אחוות החיים החדשים הייתה קומונה מיסטית שהוקמה בארצות הברית על ידי תומאס לייק האריס, מטיף נוצרי שפיתח תורה ייחודית שהתבססה על רעיונות גאולה מיניים-רוחניים ושוויון חברתי. הקומונה שילבה יסודות מיסטיים ותיאולוגיים עם אורח חיים שיתופי וחוקי מוסר מחמירים. תורתו של האריס, שהתמקדה ברעיון ה"משלימים" – גבר ואישה המשלימים זה את זו מבחינה רוחנית ופיזית – משכה אליה דמויות שונות, ובהן לורנס אוליפנט, סופר, דיפלומט ועיתונאי בריטי ידוע, ואשתו אליס.

לורנס אוליפנט ואמו נחשפו לראשונה לרעיונותיו של האריס ב-1859 בלונדון, ונשבו באמונתו שלפיה ניתן להגיע לגאולה רוחנית דרך מגע פיזי בין משלימים שנבחרו בקפידה. אוליפנט, שחיפש משמעות לחייו ונאבק במשברים אישיים, מצא בתורתו של האריס מענה לחיפושו. הוא ואמו עברו לחיות בקומונה של האריס בברוקטון, ניו יורק, שם שהו שנתיים. במהלך תקופה זו סבל אוליפנט מהשפלות ומהתעמרות מצד האריס, עד שעזב את הקומונה ושב לאירופה, אם כי המשיך לתמוך בה כלכלית.

לאחר נישואיו לאליס לה סטרנג', שבה מצא שותפה לשאיפותיו הרוחניות, חזרו השניים לקומונה, אך גם שם התעמתו עם דרישותיו המחמירות של האריס. בשלב מסוים, כאשר האמינו שהקומונה כבר אינה משרתת את מטרותיהם, עזבו את ברוקטון לצמיתות ופנו לפיתוח רעיונות משלהם.

המעבר של בני הזוג לארץ ישראל ב-1882 סימן שלב חדש וחשוב בחייהם, שבו שאפו לשלב את אמונתם המיסטית עם פעילות פוליטית וציונית. הם ראו בארץ ישראל הזדמנות למימוש רעיונותיהם דרך עידוד יהודים להגר לארץ, במסגרת תוכניתם השאפתנית – "ארץ הגלעד". התוכנית נועדה לשלב את שיבת היהודים לארצם עם האינטרסים של האימפריה הבריטית במזרח התיכון. באמצעות קשריהם עם תנועת "חובבי ציון" ופעילותם ברומניה, סייעו אוליפנט ואליס בקידום רעיון העלייה לארץ ישראל.

דיוקנו של לורנס אוליפנט (1829–1888). הספרייה הלאומית של צרפת.

רקע

לורנס אוליפנט נולד בשנת 1829 בדרום אפריקה, לאב שהיה שופט מטעם הממשל הבריטי, ואם אוונגליסטית. הוא נשלח להתחנך באנגליה, למד משפטים, אך זנח את מקצוע עריכת הדין לטובת עיתונאות וכתיבת ספרות מסע. בשנת 1853 סיקר את מלחמת קרים עבור עיתון הטיימס הלונדוני, ולאחר מכן שימש כמזכיר אישי ללורד אלגין, עמו נסע לצפון אמריקה, הודו, סין ויפן. חוויותיו במסעות אלו תועדו במספר ספרים שפרסם.

אוליפנט זכה להכרה ספרותית משמעותית עם פרסום ספרו "פיקדילי" בשנת 1856, שבו מתח ביקורת חריפה על החברה הלונדונית. למרות הצלחתו כסופר, הוא חש חוסר סיפוק בחייו וחיפש משמעות רוחנית עמוקה יותר. תחושת הריקנות הביאה אותו להשתתף בהרצאה בלונדון ב-1859, שבה הוצגה תורתו המיסטית של המטיף תומאס לייק האריס. האריס גרס כי ישנה אפשרות להגיע לשלמות רוחנית באמצעות שילוב בין גבר ואישה המשלימים זה את זה, והקים קומונה בשם "אחוות החיים החדשים" בניו יורק.

האידיאלים המיסטיים והחברתיים של האריס הקסימו את אוליפנט, שראה בהם פתרון למצוקותיו האישיות ולבעיות העולם. אוליפנט ואמו הצטרפו לקומונה, אך היחסים עם האריס הפכו מורכבים. האריס חשש מכריזמתו ומהשפעתו של אוליפנט, וניסה לדכא את אישיותו באמצעות משימות פיזיות ותביעות מנטליות קשות. לאחר שנתיים עזב אוליפנט את הקומונה, אך המשיך לתמוך בה כלכלית ולחפש את מקומו בעולם.

במהלך שליחותו העיתונאית בפריז פגש אוליפנט את אליס לה סטרנג', צעירה אנגלייה שחיפשה משמעות לחייה. השניים התאהבו ונישאו בשנת 1872. אליס שותפה לשאיפותיו המיסטיות של אוליפנט, ויחד החליטו לחזור ל"אחוות החיים החדשים". אך שם, האריס קבע שאוליפנט ואליס אינם "משלימים", אסר עליהם מגע פיזי והעביד את אליס בפרך. הוא אף השתמש בטכניקות מיסטיות משפילות שנועדו לשבור את רוחה, כגון העמדתה בתוך בור מכוסה עפר.

לבסוף, בשנת 1878, לאחר עימותים חוזרים ונשנים עם האריס, עזבה אליס את הקומונה וברחה לקליפורניה, שם עבדה כמורה בעיירת כורים. אוליפנט, שנותר נאמן לרעיון השוויון והאחדות הרוחנית, שב לאנגליה וניסה לשקם את חייו. הוא ניהל מאבק משפטי מוצלח נגד האריס והשיב לעצמו את הרכוש שהעביר לקומונה. אף על פי שהאכזבה מהאריס הייתה עמוקה, לורנס ואליס ראו בתורתו המיסטית ערך רב, והחליטו להמשיך לפעול להגשמתה בדרכים אחרות. החלטה זו סימנה את תחילת המעבר שלהם לפעילות בעלת אופי מיסטי-פוליטי שהתמקדה בארץ ישראל.

תכנית ארץ הגלעד

בשנות ה-70 של המאה ה-19, החל לורנס אוליפנט לגבש חזון רחב היקף המבקש לשלב בין רעיונותיו המשיחיים לבין שאיפותיו הפוליטיות והאישיות. כבר בשנים אלו ניסה אוליפנט לשכנע את ממשלת בריטניה לתמוך במפעל של יישוב יהודים בארץ ישראל. הוא האמין שהקמת התיישבות יהודית בחסות בריטית תועיל הן ליהודים, שיוכלו למצוא מקלט ממצוקותיהם במזרח אירופה, והן לבריטניה, שתוכל לחזק את השפעתה הגיאופוליטית באזור אסטרטגי חשוב.

אוליפנט סבר שהתיישבות יהודית באזור זה תוכל לשמש חיץ אסטרטגי שיבלום את ההשפעה הרוסית במזרח התיכון ותייצר מנוף כלכלי ופוליטי עבור בריטניה. הוא הציג את רעיונותיו במאמרים פומביים ובעיתונות היהודית-בריטית, אך לא הצליח לרתום באופן מלא את תמיכת הממשל הבריטי. ראש ממשלת בריטניה, ויליאם גלדסטון, ראה בתוכניתו של אוליפנט רעיון פנטזיונרי ודחה את הצעותיו.

לאחר כישלונותיו בלונדון, החל אוליפנט לגבש תוכנית קונקרטית ומעשית יותר, שהתמקדה באזור עבר הירדן המזרחי. תוכנית זו, שכונתה "תוכנית ארץ הגלעד," התבססה על תפיסה משיחית-נוצרית הרואה בשיבת היהודים לארצם תנאי לגאולה עולמית, לצד שאיפות גיאופוליטיות ואינטרסים כלכליים מובהקים.

השלב המרכזי בתוכנית היה סלילת מסילת ברזל שתחבר את דמשק עם אזור התבואה של עבר הירדן ותמשיך דרומה לעבר ים סוף. מסילה זו נועדה להיות עורק תחבורה מרכזי שיחבר בין אירופה, המזרח התיכון, ויעדי עולי רגל מוסלמים למכה. לצד מסילת הברזל תוכנן להקים מושבות יהודיות שיתמכו כלכלית במסילה ויתרמו לפיתוח החקלאי והמסחרי של האזור.

אוליפנט תיאר את חזונו כדרך לפתרון בעיית הפליטים היהודים שנדחקו ממזרח אירופה בעקבות גלי הפרעות והאנטישמיות. הוא האמין שהיישוב היהודי בארץ ישראל יוכל לספק את כוח העבודה הדרוש, לשפר את כלכלת האזור, ולחזק את האימפריה העות'מאנית דרך זרימת הכנסות חדשות לקופת המדינה.

בשנת 1879 יצא אוליפנט לראשונה לארץ ישראל כדי לבדוק את האפשרויות המעשיות ליישום תוכניתו. במהלך ביקור זה סייר באזורי עבר הירדן המזרחי, נפגש עם מנהיגים מקומיים, ובחן את תנאי הקרקע והתשתיות הנדרשות. הוא זיהה את האזור כמתאים להתיישבות חקלאית נרחבת, בשל אדמותיו הפוריות ותנאיו האקלימיים.

מפת תכניתו של אוליפנט, כפי שהביאה בספרו 'ארץ הגלעד' שראה אור ב-1880. במפה מסומנים הן השטח המיועד להתיישבות והן קווי מסילת-הברזל המתוכננים בחבל.
מפת תכניתו של אוליפנט, כפי שהביאה בספרו 'ארץ הגלעד' שראה אור ב-1880. במפה מסומנים הן השטח המיועד להתיישבות והן קווי מסילת-הברזל המתוכננים בחבל.

תנועת חובבי ציון

הקשר של לורנס אוליפנט עם תנועת חובבי ציון התפתח על רקע פרעות ואנטישמיות גוברת במזרח אירופה שהביאו יהודים רבים, במיוחד ברומניה וברוסיה, להכרה כי עתידם במדינותיהם מוטל בספק. יהודים אלו מצאו עצמם נאלצים לבחור בין התבוללות או הגירה כדי להבטיח את ביטחונם וחייהם. אוליפנט, שהחזיק בחזון משיחי-מיסטי ובשאיפה לשיבת היהודים לארץ ישראל, ראה במצוקה זו הזדמנות ליישום תוכניתו הפוליטית-רוחנית, שהייתה גם כלי לקידום האינטרסים הבריטיים במזרח התיכון.

אוליפנט הגיע לרומניה בשנות ה-80 של המאה ה-19, בתקופה שבה יהודי המדינה עמדו בפני משבר חמור בשל חוקים אנטי-יהודיים ששללו את זכויותיהם ופגעו בכלכלתם. אוליפנט החל במסע הרצאות שבו תיאר את חזונו, ובמסגרת זו הופיע גם בוועידת פוקשאן בשנת 1881, שם הצטרף לאלעזר רוקח ולדמויות אחרות שהיו פעילים בחובבי ציון. נאומיו של אוליפנט, שבהם שילב את חזונו על ארץ הגלעד עם תיאורים אופטימיים של ארץ ישראל, עוררו התלהבות רבה בקרב משתתפי הוועידה. הוא שכנע רבים שהגירה לארץ ישראל אינה רק אפשרית אלא גם הכרחית, וזכה לאמון רב בשל מעמדו כדמות בריטית מכובדת.

בוועידה עצמה הוחלט להקים חברה שתתמוך בעלייה לארץ ישראל, תטפל ברכישת קרקעות, ותסייע בהתארגנות המתיישבים. החלטות אלו הושפעו רבות מדבריו של אוליפנט ומהתוכנית שהציג, שאיחדה חזון משיחי עם גישה מעשית להקמת יישובים יהודיים חקלאיים. תוכניתו כללה גם את הרעיון להקים מסילת רכבת מחיפה לעבר הירדן שתשמש לתחבורה ולמסחר, תוך עידוד יהודים להגר לאזור ולעבד את הקרקע.

על פי חזונו, יהודים מרחבי העולם יתרמו כספים כדי לרכוש אדמות מהאימפריה העות'מאנית, מהלך שישרת את האינטרסים הבריטיים ויחזק את המעמד הפוליטי של אנגליה במזרח התיכון. במסגרת זו אוליפנט פעל לשכנע גורמים בממשל הבריטי, אך נחל הצלחה חלקית בלבד. בין היתר, ראש ממשלת בריטניה, ויליאם גלדסטון, דחה את התוכנית כ"שטות גמורה," אך שר החוץ, לורד סולסברי, העניק לו מכתבי המלצה לקידום רעיונותיו מול העות'מאנים.

אוליפנט נסע לפגוש את הסולטן עבדול חמיד השני באיסטנבול בניסיון לשכנעו בתוכניתו. הוא ניסה להציג את יתרונותיה הכלכליים והפוליטיים, אך כשל. הסולטן חשש מההשלכות הדתיות של "שיבת ציון," כפי שתוארה על ידי אוליפנט, ומהתנגדות מצד חוגים שמרניים באימפריה. בעקבות הכישלון, שב אוליפנט לרומניה ונפגש עם יהודים שהיו מוכנים לעלות לארץ ישראל למרות הקשיים. הוא ניצל את מצוקתם הכלכלית והחברתית כדי לעודד אותם להשתתף בפרויקט.

אוליפנט זכה לתמיכה רחבה בעיתונות היהודית, במיוחד בכתבי עת דוגמת "המגיד," שערכו דמויות כמו דוד גורדון. העיתונות העברית תיארה אותו כחובב ציון בן הדת הנוצרית וראתה בו דמות מקדמת גאולה. אוליפנט הפך לדמות כריזמטית שהלהיבה את הציבור היהודי והצליחה להתגבר על התנגדותם של מתבוללים וחרדים.

למרות התמיכה הרבה, התוכנית של אוליפנט נתקלה בהתנגדות מצד חוגים שונים. החרדים ברומניה ראו בתוכניתו ניסיון לדחוק את הקץ והפיצו כרוזים שטענו כי ארץ ישראל אינה מתאימה להתיישבות, תוך אזכור דלות הקרקע והיעדר הביטחון. גם המתבוללים התנגדו לתוכנית מתוך חשש שהיא תתפרש כבגידה במולדתם ותעורר אנטישמיות נוספת.

בזמן פעילותו ברומניה, הוא סייע להקמת חברות מקומיות ליישוב ארץ ישראל והציע להעביר את הכנסות החלוקה והמסים הקהילתיים למימון הפרויקט. מהלכים אלו פגעו בשלטון החרדי המקומי ועוררו התנגדות עזה, אך גם חיזקו את מעמדו בקרב ציבור יהודי שהלך ונעשה נואש.

המעבר לארץ ישראל

לורנס ואליס אוליפנט הגיעו לארץ ישראל בשנת 1882, תחילה התיישבו בחיפה במושבה הגרמנית, אך במהרה החלו לחפש מקום מתאים יותר לפעילותם. הם רכשו חלקת אדמה בכפר הדרוזי דלית אל כרמל ובנו בה בית קיץ (כיום, בית יד לבנים), ששימש אותם גם למגורים וגם כמרכז לפעילותם החברתית והמיסטית.

הבית הפך למוקד של פעילותם, ובאמצעותו פיתחו קשרים עמוקים עם תושבי המקום. אליס אוליפנט, שהייתה תאבת דעת ושאפה להשפיע לטובה על סביבתה, החלה ללמוד ערבית וניסתה להקנות לנשות הכפר הדרוזיות כישורים חדשים, כולל שיטות לטיפול במחלות וניהול משק בית. היא ניסתה לשלב בין תרבות מקומית להיבטים מיסטיים ותוך כך נפוצו שמועות שלימדה את הגברים הדרוזים טכניקות מיסטיות-מיניות.

לורנס, במקביל, טיפח את קשריו עם מנהיגי הדרוזים. הוא שילם דמי כופר עבור כמה צעירים דרוזים כדי לשחררם מהשירות הצבאי העות'מאני, דבר שהגביר את הערכתם כלפיו ואת מעמדו בקרב הקהילה המקומית. הפופולריות של בני הזוג אוליפנט בקרב הדרוזים צמחה לא רק בשל מעשיהם המעשיים, אלא גם בגלל יחסם האישי והאידיאליזם שהנחו אותם, אשר שיקפו את תפיסתם המיסטית והחברתית הרחבה.

בתקופה זו, פרסמו אליס ולורנס אוליפנט ספר משותף בשם "נשימה בו זמנית", שבו תיארו רעיונות על סוג חדש של אנרגיה שנקראה "סימפנומה". על פי הספר, האנרגיה הזו מועברת בין "משלימים אמיתיים", שהם זוגות שנבחרו בקפידה מתוך קשר מיסטי. בני הזוג סברו כי הפצת האנרגיה הזו תוכל לשנות את האנושות כולה, להחזיר אותה למצב של אחדות ושלמות מיסטית, ולהעניק אושר נצחי לאנשים. רעיונות אלה, שנשענו על בסיס מיסטי, הדגישו את החיבור שלהם בין חזון רוחני לפעילות מעשית באזור שבו בחרו להתגורר.

תכנון קו הרכבת החיג'אזית

כאמור, חלק מתכנית ארץ הגלעד הייתה ההצעה להקים מסילת ברזל שתחבר בין חיפה לעמק הירדן ותשמש כחלק ממסדרון תחבורה רחב יותר שיקשר את הארץ לנמלים ולשווקים בינלאומיים, ותביא מתפללים מוסלמים לעיר מכה. הוא פעל לקדם את התוכנית מול האימפריה העות'מאנית, שראתה בפרויקטים מסוג זה פוטנציאל לחיזוק שליטתה האזורית, אך גם מול גורמים יהודיים שהשתכנעו ברעיון השימוש ברכבת ככלי ליישוב הארץ. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 שימש בית אוליפנט את חברת "אסיה" אשר קיבלה זיכיון לבנות את קטע המסילה מחיפה לדמשק של מסילת הרכבת החיג'אזית.

בעוד שחזונו של אוליפנט לא התממש במלואו בימיו, רעיונותיו השפיעו משמעותית על בניית מסילת הרכבת החיג'אזית ורכבת העמק על ידי העות'מאנים בראשית המאה ה-20. קווי רכבת אלו, שהיו חלק ממיזם התחבורה האימפריאלי של האימפריה העות'מאנית, השפיעו בצורה משמעותית על צורת ההתיישבות היהודית והכלכלה הציונית בחיפה ובעמק יזרעאל. מסילת העמק הפכה לכלי חשוב בפיתוח האזור. אוליפנט, שראה בפיתוח תשתיות תחבורה כלי לעידוד התיישבות יהודית, עודד את זה שהמסילה תשמש לא רק לצרכים צבאיים וכלכליים עות'מאניים, אלא גם ליצירת חיבורים ליישובים חקלאיים ותעשייתיים.

נפתלי הרץ אימבר

נפתלי הרץ אימבר נולד להאדל בת יעקב צבי שוורץ ולשמואל יעקב אימבר בעיר זלוצ'וב שבגליציה, אז תחת שלטון האימפריה האוסטרית (כיום במחוז לבוב שבאוקראינה). אביו ניהל בית מרזח והתפרנס בדוחק. משפחתו הייתה דתית ושייכת לזרם המתנגדים לחסידות ביהדות הליטאית. אימבר קיבל חינוך תורני, אך בילדותו נחשב למאתגר עבור הוריו וסבל לעיתים קרובות מענישת אביו, שהתייחס אליו בספקנות ולעיתים בקנאה על אהדת האם כלפיו. אחיו, שמריהו, העיד כי האב לא האמין בכישרונותיו.

כבר בילדותו הפגין אימבר כישרון יוצא דופן בלימודיו בתלמוד תורה שבעירו. אף שהיה תלמיד מצטיין, נהג ללמוד בצורה יוצאת דופן — הוא סירב לשבת עם שאר התלמידים ובחר לשבת מתחת לשולחן, בדרישה שרבו יבחן אותו בסיום יום הלימודים. רבו נדהם מכישוריו, ועד גיל שמונה התקדם ללמוד אצל גדולי המלמדים ובבית המדרש שבו למדו נערים מבוגרים ממנו בשנים רבות. בגיל עשר זכה לכינוי "עילוי שבעילויים," והחל בלימוד ספר הזוהר, מה שהעיד על משיכתו לעולמות הקבלה והמיסטיקה.

בנערותו החל אימבר להימשך לרעיונות ההשכלה, קרא ספרות כללית והתעניין גם בספרות הקבלה. הוא חיבר פואמה בשם "אוסטריה," שאותה הקדיש לקיסר פרנץ יוזף, וזכה לפרס כספי מהקיסר, מה שסייע לפרסומו בקרב הקהילה היהודית. בעקבות מות אביו בגיל 18, והתדרדרות מצבה הכלכלי של משפחתו, עבר אימבר לעיר ברודי. בברודי הכיר את אנשי תנועת ההשכלה, בהם אברהם קרוכמל, יהושע השל שור וירמיהו מוזן, שהכירו בכישרונותיו וסייעו לו להדפיס את שירו "אוסטריה." בהמלצתם עבר ללבוב, שם התקבל אצל הרב יששכר-בר לווינשטיין, שהעניק לו תמיכה, שיכן אותו בביתו, ושכר מורים שילמדו אותו לימודים כלליים. אולם, לאחר כחצי שנה נאלץ לשוב לבית אמו בזלוצ'וב בעקבות שמועות על התרחקותו מהמסורת הדתית.

זמן קצר לאחר שובו לבית אמו החל אימבר לנדוד ברחבי אירופה, וביקר במדינות כמו הונגריה, בסרביה וברומניה. ביאשי שבשנת 1878 כתב את שני הבתים הראשונים של השיר "תִּקְוָתֵינוּ," שהפך מאוחר יותר לשיר "התקווה," ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. נדודיו הובילו אותו בשנת 1881 לקושטא (איסטנבול), שם התפרנס מרוכלות והכיר את לורנס אוליפנט. אוליפנט התרשם מאימבר והציע לו להצטרף אליו לארץ ישראל. השניים פיתחו קשרי ידידות, ואימבר הצטרף לאוליפנט ולרעייתו במסעם. בני הזוג התחילו להסתכל על אימבר כילד שמעולם לא היה להם.

אליס ולורנס ראו בו פוטנציאל לשותף אידיאולוגי. הם ניסו לחנך אותו ולשלבו בתורת "החיים החדשים" שלהם. לורנס אף השקיע בו כספים במטרה להפוך אותו למאמין יהודי ראשון בתורתם. הוא לקח את אימבר לדיג ולימד אותו רכיבה על סוסים, אך אימבר התקשה לעמוד בציפיותיהם. החיים בחיפה, במסגרת הקפדנית והיומיומית שהכתיבו אליס ולורנס, היו זרים לו, ולעיתים אף בלתי נסבלים.

בתקופות שבהן חש אימבר חוסר שביעות רצון, היה נמלט לבתי מרזח מקומיים או לחפש עיסוקים אחרים. לורנס ניסה לשלב אותו במוסדות חינוכיים שונים, כולל בית הספר החקלאי "מקוה ישראל," אך אימבר לא התקבל ולא הצליח להתמיד בניסיונותיו ללמוד מלאכות שונות כמו שענות או כריכת ספרים. הוא עצמו העיד שיכולותיו המעשיות מוגבלות ושאיפותיו הן בתחום הרוח והשירה.

למרות האכזבות התכופות, אימבר שב לעיתים תכופות לביתם של האוליפנטים, בעיקר כאשר חש כישלון במאמציו האישיים. השניים ניסו לשלב אותו בפעילותם, ובזמן מסוים אף עזר לו לנסות לקדם את חלומו להפוך למשורר לאומי. הקשר בין הצדדים היה מתוח לעיתים, בעיקר בשל נטייתו של אימבר לחוסר יציבות אישית ומקצועית, כמו גם סגנון החיים הפשוט והמסורתי שהכתיבו האוליפנטים.

אימבר המשיך לנסות להשתלב בחיי התרבות בארץ ישראל, ועם הזמן החל לפרסם שירים ומאמרים. במהלך שהותו בירושלים פרסם בעיתון "חבצלת" מאמרים ושירים שהביאו אותו לעימותים עם דמויות מרכזיות בקהילה היהודית, כמו יוסף ריבלין. עם זאת, גם במאמציו להיטמע בחיי החברה היהודית הוא חווה כישלונות רבים.

בסופו של דבר, לאחר מספר ניסיונות לשיתוף פעולה שלא הניבו הצלחה משמעותית, עזב אימבר את ביתם של האוליפנטים ואת ארץ ישראל, והמשיך בנדודיו ובחיפושיו אחרי זהותו התרבותית והמקצועית. למרות קשריהם הקרובים, היחסים בין אימבר לאוליפנטים התאפיינו באכזבות הדדיות, שכנראה נבעו מהפערים האישיותיים והאידיאולוגיים בין הצדדים.

מותם של בני הזוג

לאחר שנים של פעילות אינטנסיבית ושאיפות מיסטיות ופוליטיות, דרכם של לורנס ואליס אוליפנט הגיעה לסיומה הטראגי. בשנת 1885, בזמן שהתגוררו בביתם בכפר הדרוזי דלית אל כרמל, חלתה אליס בקדחת קשה ומתה. לורנס, שחלה גם הוא, שרד את המחלה אך נאלץ לנסוע להתחזק באנגליה לאחר פטירת רעייתו.

אובדן אליס הותיר את לורנס שבור אך לא עצר את שאיפותיו הרוחניות. זמן קצר לאחר מות אשתו הראשונה, החל לורנס לנהל רומן מכתבים עם רוזמונד דייל אואן, אישה בעלת נטייה מיסטית ודעות פרוגרסיביות, שהייתה צעירה ממנו בשבע עשרה שנים. רוזמונד נראתה לו כהתגלמות הארצית של אליס, וכעבור זמן קצר נישאו השניים באנגליה בשנת 1888.

זמן קצר לאחר נישואיהם, התמוטט לורנס בריאותית ונפטר ממחלת סרטן הריאות באוגוסט 1888, ארבעה חודשים בלבד לאחר החתונה. לורנס הותיר אחריו מורשת מורכבת, שכללה תוכניות גדולות לשיבת ציון, רעיונות מיסטיים ייחודיים, והקשרים הבלתי שגרתיים שנרקמו בינו ובין דמויות מרכזיות בתנועה הציונית וביישוב היהודי בארץ ישראל.

סופה של האחווה

בשנת 1891 הכריז האריס כי גופו התחדש וכי גילה את סוד התחייה האנושית. באותה שנה נישא בשלישית, ביקר באנגליה והתכוון להשתקע שם. עם זאת, בעקבות שריפה שהשמידה מלאים גדולים של יין שייצרה הקהילה, נאלץ לשוב לארצות הברית. הוא התגורר בניו יורק עד 1903, ולאחר מכן עבר לגלאזגו.

חסידיו של האריס האמינו כי גילה את סוד החיים הנצחיים על פני האדמה, ולאחר מותו ב-23 במרץ 1906, הכריזו כי הוא רק "ישן". רק כעבור שלושה חודשים הודו באופן ציבורי כי נפטר באמת.

לאחר מותו של האריס, הוביל את הקומונה תלמידו היפני הבולט, נגסאווה קאניה, אשר ניהל את הקהילה והמשיך את פעילותה עד מותו בשנת 1934. נגסאווה היה חלק מרכזי בקהילה ובפעילות החקלאית שלה, במיוחד בגידול ענבים ליין. הוא השתייך לקבוצת חסידיו היפנים של האריס, בהם היו גם דמויות כמו אראי אוסוי, אשר חזר ליפן בשנת 1899 וייסד את "בית הענווה וההרמוניה", ויושידה קיונארי ואיצ'יקי קאנג'ורו, שמילאו תפקידים בכירים בצבא ובדיפלומטיה היפנית.

הקהילה בפאונטיינגרוב, בהנהגתו של נגסאווה, המשיכה להותיר חותם משמעותי על ההיסטוריה של סנטה רוזה, והאזור ממשיך לשאת את שמה.

סיכום

לורנס ואליס אוליפנט תפסו מקום ייחודי בתולדות ההיסטוריה הציונית, במיוחד בתקופה שקדמה להקמת התנועה הציונית המאורגנת. האוליפנטים שילבו בתוכניותיהם שאיפות מיסטיות, תפיסות פוליטיות ואידיאלים חברתיים ייחודיים, אך פעלו בעולם מורכב ורווי מתחים.

תוכנית "ארץ הגלעד" של לורנס אוליפנט נתפסה בזמנו כרעיון חדשני ופורץ דרך, שהצליח לשלב בין האינטרסים הבריטיים במזרח התיכון לבין רעיון שיבת היהודים לארצם. היא זכתה להתעניינות בקרב תנועת חובבי ציון והייתה אחת התוכניות הראשונות שהעלו את הרעיון של יישוב יהודים בארץ ישראל כפתרון למצוקת יהודי מזרח אירופה. אף על פי שהתוכנית נכשלה במימושה, היא הוכיחה את חשיבותו של חיבור בין תמיכה מדינית חיצונית לבין יוזמות ציוניות מקומיות. רעיון הקמת הרכבת שנדחה בהתחלה, אומץ מאוחר יותר על ידי הסולטן העות'אמני, שפתח ב-1908 את קו הרכבת החיג'אזית.

פעילותם בארץ ישראל, במיוחד התיישבותם בדלית אל כרמל וקשריהם עם הדרוזים, הצביעה על יכולתם לייצר קשרים בין-תרבותיים ולהטמיע רעיונותיהם בסביבה מקומית. עם זאת, רעיונותיהם המיסטיים, במיוחד אלו שהוצגו בספרם "נשימה בו-זמנית", עוררו ספקות לגבי מידת השפעתם המעשית על התפתחות היישוב היהודי.

נפתלי הרץ אימבר, שהיה קשור אליהם תקופה משמעותית, ייצג דמות נוספת שביטאה את המורכבות ביחסיהם עם דמויות ציוניות אחרות. בעוד שהאוליפנטים ניסו לעצב אותו בהתאם להשקפת עולמם, הוא בחר מסלול עצמאי והותיר חותם בזכות יצירותיו, ובראשן "התקווה".

בקרב חובבי ציון ובתנועה הציונית המאוחרת, דמותם של האוליפנטים עוררה רגשות מעורבים. מצד אחד, הם נתפשו כחובבי ציון אמיתיים, שאינם בני הדת היהודית, אך תרמו את זמנם ומרצם למען רעיון שיבת ציון. מצד שני, מניעיהם הדתיים והמיסטיים, והאינטרסים האישיים של לורנס, עוררו לעיתים קרובות ספקות בקרב מנהיגי היישוב והציונות.

במבט היסטורי רחב, ניתן לראות את פעילותם כמשלבת בין מיסטיקה ונאיביות לבין מעשיות פוליטית, וכחלק מתהליך רחב של רעיונות ותנועות שקידמו את רעיון שיבת ציון לפני התנועה הציונית המאורגנת. פעילותם נותרה עדות לחשיבותם של תומכים חיצוניים בפיתוח רעיון ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, אך גם להכרח שבהנהגה יהודית פנימית שתוביל את המהלך.

לקריאה נוספת

  • צבי אילן, ‏לורנס אולפינט ו'ארץ הגלעד'קתדרה 27, דצמבר 1982, עמ' 162-141
  • מיכאל ארן, ‏פגישת לורנס אוליפנט עם הסולטאןקתדרה 49, ספטמבר 1988, עמ' 179-178
  • צבי אילן, "יונצח שמו של אוליפנט בגולן", ארץ הגולן 19, 1980
  • שרת מסד-לידר, "בסלון של ליידי אוליפנט", עת־מול, 25 (2), עמ' 15–18, 2000
  • עמית טומי, "לורנס אוליפנט: מקורות מימון לפעילות בארץ", שורשים, ח' 139–146, 1994
  • שולמית לסקוב, "האנגלי של חיבת ציון", עת־מול, י"ד(6), 8-6, 1984
  • רם אורן, "נפש הומיה", הוצאת קשת, 2012
  • פעמון סדוק, איתי בחור, הוצאה עצמית.
  • שרה ומאיר אהרוני, אישים ומעשים בחיפה והסביבה, כפר סבא: מקסם, 1993
  • זאב ענר (עורך), סיפורי בתים: סיפורם של שבעים בתים בתולדות ההתיישבות, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988, עמ' 99–100.
  • רספירו, אחוות החיים החדשים: תמצית מעשיו ותורתו של תומאס לייק האריס. בחמישה כרכים. לונדון: E.W. Allen, 1896.
    לברון, גיי; קייסי, בארט (אוקטובר 2018). מחפשי הפלאים של פאונטיין גרוב. גיי לברון.
  • ניקול, ויליאם רוברטסון (1911). "האריס, תומאס לייק". אנציקלופדיה בריטניקה (מהדורה 11).
  • "האריס, תומאס לייק". אנציקלופדיה אמריקנה. 1920.

קישורים חיצוניים

Back To Top

תפריט נגישות