קבורת זאב ז'בוטינסקי בישראל

קבורת זאב ז'בוטינסקי בישראל (ידועה גם כמבצע זאב ז'בוטינסקי חוזר למולדת), שבוצעה בשנת 1964, הייתה אירוע ממלכתי יוצא דופן שהתרחש לאחר עיכוב ממושך ומחלוקת פוליטית חריפה. ז'בוטינסקי נפטר בניו יורק בשנת 1940, ובצוואה שכתב עוד ב־1935 ביקש כי אם תוקם מדינה יהודית ריבונית, יועברו עצמותיו לקבורה בה – אך זאת רק בהחלטת ממשלתה. למרות הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, הממשלות בראשות דוד בן-גוריון ומשה שרת התנגדו נחרצות לבקשה זו. בן-גוריון דחה גם את פניית נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ובחסות קו מדיניות "בלי חרות ומק"י" מנע את ההכרה הציבורית בז'בוטינסקי ובתנועתו. רק לאחר שפרש בן-גוריון מהחיים הפוליטיים בשנת 1963, שינתה הממשלה את עמדתה, וב־15 במרץ 1964 החליטה ממשלת לוי אשכול על העלאת עצמותיהם של ז'בוטינסקי ואשתו יוענה לישראל.

המהלך כולו נוהל על ידי משפחת ז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית ונשא את השם "זאב ז'בוטינסקי חוזר למולדת". מסע ההלוויה החל בנמל התעופה בלוד, עבר ברמת גן ובתל אביב, והסתיים בטקס קבורה ממלכתי בהר הרצל, שבו השתתפו ראשי המדינה, הרבנים הראשיים והמוני אזרחים. הקבורה בהר הרצל סימנה לראשונה הכרה ממסדית בדמותו של ז'בוטינסקי כמנהיג ציוני. בקרב אוהדיו נתפס האירוע כציון דרך בתהליך הלגיטימציה הציבורית של מורשתו ושל תנועת חרות, ובמבט לאחור תואר כיום שבו "נולדה חרות מחדש".

רקע היסטורי

בשנת 1935, בעודו בגלות מדינית באירופה, ניסח זאב ז'בוטינסקי את צוואתו ובה קבע תנאים ברורים וחריגים ביחס לקבורתו לאחר מותו. הוא לא הסתפק בבקשה להיקבר בארץ ישראל, אלא התנה זאת בשני תנאים מהותיים: קיומה של מדינה יהודית ריבונית, והחלטה מפורשת של ממשלתה היהודית על ביצוע הקבורה. לא מדובר בתנאים טכניים אלא בהצהרה רעיונית עמוקה, שהעידה על עוצמת אמונתו בחזון הציוני המדיני – חזון שרק התגשמותו המלאה תוכל להצדיק, בעיניו, את קבורתו באדמת הארץ.

הצוואה נוסחה בתקופה שבה מדינה יהודית בארץ ישראל עוד נראתה כיעד רחוק. אף על פי כן, ז'בוטינסקי לא הסתפק בדרישה כללית לעלייה לקבר ישראל, אלא דרש שמהלך זה יתבצע רק כאשר תתקיים מציאות פוליטית חדשה שבה לעם היהודי יש שלטון ריבוני על אדמתו, ורק אם ממשלה יהודית תחליט על כך באופן רשמי. בכך הבהיר שאינו מוכן להפוך את מותו לסמל או למופע רגשני של כיסופים לאומיים – אלא להפך: אך ורק כאשר תקום ממשלה יהודית בפועל, ניתן יהיה להעביר את עצמותיו לישראל.

משמעות תנאים אלו הייתה מרחיקת לכת. ז'בוטינסקי, שידע כי ייתכן שלא יזכה לראות את הקמתה של המדינה בחייו, בחר להשאיר לצוואתו תוקף פוליטי וחזוני – תביעה מוסרית כלפי היישוב היהודי ועתידו. גם לאחר מותו ביקש לשמר את עקרונותיו – ריבונות, אחריות ממשלתית, והגשמה לאומית שלמה. בכך, לא רק שלא נתן לגיטימציה למציאות של שלטון זר או ליישוב נטול ריבונות, אלא הפך את עצם קבורתו בארץ למעין "חותם" של הכרה – הכרה במדינה כמדינה, ובממשלה כגוף מייצג לגיטימי של העם היהודי. הצוואה לא רק חידדה את חזונו, אלא גם יצרה תנאי שנועד להבטיח כי מורשתו לא תיהפך לכלי בידי מי שלא חלקו את דרכו או לא היו מוכנים לקבל את יעדיה הגלויים של הציונות.

זמן קצר לאחר מותו של ז'בוטינסקי בשנת 1940 בניו יורק, גברו הקריאות מקרב תומכיו ואנשי תנועתו להביאו לקבורה בישראל. אולם אותם תנאים שהציב בצוואתו הפכו את המשימה לבלתי-אפשרית כל עוד לא התקיימו. כך נותר ז'בוטינסקי קבור בלונג איילנד במשך למעלה משני עשורים, כאשר לא רק מדיניות ממשלת ישראל אלא גם עקרונותיו שלו עיכבו את הבאתו למולדת.

התנגדות דוד בן גוריון להעלאת העצמות

לאחר פטירתו של זאב ז'בוטינסקי בשנת 1940 והבאתו לקבורה זמנית בלונג איילנד, קיוו מקורביו ותומכיו כי מדינת ישראל, לכשתקום, תנהג בהתאם לצוואתו ותורה על קבורתו מחדש בארץ ישראל. ואכן, לאחר קום המדינה, הועלו דרישות רבות להבאת עצמותיו. אלא שראש הממשלה דוד בן-גוריון עמד בסירובו במשך שנים ארוכות, ונקט קו נוקשה ועקבי שהתנגד למהלך, גם נוכח בקשות רשמיות שהגיעו ממוסדות המדינה ומהציבור.

בן-גוריון נימק את עמדתו בטענה עקרונית שלפיה יש להתרכז בהבאת יהודים חיים ולא בעצמות מתים, ואף אמר ש"הארץ זקוקה ליהודים חיים, ולא לעצמות מתים… אין להפוך את הארץ לבית קברות". עמדתו הציבה קו הבחנה ברור, אך בפועל לא נשמרה בעקביות. לאורך שנות ה־50 הובאו לישראל עצמותיהם של מנהיגים ציוניים רבים, ובהם נחום סוקולוב, דוד וולפסון ומכס נורדאו ¹. כאשר הועלה הנושא בשאילתה של חבר הכנסת מרדכי נורוק בדצמבר 1951, טען בן-גוריון כי אותם מקרים נעשו טרם קום המדינה או מסיבות יוצאות דופן. כך נבנתה בפועל מדיניות בררנית שנמנעה במכוון מהענקת לגיטימציה לז'בוטינסקי ולתנועתו, חרף מעמדו ההיסטורי.

גם כשפנו אליו אישי ציבור בכירים ממפלגתו – משה שרת, ישראל רוקח ואף נשיא המדינה יצחק בן-צבי – סירב לשקול מחדש את עמדתו. שרת, שכיהן כשר החוץ, הביע תמיכה פומבית במהלך ואף ביקש לזמן את הממשלה לדון בו (אך עם זאת, לא קידם את המהלך כשהוא היה ראש הממשלה בעצמו). ישראל רוקח העלה את הנושא לסדר היום ביוני 1954, אך הדיון התמסמס ונקבע להמשך השנה, אז הוקמה ועדה אך לא התקבלה כל החלטה אופרטיבית. בן גוריון טען כי רק לשני אישים שנקברו מחוץ לארץ יש להעניק את הכבוד של קבורה ממלכתית – הרצל והברון רוטשילד – והוסיף כי "הנהפוך ארצנו לארץ הקברים?" ².

בין המבקשים נכלל גם יוסף שכטמן, עוזרו הקרוב של ז'בוטינסקי, אשר פנה לראש הממשלה בבקשה ישירה. בתשובתו משנת 1956 חזר בן-גוריון על עמדתו העקרונית, תוך שהוא מדגיש כי הוא "מכבד את ז'בוטינסקי" אך רואה בהבאתו מהלך לא ראוי. מנוסח התשובות ומן ההתנהלות כולה עלה בבירור כי מאחורי עקרונות "שוויוניים" לכאורה, עמדה התנגדות פוליטית עמוקה למורשת ז'בוטינסקי, אשר מנעה ממנו את ההכרה הממלכתית שניתנה לאחרים. כך נוצר מצב שבו דווקא יריבו האידאולוגי המרכזי של ראש הממשלה, אשר תרומתו לציונות הייתה מהותית ומוקדמת, נותר מחוץ להיכל ההכרה הלאומית במשך יותר מעשרים שנה.

שינוי המדיניות

לאחר פרישתו של דוד בן-גוריון מן החיים הפוליטיים בשנת 1963, חל שינוי דרמטי במדיניות הרשמית של מדינת ישראל בנוגע לקבורתו של זאב ז'בוטינסקי. לוי אשכול, שירש את בן-גוריון בראשות הממשלה, שם קץ למדיניות המוצהרת ששללה כל שיתוף פעולה עם תנועת חרות ומפלגת מק"י. בכך התאפשר לפתוח מחדש את הנושא שהודר עד אז משולחנה של הממשלה – העלאת עצמותיהם של זאב ז'בוטינסקי ורעייתו יוענה לקבורה ממלכתית במדינת ישראל.

ב־15 במרץ 1964 קיבלה ממשלת ישראל בראשות אשכול החלטה רשמית המתירה את קיום צוואתו של ז'בוטינסקי. המבצע כולו נוהל בשיתוף פעולה בין בני משפחתו של ז'בוטינסקי ובין אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אשר פעלו יחד לתכנון ולהוצאה לפועל של התהליך. שם המבצע, שנבחר בקפידה ונשא מטען סמלי עמוק, היה: "זאב ז'בוטינסקי חוזר למולדת". לא מדובר היה רק באירוע טכני של העברת עצמות ממדינה למדינה, אלא במיזם תודעתי לאומי שנועד להשיב את אחד ממנהיגי הציונות המרכזיים – אשר נדחק לשוליים הפוליטיים בימי חייו – אל מרכז ההכרה הלאומית במדינת ישראל.

מאמר המחאה של בן גוריון

בתאריך 10 באפריל 1964 פרסם דוד בן-גוריון מאמר נוקב בעיתון "דבר" בו יצא נגד מה שתפס כמיתוס שקרי סביב זאב ז'בוטינסקי, ותקף את עצם הניסיון להעניק לו מעמד ממלכתי עם העלאת עצמותיו לישראל ³. הוא טען כי ז'בוטינסקי לא הבין את הציונות החלוצית, לא האמין בהגשמה עצמית ובכוח עבודה עברית, ולא יצר קשר נפשי עם הארץ. לשם הדגמה, הביא בן-גוריון את עמדתו של ז'בוטינסקי כלפי חיילים משוחררים מן הגדודים, אשר ביקשו להישאר בארץ — עמדות אותן תיאר כלגלוג קר, המתנכר לשאיפת ההתערות בארץ. כן תקף את כתיבתו של ז'בוטינסקי על תל חי, וטען כי לא הבין את משמעות המאבק, ואף התנגד להגנה על הנקודה המבודדת ⁴.

אולם בחינה מדוקדקת של הטקסטים שבן-גוריון הסתמך עליהם מגלה כשלים מהותיים בפרשנותו. במאמרו "לשחרור גדודינו" (29.8.1919) ⁵ מתנגד ז'בוטינסקי לשחרור מוקדם של מתנדבים אמריקאים, אך לא בשל התנכרות לארץ — אלא מתוך דאגה ישירה לקיום הגדוד ולמורל מתנדבי הארץ, שנותרו לשאת בנטל בגדוד "הראשון ליהודה". הוא מדגיש שאין לפגוע באחידות המחויבות בצבא, ומזהיר מפני השפעות פסיכולוגיות של שחרור חלקי. לא היה מדובר בדחייה של המתנדבים, אלא בדרישה למילוי מלא של שליחותם הצבאית.

גם במאמריו על הגליל העליון, "מתולה ודשנל" (22.1.1920) ⁶ ו"הגליל העליון" (20.2.1920) ⁷, גילה ז'בוטינסקי עמדות מורכבות. הוא התנגד בתוקף לחלוקת הגליל בין אזורים בריטיים וצרפתיים, טען שעל כל ארץ ישראל לחסות תחת שלטון בריטי, והביע ביקורת כלפי תפיסות נאיביות על שוויון עמים או על יכולת המקומיים לנהל שלטון עצמאי בשלב זה. מאמרו מ-20 בפברואר אמנם מסתייג מהמאמץ הצבאי להגן פיזית על יישובים מבודדים בגליל, אך לא משום אי אמונה בציונות המעשית – אלא מתוך תפיסה צבאית מפוכחת, לפיה כוח ההגנה הקיים אינו מסוגל לעמוד בפני התקפות.

יתרה מכך, בן-גוריון עצמו נמנה עם התומכים במדיניות התעת'מנות בתקופת מלחמת העולם הראשונה והיה עיוור לחלוטין לקריסה המתקרבת של האימפריה העות'מאנית ⁸, כאשר ז'בוטינסקי כבר ניסה להקים לגיון עברי תחת פיקוד בריטי יחד עם יוסף טרומפלדור ⁹. בעוד תנועת הפועלים האמינה בתחילה בחשיבות הגרילה, רק בדיעבד היא אימצה את רעיון הצבא הסדיר. בהיפוך היסטורי מרתק, הארגון שז'בוטינסקי הקים במהלך פרעות תר"פ — ההגנה — עבר לשליטת תנועת הפועלים לאחר שהוא נכנס למאסר ¹⁰, והוא עצמו הקים את האצ"ל, שפעל בלוחמת גרילה.

כך, ביקורתו של בן-גוריון לקתה בהצגת חצאי אמיתות ובהשמטת הקשרים מהותיים. מאמריו של ז'בוטינסקי מצביעים על שיקול מדיני-רציונלי ולא על התנכרות, על ריאליזם מדיני ולא על רפיון מוסרי. דווקא בן-גוריון, שדבק באימפריה המתפוררת בזמן המלחמה, תקף מאוחר יותר את ז'בוטינסקי כלא מציאותי — אך עשה זאת בניגוד מוחלט לעובדות ההיסטוריות, ולעיתים תוך סילוף מובהק של עמדות יריבו.

מסע ההלוויה

מסע ההלוויה של זאב ז'בוטינסקי החל מחוץ לישראל, והפך לאירוע רב משמעות בזירה המדינית, הלאומית והציבורית. בשובו ממקום גלותו ופטירתו בארצות הברית, נחת ארונו של ז'בוטינסקי לחניית ביניים בפריז, בעת שראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, שהה שם במסגרת ביקור מדיני. נוכחותו של אשכול בנמל התעופה והעובדה שעבר על פני הארון וחלק לו כבוד רשמי העניקה להבאת הארונות תוקף ממלכתי גלוי. גם נציגי הקהילה היהודית בפריז ופוליטיקאים צרפתים בכירים רבים הגיעו לחלוק כבוד ¹¹, והגנרל פייר קניג אף הצדיע לארון ¹².

בהגיע הארונות לישראל הוצבו בכיכר הרברט סמואל בתל אביב, עיר שבה פעל ז'בוטינסקי בתקופות שונות ובעלת משמעות סמלית עבור ממשיכי דרכו. המוני בית ישראל נהרו למקום לחלוק כבוד אחרון למנהיג. התור הארוך של אזרחים, אשר ביקשו לעבור על פני הארונות, השתרך לאורך הרחובות עד כיכר המושבות – ביטוי עוצמתי לשינוי שחל ביחס הציבורי אליו. רבים מן הנוכחים היו תומכים ותיקים של ז'בוטינסקי, שעד כה נאלצו להסתפק בתמיכה פוליטית שקטה וחשאית, ועתה יכלו לראשונה להזדהות בגלוי. אחרים, ובהם עולים חדשים מצפון אפריקה, נחשפו לראשונה לסיפור חייו ולתרומתו של האיש למפעל הציוני, והביעו את הזדהותם.

טקס הקבורה

טקס הקבורה של זאב ז'בוטינסקי התקיים בכ"ט בתמוז ה'תשכ"ד – 9 ביולי 1964 – בהר הרצל בירושלים והיה אחד האירועים הממלכתיים המרשימים בתולדות המדינה הצעירה. החלקה שנבחרה עבורו ועבור רעייתו יוענה לא הייתה בחלקת גדולי האומה הרשמית אלא חלקה ייעודית שהוקמה במיוחד בסמוך לשביל הגישה לקברו של הרצל, מול גן האומות ומשקיפה אל בנייני יד ושם. הבחירה הזו נשאה מסר סמלי של קירבה לאב הציונות לצד שמירה על ייחודו של ז'בוטינסקי ומקומו הנפרד בהיסטוריה הציונית.

הטקס עצמו התקיים בנוכחות ממלכתית רחבה ומכובדת. בשורות הראשונות עמדו נשיא המדינה זלמן שז"ר, יושב ראש הכנסת קדיש לוז, סגן ראש הממשלה אבא אבן, נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, הרבנים הראשיים איסר יהודה אונטרמן ויצחק נסים, הרב הצבאי הראשי שלמה גורן, ראש עיריית ירושלים מרדכי איש-שלום, יוסף שכטמן ויו"ר תנועת חרות מנחם בגין. מעל החלקה הוקמה רחבה ובמרכזה במה מיוחדת לנואמים ולמכובדים, מה שאיפשר למסגר את האירוע כטקס ממלכתי של הכרה והוקרה.

ההלוויה לא הסתפקה בהיבטים פורמליים בלבד, אלא לוותה גם בסמלים לאומיים שנועדו לשלב את דמותו של ז'בוטינסקי במורשת הלאומית. על גבי ארונותיהם של זאב ויוענה ז'בוטינסקי פוזר עפר ממקומות מקודשים ומוקדי זיכרון ציוניים: קבריהם של שרה אהרנסון ויוסף טרומפלדור, קברו של שלמה בן־יוסף, קברות חיילי הבריגדה העברית שנפלו באירופה, עולי הגרדום, חללי הפריצה לכלא עכו, ספינת אלטלנה, וכן מאדמות הר הזיתים והר ציון. השילוב הזה ביקש לחבר את ז'בוטינסקי אל שורשיה של ההקרבה הלאומית ולעגן את זכרו בלב הסיפור הציוני כולו, לא כמנהיג זר אלא כחלק בלתי נפרד מתולדות התחייה היהודית בארץ ישראל. לאחר הצבת הארונות מעל לקבר הפתוח, הוסרו החרב והדגלים על ידי בכירי התנועה והועברו למשמרת במכון ז'בוטינסקי. יחידת צה"ל דגלה את נשקה והארונות הורדו לקברם. מעליהם כוסו הארונות בלוחות והקבר נסתם.

את סיום הטקס חתמו תפילות ואמירת פרקי תהילים, ובהם מזמור קמ"ד, קדיש ו"אל מלא רחמים". בית"רים ומשלחות הניחו זרים, ולאחר מכן הושר המנון המדינה "התקווה". הטקס בהר הרצל היה הרגע שבו הפכה הבאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ממחלוקת רבת שנים לאירוע ממלכתי שבו השתתפו כל זרועות השלטון והחברה בישראל, והעניקו לו ולמפלגתו הכרה רשמית.

קברי בני המשפחה בחלקה

בחלקת הקבורה שהוכשרה עבור זאב ז'בוטינסקי בהר הרצל, נקברו גם בני משפחתו הקרובים, בהתאם לרוח ההנצחה שנועדה לשמר את זכרו לא רק כמנהיג לאומי אלא גם כדמות משפחתית. לצדו נטמנה רעייתו, יוענה ז'בוטינסקי, שנפטרה גם היא מחוץ לגבולות הארץ.

בשנת 1969 נוסף אל החלקה גם בנם, ערי ז'בוטינסקי, לאחר שתרם את גופו למדע. כמעט עשור לאחר מכן, בשנת 1978, נפטרה אשתו של ערי, אביבה ז'בוטינסקי, והיא נקברה לצידו.

תגובת הציבור והשלכות ציבוריות

ההלוויה הממלכתית של זאב ז'בוטינסקי, אשר נערכה ביולי 1964, עוררה הדים רחבים בציבור הישראלי והייתה לאירוע רב־עוצמה מבחינה רגשית, פוליטית והיסטורית. אלפי אזרחים נהרו להשתתף במסע ההלוויה, ובהם תומכים ותיקים של תנועת ז'בוטינסקי, אנשי אצ"ל ולח"י, מצביעי חרות, תומכי מנחם בגין ואזרחים מן השורה. רבים מהם היו במשך שנים ארוכות חשופים להכפשות, הדרות והוקעות מצד ההגמוניה הפוליטית השלטת, ועתה מצאו את עצמם חלק מאירוע ממלכתי בו הוענקה לגיטימציה פומבית למנהיגם ההיסטורי ¹³.

עבור הציבור הרחב, ובמיוחד עבור קהלים שמעולם לא נחשפו לדמותו ופועלו של ז'בוטינסקי, הייתה ההלוויה רגע של גילוי. רבים למדו לראשונה על היותו ממייסדי הכוח הצבאי היהודי לצד יוסף טרומפלדור, על תרומתו להקמת ההגנה בירושלים (ובכך אחראי ישיר להקמת צה"ל), חזונו בנוגע להקמת מדינה יהודית, אזהרותיו מפני השואה והמאבק הפוליטי שניהל למען עלייה יהודית והגדרה ציונית מפורשת. בכך, זכתה דמותו של ז'בוטינסקי לחשיפה והכרה שמעולם לא הוענקו לה במסגרת הממסד הממלכתי עד לאותו רגע.

עוצמת ההשתתפות הציבורית לא נבעה רק מהוקרה לז'בוטינסקי, אלא גם מהתחושה של תיקון עוול היסטורי והכרה מאוחרת בזרם פוליטי שלם שהודר במשך שנים. תומכי תנועת חרות, שבמשך עשרות שנים פחדו להזדהות בגלוי, חוו את ההלוויה כרגע של אמנציפציה פוליטית וסמלית. אזרחים שהורגלו להביע תמיכתם בקלפי בלבד, הרשו לעצמם לצאת לאור, ובכך שינו את מאזן הנראות הציבורית. רבים מהנוכחים היו עולים חדשים מצפון אפריקה ¹⁴, שמצאו באירוע הזדהות עם דמותו של מנהיג יהודי גולה ונרדף, שגם לאחר מותו עוכבה חזרתו למולדתו בשל שיקולים פוליטיים, מה שהתחיל תהליך ארוך של חיבור בין עדות צפון אפריקה למפלגת חרות, שבהמשך תהפוך למפלגת הליכוד.

במבט לאחור, תואר האירוע כיום שבו "נולדה חרות מחדש" – יום בו המעמד הממלכתי שניתן לז'בוטינסקי הפך לסוג של לגיטימציה ציבורית רחבה לדרכו הרעיונית ולממשיכיה. העלאת עצמותיו הפכה לא רק למחווה כלפי אדם אלא לציון דרך פוליטי שסימל שינוי בתודעה הציבורית ובמעמד של מחנה שלם בישראל ¹⁴.

העלאת ארונות כחלק מהמיתוס הציוני

העלאת ארונותיהם של מקס נורדאו, בנימין זאב הרצל וזאב ז'בוטינסקי לישראל זכתה לסיקור עיתונאי נרחב והפכה למקרה בוחן מובהק להבנת יחסי הגומלין שבין זיכרון קולקטיבי, ריטואלי אבלות והנרטיב הציוני בעיתונות העברית ¹⁵. במוקד ההתרחשות עמדו שלושה אירועים – העלאת עצמות נורדאו ב־1926, הרצל ב־1949 וז’בוטינסקי ב־1964 – שסוקרו בכלי התקשורת במשך שבועיים לפני ואחרי המועד.

העיתונות נטתה לייצר תבנית שושלתית־היסטורית לדמויות, במסגרת "לינאריזציה של מנהיגים". שלושת האישים הושוו למנהיגים דגולים מהתנ"ך ומהמאות ה־19 וה־20, לעיתים לשם האדרה ולעיתים לשם גימוד. כך, למשל, עיתון הארץ כתב על ז'בוטינסקי: "העברת ארונו של ז'בוטינסקי מניו יורק לירושלים לא תעלה אותו לרמתו של הרצל וגינוני טקס אשר מורגשת בהם מגמת חיקוי, לא יגשרו על המרחק בין הרצל לבין מנהיגי התנועה שבאו אחריו". חרות לעומת זאת ראה בו את ממשיך דרכו של הרצל. מנחם בגין כתב: "פרשת חייו ומלחמתו של הרצל, כפרשת חייו ומלחמתו של גדול תלמידיו ויורשו, מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי". בדבר נטען כי "רק שני אישים גדולים בתולדות ישראל — שניהם בני יעקב — זכו שהעם המשוחרר יעלה עצמותיהם ארצה: יוסף בן־יעקב ובנימין זאב בן־יעקב הרצל".

בצד ההאדרה המיתית, ניכרה מגמת שימוש בזיכרונות, אפיזודות וסיפורים אישיים, בעיקר במעריב, כחלק מטכניקת "סיפור קטן על איש גדול". כך למשל תואר כיצד "היה זה כמו תשעה באב. כל העיירה נתעטפה בחושך ועלטה. כאילו לקו כל המאורות. כל בית התעטף אבל ובפי כל איש יגון ואנחה. בכל בית כיבו את האורות והדליקו אורות. כל אחד הרגיש כאילו נתייתם הדור כולו", ואיך מרואיין סיפר כי: "עודני נער שהלך עם אביו החרד בחוצות העיר. לפתע, עבר יהודי שני ולחש משהו באוזני אבי. אביו, עליו השלום, נדהם ונעשה חיוור כסיד. רגליו מעדו וכאילו נפל ופרץ בבכי מר. 'מה קרה'? שאלתיו. הוא השיב לי בפשטות: 'הרצל מת'".

נוסף על כך, העיתונות יצרה הבחנה בין "המוות הראשון" לבין "המוות השני" – כלומר, בין מועד הפטירה בפועל לבין רגע ההלוויה בארץ ¹⁵. העלאת הארון נתפסה כרגע סמלי של שיבה לקונצנזוס לאומי. חרות ציטט עיתונים אירופיים מ־1904 על מותו של הרצל, כמו פוסישה צייטונג שכתב: "אפילו אלה שאינם מסכימים לציונות, נאלצים להודות כי הרצל פעל בכישרון ובהתלהבות למען המטרה שהיתווה לעצמו".

העיתונות אפשרה לפוליטיקאים ליטול חלק מרכזי בהבניית הזיכרון. דבר העניק את הבמה לבכירי מפא"י, חרות לבכירי הרוויזיוניסטים. נשיא המדינה, יו"ר הכנסת, ראש הממשלה ונכבדים אחרים הספידו בעיתונים את הרצל ונורדאו. לעומת זאת, העלאת ארונו של ז'בוטינסקי הציפה מתחים אידאולוגיים, בעיקר בין דבר לחרות. קדיש לוז אמר: "אני קורא להגביר את הכבוד ההדדי בין כל חלקי העם גם כאשר הם נתונים במאבקים פוליטיים […] אילו רציתי להקיף את מפעליו לאורך כל תקופת חייו, הייתי ממילא נגרר לויכוח ופולמוס, שאינם הולמים דברי אזכרה, נאמרים מתוך כבוד גדול למנוח […] מצד אחד, חסידים ומעריצים שראו בו מדינאי דגול ומורה הלכה בציונות. מצד שני, מתנגדים השוללים את דרכו ושיטותיו".

מק"י החרימה את הטקס בכנסת. אורי צבי גרינברג כתב ש"רבים היו משונאיו וממגדפיו כי קרא לשינוי תפיסת המושגים בתחייה הלאומית, כקורא למהפכה, ל'ציונות אכזרית'. בכך היה משום ריח גופרית לא־נעים לנחירי השאננים".

מרכיב מרכזי בסיקור היה אקטואליזציה של עבר המנהיגים: תיאורם לא רק כתולדות חיים, אלא כהשתקפות של מאבקים פוליטיים בהווה. הציטוט של דוד בן-גוריון: "רעיון ישן נתלקח בלבו ובכוח אמונתו, קסמי אישיותו ופעליו האדירים נהפך לרעיון חדש, חי ודינאמי המדליק לבבות, מפיח תקווה ואמונה, מפעיל המונים, זוקף קומת־עם, מלכדו, הופכו לכוח מדיני ולגורם בינלאומי", שיקף את מגמת השימוש בזיכרון כאמצעי להנחלת חזון לאומי עכשווי. קרליבך קרא להגשים את חזונו של הרצל: "זכינו לראשית הגשמת החזון. ליד ארונו של חוזה הציונות נשבע מונים
כי לא ננוח ולא נשקוט עד אשר נקבץ את נידחי ישראל ונעלה אותם ציונה, נקים את המולדת לעם ונבנה את הארץ".

ישנם פערים בין העיתונים: דבר הבליט את הרצל, המעיט בז'בוטינסקי. חרות הפך את ז'בוטינסקי לדמות מייסדת. מעריב, על אף אופיו הפרטי, אימץ נרטיב לאומי מגויס ללא שמץ ביקורת. הצפה הציג פרשנות דתית. הארץ ניסה להישאר מאוזן, אך ב־1964 מתח ביקורת על ממדיו הטקסיים של טקס הקבורה של ז'בוטינסקי. העיתונות פעלה ברוח של עיתונות מתגייסת ולא הציעה קריאה ביקורתית על המנהיגים או השלטון. כל אחד מהמנהיגים נבנה כדמות מופת לאומית: הרצל — "חוזה המדינה", ז'בוטינסקי — "המצביא", נורדאו — "הוגה התחייה" ¹⁵.

לקריאה נוספת

• יחיעם ויץ ואופירה גראוויס־קובלסקי, ‏שאלת קבורתו המחודשת של זאב ז'בוטינסקי בדיוני ממשלת ישראל, קתדרה 155, מרץ 2015.
•  אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עם עובד, 2015.
•  מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, זמורה ביתן, 1987.
•  מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, זמורה ביתן, 1987.
•  ברק בר-זוהר, 'פניו היפות של המוות': סיקור העלאת ארונות מנהיגים בעיתונות העברית, קשר 49, 2017.
• גיל סמסונוב, הבגינים, הוצאת דביר, 2023.

קישורים חיצוניים

• גנרל פייר קניג מצדיע מול ארונותיהם של זאב ז'בוטינסקי ושל יוענה ז'בוטינסקי המכוסים ב-דגל ישראל – טכס ב-נמל התעופה אורלי, פריס, באתר מכון ז'בוטינסקי, ‏1964.
• שלמה פרידריך ועוד, התכתבויות בין שלמה פרידריך לחברי חרות על ארגון המבצע, באתר מכון ז'בוטינסקי, ‏1964.
•  חוק גודווין הזקן: הקרב של בן גוריון נגד העלאת עצמות ז'בוטינסקי לארץ, באתר בית התפוצות, ‏2019-02-28.
• סרטון של טקס גילוי המצבה, באתר YouTube.
• הספרייה הלאומית, זאב ז'בוטינסקי שב למולדת.
• תום שגב, כך קברו את ז'בוטינסקי, באתר הארץ, 13 במרץ 2002.
• רק אחד מתנגד, באתר עיתונות יהודית היסטורית, ‏28 ביולי 1957.
•  לוית ז'בוטינסקי בניו-יורק, דבר, 8 באוגוסט 1940.

הערות שוליים

1. חוק גודווין הזקן: הקרב של בן גוריון נגד העלאת עצמות ז'בוטינסקי לארץ, באתר בית התפוצות, ‏2019-02-28.
2. אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 154.
3. מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק יז, עמ' 1564.
4. ⁨⁨עיתון דבר⁩, "הויכוח והניגוד נמשך", 10 אפריל 1964⁩.
5. עיתון ⁨⁨הארץ⁩, "לשחרור גדודינו", 29 אוגוסט 1919⁩.
6. עיתון ⁨⁨הארץ⁩, "מתולה ודשנל", 22 ינואר 1920⁩.
7. ⁨⁨עיתון הארץ⁩, "הגליל העליון", 20 פברואר 1920⁩.
8. גל לירן, התעת'מנות, אתר עלילונה.
9. גל לירן, טרומפלדור וז'בוטינסקי, אתר עלילונה.
10. גל לירן, מאורעות תר"פ, אתר עלילונה.
11. שלמה פרידריך ועוד, התכתבויות בין שלמה פרידריך לחברי חרות על ארגון המבצע, באתר מכון ז'בוטינסקי, ‏1964.
12. גנרל פייר קניג מצדיע מול ארונותיהם של זאב ז'בוטינסקי ושל יוענה ז'בוטינסקי המכוסים ב-דגל ישראל – טכס ב-נמל התעופה אורלי, פריס, באתר מכון ז'בוטינסקי, ‏1964.
13. גיל סמסונוב, הבגינים, הוצאת דביר, 2023. פרק כ"ב, עמ' 237.
14. גיל סמסונוב, הבגינים, הוצאת דביר, 2023. פרק כ"ב, עמ' 238.
15. ברק בר-זוהר, 'פניו היפות של המוות': סיקור העלאת ארונות מנהיגים בעיתונות העברית, קשר 49, 2017.