אדווין מונטגיו

אדווין סמואל מונטגיו (6 בפברואר 1879 – 15 בנובמבר 1924) היה פוליטיקאי בריטי ממוצא יהודי, שכיהן במספר תפקידים בכירים בממשלת בריטניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה. מונטגיו, שהיה היהודי היחיד בקבינט הבריטי בעת הדיונים על הצהרת בלפור, נודע כמתנגד תקיף של הציונות ושל הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. הוא ראה בציונות "אמונה פוליטית נכלולית" וחשש כי הכרה רשמית מצד בריטניה תחזק את האנטישמיות ברחבי העולם ותוביל לתפיסת היהודים כמיעוט זר במולדתם. במזכר תקיף שהגיש לקבינט באוגוסט 1917, שכונה "האנטישמיות של הממשלה הנוכחית", הזהיר כי הצהרת בלפור תעודד מדינות אחרות לגרש את יהודיהן ותהפוך את פלשתינה ל"גטו של העולם". טיעוניו של מונטגיו השפיעו על עיכוב ההצהרה ודילולה, אך לבסוף לא הצליח למנוע את פרסומה. התנגדותו העיקשת לציונות הייתה כרוכה גם במאבקים אישיים ופוליטיים, והוא מצא עצמו מבודד בתוך ממשלתו, בעוד התנועה הציונית המשיכה לצבור תמיכה בינלאומית.

ביוגרפיה מוקדמת

אדווין סמואל מונטגיו נולד ב-6 בפברואר 1879 למשפחה יהודית אמידה ומבוססת בבריטניה. אביו, שהיה בנקאי מצליח, העניק לו חינוך ברמה גבוהה ואפשר לו להשתלב בחוגים הפוליטיים של המפלגה הליברלית. מונטגיו למד באוניברסיטת קיימברידג', שם לא נחשב לתלמיד בולט במיוחד, אך יצר קשרים פוליטיים משמעותיים שישפיעו על הקריירה שלו. במהלך לימודיו התקרב לריימונד אסקווית', בנו של הרברט אסקווית', שהיה אז דמות מרכזית בפוליטיקה הבריטית. קשר זה הוביל אותו להיכרות עם ראש הממשלה אסקווית' עצמו, שהפך למנטור הפוליטי שלו.

תוך זמן קצר, מונטגיו השתלב במערכת הפוליטית הבריטית. בעזרת תמיכתו של אסקווית', נבחר לפרלמנט הבריטי כחבר המפלגה הליברלית, ובתוך ארבע שנים בלבד קודם לתפקיד עוזרו של אסקווית', שכיהן אז כשר האוצר. כאשר אסקווית' מונה לראש ממשלה בשנת 1908, הוא המשיך לקדם את מונטגיו, שנלווה אליו למעון ראש הממשלה ברחוב דאונינג. בשנת 1910, בגיל צעיר יחסית, מונה מונטגיו לשר זוטר, וב-1915, בגיל 36 בלבד, צורף כחבר מן המניין לקבינט הבריטי. קרבתו לראש הממשלה, עמדותיו הרדיקליות והשאיפות שהפגין הפכו אותו לכוכב עולה במפלגה הליברלית.

קריירה פוליטית מוקדמת

מונטגיו החל את דרכו הפוליטית כחבר המפלגה הליברלית, כשהוא נהנה מתמיכתו האישית של ראש הממשלה הרברט אסקווית', שהפך למנטור הפוליטי שלו. עם היבחרו לפרלמנט הבריטי, מונטגיו קיבל תפקידים במשרד האוצר, שם שימש כעוזרו של אסקווית'. תפקיד זה היה יוקרתי במיוחד, שכן אסקווית' שימש אז כשר האוצר בממשלת המפלגה הליברלית. בתוך זמן קצר הוא הפך לאחד האנשים המקורבים ביותר לראש הממשלה, וקודם במהירות לתפקידים בכירים.

בשנת 1908, כאשר אסקווית' מונה לראש ממשלה, מונטגיו עבר עמו למעון ראש הממשלה ברחוב דאונינג, דבר שהמחיש את קרבתו למוקדי קבלת ההחלטות בבריטניה. בשנת 1910 מונה לשר זוטר, מה שהפך אותו לאחד מהפוליטיקאים הצעירים ביותר בממשלה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, מונטגיו תמך במאמץ המלחמתי הבריטי ושמר על עמדותיו הרדיקליות בענייני כלכלה וממשל. בזכות כישוריו והנאמנות שהפגין כלפי הנהגת המפלגה, קודם בשנת 1915 לתפקיד בכיר יותר והצטרף לקבינט הבריטי כחבר מן המניין בגיל 36 בלבד.

בתקופה זו, הוא המשיך לגבש את עמדותיו הפוליטיות והביע התנגדות לציונות ולרעיון הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. עמדותיו היו שונות מאלה של רבים בממשלתו, במיוחד בן דודו הרברט סמואל, שהחל לקדם את הרעיון הציוני כבר בשנת 1915. מונטגיו ראה בציונות איום על נאמנותם של היהודים לארצותיהם וטען כי היא תעודד אנטישמיות ברחבי העולם. כאשר סמואל הציג את הצעתו לקבינט, אסקווית' ומונטגיו התנגדו נחרצות לרעיון והביעו חשש מהשלכותיו על היהודים בבריטניה ובמדינות נוספות.

במקביל לקריירה הפוליטית שלו, חייו האישיים החלו להשפיע על מעמדו הציבורי. נישואיו לוונישיה סטנלי, שהייתה אהובתו של אסקווית', יצרו קרע בין מונטגיו לבין ראש הממשלה. אסקווית' התקשה לקבל את הקשר ביניהם וראה בו בגידה אישית, דבר שהגביר את המתח ביניהם ותרם במידה מסוימת להיחלשות מעמדו של אסקווית' בתוך המפלגה הליברלית. שילוב גורמים אלו – מחלוקות פוליטיות פנימיות, ההשפעה הגוברת של תומכי הציונות בממשלה, והיחלשות מעמדו של אסקווית' – הכינו את הקרקע לשינוי שיביא בסופו של דבר לפרסום הצהרת בלפור בשנת 1917.

התנגדותו לציונות

ההתנגדות של אדווין מונטגיו לציונות הייתה נחרצת, והוא ראה בה אידיאולוגיה מסוכנת המנוגדת לעקרונות של אזרחות בריטית ושל אינטגרציה יהודית במדינות מגוריהם. בתזכיר שהגיש לממשלת בריטניה באוגוסט 1917, שכותרתו "האנטישמיות של הממשלה הנוכחית", כתב: "אני מאמין בתוקף כי המלחמה הזו הייתה מכת מוות לאינטרנציונליזם, והיא הוכיחה את הצורך בתחייה של תחושת הלאומיות. […] זה בהקשר זה שהממשלה מציעה לאשר את הקמתה של אומה חדשה עם בית חדש בפלשתינה".

מונטגיו טען כי הציונות היא "אמונה פוליטית נכלולית, ששום אזרח פטריוטי בממלכה המאוחדת לא יכול להגן עליה", והביע התנגדות עקרונית לכך שבריטניה תתמוך בציונות באופן רשמי. הוא סבר כי הכרה בציונות תוביל לכך שיהודים ברחבי העולם ייחשבו לזרים במדינותיהם, ותיצור תמריץ לממשלות אחרות להיפטר מיהודיהן: "כאשר יגידו ליהודים שפלשתינה היא הבית הלאומי שלהם, כל המדינות מיד ירצו להיפטר מהאזרחים היהודים שלהן".

מעבר לכך, הוא התנגד להגדרת היהודים כעם או כלאום, וטען: "אני קובע כי אין אומה יהודית. בני משפחתי, למשל, שהיו בארץ זו במשך דורות, אינם חולקים כל סוג של קהילה או שאיפות עם כל משפחה יהודית אחרת בכל מדינה אחרת, מלבד העובדה שהם מקיימים במידה כזו או אחרת את אותה דת". בעיניו, ניסיון להגדיר את היהודים כלאום היה שקול לאמירה כי "אנגלי יהודי ומורי יהודי הם בני אותו לאום, כמו שאנגלי נוצרי וצרפתי נוצרי הם בני אותו לאום".

ביקורתו על הרעיון של מדינה יהודית בפלשתינה כללה גם טענות פרקטיות לגבי אופייה של האוכלוסייה שתתכנס בה. הוא כתב: "תמצאו אוכלוסייה שתדחף החוצה את התושבים הנוכחיים, תשתלט על כל טוב הארץ, תגיע מכל כנפי תבל, תדבר בכל שפה שעל-פני הארץ, ולא תוכל לתקשר בינה לבין עצמה אלא באמצעות מתורגמן. [בישראל] ייווצר מגדל בבל… שיבת היהודים לבנות אומה בארץ שממנה גלו דורשת הנהגה אלוהית. לא שמעתי מעולם, גם על-ידי מעריציהם הנלהבים ביותר, שמר בלפור או הלורד רוטשילד יתגלו כמשיח…"

מעבר להשלכות הבינלאומיות, הוא הזהיר כי הציונות תסכן את מעמד היהודים הבריטים ותערער את הישגיהם האזרחיים: "אני מבקש מממשלת בריטניה מספיק סובלנות כדי למנוע מסקנה ההופכת את כל היהודים בארץ לזרים ולזרים במשתמע, אם לא באופן מיידי גם מבחינה חוקית". הוא אף הצהיר כי היה מוכן לנקוט צעדים קיצוניים נגד תומכי הרעיון: "הייתי מוכן לשלול זכויות לכל ציוני. אני כמעט מתפתה להגדיר את התנועה הציונית כבלתי חוקית וכנוגדת את האינטרס הלאומי".

גם הקשר הדתי וההיסטורי של היהודים לפלשתינה היה שנוי במחלוקת בעיניו. "אני מכחיש כי פלשתינה קשורה היום ליהודים או כי היא ראויה להיחשב כמקום המתאים עבורם לחיות בו", כתב, והוסיף כי "עשרת הדיברות ניתנו ליהודים על הר סיני", אך באותה מידה "פלשתינה ממלאת חלק גדול בהיסטוריה של הנצרות והאסלאם". הוא התעקש כי ההיסטוריה היהודית בפלשתינה אינה מספקת הצדקה למדינה יהודית: "בית המקדש היה בפלשתינה, אך גם הדרשה על ההר והצליבה".

מונטגיו ראה בהכרה בציונות לא רק טעות מדינית, אלא צעד מסוכן שיחזק מגמות אנטישמיות וידרדר את מעמדם של יהודים ברחבי העולם: "פלשתינה תהפוך לגטו של העולם", כתב. "מדוע שהרוסים יעניקו ליהודים זכויות שוות? הבית הלאומי שלהם הוא פלשתינה".

אדווין מונטגיו מילא תפקיד משמעותי בניסיונות לעכב ולשנות את ניסוח הצהרת בלפור, תוך מאבק עיקש בקבינט הבריטי. עם מינויו למזכיר המדינה לענייני הודו, הוא ניצל את מעמדו כדי להביע את התנגדותו באופן נחרץ, ובכך הצליח לעכב את ההכרעה למשך מספר חודשים. בתחילת ספטמבר הוא קיבל אישור להציג את טיעוניו בפני קבינט המלחמה, ובכך גרם לדחיית ההחלטה. כתוצאה מכך, חיים ויצמן נאלץ לפנות לתומכים אמריקאים בניסיון לגייס את תמיכת נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, במטרה להפעיל לחץ על בריטניה לקדם את ההצהרה. גם לאחר מכן, הצליח מונטגיו לעכב את קבלת ההחלטה פעם נוספת בפגישה נוספת של קבינט המלחמה חודש לאחר מכן.

עם זאת, בסופו של דבר, כאשר קבינט המלחמה הכריע בנושא ב-31 באוקטובר 1917, מונטגיו כבר עזב להודו. כדי לפייס את התנגדותו, הוסף סעיף להצהרה שנועד להבטיח כי "שום דבר לא ייעשה העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות בפלשתינה". למרות זאת, מונטגיו ראה בכך תבוסה אישית ורשם ביומנו: "מוזר להיות חבר בממשלה שיוצאת מגדרה, לדעתי, ללא סיבה ראויה שאני יכול לזהות, כדי לפגוע כך בקולגה שעושה כמיטב יכולתו להיות נאמן לה למרות ההתנגדות לו. […] הממשלה גרמה נזק בלתי הפיך לבריטים היהודים, ופעלה להקמת עם שלא קיים".

הליגה של היהודים הבריטים

כחלק מהמאבק בציונות, אדווין מונטגיו תמך בהקמת "הליגה של היהודים הבריטים", ארגון אנטי-ציוני שהתנגד באופן נחרץ לרעיון שמדינה יהודית בפלשתינה אמורה לייצג את כלל היהודים ברחבי העולם. הארגון פעל מתוך אמונה כי היהודים הם בראש ובראשונה אזרחי מדינותיהם וכי ייחוס להם זהות לאומית נפרדת יוביל לערעור מעמדם החוקי והאזרחי במדינות בהן הם חיים. חברי הליגה הדגישו כי הכרה פוליטית בציונות אינה אלא ניסיון לפגוע באמנציפציה של היהודים במדינותיהם, תוך מתן לגיטימציה לתפיסות אנטישמיות הרואות בהם גורם זר.

לאחר פרסום הצהרת בלפור, מונטגיו הגביר את מאבקו במדיניות הממשלה הבריטית. הוא זעם על כך שהצהרת בלפור מציירת את בריטניה כתומכת ברעיון שהציונים עצמם דחפו, ומדגישה את היהודים כקבוצה נפרדת ולא כחלק אינטגרלי מהחברה הבריטית. הוא הביע דאגה עמוקה מהשלכות הצהרת בלפור על עתיד היהודים מחוץ לפלשתינה, והתנגד נחרצות לכך שבריטניה תעניק חסות לתנועה הציונית.

עם הזמן, התנגדותו התקיפה לציונות ולתמיכתה של בריטניה בה הובילה אותו להתרחקות הולכת וגוברת מהמעגלים הפוליטיים המרכזיים. בעוד שתמיכה בציונות הלכה וגברה הן בבריטניה והן בארצות הברית, מונטגיו מצא את עצמו במיעוט שהלך והצטמצם, כאשר רבים ממקורביו הפוליטיים ומבני הקהילה היהודית הבריטית החלו לתמוך בהצהרת בלפור ובהשלכותיה. מאבקו האידיאולוגי נותר נחלתם של קומץ מתנגדים לציונות, בעוד שתהליך ההכרה הבינלאומית בתנועה הציונית צבר תאוצה.

חייו האישיים

בשנת 1915 נישא אדווין מונטגיו לונישיה סטנלי, בתו של לורד סטנלי, לאחר מערכת יחסים שנמשכה מספר שנים וכללה הצעת נישואין שהתקבלה ולאחר מכן נדחתה. נישואיהם עוררו סערה, במיוחד בקרב ראש ממשלת בריטניה, הרברט אסקווית', אשר פיתח רגשות עמוקים כלפי ונישיה והיה אובססיבי כלפיה. במהלך השנים שקדמו לנישואיה למונטגיו, כתב לה אסקווית' מאות מכתבים, לעיתים מספר מכתבים ביום, בהם פירט את מחשבותיו האישיות ואף את דיוניו הפוליטיים והצבאיים. הוא כינה אותה "כוכב הצפון של חיי", ונפגע קשות כאשר קיבלה את הצעת הנישואין של מונטגיו.

מערכת היחסים בין מונטגיו לונישיה הייתה מורכבת ורוויית קשיים. ונישיה, שהייתה חלק ממעגל חבריו הקרובים של אסקווית', היססה בתחילה להינשא למונטגיו, בשל התנאי שהציבה משפחתו כי תתגייר. לבסוף, לאחר שעברה גיור רשמי, הם נישאו, אולם הנישואים לא היו מאושרים. מונטגיו נאלץ להתמודד עם בגידותיה, הוצאותיה הכספיות המופרזות, ותחושת הניכור ההולכת וגוברת בינו לבין אשתו.

נישואיהם של מונטגיו וונישיה עוררו גם תגובות עוינות מצד משפחת אסקווית'. בתו של ראש הממשלה, ויולט אסקווית', התבטאה באופן חריף וגזעני כלפי מונטגיו, כשהיא מתארת אותו כ"דוחה מבחינה פיזית" וכמי ש"לא כמו כל אדם אנגלי אחר – או אירופאי לצורך העניין", ואף כתבה: "הוא לא גבר… גיבוב של מילים ועצבים ותסמינים". גם אסקווית' עצמו התקשה להבין את בחירתה של ונישיה, ורמז כי יהדותו של מונטגיו היוותה בעיניו חיסרון משמעותי.

אסקווית' עצמו, ששימש כראש ממשלת בריטניה עד דצמבר 1916, התנגד נחרצות לרעיון של הקמת בית לאומי יהודי בפלשתינה. כאשר הציג הרברט סמואל את תוכניתו הציונית לראשונה בפני הקבינט בשנת 1915, אסקווית' דחה אותה על הסף ואף הביע ספקות לגבי הרציונל שבבסיסה. הוא ראה בציונות רעיון בלתי מציאותי, ואף לעג לרעיון כי יהודים מכל העולם יתכנסו וינהלו מדינה משלהם. התנגדותו הנחרצת מנעה כל התקדמות משמעותית בנושא בתקופת כהונתו.

נישואיה של ונישיה למונטגיו ב-1915 היוו "מכת מוות" עבור אסקווית', והפגיעה הרגשית שהסב לו האירוע ערערה את יציבותו הנפשית והפוליטית. בשנים שלאחר מכן, הוא נאבק בקשיים פוליטיים הולכים וגוברים, שהגיעו לשיאם בדצמבר 1916, כאשר אולץ להתפטר מתפקידו. עם פרישתו של אסקווית', מונה לראש ממשלה דייוויד לויד ג'ורג', שהיה תומך נלהב בציונות. במקביל, ארתור ג'יימס בלפור, שנחשב לידיד הציונות, מונה לשר החוץ בממשלתו החדשה. השילוב בין השניים – לויד ג'ורג' כראש ממשלה ובלפור כשר החוץ – הוא שאפשר את קידום והוצאת הצהרת בלפור לפועל.

ראש ממשלת בריטניה לשעבר, הרולד וילסון, סיכם זאת באופן חד: "בהתנגדותו, (מונטגיו) בהחלט הצליח לדחות את ההצהרה. לנישואיו לונישיה סטנלי הייתה השפעה הפוכה. אסקווית' כבר לא היה יכול לפעול כראש ממשלה בזמן מלחמה. אילו היה נשאר, ניתן לטעון כי שום שילוב כוחות בקבינט לא היה מוציא לפועל את הצהרת בלפור. השילוב של לויד ג'ורג' ובלפור דאג שזה יקרה".

במילים אחרות, הפרישה הכפויה של אסקווית' – שהושפעה לא רק משיקולים פוליטיים אלא גם ממצבו האישי בעקבות נישואיה של ונישיה – סללה את הדרך לממשלה חדשה, אשר תמכה בציונות וראתה בה אינטרס בריטי חשוב. ללא חילופי השלטון, שנגרמו במידה מסוימת כתוצאה מהמשולש הרומנטי, סביר להניח שהצהרת בלפור הייתה נדחית או מתבטלת לחלוטין.

מותו

אדווין מונטגיו נפטר בשנת 1924, בגיל 45. מותו ציין את קיצה של דמות פוליטית שנויה במחלוקת, אשר נחרטה בזיכרון ההיסטורי בעיקר בשל התנגדותו העזה לציונות ולהצהרת בלפור. בעוד שבמהלך חייו מצא עצמו בבדידות פוליטית גוברת בעקבות עמדותיו, הרי שלאחר מותו, עמדות אלו זכו לעניין מחודש.

פועלו ומאבקו בציונות משמשים עדות לניגוד החריף בתוך יהדות בריטניה ביחס לשאלת הציונות בראשית המאה ה-20. בעוד שהרברט סמואל ואישים יהודים אחרים תמכו במידה כזו או אחרת ברעיון הבית הלאומי היהודי, מונטגיו הפך לסמל ההתנגדות הפנימית לתנועה הציונית בקרב יהודי הממלכה המאוחדת. הוא נותר היהודי היחיד בקבינט הבריטי אשר לא רק שהתנגד להצהרת בלפור אלא גם פעל בנחרצות למניעתה והזהיר מפני השלכותיה ארוכות הטווח על מעמד היהודים ברחבי העולם.

בשנת 1972 פרסמה הליגה הערבית חוברת המבוססת על כתביו, תחת הכותרת "אדווין מונטגיו והצהרת בלפור". הפרסום נועד להדגיש את התנגדותו של שר יהודי בכיר להצהרת בלפור ולחזק את הטענה כי התנגדות זו לא הייתה נחלתם של ערבים בלבד, אלא אף של חלקים מתוך הציבור היהודי עצמו. החוברת הציגה את טיעוניו של מונטגיו כנימוקים מרכזיים נגד הלגיטימציה של הצהרת בלפור, תוך ציטוט דבריו על כך שהמדיניות הבריטית בנושא "תגרום לכך שכל מדינה תרצה להיפטר מהיהודים החיים בתחומה".

אדווין מונטגיו היה חבר במפלגה הליברלית הבריטית, מפלגה שהובילה רפורמות חברתיות וכלכליות ושאפה לקדם ערכים של שוויון, חירות פרט, וזכויות אזרח. עמדותיו הפוליטיות שיקפו את המחויבות הליברלית לעקרונות אלו, ובפרט להתנגדות להגדרות אתניות או דתיות של אזרחות. מונטגיו האמין כי יהודים הם בראש ובראשונה אזרחי המדינות בהן הם חיים, ולא ישות לאומית נפרדת. מתוך השקפת עולם זו, הוא התנגד בתוקף לציונות, שלדבריו "תסמן את היהודים כזרים במדינותיהם ותעניק הצדקה לגירושם או להפלייתם".

המפלגה הליברלית, שבתקופתו של מונטגיו הייתה מהכוחות המרכזיים בפוליטיקה הבריטית, דגלה באמנציפציה יהודית, בהענקת שוויון זכויות מלא למיעוטים דתיים ובשמירה על אחדות מדינית ללא חלוקות אתניות. מסיבה זו, אישים ליברלים רבים – כולל ראש הממשלה הרברט אסקווית' – היו ספקנים כלפי הרעיון הציוני, וראו בו הפרה של עקרונות האזרחות האוניברסלית. אולם, עם היחלשותה של המפלגה הליברלית לאחר מלחמת העולם הראשונה, עלה כוחם של השמרנים והלייבור, שבקרבם הייתה תמיכה רחבה יותר בהצהרת בלפור.

לאורך השנים, התפיסה היהודית-ליברלית כלפי מדינת ישראל השתנתה באופן משמעותי. אם בתחילת המאה ה-20 רבים מהליברלים היהודים בבריטניה, כמו מונטגיו, התנגדו לציונות מתוך רצון לשמר את השתלבותם במדינותיהם, הרי שבמהלך המאה ה-20 ובעיקר לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, תפיסה זו השתנתה. רבים מהיהודים הליברלים החלו לראות בציונות פרויקט לגיטימי של שיקום עם שסבל מרדיפות, וראו במדינת ישראל מימוש של עקרונות חירות וזכויות אדם, בדומה לאידיאלים הליברליים המקוריים.

עם זאת, בעשורים האחרונים, היחס בין הליברליזם ליהדות ולמדינת ישראל נעשה מורכב יותר. בעוד שישראל הוקמה כמדינה דמוקרטית עם תפיסה יהודית "מרוחקת", ביקורת ליברלית גוברת הופנתה כלפי מדיניותה של ישראל בכל הנוגע להתרחבותה לשטחים הנתפסים כמקודשים במסורת היהודית, כמו יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. גורמים ליברליים, כולל כאלה המזדהים כיהודים, טוענים כי התפשטות זו פוגעת באופייה הדמוקרטי של המדינה ומערערת את חזון ישראל כמדינת לאום מודרנית בעלת הפרדה בין דת ולאום. רעיונותיו של מונטגיו, שהיו בלתי מקובלים בזמנו בקרב הציונים, קיבלו מקום מסוים בשיח המודרני, כאשר ביקורת ליברלית על ההתבססות הישראלית במקומות שנתפסו בעבר כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית משקפת את החשש ההיסטורי שלו מהשלכות הציונות על מעמדם של היהודים בעולם. כך, דמותו של מונטגיו ממשיכה לשמש עד היום כנקודת מחלוקת בין אלו הרואים בו סמל להשתלבות יהודית אוניברסלית, לבין אלו הרואים בו דמות שהתנגדה לחזון הלאומי היהודי דווקא ברגעים שבהם היהדות נדרשה לממש את זכותה ההיסטורית על ארצה.

לקריאה נוספת

• רן ברץ, אדווין מונטגיו: השר היהודי שכמעט הביס את התנועה הציונית, אתר "מידה", 16 בנובמבר 2017.
• האנטישמיות של ממשלת בריטניה – מזכרו של אדווין מונטגיו, 23 באוגוסט 1917, הספרייה היהודית הווירטואלית.
• רוברט פילפוט, מזכר אדווין מונטגיו על האנטישמיות של הממשלה הבריטית, ארכיון ממשלת בריטניה, 23 באוגוסט 1917.
• ג'ונתן שניר, הצהרת בלפור: מקורות הסכסוך הערבי-ישראלי, הוצאת OUP, 2010.
• הרולד וילסון, מרכבת ישראל: בריטניה, אמריקה והמדינה היהודית, הוצאת W. W. Norton & Company, 1981.
• רוברט פילפוט, המשולש הרומנטי המפתיע שאיפשר את הצהרת בלפור, "זמן ישראל", 24 במאי 2019.