במאי 1971 הוקם בירוחם בית הספר המקצועי "יד-צבי", יוזמה משותפת של תשלובת מפעלי טמפו ורשת "אורט", שבמשך השנים הודבק לו הכינוי "אורט טמפו". מטרת בית הספר הייתה להכשיר את בני הנוער בעיירת הפיתוח לכישורים טכניים שישרתו אותם בתעשייה המקומית, בעיקר במפעלי טמפו. אף שהפרויקט תואר כהצלחה תעשייתית וחינוכית, התגברו הביקורות על ההשלכות החברתיות של חינוך מקצועי מסוג זה, במיוחד בעיירות פיתוח כמו ירוחם, שרוב אוכלוסייתה הורכבה מעולים חדשים ממדינות האיסלאם.
הקמת בית הספר והחזון התעשייתי
מפעלי טמפו, אשר היוו את עמוד השדרה הכלכלי של ירוחם, חיפשו דרך להכשיר כוח אדם זמין ומיומן לתעשייה המקומית. בית הספר הוקם מתוך תפיסה שכישורים טכניים יעזרו לתושבים להשתלב בעבודה במפעל, ולכאורה, יאפשרו להם קידום תעסוקתי. שמואל ניב, מנהל מחלקת האחזקה במפעל, ציין ש"אין לנו צורך בעובדים שלא רוצים ללמוד ולהתקדם", אך מתחת לפני השטח נוצרה מציאות של הסללה חינוכית ותעסוקתית. רבים מהתלמידים בבית הספר, שהיו בעיקרם עולים חדשים ממדינות האיסלאם, הופנו למסלול מקצועי ללא אפשרות ממשית לפנות להשכלה עיונית רחבה יותר.
התלמידים בבית הספר "יד-צבי" למדו יומיים בשבוע לימודים תיאורטיים וטכניים, וביתר הזמן עבדו במפעל טמפו עצמו. המפעל דאג להם לשכר עבודה הוגן, הכשרה מתאימה ואפילו תמיכה כלכלית בלימודים המשך בתיכונים או בהשכלה גבוהה. שיתוף הפעולה בין המפעל לרשת "אורט" יצר סביבת לימודים ייחודית שהציעה לתלמידים לא רק כישורים טכניים אלא גם אפשרויות לקידום מקצועי.
נשיא המדינה, פרופ' אפרים קציר, ביקר בתשלובת מפעלי טמפו ובית הספר בשנת 1976, וציין את החשיבות של הפרויקט בחיזוק הקשר בין תעשייה לחינוך. הביקור הדגיש את ההישגים של המפעל ושל בית הספר שהוקם יחד עם רשת "אורט" ותמך בשילוב הלימודים הטכניים עם עבודת המפעל בפועל.
ההחלטה להקים את בית הספר נראתה כתגובה לצורכי המפעל יותר מאשר לצורכי התלמידים עצמם. השאלה האם חינוך מקצועי מסוג זה אכן קידם את התלמידים, או שמא הוא הגדיל את הפערים החברתיים, נותרה פתוחה. סמי שביט, מנכ"ל טמפו, טען כי "התעשייה דורשת מחויבות לעבודה קבועה ומיומנויות טכניות", אך התעשייה גם הסתמכה על כך שהתלמידים לא יוכלו לפרוץ מעבר לגבולות המסגרת המקצועית שהוצבה עבורם.
התעשייה והחינוך המקצועי בישראל
החינוך המקצועי בישראל, כמו בעולם, החל בתחומי המלאכה כמו נגרות, מכונאות ומסגרות, והתפתח לאורך השנים כדי לענות על הצרכים המשתנים של השוק והטכנולוגיה. בעקבות המהפכה התעשייתית, גברה הדרישה לפועלים מיומנים, ומסגרות הכשרה מקצועית החלו לשלב גם הכשרה טכנית וגם חינוך חברתי ואזרחי.
במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20, השינויים הטכנולוגיים והתפתחות המחשוב הביאו לשינויים בתוכניות הלימודים המקצועיים, כשהדגש עבר מהכשרה טכנית גרידא לכישורים טכנולוגיים. בתי הספר המקצועיים, כדוגמת אלה של רשת "אורט", שינו את פניהם בהתאם לצרכים הללו.
החינוך המקצועי בישראל, שהתפתח עם הזמן, תמיד היה נתון לביקורת. בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, בעיקר בעיירות פיתוח כמו ירוחם, ניכרה מגמה ברורה של הסללת תלמידים ממוצא מזרחי למסלולים מקצועיים, בעוד תלמידים ממוצא אשכנזי נשלחו לבתי ספר עיוניים. הביקורת על ההסללה הזו חודדה גם על ידי אנשי ציבור שהתנגדו לחינוך מקצועי בעיירות פיתוח.
הדוגמה של ירוחם היא מובהקת במיוחד. רוב התושבים היו עולים חדשים ממדינות האיסלאם, ובית הספר המקצועי, עם כל כוונותיו הטובות, שימש ככלי להסללה שמנעה מתלמידים אלו גישה שווה להשכלה עיונית ולהזדמנויות חברתיות וכלכליות רחבות יותר. רבים מהבוגרים התקשו לפרוץ מעבר לגבולות התעשייה המקומית, ונשארו לכודים במעגל תעסוקתי של עבודות כפיים, בעוד שבני גילם באזורים מבוססים יותר זכו להשכלה אקדמית והזדמנויות קידום.
ההשפעה על ירוחם והמורשת החינוכית
בית הספר "יד-צבי" לא היה רק מיזם חינוכי, אלא חלק מרכזי בתהליך ההתפתחות הכלכלית והחברתית של ירוחם. המפעל עצמו הפך למרכז תעסוקתי חשוב, כשהוא מעסיק כ-300-500 איש מתוך אוכלוסיית ירוחם. במשך שנות פעילותו של המפעל לא נרשמו שביתות או סכסוכי עבודה, מה שמעיד על ההצלחה של שיתוף הפעולה עם התושבים.
הקמת בית הספר המקצועי של "טמפו" בירוחם שיקפה את המגמה הכללית בעולם ובישראל של מעבר לחינוך טכנולוגי לצד הכשרה מקצועית, כדי להתמודד עם שינויים טכנולוגיים ופיתוח תעשייה. עם השנים, רשתות כמו "אורט" ו"עמל" המשיכו לפתח ולשדרג את המודלים הללו, וכיום הם חלק משמעותי מהמערך החינוכי של ישראל.
למרות ההצלחה הכלכלית לכאורה של מפעלי טמפו ובית הספר, נשמעו טענות חמורות נגד מערכת החינוך המקצועית. התלמידים בבית הספר "יד-צבי" הוכשרו לעבודות טכניות, אך רבים מהם לא קיבלו הכשרה רחבה שתאפשר להם להמשיך ללימודים אקדמיים או להשיג תפקידים בכירים בתעשייה הישראלית. במקום זאת, הם נשארו בתפקידים זוטרים במפעלי טמפו, כאשר היכולת שלהם להתקדם הייתה מוגבלת מאוד.
טענות על כך שבית הספר הוקם בעיקר כדי לענות על צורכי המפעל, ולא על צורכי התלמידים, העלו שאלות מוסריות לגבי התפקיד של חינוך מקצועי בעיירות פיתוח. היו שטענו כי בית הספר סייע לטמפו להוזיל את עלויות העבודה ולהבטיח כוח עבודה זול, אך השאיר את התלמידים במלכודת חברתית-כלכלית שמנעה מהם כלים להשתלבות בשוק עבודה מודרני או להתקדמות חברתית אמיתית.
סיכום
למרות ההצלחה והתרומה הכלכלית, החינוך המקצועי בישראל ספג ביקורת. בין היתר, נטען כי קיימת הסללה של אוכלוסיות חלשות לעבר בתי ספר מקצועיים, במיוחד בעיירות פיתוח. עלו טענות כי תלמידים מזרחיים הופנו לחינוך המקצועי, בעוד תלמידים אשכנזים נשלחו למגמות עיוניות יוקרתיות. ביקורת זו קיבלה חיזוק בעשורים האחרונים, והובילה לשינויים משמעותיים במערכת החינוך המקצועי בישראל.
בעוד שבוגרי בית הספר יכלו למצוא עבודה במפעלים, הם היו לכודים במסגרת מקצועית צרה, ורבים מהם לא זכו להזדמנויות שוות להשתלבות בחברה הישראלית הרחבה. במבט לאחור, הקמת "אורט טמפו" בירוחם מדגישה את הקשר הבעייתי בין חינוך תעשייתי, הסללה ואי שוויון חברתי.
קישורים חיצוניים
- עיתון דבר, 28 מאי 1971.
- עיתון על המשמר, 30 מרץ 1973.
- עיתון דבר, 28 אפריל 1976.
