ל"רדיו דוקטור" אלא גם הפגין יחס סלחני כלפי תחנות פיראטיות אחרות, ובראשן תחנת קול השלום של אייבי נתן, הלינגר זעם במיוחד:
"זה לא היה עניין של דעות. רציתי לקבל רשיון ולשדר או שיסגרו את התחנה שלו. הסתמכתי על זה שהייתי הראשון שביקש תחנה, עוד ב-49'. באיזשהו שלב כבר לא רציתי את התחנה, פשוט בגלל שנתתי בקשה רציתי לקבל תשובה, שלא ינהגו מוסר כפול".
אי האכיפה של הרשויות כנגד קול השלום הייתה נקודת המחלוקת המרכזית בין הלינגר למדינה. אף שהתחנה הוצגה כמשדרת מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, הלינגר טען כי בפועל היא שידרה לעיתים קרובות מתוך שטח ישראל. עדויות הצביעו על כך שאייבי נתן הפעיל את התחנה מדירה קטנה בהרצליה, ובמקרים מסוימים אף מאזור תל אביב. השידורים, שהתבססו על ציוד הממוקם על היבשה, היוו הפרה בוטה של החוק, אך זכו להתעלמות מצד הרשויות.
נוסף על כך, קול השלום שידרה פרסומות לסיגריות, דבר שהיה מנוגד לחוקי הפרסום בישראל. הלינגר התריע בפני משרד הבריאות על פעילות זו, אך נענה כי החוק חל רק על תחנות המשדרות מתוך תחום ישראל. המענה הזה הדגיש את האפליה בין תחנות הרדיו הפיראטיות, שכן הלינגר, שפעל בדרכים חוקיות לבקש רישיון, נתקל בהתנגדות עיקשת, בעוד שתחנה שפעלה לכאורה בניגוד לחוק נהנתה מהעלמת עין.
מאבקו של הלינגר נגד הסטנדרטים הכפולים הוביל אותו להגיש תלונות למגוון רחב של גורמים, כולל משרד התקשורת, המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה ואפילו מבקר המדינה. עם זאת, המכתבים נענו בתשובות מתחמקות או בהתעלמות מוחלטת. מאבקו כלל גם פניות לבג"ץ, אך הוא לא זכה לתמיכה רחבה בציבור או במערכת הפוליטית. הלינגר ראה בכך סימן לכך שמוסדות המדינה אינם נוהגים בשוויון כלפי אזרחיהם, והביע תסכול עמוק מהתנהלות הממסד. הוא אף העלה חשדות שמאחורי הסלחנות כלפי "קול השלום" עמדו אינטרסים פוליטיים או קשרים אישיים של מפעיליה עם דמויות בכירות במערכת הפוליטית.
למרות פעילותו הנרחבת, רלף הלינגר נאלץ לסגור את "רדיו דוקטור" בשנות ה-70, לאחר שנים של מאבק מתסכל. המאבק שלו הפך לסמל לחוסר השוויון באכיפת חוקי הרדיו בישראל ולשאלה כיצד תחנות פיראטיות שימשו כלי לשימור נרטיבים תרבותיים ופוליטיים.
סיפורו של "רדיו דוקטור" מהדהד כעדות לאפליה המובנית במערכת התקשורת של ישראל בראשית דרכה, ולמאבקם של יחידים להביא קולות מגוונים אל המרחב הציבורי.
טענות לאיפה ואיפה
יחס הממסד הישראלי לתחנות הרדיו הפיראטיות חושף פערים משמעותיים בהתנהלות כלפי תחנות שונות, במיוחד בין קול השלום לבין תחנות כמו ערוץ 7, קול המזרח, ורדיו דוקטור. בעוד שפעילותה של קול השלום זכתה להעלמת עין מצד הרשויות ואף לעיתים לגיבוי עקיף, תחנות אחרות נרדפו באגרסיביות ונאלצו להתמודד עם צעדי ענישה כבדים. אפליה זו מעוררת שאלות נוקבות בנוגע לשלטון החוק, לאינטרסים הפוליטיים והתרבותיים שהשפיעו על האכיפה, ולשימוש בחוק ככלי להשתקת קולות מנוגדים.
אייבי נתן, מפעיל קול השלום, הצליח למצב את תחנתו כפרויקט אידיאליסטי המוקדש להפצת מסרי שלום ודו-קיום, אף כי שידורי התחנה הופרו במובהק את חוקי פקודת הטלגרף האלחוטי. לעומת זאת, תחנות כמו ערוץ 7, קול המזרח, ורדיו דוקטור נרדפו בעקביות. ערוץ 7 נתפסה כמייצגת אג'נדה דתית-לאומית ונאלצה להתמודד עם כתבי אישום חמורים ופסיקות משפטיות נגד מפעיליה, כולל קנסות כבדים ועונשי מאסר. קול המזרח, שייצגה את התרבות המזרחית ונאבקה למען מתן ביטוי למוזיקה מזרחית אותנטית, נתקלה ברדיפות חוזרות ונשנות מצד משרד התקשורת. מפעיל התחנה, ישראל בונדק, נידון לעונשי מאסר ממושכים שנלוו לביקורת חריפה מצד השופט אלכסנדר רון, אשר תיאר את מחאתו כחלק מ"תת-תרבות". מקרהו של רדיו דוקטור מדגיש עוד יותר את הפער. התחנה, שניסתה לפעול באופן חוקי על ידי הגשת בקשות חוזרות ונשנות לקבלת רישיון, נתקלה באטימות מצד הרשויות. למרות שבקשותיו של רלף הלינגר כללו הצעות פשרה כמו העברת זכויות ההקלטה של הכרזת העצמאות למדינה, הן נדחו שוב ושוב.
האכיפה הבררנית הובילה לתחושת אי-שוויון עמוקה בקרב מפעילי תחנות הרדיו הפיראטיות האחרות. רלף הלינגר תיאר את המצב כ"סטנדרטים כפולים", וטען כי התעלמות הרשויות משידורי קול השלום – אף על פי שהיו בלתי חוקיים – העידה על קשרים פוליטיים או שיקולים אחרים שחרגו ממסגרת שלטון החוק. גם ישראל בונדק ביטא תסכול דומה, במיוחד לאור עונשי המאסר הכבדים שהוטלו עליו בהשוואה ליחס הסלחני כלפי תחנתו של אייבי נתן.
הממסד הישראלי עצמו הכיר לעיתים ביחס המועדף כלפי קול השלום. למשל, חבר הכנסת רוני מילוא טען כי "קיימת הסכמה כי אייבי נתן הוא מקרה חריג, המפגין במשך שנים רבות דוגמא אישית של נדיבות ומאבק על נושאים בעלי אופי לאומי. לפיכך גובשה עמדה לפיה אף שהתחנה שלו היתה במקורה פיראטית, אין בכך כדי למנוע מתן היתר לתחנה שלו". הצהרה זו חיזקה את התחושה כי האכיפה לא הייתה שוויונית, אלא הושפעה משיקולים תרבותיים ופוליטיים.
האיפה ואיפה בין התחנות הפיראטיות שיקפה גם את המאבקים התרבותיים והפוליטיים של אותה תקופה. קול השלום ייצגה אג'נדה ליברלית ואוניברסלית שזכתה לתמיכה רחבה מצד האליטות הפוליטיות והתרבותיות, בעוד שתחנות כמו קול המזרח וערוץ 7 ביטאו עמדות ותכנים שעמדו לעיתים בניגוד לאג'נדה של הממסד, ולכן זכו ליחס נוקשה בהרבה.
סיכום
הרדיו הפיראטי בישראל, כפי שהודגם בסיפורן של התחנות קול השלום, ערוץ 7, קול המזרח, ורדיו דוקטור, מציג דינמיקה מורכבת של תקשורת בלתי ממוסדת מול מערכת החוק והממסד. התחנות שימשו כזירה לתכנים חתרניים, פוליטיים ותרבותיים, ולעיתים זכו ליחס מפלה מצד רשויות החוק. בעוד שקול השלום זכתה לסובלנות יחסית, התחנות האחרות ספגו אכיפה נוקשה ולעיתים גזרי דין חמורים. הדבר העלה לא אחת טענות על שימוש סלקטיבי, ואולי אף מכוון, בחוק פקודת הטלגרף ככלי להשתקת קולות שלא תאמו את עמדות הממסד.
עם עלייתה של מהפכת האינטרנט ותרבות הפודקאסטים, השתנתה המציאות התקשורתית באופן מהותי. האינטרנט יצר מרחב בלתי מוגבל כמעט לשידור והפצה של תכנים ללא תלות בתדרי רדיו, רישיונות או צנזורה ממסדית. פלטפורמות כמו יוטיוב, ספוטיפיי ואחרות הפכו את חוק פקודת הטלגרף, שנאכף בקפדנות בעבר, לכמעט בלתי רלוונטי בעידן הדיגיטלי. בעוד שהחוק נותר על כנו, הפלטפורמות המקוונות מאפשרות כיום חופש ביטוי חסר תקדים, והן מהוות חלופה דינמית ואפקטיבית לתקשורת המסורתית.
המעבר לעידן הדיגיטלי אינו רק מהפך טכנולוגי אלא גם שינוי עמוק בתפיסה לגבי מי שולט בשיח הציבורי וכיצד הוא מופץ. שידורי הרדיו הפיראטיים שימשו קרקע פורייה לדיון על חופש הביטוי, אפליה ואכיפה בררנית, סוגיות שעדיין עומדות במרכז השיח הציבורי בעידן החדש של תקשורת פתוחה ודמוקרטית יותר.
קישורים חיצוניים
- הוסר הלוט מעל לוח הנצחה לספינת "קול השלום", הארץ, 18 במאי 2007.
- לאייבי מותר, לרלף אסור, ערוץ 7, 4 בדצמבר 2003.
- ביקורת על שופט שכינה את מחאת המזרחים "תת-תרבות", הארץ, 13 באוקטובר 2010.
- כנסו למקלטים: ישראל בונדק מוציא ספר, מאקו, 8 בינואר 2014.
- רדיו קול המזרח – סיקור הרדיו הפיראטי לדורותיו, 19 במאי 2022.
- פס"ד מדינת ישראל נ' ישראל בונדק – מתוך עיתון "העין השביעית", 12 ביולי 2009.
