ניסיונות ההתיישבות היהודית בחורן

ההתיישבות היהודית בחורן הייתה אחד הניסיונות המרתקים בתקופה הציונית המוקדמת להרחיב את גבולות היישוב היהודי מעבר לאזורי ארץ ישראל המנדטורית. אזור החורן, השוכן במזרח הגולן, הפך לאחד מהיעדים להתיישבות בשל פוטנציאל הקרקע הרחב והאדמות הפוריות שהיו בו. במהלך השנים 1890–1930, פעלו קבוצות יהודיות שונות, בתמיכת הברון רוטשילד, תנועת "החלוץ" וארגונים ציוניים נוספים, בניסיון להקים יישובים בחורן. עם זאת, הפרויקט נתקל באתגרים רבים, כולל התנגדות מצד השלטונות העות'מאניים והצרפתיים, קשיים לוגיסטיים, והתנגדות מצד אוכלוסיות מקומיות.

רקע היסטורי

בשנת 1894 החל הברון אדמונד דה רוטשילד לתכנן יישוב יהודי באזור החורן. הוא שלח את פקידיו למפות את האזור ולבדוק את פוטנציאל הקרקע. צוותי הפקידות הכינו תוכנית התיישבות שכללה הקמת מושבות, חוות ומשתלות. ראשונה הוקמה המושבה "תפארת בנימין" ליד הכפר הערבי סאחם אל ג'ולאן, ואחריה הוקמו בית פקידות, חווה ומשתלה בגלון, וכן היאחזויות נוספות כמו "נחלת משה" ו"אחווה".

ב-4 באוקטובר 1895, חמש משפחות יהודיות נפגשו באיסטנבול ומשם נסעו דרך ביירות ודמשק אל האדמות שיועדו עבורן. האזור נקרא "טושאנבאבשון", שלימים הפך לחלק ממחוז דרעא בסוריה. המתיישבים החלו בבניית בתי מגורים מאבן ובהקמת תשתיות חקלאיות. לפי הנחיית פקידי הברון, נטעו עצי תות לצורך גידול זחלי משי. בשנה הראשונה התיישבו במקום תשעה אנשים, ביניהם שתי נשים, ששוכנו בביתו של יצחק לוי.

בחורף של 1895–1896 החלו המתיישבים לייצב את חייהם במושבה החדשה. הם בנו מבנים לבעלי חיים, התקינו תנור אפייה בביתו של יצחק לוי ושיתפו פעולה במשימות היומיומיות. במאי 1896 הצטרפו למושבה שמונה משפחות נוספות מרומניה ושלושה ראשי משפחות מבולגריה. עם זאת, נתקלו המתיישבים בקשיים כמו רכישת שוורים גנובים, שהשלטונות העות'מאניים החזירו לבעליהם הדרוזים. רק לאחר מכן נרכשו שוורים חדשים בדמשק.

המושבה התאפיינה בשיתוף פעולה קהילתי, והמתיישבים פעלו יחדיו לפיתוח הקרקע ועבודות חקלאיות. בשלהי 1896 הגיע שוחט מצפת, מה שאפשר לראשונה לאכול בשר בהתאם למסורת היהודית. בתחילת עונת הגשמים בנובמבר של אותה שנה נזרעו שטחי חיטה ראשונים.

ביולי 1896, כשלוש שנים לאחר תחילת עיבוד הקרקע, החליטו השלטונות העות'מאניים לגרש את המתיישבים היהודים מהחורן. בעקבות לחץ מצד פקידי הברון רוטשילד, בוטלה הגזירה, אך נאסר על יישובם של מתיישבים נוספים.

בראשית 1897, התרחש עימות בין שישה תושבים ערבים מקומיים לבין מתיישבים יהודים, לאחר שהערבים החלו לחרוש את אדמות היישוב. המתיישבים גברו עליהם, ובפסח של אותה שנה הצטרפו 12 מתיישבים נוספים, בעיקר נשות וילדי החלוצים הראשונים.

בין השנים 1897–1901 הוקמו תשעה יישובים יהודיים באזור החורן, בהם: זיכרון מנחם, נחלת משה, תפארת בנימין, אחוות ישראל ובית איכר. בשיאה מנתה ההתיישבות כ-72 משפחות. היישובים התבססו על גידול חקלאי וייצור עצמי, אך הם סבלו מגניבות, התנכלויות והתקפות מצד ערביי האזור.

באופן הדרגתי, התדלדלה אוכלוסיית היישובים, ובשנת 1901, נאלצה רוב אוכלוסיית היישובים לעזוב את החורן בשל קשיים ביטחוניים, כלכליים ופוליטיים.

הניסיונות המחודשים להתיישב בחורן

לאחר כישלון ההתיישבות הראשונית בשלהי המאה ה-19, הועלו יוזמות חדשות לחדש את מפעל ההתיישבות היהודית בחורן, בעיקר בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אזור החורן, שנותר בעל חשיבות אסטרטגית וחקלאית, המשיך למשוך את תשומת לבם של מנהיגים ציוניים. בראשית המאה ה-20 החלה תנועת "החלוץ", יחד עם ארגונים יהודיים נוספים, לקדם תוכניות התיישבות מחודשות באזור.

בתחילת המאה ה-20, הברון רוטשילד שב לגלות עניין באזור, ותחת ארגון "פיק"א" (חברת יק"א) רכש קרקעות נוספות. מטרת הרכישות הייתה להקים חוות חקלאיות שיוכלו לתמוך בהתיישבות רחבת היקף. עם זאת, השלטון העות'מאני ולאחר מכן הצרפתי, שהחזיק במנדט על האזור, הקשו על הוצאת הפרויקט לפועל.

יוסף טרומפלדור, אחד מסמלי הציונות המעשית, ראה בהתיישבות בחורן שליחות אסטרטגית וחזון לאומי. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בזמן פעילותו להקמת הגדוד העברי יחד עם זאב ז'בוטינסקי, העלה טרומפלדור את רעיון ההתיישבות בחורן כמרכיב מרכזי במפעל הציוני. החורן, אזור עשיר בקרקעות פוריות ובבעלות חלקית יהודית, שימש כיעד להתיישבות שאפתנית שתשמש מודל לחברה יהודית חדשה.

בעקבות המהפכה ברוסיה בשנת 1917, שב טרומפלדור לרוסיה ופעל להקמת תנועת "החלוץ", ארגון שאיחד צעירים יהודים במטרה להכינם לעלייה לארץ ישראל. בוועידת "החלוץ" בפטרוגרד בינואר 1919, הדגיש טרומפלדור את חזונו להקמת התיישבות יהודית בחורן, הכוללת "פלוגות צבא עבודה" לביסוס ההתיישבות ולהגנה עליה. הוא ראה בחורן מקום שבו ניתן להקים יישובים חקלאיים קהילתיים גדולים, שיכשירו את השטח וייצרו עובדות בשטח שיעמידו את העולם בפני חזון ההתיישבות הציונית.

במסגרת חזונו להתיישבות בחורן, הדגיש טרומפלדור את חשיבות גיוסם של יהודים מהקווקז למפעל הציוני. הוא האמין כי יהודים אלו, שגדלו באזורים כפריים ועשו עבודות פיזיות קשות, ניחנים בכישורים שיאפשרו להם להצליח במשימות ההתיישבות וההגנה על האדמות. בוועידת "החלוץ" שנערכה בפטרוגרד, הציע טרומפלדור כי פלוגות עבודה ראשונות תעבורנה דרך הרי הקווקז בדרכן לחורן, מתוך מטרה להקים יישובים חלוציים שבהם יוכלו ליישם את כישוריהם החקלאיים והצבאיים.

טרומפלדור ראה ביהודים מהקווקז דוגמה ליהודים חזקים ומגובשים, שמסוגלים להתמודד עם האתגרים הקשים של בניית יישובים חדשים והגנה עליהם. הוא תיאר אותם כקבוצה שיכולה לשמש השראה לעולים אחרים, ולעמוד בחזית המאבק על עיצוב גבולות ארץ ישראל. לדבריו, "בחורים רבים ינהרו אלינו… שידעו לעבוד ולהגן, להחזיק גם את החרב וגם את המחרשה".

אחד ממאזיניו של טרומפלדור בוועידת "החלוץ" היה יהודה קופלביץ' (לימים אלמוג), שהושפע עמוקות מהחזון שהציג טרומפלדור. כשטרומפלדור עזב את רוסיה בדרכו לארץ ישראל, הוא המשיך לשמור על קשר עם אלמוג וכתב לו בנוגע לפעילות החלוצים וההתארגנות לקראת יישוב החורן.
בינואר 1920, נפגשו השניים בדגניה, שם שב טרומפלדור להדגיש את חשיבות "כיבוש החורן" כהגשמת חזון ציוני מרכזי.

לאחר מותו של טרומפלדור, ראו אנשי גדוד העבודה את מימוש חזונו כמשימה לאומית. בראשית שנת 1922, יצאה משלחת מטעם הגדוד לחורן, בראשות אלמוג, חיים שטורמן וצבי נדב. המשלחת פעלה לבחון את תנאי השטח ואת אפשרויות היישוב.
במסגרת ביקורם בדמשק, פגשו חברי המשלחת את מנהל אדמות החורן מטעם יק"א, אמציה אייזנברג, ואת זלמן כהן, מפקח הקרקעות. הם בחנו אפשרות לעבד כ-5,000 דונם קרקע פנויים לעיבוד. אלמוג הציע כי הגדוד יקבל על עצמו את המשימה, אך הדגיש את הצורך במימון ראשוני לרכישת טרקטורים והבטחת בטיחות העובדים.

במסגרת תוכניות ההתיישבות, תוכנן לרכז 500 חלוצים שיגיעו לאזור באמצעות רכבת דמשק–חיפה ויקימו מושבות מאורגנות. התוכנית כללה בניית בתים, חוות חקלאיות ומערך תמיכה לוגיסטי. עם זאת, קשיים מדיניים ואילוצים כלכליים מנעו את מימושה המלא.

לאחר חזרת המשלחת, נדונה הצעתם בוועדת הגדוד. למרות חשיבות היוזמה, הוחלט כי אין באפשרות הגדוד להקצות פלוגה לחורן בשל קשיים לוגיסטיים ופוליטיים. עם זאת, אלמוג המשיך לקדם את הרעיון והתמיד בהעלאת שאלת ההתיישבות בחורן בישיבות נוספות של הנהגת הגדוד.

אחת הבעיות המרכזיות בניסיונות ההתיישבות הייתה ההתנגדות מצד השלטון הצרפתי, שראה בהתיישבות היהודית איום על היציבות הפוליטית באזור. בשנת 1929, הוציא הנציב העליון הצרפתי הוראה שמנעה את רישום הקרקעות על שם יהודים. בנוסף, גורמים מקומיים, לרבות עיתונות ערבית, הפיצו שמועות שהתיישבות יהודית באזור היא מזימה להקמת ישות ציונית בחורן, מה שעורר התנגדות ציבורית נרחבת.

בשנות ה-30, העלה אלמוג את רעיון "חומה ומגדל" כמודל להתיישבות בחורן. הוא טען שוב כי יש לגייס 500 חלוצים המצוידים בכלי עבודה והגנה, שיגיעו באמצעות רכבת ויחלו מיד בבניית יישוב. הוא הציע לפתח גידולי תעשייה ולהקים מפעלים שיעבדו את תוצרת האזור. לדבריו, גבולות הארץ צריכים להיקבע על ידי עובדי האדמה ולא על ידי מנהיגים בלונדון או בפריז.

כישלונות ותובנות

ההתיישבות המחודשת בחורן נתקלה בקשיים מהותיים מצד השלטונות המקומיים. בשלהי שנות ה-20 ובמהלך שנות ה-30, השלטון הצרפתי שראה עצמו אחראי לשמירת היציבות באזור, נקט צעדים דרסטיים למניעת רכישת קרקעות והקמת יישובים יהודיים. הנציב העליון הצרפתי הוציא הוראות מפורשות שלא לאשר רישום קרקעות על שמם של יהודים. מגבלות אלו צמצמו את האפשרות להרחיב את ההתיישבות באופן משמעותי.

האוכלוסייה המקומית התנגדה להתיישבות היהודית מתוך חשש לשינוי המאזן הדמוגרפי והכלכלי באזור. התנגדות זו לוותה לעיתים במעשי גניבה ואלימות, שפגעו בתשתיות החקלאיות של המתיישבים. כך למשל, תועדו מקרים שבהם גידולי חיטה נגנבו, ולעיתים אף הותקפו בני משפחות המתיישבים.

למרות התמיכה הכספית והארגונית מצד הברון רוטשילד ותנועת "החלוץ", העדר תשתיות ראויות באזור הקשה מאוד על ניהול יישובים ברי קיימא. גישה מוגבלת למשאבים חיוניים כמו מים, תחבורה ושירותים בסיסיים הפכו את ההתיישבות למאתגרת במיוחד. כמו כן, המרחק הגדול בין יישובי החורן ליישובים בארץ ישראל גרם למתיישבים תחושת בידוד ותלות בעזרה חיצונית.

המאמצים להקמת התיישבות מאורגנת סבלו לעיתים מחוסר תיאום בין הגורמים המעורבים. תנועת "החלוץ", חברת "פיק"א" ומוסדות היישוב בארץ ישראל לא תמיד פעלו באופן מתואם, והדבר השפיע על היכולת להתמודד עם התנגדות השלטונות המקומיים. הניסיונות להבטיח את תמיכת השלטון הצרפתי באזור לא נשאו פרי, ובמקרים מסוימים אף הובילו לעימותים נוספים.

אף על פי שהחורן נתפס כאזור בעל פוטנציאל חקלאי רב, הוא לא זכה לתשומת הלב האסטרטגית הנדרשת מצד מוסדות היישוב. בעוד שבאזורים אחרים בארץ ישראל הושקעו משאבים רבים לפיתוח, בחורן נרשמו ניסיונות מוגבלים יחסית, שלא הביאו לתוצאות משמעותיות.

ניסיונות ההתיישבות בקוניטרה

קוניטרה, השוכנת בגולן, הפכה למוקד עניין בזכות מיקומה האסטרטגי כצומת מסחר וכמרכז אדמיניסטרטיבי וצבאי חשוב לאורך ההיסטוריה. במהלך המאה ה-19 ועד המאה ה-20, העיר שימשה כמרכז תיירותי, מסחרי ותרבותי, ולצד זאת הוקמה בה קהילה צ'רקסית גדולה בעידוד השלטון העות'מאני.

בתחילת המאה ה-20, החלה קוניטרה להתבלט גם כחלק מחזון ההתיישבות הציונית בגולן. ב"אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל (1902), תוארה קוניטרה כמרכז מסחרי ותעשייתי, המחוברת למסילת ברזל המחברת את עבר הירדן המזרחי עם קו חוף הכנרת. חזון זה סימן את קוניטרה כעיר מפתח בתוכניות ההתיישבות הציונית.

לאחר כיבוש קוניטרה בידי צה"ל במהלך היום האחרון של מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, התפנו רוב תושבי העיר. בשבועות שלאחר המלחמה הוקם בעיר גרעין התיישבות יהודי בשם "קיבוץ גולן", אשר שינה את שמו מאוחר יותר ל"מרום גולן". המתיישבים ניצלו את המבנים הנטושים, אך המיקום התגלה כבעייתי, ובשנת 1972 עבר הקיבוץ למיקומו הנוכחי, מערבית לעיר.

במלחמת יום כיפור נכבשה קוניטרה לזמן קצר על ידי כוחות סוריים. לאחר חזרתה לשליטת צה"ל, הוחרבה העיר במהלך הקרבות, מה שהקשה על התיישבות יהודית עתידית בה. עם זאת, גרעין "קשת" ניסה לקבוע עובדות בשטח ולהתיישב בעיר בשנת 1974, במטרה למנוע את החזרתה לסורים במסגרת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. ניסיון זה לא צלח, והעיר הועברה חזרה לסורים כשהיא נטושה וחרבה.

למרות ניסיונות ההתיישבות בקוניטרה, חזון הקמת יישוב יהודי בעיר לא יצא לפועל באופן בר-קיימא. הניסיונות המועטים, בעיקר לאחר מלחמות ששת הימים ויום כיפור, נתקלו בקשיים צבאיים, פוליטיים ותשתיתיים. כיום, קוניטרה נשארת הרוסה, ומשמשת כאתר המעיד על המורכבות של הסכסוך הישראלי-סורי והקשר ההיסטורי לגולן.

סיכום

ניסיונות ההתיישבות היהודית בחורן ובקוניטרה מהווים פרק מרתק בתולדות הציונות, המבטאים את השאיפה לקבוע עובדות בשטח ולהרחיב את גבולות היישוב היהודי לאזורים שמעבר לנהר הירדן. בחורן, כבר בסוף המאה ה-19, נעשו ניסיונות ראשונים להקים יישובים חקלאיים בתמיכת הברון רוטשילד, כגון "תפארת בנימין" ו"נחלת משה". ניסיונות אלו נתקלו בקשיים רבים, בהם התנגדות השלטון העות'מאני, עימותים עם האוכלוסייה המקומית ותנאים לוגיסטיים קשים.

בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 חודשו המאמצים להתיישב בחורן בהובלת תנועת "החלוץ" ואישים כמו יהודה קופלביץ' (אלמוג). התוכניות כללו הקמת יישובים חקלאיים גדולים ושילוב עבודה עברית והגנה, אך גם ניסיונות אלו נבלמו בשל התנגדות השלטון הצרפתי, בעיות פוליטיות ומחסור במשאבים.

בקוניטרה, שהייתה עיר מפתח בחורן, נעשו ניסיונות להתיישבות מחודשת לאחר כיבוש האזור במלחמת ששת הימים. גרעין "קיבוץ גולן" התיישב בעיר לזמן קצר אך עזב אותה בהמשך, בעיקר בשל קשיים לוגיסטיים ומיקומה הבעייתי. גם לאחר מלחמת יום כיפור, עם החזרת העיר לסוריה במסגרת הסכם הפרדת הכוחות, נותרה קוניטרה נטושה וחרבה, מה שהקשה על כל אפשרות לחדש את ההתיישבות היהודית באזור.

על אף הכישלונות, ניסיונות ההתיישבות בחורן ובקוניטרה שיקפו את החזון הציוני ואת הנחישות ליצור עובדות בשטח. הם הדגישו את הרצון לקבוע את גבולות ארץ ישראל העתידיים על בסיס עבודה עברית, הגנה על הקרקע וחזון לאומי רחב. יוזמות אלו נותרו כסמל להתמדה ולמאבק הציוני למימוש חזונו של עם ישראל בארץ אבותיו.

לקריאה נוספת

• צבי אילן, 'החלוץ' בסוריה וההתיישבות בחורן 1928–1936.
• עיתון ⁨⁨דבר⁩, 24 פברואר 1983⁩.

חומרי המקור

חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.