הדו"ח "התחלה חדשה – אסטרטגיה חדשה להבטחת הממלכה" (המוכר גם בשם דו"ח "התחלה חדשה", באנגלית: "A Clean Break: A New Strategy for Securing the Realm") הוא מסמך מדיניות שהוכן בשנת 1996 על ידי קבוצת מחקר בראשות ריצ'רד פרל עבור בנימין נתניהו, שהיה אז בתחילת כהונתו הראשונה כראש ממשלת ישראל. הדו"ח הציג גישה חדשה לפתרון בעיות הביטחון של ישראל במזרח התיכון, תוך הדגשה של "ערכים מערביים". מאז, הדו"ח זכה לביקורת על כך שהמליץ על מדיניות תוקפנית חדשה, שכללה את הסרתו של סדאם חוסיין מהשלטון בעיראק ובלימת סוריה באמצעות מלחמת פרוקסי, תוך הדגשת החזקתה ב"נשק להשמדה המונית".
רקע לדו"ח
לפי המבוא של הדו"ח, הוא נכתב על ידי קבוצת המחקר לאסטרטגיה ישראלית חדשה לקראת שנת 2000, שהייתה חלק מהמכון למחקרים אסטרטגיים ופוליטיים מתקדמים (Institute for Advanced Strategic and Political Studies).
ריצ'רד פרל, שהיה עוזר מזכיר ההגנה של ארצות הברית לשעבר, עמד בראש קבוצת המחקר, אך הדו"ח הסופי כלל רעיונות של דאגלאס פיית', ג'יימס קולברט, צ'ארלס פיירבנקס הבן, ג'ונתן טורופ, דייוויד ורמשר, מירב ורמשר, ונשיא IASPS רוברט לוונברג.
תוכן הדו"ח המלא
—ציטוט מדויק מתוך הדו"ח—
לישראל יש בעיה גדולה. הציונות הסוציאליסטית, ששלטה בתנועה הציונית במשך 70 שנה, יצרה כלכלה תקועה ומוגבלת. המאמצים להציל את המוסדות הסוציאליסטיים של ישראל [מקריסה]—שכוללים חתירה לריבונות על-לאומית ולאומית ושואפים לתהליך שלום שמאמץ את הסיסמה "מזרח תיכון חדש"—מחלישים את הלגיטימציה של האומה ומובילים לשיתוק אסטרטגי ולתהליך השלום של הממשלה הקודמת. תהליך השלום הזה טשטש את הראיות לשחיקה הלאומית—שכוללת תחושה מוחשית של תשישות לאומית—וגרם להתפשרות על יוזמה אסטרטגית. השחיקה הלאומית באה לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר בכך שישראל ניסתה למשוך את ארצות הברית למכור מדיניות לא פופולרית מבית, להסכים לנהל משא ומתן על הריבונות על בירתה [ירושלים], ולהגיב בכניעה לגל טרור כה אינטנסיבי וטראגי, עד כי מנע מישראלים לנהל חיים יומיומיים רגילים, כמו נסיעה לעבודה באוטובוסים.
ממשלתו של בנימין נתניהו נכנסת עם סט רעיונות חדש. אף על פי שישנם כאלו שייעצו להמשכיות, לישראל יש הזדמנות לנתק את עצמה באופן מוחלט; היא יכולה לנסח תהליך שלום ואסטרטגיה על בסיס אינטלקטואלי חדש לחלוטין, כזה שמשיב את היוזמה האסטרטגית ומספק לאומה את המרחב לגייס את כל כוחותיה האפשריים לחידוש הציונות, כאשר נקודת המוצא חייבת להיות רפורמה כלכלית. כדי להבטיח את ביטחון הרחובות והגבולות בטווח הקרוב, ישראל יכולה:
- לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם טורקיה וירדן כדי לבלום, לערער ולסגת מאיומים מסוכנים.
- לשנות את טיב יחסיה עם הפלסטינים, כולל שמירה על זכות הרדיפה החמה לשם הגנה עצמית בכל השטחים הפלסטינים וטיפוח חלופות לאחיזתו הבלעדית של ערפאת בחברה הפלסטינית.
- לבסס יסוד חדש ליחסים עם ארצות הברית—תוך הדגשת עצמאות, בגרות, שיתוף פעולה אסטרטגי בתחומים בעלי עניין משותף, והדגשת הערכים המערביים. הדבר יתאפשר רק אם ישראל תנקוט צעדים רציניים להפסקת הסיוע [הכלכלי], שמונע רפורמה כלכלית.
הדו"ח נכתב עם קטעים מסומנים כחלק מנאום אפשרי, המדגישים את ההזדמנות של הממשלה החדשה לבצע ניתוק מוחלט. גוף הדו"ח הוא הפרשנות שמסבירה את המטרה ומציבה את ההקשר האסטרטגי של הקטעים.
גישה חדשה לשלום
אימוץ מוקדם של תפיסה נועזת וחדשה לשלום ולביטחון הוא הכרחי עבור ראש הממשלה החדש. בעוד שהממשלה הקודמת, וכמו כן רבים בעולם, מדגישים את העיקרון של "שטחים תמורת שלום"—אשר הציב את ישראל בעמדה של נסיגה תרבותית, כלכלית, פוליטית, דיפלומטית וצבאית—הממשלה החדשה יכולה לקדם ערכים ומסורות מערביים. גישה כזו, שתתקבל בחיוב בארצות הברית, כוללת את הסיסמאות "שלום תמורת שלום," "שלום באמצעות כוח" ועצמאות: מאזן כוחות.
ניתן להציג אסטרטגיה חדשה שתתפוס את היוזמה:
טקסט: "ארבע שנים חתרנו לשלום על בסיס מזרח תיכון חדש. אנו בישראל איננו יכולים לשחק את התמימים בזירה עולמית שאינה תמימה. השלום תלוי באופיים ובהתנהגותם של אויבינו. אנו חיים בשכונה מסוכנת, עם מדינות שבירות ויריבויות מרות. הצגת עמימות מוסרית בין המאמץ לבנות מדינה יהודית לבין השאיפה להשמידה, באמצעות מסירת 'שטחים תמורת שלום,' לא תבטיח 'שלום עכשיו.' תביעתנו על הארץ — עליה נאחזנו בתקווה במשך 2000 שנה — היא לגיטימית ואצילית. אין בכוחנו בלבד, לא משנה כמה נוותר, לייצר שלום באופן חד-צדדי. רק קבלה ללא תנאים של הערבים את זכויותינו, במיוחד הזכויות הטריטוריאליות, 'שלום תמורת שלום,' היא בסיס יציב לעתיד".
שאיפתה של ישראל לשלום נובעת מתוך, ואינה מחליפה, את המרדף אחר האידיאלים שלה. רעבונו של העם היהודי לזכויות אדם—שהוטבע בזהותו על ידי חלום בן 2,000 שנה לחיות חופשי בארצו—מעצב את מושג השלום ומשקף את הרצף הערכי של המסורת המערבית והיהודית. ישראל יכולה כעת לאמץ משא ומתן, אך כדרך להשגת אותם אידיאלים והפגנת עמידה לאומית. היא יכולה לאתגר מדינות משטרה [מדינות ערב השונות במזרח התיכון], לאכוף עמידה בהסכמים ולהתעקש על סטנדרטים מינימליים של אחריות.
הבטחת הגבול הצפוני
סוריה מאתגרת את ישראל על אדמת לבנון. גישה אפקטיבית, שארצות הברית יכולה להזדהות איתה, תהיה אם ישראל תתפוס את היוזמה האסטרטגית לאורך גבולותיה הצפוניים, על ידי עימות עם חיזבאללה, סוריה ואיראן, שהן הסוכנויות העיקריות לתוקפנות בלבנון. זאת ניתן לבצע על ידי:
- תקיפת תשתיות הכסף מסמים והזיופים [הכספיים] של סוריה בלבנון, שמתמקדות ברזי קנאן.
- יישום התנהגות מקבילה לזו של סוריה, על ידי יצירת תקדים בו אדמת סוריה אינה חסינה מפני תקיפות שמקורן בלבנון, באמצעות כוחות פרוקסי ישראליים.
- תקיפת מטרות צבאיות סוריות בלבנון, ואם זה לא יסתפק, פגיעה במטרות נבחרות בשטח סוריה עצמה.
לישראל יש גם הזדמנות להזכיר לעולם את טבעו של המשטר הסורי. סוריה מפרה את הבטחותיה באופן חוזר. היא הפרה הסכמים רבים עם הטורקים, ובגדה בארצות הברית בכך שהמשיכה לכבוש את לבנון בניגוד להסכם טאיף משנת 1989. במקום זאת, סוריה ערכה בחירות מזויפות, הקימה משטר בובות, ואילצה את לבנון לחתום על "הסכם האחווה" בשנת 1991, שסיים את ריבונותה של לבנון. בנוסף, סוריה החלה ליישב מאות אלפי סורים בלבנון, תוך הרג של עשרות אלפי אזרחים סורים, כמו שעשתה תוך שלושה ימים בלבד בשנת 1983 בחמה.
תחת חסות סורית, סחר הסמים בלבנון פורח, כאשר קציני הצבא הסורי המקומיים מקבלים תשלום על מנת להגן עליו. המשטר הסורי תומך בקבוצות הטרור הן במישור האופרטיבי והן במישור הפיננסי בלבנון ובשטחו. למעשה, בקעת הלבנון שבשליטת סוריה הפכה לטרור מה שסיליקון ואלי הפכה למחשבים. בקעת הלבנון הפכה לאחד ממקורות ההפצה המרכזיים, אם לא נקודת הייצור, של ה"סופר נוט"—שטרות דולרים מזויפים ברמה כה גבוהה עד כי לא ניתן לזהות את זיופם.
טקסט: "משא ומתן עם משטרים רודניים כמו זה של סוריה דורש ריאליזם זהיר. אין זה הגיוני להניח תום לב מצד הצד השני. מסוכן לישראל לפעול בתמימות מול משטר שרוצח את עמו, תוקפני כלפי שכניו, מעורב בפעילות פלילית עם סוחרי סמים וזייפנים בינלאומיים, ותומך בארגוני הטרור הקטלניים ביותר".
לאור טבעו של המשטר בדמשק, זה טבעי ומוסרי שישראל תזנח את הסיסמה "שלום כולל" ותפעל לבלום את סוריה, תוך הדגשת תוכנית הנשק להשמדה המונית שלה, ודחיית הסכמי "שטחים תמורת שלום" בגולן.
מעבר לאסטרטגיה מסורתית של מאזן כוחות
טקסט: "עלינו להבחין בצורה מפוכחת וברורה בין ידיד לאויב. עלינו לוודא שידידינו ברחבי המזרח התיכון לעולם לא יטילו ספק ביציבות או בערך של הידידות שלנו".
ישראל יכולה לעצב את הסביבה האסטרטגית שלה, בשיתוף פעולה עם טורקיה וירדן, על ידי החלשתה, בלימתה ואפילו החזרתה לאחור של סוריה. מאמץ זה יכול להתמקד בהדחתו של סדאם חוסיין מהשלטון בעיראק—מטרה אסטרטגית חשובה בפני עצמה עבור ישראל—כדרך לסכל את שאיפותיה האזוריות של סוריה. לאחרונה, ירדן אתגרה את שאיפותיה האזוריות של סוריה על ידי הצעה להחזיר את ההאשמים לשלטון בעיראק. זה עורר יריבות בין ירדן לסוריה, שלגביה אסד הגיב בהגברת מאמצים לערער את הממלכה ההאשמית, כולל שימוש בהסתננויות. סוריה אותתה לאחרונה כי היא ואיראן עשויות להעדיף סדאם חוסיין חלש, אך שורד בקושי, אם זה רק כדי לערער את ירדן ולהביך אותה במאמציה להסיר את סדאם.
אך סוריה נכנסת לעימות זה עם חולשות פוטנציאליות: דמשק טרודה מדי בהתמודדות עם המשוואה האזורית החדשה המאיימת מכדי לאפשר הסחות דעת מהאגף הלבנוני. סוריה גם חוששת כי "הציר הטבעי" שבו ישראל מצד אחד, עיראק המרכזית וטורקיה מהצד השני, וירדן במרכז, יבודד וינתק אותה מחצי האי הסעודי. עבור סוריה, זה עשוי להיות מבוא לציור מחדש של מפת המזרח התיכון, מה שיסכן את שלמותה הטריטוריאלית.
מכיוון שהעתיד של עיראק עשוי להשפיע עמוקות על מאזן הכוחות האסטרטגי במזרח התיכון, ניתן להבין שלישראל יש עניין לתמוך בהאשמים במאמציהם להגדיר מחדש את עיראק, כולל צעדים כמו: ביקור בירדן כביקור המדינה הרשמי הראשון של ממשלת נתניהו החדשה, עוד לפני ביקור בארצות הברית; תמיכה במלך חוסיין על ידי מתן אמצעי ביטחון ממשיים להגן על משטרו מפני חתרנות סורית; עידוד—באמצעות השפעה בקהילה העסקית האמריקנית—השקעות בירדן שישנו את הכלכלה הירדנית כך שתתנתק מהתלות בעיראק; והסטת תשומת הלב של סוריה באמצעות שימוש באלמנטים אופוזיציוניים בלבנון שיערערו את שליטתה של סוריה בלבנון.
הכי חשוב, מובן שישראל תתמוך דיפלומטית, צבאית ואופרטיבית בפעולות של טורקיה וירדן נגד סוריה, כגון הבטחת בריתות שבטיות עם שבטים ערביים שחוצים לשטח סוריה אשר עוינים לאליטה השלטת הסורית.
למלך חוסיין עשויות להיות רעיונות לישראל בנוגע להשתלטות על בעייתה בלבנון. האוכלוסייה השיעית ברובה של דרום לבנון קשורה במשך מאות שנים להנהגה השיעית בנאג'ף, עיראק, ולא לאיראן. אם ההאשמים ישלטו בעיראק, הם יוכלו להשתמש בהשפעתם על נאג'ף כדי לסייע לישראל לנתק את השיעים בדרום לבנון מחיזבאללה, איראן וסוריה. לשיעים יש קשרים חזקים עם ההאשמים: השיעים מעריצים בראש ובראשונה את משפחת הנביא, אשר צאצאיה הישירים—ושבדמם זורם דם הנביא—הם משפחת המלוכה ההאשמית, ובראשם המלך חוסיין.
שינוי טיב היחסים עם הפלסטינים
לישראל יש הזדמנות ליצור מערכת יחסים חדשה בינה לבין הפלסטינים. בראש ובראשונה, מאמציה של ישראל להבטיח את ביטחון רחובותיה עשויים לדרוש רדיפה חמה לתוך אזורים שבשליטה פלסטינית—פרקטיקה מוצדקת שארצות הברית יכולה להזדהות איתה.
מרכיב מפתח לשלום הוא עמידה בהסכמים שנחתמו. לכן, לישראל יש זכות לדרוש עמידה בהסכמים, כולל סגירת האוריינט האוס ופירוק קבוצות הפעילים של ג'יבריל רג'וב בירושלים. בנוסף, ישראל וארצות הברית יכולות להקים ועדה משותפת לניטור עמידה בהסכמים שתבחן מעת לעת האם אש"ף עומד בסטנדרטים מינימליים של עמידה בהסכמים, סמכות ואחריות, זכויות אדם, ואחריות שיפוטית ופיננסית.
טקסט: "אנחנו מאמינים שיש להחזיק את הרשות הפלסטינית באותם סטנדרטים מינימליים של אחריות כפי שמחזיקים מקבלי סיוע חוץ אחרים מארצות הברית. שלום יציב אינו יכול לסבול דיכוי ועוול. משטר שאינו יכול למלא את ההתחייבויות הבסיסיות ביותר כלפי עמו, אינו יכול להיחשב כאמין למלא את התחייבויותיו כלפי שכניו."
לישראל אין התחייבויות לפי הסכמי אוסלו אם אש"ף אינו עומד בהתחייבויותיו. אם אש"ף אינו יכול לעמוד בסטנדרטים מינימליים אלו, הרי שאינו יכול להוות תקווה לעתיד ואינו שותף ראוי להווה. כדי להיערך לכך, ייתכן שישראל תרצה לטפח חלופות לבסיס הכוח של ערפאת. לירדן יש רעיונות בנושא זה.
כדי להדגיש את הנקודה שישראל רואה בפעולות אש"ף בעיה, אך לא באנשים הערבים, ייתכן שישראל תרצה לשקול מאמץ מיוחד לתגמול ידידים ולקידום זכויות אדם בקרב הערבים. ערבים רבים מוכנים לעבוד עם ישראל; זיהוי וסיוע להם הוא חשוב. ייתכן גם שישראל תגלה שרבים משכנותיה, כמו ירדן, מסוכסכים עם ערפאת וירצו לשתף פעולה. ישראל גם עשויה לשקול לשפר את שילוב ערביי ישראל בקרבה.
בניית מערכת יחסים חדשה בין ארה"ב לישראל
בשנים האחרונות, ישראל הזמינה התערבות פעילה של ארצות הברית במדיניות הפנים והחוץ שלה משתי סיבות: הראשונה, להתגבר על התנגדות פנימית לוויתורים במסגרת "שטחים תמורת שלום," שהציבור הישראלי התקשה לעכל; והשנייה, לפתות את הערבים—באמצעות כספים, מחילת חטאי עבר, וגישה לנשק אמריקני—לשולחן המשא ומתן. אסטרטגיה זו, שהייתה כרוכה בהעברת כספים אמריקנים למשטרים רודניים ותוקפניים, הייתה מסוכנת, יקרה, ועלתה ביוקר לשתי המדינות, והציבה את ארצות הברית בתפקידים שלא הייתה צריכה ולא רצתה בהם.
ישראל יכולה לעשות ניתוק מוחלט מהעבר ולהקים חזון חדש לשותפות עם ארצות הברית המבוסס על עצמאות, בגרות והדדיות—ולא ממוקד אך ורק במחלוקות טריטוריאליות. האסטרטגיה החדשה של ישראל—המבוססת על פילוסופיה משותפת של "שלום באמצעות כוח"—משקפת המשכיות עם ערכים מערביים תוך הדגשה שישראל עצמאית, אינה זקוקה לחיילים אמריקנים כדי להגן עליה בשום אופן, כולל ברמת הגולן, ויכולה לנהל את ענייניה בעצמה. עצמאות זו תעניק לישראל חופש פעולה רב יותר ותסיר מנופי לחץ משמעותיים שהופעלו עליה בעבר.
כדי לחזק נקודה זו, ראש הממשלה יכול להשתמש בביקורו הקרוב כדי להכריז שישראל בוגרת מספיק כדי להפסיק מיד לפחות את הסיוע הכלכלי והערבויות להלוואות מארצות הברית, שמונעים רפורמה כלכלית (הסיוע הצבאי מופרד לעת עתה עד שניתן יהיה לעשות הסדרים מתאימים שיבטיחו שלישראל לא יהיו בעיות אספקה באמצעי ההגנה על עצמה). כפי שמתואר בדו"ח אחר של המכון, ישראל יכולה להפוך לעצמאית רק באמצעות צעד נועז, ולא בהדרגה, על ידי ליברליזציה של הכלכלה, הפחתת מיסים, חקיקת אזור סחר חופשי, ומכירת אדמות ציבוריות ומפעלים—צעדים שיזכו לתמיכה רחבה מצד מנהיגים בקונגרס הפרו-ישראלי, כולל יו"ר בית הנבחרים, ניוט גינגריץ'.
בתנאים אלו, ישראל תוכל לשתף פעולה טוב יותר עם ארצות הברית כדי להתמודד עם איומים אמיתיים על האזור ועל ביטחון המערב. מר נתניהו יכול להדגיש את רצונו לשתף פעולה בצורה הדוקה יותר עם ארצות הברית בנושא הגנה מפני טילים במטרה להסיר את איום הסחיטה, שאפילו צבא חלש ורחוק יכול להוות עבור שתי המדינות. שיתוף פעולה כזה לא רק שיתמודד עם איום ממשי על הישרדותה של ישראל, אלא גם ירחיב את בסיס התמיכה של ישראל בקרב רבים בקונגרס האמריקני שאולי אינם מכירים את ישראל היטב, אך אכפת להם מאוד מהגנה מפני טילים. תמיכה רחבה כזו יכולה לסייע במאמץ להעביר את שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים.
כדי לחזות את התגובות האמריקניות ולתכנן דרכים לנהל ולהגביל אותן, ראש הממשלה נתניהו יכול לגבש את המדיניות ולהדגיש את הנושאים המועדפים עליו בשפה המוכרת לאמריקנים, באמצעות ניצול נושאים מימי המלחמה הקרה, שמתאימים לישראל. אם ישראל רוצה לבחון הצעות מסוימות שדורשות תגובה אמריקנית חיובית, הזמן הטוב ביותר לעשות זאת הוא לפני נובמבר 1996.
מסקנות: התעלות מעל הסכסוך הערבי-ישראלי
טקסט: "ישראל לא רק תבלום את אויביה; היא תתעלה עליהם".
אינטלקטואלים ערבים בולטים כתבו רבות על תפיסתם את התדרדרותה של ישראל ואת אובדן הזהות הלאומית שלה. תפיסה זו הזמינה התקפות, חסמה את ישראל מלהשיג שלום אמיתי, והעניקה תקווה למי ששואף להשמיד את ישראל. לפיכך, האסטרטגיה הקודמת הובילה את המזרח התיכון לעבר מלחמה ערבית-ישראלית נוספת. האג'נדה החדשה של ישראל יכולה לסמן ניתוק מוחלט על ידי נטישת המדיניות שיצרה תשישות ואפשרה נסיגה אסטרטגית, תוך החזרת עקרון ההקדמה (preemption), ולא רק תגמול, והפסקת ספיגת מכות ללא תגובה.
האסטרטגיה החדשה של ישראל יכולה לעצב את הסביבה האזורית בדרכים שיאפשרו לישראל למקד מחדש את כוחותיה במקום שבו הם נדרשים ביותר: להחיות מחדש את הרעיון הלאומי שלה, שיכול להגיע רק על ידי החלפת יסודותיה הסוציאליסטיים בבסיס יציב יותר; ולהתגבר על "התשישות" המאיימת על הישרדותה של האומה.
בסופו של דבר, ישראל יכולה לעשות יותר מאשר פשוט לנהל את הסכסוך הערבי-ישראלי באמצעות מלחמה. אף כמות של נשק או ניצחונות לא תעניק לישראל את השלום שהיא מחפשת. כאשר ישראל תעמוד על בסיס כלכלי איתן, ותהיה חופשית, חזקה ובריאה מבפנים, היא לא רק תנהל את הסכסוך הערבי-ישראלי; היא תתעלה עליו. כפי שאמר לאחרונה מנהיג בכיר באופוזיציה העיראקית: "ישראל חייבת להחיות ולרענן את המנהיגות המוסרית והאינטלקטואלית שלה. זהו גורם חשוב—אם לא החשוב ביותר—בהיסטוריה של המזרח התיכון". ישראל—גאה, עשירה, יציבה וחזקה—תהווה את הבסיס למזרח תיכון חדש ושלום אמיתי.
—סוף הציטוט מתוך הדו"ח—
השפעת הדו"ח על המדיניות האמריקאית במזרח התיכון
בריאן ויטאקר דיווח במאמר שפורסם בספטמבר 2002 ב-"The Guardian" כי "עם כמה מכותבי הדו"ח 'התחלה חדשה' שמחזיקים כיום בעמדות מפתח בוושינגטון, התוכנית של ישראל להתעלות על אויביה באמצעות עיצוב מחדש של המזרח התיכון נראית כיום ברת השגה יותר מאשר ב-1996. ייתכן שאפילו האמריקאים ישוכנעו להקריב את חייהם כדי להשיג זאת".
במרץ 2003, פטריק ג'. ביוקנן, בהתייחסו לפלישה לעיראק בשנת 2003 ולדו"ח, כתב: "התוכנית שלהם, שקראה לישראל להחזיר את 'עקרון ההקדמה', הוטלה כעת על ידי פרל, פיית', וורמשר וחבריהם על ארצות הברית".
איאן בורומה כתב באוגוסט 2003 ב-"The New York Times":
"דאגלס פיית' וריצ'רד פרל ייעצו לנתניהו, שהיה ראש ממשלה ב-1996, לבצע 'התחלה חדשה' מהסכמי אוסלו עם הפלסטינים. הם גם טענו שהבטחת הביטחון של ישראל תושג בצורה הטובה ביותר על ידי שינויי משטר במדינות השכנות. למרות הבלגן הנוכחי בעיראק, זה עדיין דבר שכיח בוושינגטון. במילותיו של פול וולפוביץ, 'הדרך לשלום במזרח התיכון עוברת בבגדד.' זה אכן הפך למעין אמונה בוושינגטון שהאינטרסים האמריקניים והישראליים זהים, אך זה לא תמיד היה כך, ו'אינטרסים יהודיים' אינם הסיבה העיקרית לכך כיום".
בורומה ממשיך:
"מה שאנו רואים כאן הוא לא קונספירציה יהודית, אלא ברית ייחודית של נוצרים אוונגליסטים, קו נוקשה במדיניות החוץ, לוביסטים של ממשלת ישראל וניאו-שמרנים, שחלקם במקרה יהודים. אך היהודים שבהם—פרל, וולפוביץ, ויליאם קריסטול, עורך ה-'Weekly Standard' ואחרים—מדברים יותר על חירות ודמוקרטיה מאשר על הלכה. מה שמאחד את הברית הזו הוא חזון משותף לגבי הייעוד האמריקני והאמונה שהכוח האמריקני והקו התקיף של ישראל כלפי הערבים הם הדרכים הטובות ביותר לחזק את ארצות הברית, להבטיח את ביטחונה של ישראל ולעשות את העולם למקום טוב יותר".
ב-2005, דייוויד מרטין, כתב לענייני ביטחון לאומי ברשת CBS, אמר לגבי תהליך קבלת ההחלטות שהוביל למלחמה בעיראק כי הוא "מעולם לא ראה ראיות לכך שריצ'רד פרל השפיע באופן מכריע על המדיניות האמריקנית. הוא פשוט לא היה בעמדה לכך".
ג'ורג' פאקר, בספרו משנת 2005 על מלחמת עיראק "שער המתנקשים" (The Assassins' Gate), הסביר את דו"ח "התחלה חדשה" "דרך עדשת הניתוח המאוחר יותר של וורמשר, שפורסם על ידי מכון AEI, שטען (ב-1999) שהפלת סדאם חוסיין על ידי ארצות הברית תפתור את הבעיות האסטרטגיות של ישראל ותשאיר את הפלסטינים חסרי יכולת למעשה".
ב-2006, הפרשנית קארן קוויאטקובסקי הצביעה על הדמיון בין הפעולות שהוצעו בדו"ח "התחלה חדשה" לבין הפלישה לעיראק ב-2003. זמן קצר לאחר מכן, פיליס בניס ציינה את הדמיון בין ההצעות בדו"ח לבין מלחמת לבנון השנייה ב-2006.
ב-2006, סידני בלומנטל ציין את הרלוונטיות של הדו"ח ביחס לפוטנציאל להפצצות ישראליות על סוריה ואיראן, וכתב כי "כדי לנסות להבין את מפת הדרכים הניאו-שמרנית, בכירים בביטחון הלאומי החלו להפיץ ביניהם את המניפסט הניאו-שמרני 'התחלה חדשה'." זמן קצר לאחר מכן כתב "טאקי" ב-The American Conservative כי:
"לאחרונה, נתניהו אמר שהנשיא בוש הבטיח לו שאיראן תימנע מלהשיג נשק גרעיני. אני מאמין לו. נתניהו נראה כמניע המרכזי באימוץ הרשמי של הממשל האמריקני את המסמך 'התחלה חדשה' מ-1996, שנכתב על ידו ועל ידי ניאו-שמרנים אמריקנים, ששאף לשנות בצורה אגרסיבית את הסביבה האסטרטגית של עיראק, פלסטין, לבנון, סוריה ואיראן. כמו שאומרים במעגלי האגרוף, שלושה למטה, שניים ללכת".
ג'ייסון וסט כתב כי הדו"ח היה "מעין מניפסט ניאו-שמרני אמריקאי-ישראלי" והציע "מלחמה קרה קטנה במזרח התיכון, תוך תמיכה בשימוש בצבאות פרוקסי לשינויי משטר, ערעור יציבות ובידוד". הוא ציין שהדו"ח הציע גם שילוב של מדיניות ימין-קיצוני ציונית עם תמיכה בהגנה מפני טילים. וסט טען כי היות ולכותבי הדו"ח הייתה חברות משותפת בארגונים מסוימים, הוא מספק "אולי את החלון החודר ביותר" לתפיסת המדיניות של המכון היהודי לענייני ביטחון לאומי (JINSA) והמרכז למדיניות ביטחונית (CSP), שני מכוני מחקר אמריקאים.
במאמר מערכת מאוקטובר 2003 בעיתון The Nation, נמתחה ביקורת על חוק האחריות הסורי (Syria Accountability Act) ונעשה קשר לדו"ח "התחלה חדשה" ולמחבריו:
"כדי להבין כראוי את חוק האחריות הסורי, יש לחזור למסמך מ-1996, 'התחלה חדשה – אסטרטגיה חדשה להבטחת הממלכה', שנכתב על ידי צוות יועצים לבנימין נתניהו במהלך מסע הבחירות שלו לראשות ממשלת ישראל. בין המחברים היו ריצ'רד פרל ודאגלס פיית', יועצים בממשל בוש . הם כתבו: 'סוריה מאתגרת את ישראל על אדמת לבנון', וקראו ל'תקיפת מטרות צבאיות סוריות בלבנון, ואם זה לא מספיק, לתקיפת מטרות נבחרות בסוריה עצמה'. אין פלא שפרל היה מרוצה מהתקיפה הישראלית. 'זה יעזור לתהליך השלום', הוא אמר ל-'Washington Post', והוסיף מאוחר יותר כי ייתכן שארצות הברית עצמה תצטרך לתקוף את סוריה". אך מה שפרל התכוון אליו כשאמר 'יעזור לתהליך השלום' לא היה פתרון הסכסוך באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בת קיימא וריבונית, אלא, כפי שהודגש בדו"ח 'התחלה חדשה', "התעלות מעל הסכסוך הערבי-ישראלי" על ידי כך שהערבים יקבלו את רוב, אם לא את כל, כיבושי השטחים של ישראל ואת ההגמוניה הגרעינית שלה באזור".
ג'ון דיזארד טען כי יש ראיות למעורבותו של אחמד צ'לאבי בדו"ח "התנתקות נקייה". צ'לאבי, פוליטיקאי עיראקי שהתנגד נחרצות לסדאם חוסיין, הופיע בדו"ח, בעיקר בנוגע לצורך בהפלת סדאם. בדו"ח נכתב כי האוכלוסייה השיעית בדרום לבנון קשורה להנהגה השיעית בנג'ף שבעיראק ולא באיראן. אם ההאשמים היו שולטים בעיראק, הם היו יכולים להשתמש בהשפעתם על נג'ף כדי לנתק את השיעים בדרום לבנון מחיזבאללה, איראן וסוריה. דיזארד ציין שהשיעים בעלי הקשרים להאשמים היו משפחתו של צ'לאבי.
הפרופסורים ג'ון מירשיימר וסטיבן וולט כתבו במאמרם הביקורתי "הלובי הישראלי" במרץ 2006, שפורסם ב-"London Review of Books", כי דו"ח "התחלה חדשה" קרא לישראל לנקוט צעדים לשינוי כללי של המזרח התיכון. אף שנתניהו לא פעל בהתאם להמלצותיהם, פיית', פרל ווורמשר דחקו בממשל בוש לאמץ את המטרות הללו. העיתונאי אקיבא אלדר הזהיר כי פיית' ופרל "מהלכים על קו דק בין נאמנותם לממשלות האמריקניות לבין האינטרסים הישראליים".
סידני בלומנטל מתח ביקורת על הדו"ח וכתב:
"במקום להחליף שטחים תמורת שלום, הניאו-שמרנים דגלו בוויתור על הסכמי אוסלו שיצרו את מסגרת המשא ומתן, ודרשו קבלה פלסטינית בלתי מותנית של תנאי הליכוד, 'שלום תמורת שלום'. במקום משא ומתן עם סוריה, הם הציעו להחליש, לבודד ואף להחזיר את סוריה לאחור. הם גם קידמו תרחיש פרוע להגדרת עיראק מחדש, כאשר המלך חוסיין מירדן יהפוך באיזו דרך לשליט שלה; ושהמונרך הסוני יצליח לשלוט בשיעים העיראקיים, ובאמצעותם לנתק את שיעי דרום לבנון מחיזבאללה, איראן וסוריה".
ניתוח הדו"ח מפרספקטיבה של חודש ספטמבר 2023
לאורך השנים שבהן נתניהו כיהן כראש ממשלה, חלק מהתפיסות שהוצגו בדו"ח התגשמו. תחת ממשלותיו, ישראל אכן נטשה בהדרגה את תהליך "שטחים תמורת שלום" ומיקדה את המדיניות שלה בהעצמה צבאית ובמאבק בעקרון של "שלום תמורת שלום". נתניהו קידם שיתופי פעולה אזוריים, במיוחד עם מדינות ערביות כמו איחוד האמירויות ובחריין במסגרת "הסכמי אברהם" ב-2020, אשר סימנו התקרבות למדיניות שהדו"ח הציע, אם כי המדינות שהוזכרו בדו"ח (טורקיה וירדן) לא היו במרכז אותם הסכמים, עקב שינויים גיאופוליטים שהעולם עבר עם השנים.
אחת מההמלצות הבולטות בדו"ח הייתה להדיח את סדאם חוסיין מעיראק כדי לפגוע באינטרסים של סוריה ולבלום את כוחה באזור. המלצה זו אומצה באופן חלקי במלחמת עיראק ב-2003, אשר התבצעה בהובלת ארצות הברית. אף שישראל לא הייתה מעורבת באופן ישיר, נפילת סדאם חוסיין התרחשה במסגרת רחבה יותר של מאמצים בינלאומיים שסייעו לישראל להחליש את ציר הטרור במזרח התיכון. עם זאת, עקב הנסיגה האמריקאית מעיראק שהייתה בשנת 2011, המדינה נפלה טרף מחדש לאיום ממזרח לה – איראן השיעית, ואיום פנימי – דעא"ש. על אף שהדו"ח דגל בצעדים לצמצום השפעתה של איראן במזרח התיכון, בפועל, במהלך השנים שלאחר נפילת סדאם חוסיין, איראן דווקא הרחיבה את השפעתה האזורית. באמצעות החיזבאללה בלבנון והמעורבות בסוריה ובעיראק, איראן ביססה את "הסהר השיעי" ואת נוכחותה בגבולות ישראל, מה שהפך אותה לאיום מרכזי. הדו"ח אולי צפה את הצורך בהגבלת השפעת איראן, אך האסטרטגיות שהוצעו לא היו מספקות כדי לבלום את המגמה המתמשכת של התחזקות איראן במזרח התיכון, בייחוד בגלל שהן התמקדו בסוריה. מדיניות החלשת סוריה אומצה על ידי ממשלת אולמרט, כשהלה החליט להשמיד את הכור הסורי, ומלחמת האזרחים שהתחילה בשנת 2011 הפכה את המדינה לזירה מרכזית לנוכחות איראנית ולמעורבות רוסית (שבתורן, החלישו עוד יותר את סוריה והפכו אותה ללא רלוונטית). ישראל תקפה יעדים איראניים בסוריה באופן עקבי כדי למנוע התבססות צבאית, אך נכון לתחילת מלחמת חרבות ברזל, עדיין לא הצליחה לעצור את ההתבססות לחלוטין.
הדו"ח המליץ לישראל לנקוט במדיניות של התערבות מוקדמת נגד איומים, במקום תגובה בלבד. מדיניות זו באה לידי ביטוי במבצעים צבאיים כמו "עופרת יצוקה" (2008-2009), "צוק איתן" (2014) ומבצע "עלות השחר" (2022), שבהם ישראל נקטה בפעולות צבאיות מקדימות כדי לבלום איומים טרוריסטיים מצד חמאס בעזה וארגונים אחרים. התפיסה הזו הייתה ברורה גם ביחס לאיומים מצד איראן, עם תקיפות מוסד ממוקדות על מתקני גרעין ואתרי חימוש הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית.
הדו"ח קרא לשינוי במערכת היחסים בין ישראל לארצות הברית, תוך מעבר להסתמכות עצמית מופחתת על סיוע כלכלי אמריקני. אף שישראל לא הפסיקה את הסיוע הצבאי האמריקני, היא קיבלה החלטות רבות בעצמאות גוברת בתחום הביטחוני והכלכלי. תחת נתניהו, היחסים עם ארה"ב המשיכו להיות קרובים, במיוחד תחת ממשלו של דונלד טראמפ, אך לא תמיד על בסיס תפיסת "הסתמכות עצמית" כפי שהדו"ח דמיין. הסיוע האמריקני נותר מרכיב חשוב בשיתוף הפעולה הביטחוני. הדו"ח דיבר על הניסיון להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל לירושלים – ובסוף זה אכן קרה, תחת ממשל טראמפ.
הדו"ח הציע מדיניות של שינוי מהותי ביחס לפלסטינים, תוך החלת זכות רדיפה חמה באזורים פלסטיניים. הדבר אומץ בממשלת שרון כאשר התחיל מבצע "חומת מגן", שביטל חלקים מהותיים מהסכם אוסלו שמנעו כניסה של כוחות צה"ל לשטחי A ו-B. האוריינט האוס אכן נסגר, וכוחותיו של ג'יבריל רג'וב אכן נוטרלו. המאבק בפלסטינים המשיך להיות נושא מרכזי, עם דגש על ביטחון וצעדי תגמול נגד הטרור. עם זאת, לא התקיימה דה-לגיטימציה משמעותית לערפאת או ליורשיו, כמו שהדו"ח הציע. במקום זאת, ישראל חיפשה דרכים לשמר את הסטטוס קוו והמשיכה לנהל את הסכסוך מול הרשות הפלסטינית תוך שמירה על ההסכמים הקיימים באופן חלקי, ובמקביל ניסתה לתחזק קשרים עם החמאס, ולהפריד פוליטית בין שטחי יהודה ושומרון, לחבל עזה.
הדו"ח דגל בשיתוף פעולה עם מדינות כמו ירדן וטורקיה כדי לבלום את סוריה ואיראן. בפועל, הקשרים עם ירדן נותרו חזקים אך היו מתוחים לפרקים, בעוד היחסים עם טורקיה הידרדרו מאוד, עקב התחזקותו של ארדואן (שעלה לשלטון ב-2003, שנים לאחר כתיבת הדו"ח). שיתוף הפעולה עם מדינות אחרות באזור, במיוחד עם מדינות המפרץ הפרסי, התפתח בצורות שלא נחזו בדו"ח, עם הסכמי אברהם שהיוו פריצת דרך משמעותית.
סיכום
בהסתכלות לאחור מהיום (2023), ניתן לראות שהדו"ח "התחלה חדשה" הצליח לחזות את האתגרים האסטרטגיים שישראל עומדת בפניהם, במיוחד בנוגע לאיום מצד איראן וסוריה (הסהר השיעי). עם זאת, יישום המלצותיו היה חלקי ולפרקים חלקים ממנו נעשו לא רלוונטיים, ככל שהמזרח התיכון המשיך להשתנות. בעוד שממשלות ישראל, במיוחד תחת נתניהו, אימצו חלק מההמלצות, רבות מהן נותרו בגדר חזון שלא התגשם. הכותבים ציפו להתנתקות מוחלטת מהתלות באמריקאים וממדיניות השלום תמורת שטחים, אך בפועל, ישראל, וגם ממשלות נתניהו, המשיכו להסתמך על שיתופי פעולה בינלאומיים ועל התנהלות מהוססת יותר מאשר נוקשה.
קריאה נוספת
- התחלה חדשה – אסטרטגיה חדשה להבטחת הממלכה, המכון למחקרים אסטרטגיים ופוליטיים מתקדמים, יולי 2006
- מדיניות הניאו-שמרנים במזרח התיכון: הערכת נזקים לתוכנית 'התחלה חדשה', אדם שפירו ואחרים. ISBN 0-9764437-3-2
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
