"מרד הגנרלים" הוא כינוי שניתן לאירועי מאי 1948, במהלכם התפטרו ארבעה אלופים וראשי אגפים במטה הכללי במחאה על פיטוריו של ישראל גלילי, ששימש כראש המפקדה הארצית של ההגנה. ההתפטרות, שהתרחשה בעיצומה של מלחמת העצמאות, שיקפה את המתח בין התפיסות השונות על מבנה הצבא, תפקידו והשתייכותו הפוליטית במעבר מיישוב למדינה. דוד בן-גוריון, שעמד בראש הממשלה הזמנית ושימש גם כשר הביטחון, שאף להקים צבא ממלכתי נטול זיקה מפלגתית, בעוד גלילי וחלק מראשי הפלמ"ח ביקשו לשמר את האופי האידאולוגי של הכוחות המזוינים הקיימים.
המשבר התפתח על רקע ביקורתו של בן-גוריון על הפלמ"ח, שאותו תיאר כ"צבא פרטי, מפלגתי וכיתתי". הוא האשים את הארגון במעורבות מפלגתית עמוקה, באי-משמעת ובחוסר התאמה לצורכי המלחמה. פיטוריו של גלילי והדרישה לפירוק מטה הפלמ"ח עוררו התנגדות חריפה בקרב מפקדי האגפים, שהציבו אולטימטום לראש הממשלה, בדרישה להחזירו לתפקידו.
המשבר לא הסתכם במישור הביטחוני בלבד, אלא התרחב למאבק פוליטי בין מפא"י למפ"ם, אשר רבים ממפקדי הפלמ"ח היו חבריה. בן-גוריון ראה במאבק זה סכנה של ממש לאחדות המדינה הצעירה ותיאר את מלחמת מפ"ם לקיום מטה הפלמ"ח כ"סכנה לשלמות המדינה, הסכנה הכי גדולה שהתעוררה מאז הוקמה המדינה" (אפילו יותר מאלטלנה). חרף ניסיונות התיווך והפתרונות הזמניים שהוצעו, המשבר סימן את תחילתו של תהליך הדרגתי שהוביל לפירוק מטה הפלמ"ח ולשינויים מרחיקי לכת במבנה הצבא ובמערכת הביטחון הישראלית.
רקע היסטורי
במאי 1948, מדינת ישראל הצעירה עמדה בפני אתגרים ביטחוניים ופוליטיים עצומים, כאשר מבנה הצבא וכפיפותו למוסדות המדינה הפכו לנושאים שנויים במחלוקת. הפלמ"ח, שהוקם ב-1941 ככוח מגויס במסגרת ארגון ההגנה, נתפס בעיני רבים כבסיס המרכזי של המאמץ הלוחם של היישוב היהודי. עם זאת, במקביל למלחמה על עצם הקיום הפיזי של המדינה, התנהל מאבק פנימי על עיצובו של הצבא הלאומי.
דוד בן-גוריון, שחתר להקים צבא ממלכתי נטול זיקה מפלגתית, ראה בפלמ"ח גוף בעל זהות מפלגתית חזקה, שבין חבריו ומפקדיו היו רבים שהשתייכו למפ"ם. הוא תיאר את הפלמ"ח כ"צבא פרטי של טבנקין", בהתייחסו ליצחק טבנקין, אחד ממנהיגי הקיבוץ המאוחד ומבכירי מפ"ם. בן-גוריון סבר כי מעורבותו הפוליטית של הפלמ"ח פוגעת ביכולת לנהל מלחמה ביעילות ומערערת את סמכות המטה הכללי.
המתח הגיע לשיאו כאשר בן-גוריון ביקר באופן חריף את תפקוד הפלמ"ח בקרבות, בהם הקרב בנבי סמואל במסגרת מבצע יבוסי, שבו נהרגו 46 לוחמים, והכישלון בקרבות לטרון ועמק יזרעאל. ביקורתו כללה גם האשמות בנוגע להחלטות פיקודיות שגויות, כמו הימנעות מלתקוף את הכפר דיר איוב, פעולה שעיכבה אספקת ציוד חיוני לירושלים. ביקורת זו לא נתקבלה בשתיקה מצד מפקדי הפלמ"ח, שהאמינו כי תפקודם בשדה הקרב הוכתב לעיתים מתכתיבים בלתי ריאליים שהגיעו מלשכתו של בן-גוריון.
במקביל למאבק סביב הפלמ"ח, התעוררה פרשת דו"ח אלטלנה של ישראל גלילי, שהוסיפה שמן למדורת המחלוקת הפוליטית והצבאית. יום לפני הגעת אוניית אלטלנה לחופי הארץ, כתב גלילי דו"ח לממשלה שבו טען כי האצ"ל מתכנן הפיכה צבאית נגד השלטון. בדו"ח הוצגו האצ"ל כארגון חתרני המסווה את פעולותיו ומסתיר מידע, אך בפועל התברר כי הדו"ח היה מוטעה ומגמתי. גלילי, שהיה מודע לכל פרטי ההפלגה ואף נמנע מלהורות על עצירתה, השתמש בדו"ח כדי לחזק את עמדת הממשלה כנגד האצ"ל ולהצדיק את הפעולות נגדם. הדו"ח תיאר את פעולת האצ"ל כהפרת שביתת הנשק וקשר נגד הממשלה, אך בדיעבד התברר כי מרבית הנשק והעולים נפרקו בכפר ויתקין והועברו לצה"ל, בניגוד לטענות.
המאבק בין המחתרות השונות שהוביל לקרבות המדממים בחופי כפר ויתקין בתל אביב, הוביל את בן גוריון לבצע שינויים מבניים, בהם ביטול תפקיד ראש המפקדה הארצית והעברת האחריות למטכ"ל. אך השינויים עוררו התנגדות שהוחרפה בעקבות חשש שמינוי מפקדים חדשים, רבים מהם יוצאי הצבא הבריטי, יביא לפגיעה במעמדם של מפקדים בעלי זיקה אידיאולוגית חלוצית, שעמדו עד אז בחזית הפיקוד. המאבק על מבנה הצבא התנהל על רקע פוליטי רחב יותר, כאשר מנהיגי מפ"ם שאפו לשמר את מעמדם של מפקדי הפלמ"ח ולחזק את זיקת הצבא לערכים חלוציים וסוציאליסטיים. בן-גוריון, לעומתם, ראה בחיזוק הממלכתיות תנאי הכרחי לביסוס המדינה החדשה ולהבטחת שלמותה.
אירועי המרד
המשבר החל ב-3 במאי 1948, כאשר דוד בן-גוריון, שהיה אחראי על הביטחון במנהלת העם, החליט לפטר את ישראל גלילי מתפקידו כראש המפקדה הארצית של ההגנה. פיטוריו של גלילי התקבלו בזעם בקרב ראשי המטה הכללי, שראו בו מנהיג מוערך שידע לאזן בין הדרישות הצבאיות והמדיניות של בן-גוריון לבין צורכי הלוחמים בשטח. מיד לאחר הפיטורים, פנו ראשי האגפים במטה הכללי לדיון עם בן-גוריון, בדרישה לבטל את ההחלטה. הם טענו כי אין לצבא פיקוד מוגדר, במיוחד לנוכח היעדרותו של הרמטכ"ל יעקב דורי בשל מחלתו.
הדרישות של מפקדי המטכ"ל זכו להתעלמות מצד בן-גוריון, שהאמין בצורך לשנות את מבנה הפיקוד לטובת צבא ממלכתי. בתגובה, שיגרו חמשת ראשי האגפים מכתב לבן-גוריון, בו קראו להחזיר את גלילי לתפקידו תוך 12 שעות, אחרת יפסיקו לראות בעצמם אחראים לניהול העניינים. בן-גוריון כינה את המכתב "חסר אחריות", אך נאלץ להיכנע ללחצים באופן חלקי והציע לגלילי לשוב לעבודה ללא תפקיד מוגדר וללא סמכויות ברורות. בלחץ עמיתיו ותחושת האחריות האישית שלו, הסכים גלילי לשוב לעבודה, אך המתח בין הצדדים נותר בעינו.
בהפוגה הראשונה לאחר פרשת אלטלנה, הציג יגאל ידין תוכנית לחלוקת הפיקוד בצה"ל לארבע חזיתות: חזית הצפון תחת משה כרמל, חזית התיכון בהובלת דן אבן, חזית המרכז בפיקוד יגאל אלון, וחזית הדרום בפיקוד שמעון אבידן. שלושה מתוך ארבעת המפקדים – כרמל, אלון ואבידן – השתייכו למפ"ם, ושניים מהם, אלון ואבידן, היו אנשי פלמ"ח ותיקים. בן-גוריון דחה את התוכנית והורה על הקמת שלוש חזיתות בלבד: הצפון בפיקוד כרמל, המרכז והאזור הירושלמי בפיקוד מרדכי מקלף, והדרום תחת אלון.
כשמונה ימים לפני תום ההפוגה, התפטרו יגאל ידין, אליהו בן חור, צבי איילון, וישראל גלילי מתפקידיהם. שלושה מהם היו חברי מפ"ם, והאירוע נתפס בעיני בן-גוריון כמרד. בתגובה, הוקמה ועדת חקירה בראשות שר הפנים יצחק גרינבוים, שבחנה את התנהלות המלחמה עד כה. לאחר שלושה ימי דיונים, קבעה הוועדה כי היו ליקויים בניהול הלחימה והמליצה לצמצם את סמכויותיו של בן-גוריון ולהעביר חלקן לגלילי, תוך מינויו לאחראי על הצבא ולממונה על הרמטכ"ל.
בן-גוריון, שראה בכך איום ישיר על סמכותו, הודיע על התפטרותו יומיים לפני חידוש הלחימה. המהלך עורר בהלה בממשלה ובקרב חברי הוועדה, שהחליטו לגנוז את ההצעות. בעקבות כך, גלילי סולק סופית ממערכת הביטחון וחזר לקיבוצו בנען. מקלף, שמונה לפקד על חזית המרכז, סירב לתפקיד, והחזית לא הוקמה. בתום המלחמה פיצה בן-גוריון את מקלף, שמונה לסגן רמטכ"ל ואחר כך לרמטכ"ל.
במהלך ספטמבר 1948, לאחר שגילה כי רוב מפקדי הפלמ"ח הבכירים היו חברי מפ"ם, בן-גוריון החליט לפרק את מטה הפלמ"ח. ב-14 בספטמבר נפגש עם 64 מפקדים, וניסיונותיו לשכנעם לתמוך במהלך לא צלחו. בדיון אמר יוסף טבנקין, מח"ט הראל: "כשצריך לבצע פעולה נגד האצ"ל ולח"י, הולך הפלמ"ח". יגאל אלון הוסיף כי לא יכנע לשלטון מנחם בגין "כל עוד הוא חי".
כשבועיים לאחר מכן, הורה בן-גוריון לרמטכ"ל יעקב דורי להתחיל בפירוק המטה, תוך כדי שמבצע יואב לשחרור הנגב היה בעיצומו. ב-7 באוקטובר הושלם תהליך הפירוק. לאחר תום המלחמה נשארו בשירות פעיל רק חטיבות גולני, גבעתי וחטיבה 7, בעוד חטיבות הפלמ"ח – הראל, יפתח והנגב – הפכו לחטיבות מילואים בלבד, עם שימור מספריהן: 10, 11, ו-12. מפקדים בכירים המזוהים עם מפ"ם, כמו יגאל אלון, משה כרמל ושמעון אבידן, הודרו מתפקידי מפתח בצה"ל.
בכך השלים בן-גוריון את חזונו לממלכתיות ולביטול זיקות מפלגתיות בתוך הצבא, אך המהלך לווה במחיר חברתי ופוליטי כבד, שבא לידי ביטוי בתחושת ניכור ומרמור בקרב אנשי הפלמ"ח ומנהיגי מפ"ם.
המחלוקת סביב הפלמ"ח
הפלמ"ח, שהוקם ב-1941 ככוח לוחם של ההגנה בתמיכת הבריטים, הפך עם השנים לא רק לכוח צבאי מרכזי אלא גם לסמל של חלוציות ואידאולוגיה סוציאליסטית. דוד בן-גוריון ראה באופי זה בעיה יסודית, בטענה שהפלמ"ח הפך לכוח מפלגתי בעל זיקה חזקה לתנועת הקיבוץ המאוחד ומפלגת מפ"ם, במקום להיות חלק מצבא ממלכתי ונייטרלי.
במהלך מלחמת העצמאות הצטברו מתחים בין בן-גוריון לבין הנהגת הפלמ"ח על רקע ביקורתו החריפה על תפקודו בקרבות. הוא הטיל ספק בכשירותם הפיקודית של מפקדים בכירים, שרבים מהם היו מזוהים עם מפ"ם, והאשים את הפלמ"ח בניהול קרבות כושלים, ביניהם הקרב בנבי סמואל, שבו נהרגו עשרות לוחמים. בנוסף, הוא ביקר את ההחלטות המבצעיות של מפקדי הפלמ"ח, בהן הימנעות מתקיפת הכפר דיר איוב, מהלך שפגע ביכולת להוביל אספקה לירושלים.
בן-גוריון לא הסתיר את כוונתו לפרק את מטה הפלמ"ח ולשלב את לוחמיו במבנים צבאיים ממלכתיים יותר, כמו חטיבות גבעתי, אלכסנדרוני ועציוני, שהוקמו במהלך המלחמה. הוא ראה בכך הכרח לשם יצירת צבא מקצועי ומאורגן ללא זיקה מפלגתית. לעומתו, מנהיגי מפ"ם ומפקדי הפלמ"ח טענו כי פירוק המטה משקף ניסיון לפגוע במעמדם של הקיבוצים ושל המפלגה, שתמכה בעקרונות של חלוציות, התיישבות ושיתוף.
תוצאות המרד והשפעתו
השלכות המרד היו רחבות היקף. בזירה הפוליטית, מערכת הבחירות הראשונה ב-1949 סימנה את ניצחונו של בן-גוריון ואת התבססות מפא"י כמפלגה המובילה במדינה הצעירה. מפ"ם, אשר קיוותה לתרגם את הישגי הפלמ"ח בזירה הצבאית לכוח פוליטי, זכתה להישגים מוגבלים בלבד ונשארה מחוץ לקואליציה של בן-גוריון. השפעתו של השמאל הקיבוצי, שהייתה חזקה בטרם הקמת המדינה, נחלשה משמעותית עם השנים.
בתחום הצבאי, בן-גוריון השאיר בשירות פעיל רק את חטיבות גולני, גבעתי וחטיבה 7, בעוד חטיבות הפלמ"ח – הראל, יפתח והנגב – פורקו והפכו לחטיבות מילואים בלבד. מהלך זה סימן את תחילתה של תקופה חדשה בצה"ל, שבה ניתנה עדיפות ליצירת צבא ממלכתי בעל מבנה פיקודי ברור, ללא זיקה מפלגתית.
עם זאת, המאבקים הפנימיים והפיטורים של קצינים בכירים חברי מפ"ם פגעו באמון בין הדרג הצבאי והפוליטי והובילו לוואקום פיקודי בצה"ל. בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות, התקשה הצבא לגבש מטרות לאומיות ברורות. רק באמצע שנות ה-50, עם הקמת יחידה 101 וכניסתם של מפקדים צעירים, החל תהליך שיקום והתמקצעות של צה"ל.
מורשת הפלמ"ח נותרה שנויה במחלוקת. מצד אחד, תרומתו לניצחון במלחמת העצמאות הייתה עצומה. מצד שני, פירוקו הוביל לשינויים עמוקים במבנה הביטחוני והפוליטי של המדינה, ששיקפו את חזונו של בן-גוריון להקים מדינה על בסיס ממלכתיות ושלטון מרכזי.
מפקדי הפלמ"ח וההנהגה החלוצית ראו בפירוק המטה ובפיטורי הקצינים הבכירים פגיעה עמוקה בערכי ההתיישבות והמאבק הציוני. בעיני רבים מאנשי הפלמ"ח, מהלך זה סימל לא רק את סיום תפקידו הצבאי של הארגון אלא גם את תחילת דעיכתה של תפיסת עולם שהתבססה על שותפות, חלוציות וקולקטיביזם. בליבם נותרה תחושת מרמור עמוקה, שהשתקפה גם בשירים ובתרבות התקופה, כגון השיר "לא, לא, לא נשכח", שהביע באופן חצי-סאטירי חצי-איום את תחושת האכזבה כלפי בן-גוריון:
"לא, לא, לא, לא נשכח,
איך פרקו את הפלמ"ח.
נרד לשדה בוקר,
נתפוס את הממזר,
נגמור את החשבון עם שר הביטחון.
אנו, הנוער הקומוניסטי,
שוחרי מפעל הפיס.
סטלין אבינו, רוסיה אמנו,
הלוואי והיינו יתומים."
במבט לאחור, תהליך הפירוק נתפס כנקודת מפנה בהיסטוריה הצבאית והפוליטית של ישראל. בעוד בן-גוריון הצליח לממש את חזונו לממלכתיות ולמרכזיות שלטונית, מבקריו טענו כי צעדים אלו היו כרוכים במחיר כבד של פילוג חברתי ופוליטי. למרות הפירוק, הפלמ"ח נותר חלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי בישראל, וסיפורו משמש עד היום כבסיס לדיון על מנהיגות, ממלכתיות ועיצוב זהותה של המדינה.
תכנית לוויתן
חשיפת תכנית לוויתן בשנות ה-50 הוסיפה רובד נוסף למורשת "מרד הגנרלים" ולהבנת המאבק הפנימי על דמותה של מדינת ישראל וצה"ל. התכנית, שנחשפה בעקבות חקירתו של ישראל בר, שיקפה את כוונותיה של מפלגת מפ"ם לנצל מצבי קיצון, כמו מלחמה אזורית או עולמית, כדי לתפוס את השלטון בישראל ולהקים משטר קומוניסטי פרו-סובייטי. מסמך זה חיזק את חששותיו של דוד בן-גוריון מהשפעתה הפוליטית של מפ"ם על מערכת הביטחון, ואת נחישותו לצמצם את מעורבותה של המפלגה בצה"ל.
תכנית לוויתן, שנוסחה בחלקה על ידי יגאל אלון, כללה הקמת תאים מחתרתיים בצבא ובמערכת הביטחון, אחזקת מחסני נשק סודיים בקיבוצים, וניהול תשתית חשאית לפעולות מרדניות בעת הצורך. המסמכים שנמצאו בחקירת בר העלו כי מטרת התכנית הייתה לסכל כל איום מצד הימין ולבסס שלטון סוציאליסטי הנתמך על ידי ברית-המועצות. חשיפת המסמכים הדגישה את הקשרים העמוקים בין מפ"ם לבין האידיאולוגיה הסובייטית ואת החשש מרדיקליזציה פוליטית בתוך המערכת הצבאית.
בעוד "מרד הגנרלים" ב-1948 התמקד במאבק על מבנה הצבא והשליטה בו, חשיפת תכנית לוויתן חידדה את הדילמות סביב זיקות אידיאולוגיות בצמרת הביטחונית של ישראל. בן-גוריון, שראה במפ"ם איום אסטרטגי, התייחס לתכנית לוויתן כראיה נוספת לצורך בהדחת קצינים המזוהים עם המפלגה ובהבטחת ממלכתיותו של הצבא.
סיכום
פירוק הפלמ"ח ושאר המחתרות על ידי דוד בן-גוריון שיקף גישה ריכוזית וממלכתית מובהקת, שנועדה לבסס את סמכות המדינה החדשה ולמנוע את השפעתם של גופים צבאיים בעלי זיקה מפלגתית. בן-גוריון האמין כי קיומם של כוחות חמושים עצמאיים מערער את סמכות השלטון המרכזי ומהווה איום על יציבות המדינה והלכידות הלאומית. גישה זו, אף שהייתה הכרחית בעיניו ליצירת צבא ממלכתי מקצועי, באה בניגוד לערכי החירות והאיזון המאפיינים את הדמוקרטיה האמריקאית.
בארצות הברית, המיליציות מוזכרות בתיקון השני לחוקה כחיוניות לביטחונה של מדינה חופשית, והמערכת האמריקאית הצליחה לשלב בין הזכות האזרחית לשאת נשק ולהתארגן להגנה עצמית לבין פיקוח מרכזי שמונע מאיומי פירוד או מרידות לפגוע בשלטון החוק. בעוד שבן-גוריון בחר בגישה של ריכוזיות מוחלטת כדי להבטיח יציבות, המודל האמריקאי מציע תפיסה המאפשרת חופש פעולה לאזרחים ולמיליציות מאורגנות היטב, תוך שמירה על גבולות ברורים למניעת איום על הסמכות הפדרלית.
מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני-אדם להחזיק נשק ולשאתו.
התיקון השני לחוקת ארצות הברית
הבחירה של בן-גוריון, אף שהייתה תוצאה של נסיבות ייחודיות להקמת מדינת ישראל, עוררה מחלוקות בנוגע לאופן שבו נשמר האיזון בין סמכות המדינה לערכי חירות הפרט. בניגוד לארצות הברית, שבה חירות הפרט משולבת במנגנונים חוקתיים ברורים, גישתו של בן-גוריון דחקה לשוליים כל התארגנות שאינה כפופה במלואה לממסד, מתוך ראיית המדינה כמקור הסמכות העליון. החלטה זו הובילה לתמורות מרחיקות לכת בעיצוב מערכת הביטחון והפוליטיקה הישראלית, אך גם עוררה ביקורת על אובדן הערכים הפלורליסטיים שהיו חלק בלתי נפרד מההתיישבות והמאבק הציוני.
לקריאה נוספת
- מ' פעיל, ע' רונן, קרע בתש"ח, רמת אפעל: מרכז ישראל גלילי, 1991.
- מ' בר-זוהר, בן-גוריון – האיש מאחורי האגדה, ירושלים: מפעלי דפוס כתר, 1986.
- נ' בן-יהודה, כשפרצה המדינה, ירושלים: מפעלי דפוס כתר, 1991.
- מ' פרלמן, דוד בן-גוריון, תל אביב: זמורה, ביתן מוציאים לאור, 1987.
- בר-זוהר, מיכאל. בן-גוריון: ביוגרפיה. ויידנפלד וניקולסון, 1978.
קיםכה, ג'ון. שבעה עמודים שנפלו: המזרח התיכון, 1915–1950. לונדון: סקר וורבורג, 1950. - פרי, יורם. בין קרבות לקלפיות: הצבא הישראלי בפוליטיקה. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1983.
- ד"ר אורי מילשטיין, "מרד הגנרלים, ההתפטרות והבהלה בצמרת: כך פירק בן גוריון את הפלמ"ח", מעריב אונליין, 1 בספטמבר 2018.
- אהוד פרלסמן, "אבא סטלין אימא רוסיה ומרב מיכאלי", News1, 23 באוקטובר 2017.
- מאיה פולק, "רעות שכזאת, לעולם: הבנים של שומרי החומות מתש"ח", מקור ראשון, 18 במאי 2021.
- "תכנית לויתן", עלילונה, גל לירן.
- "אלטלנה", עלילונה, גל לירן.
