סר אלפרד מוריץ מונד, הברון הראשון מלצ'ט המוכר גם בשם לורד מלצ'ט (באנגלית: Alfred Moritz Mond, 1st Baron Melchett; 23 באוקטובר 1868 – 27 בדצמבר 1930) היה תעשיין, איל הון ופוליטיקאי יהודי-בריטי, ממנהיגי יהדות בריטניה ופעיל ציוני-משיחי. השקיע כספים רבים בבניין הארץ, פעל לייסוד נבחרת ארץ-ישראל בכדורגל (לימים נבחרת ישראל), ומבולטי הדוחפים בעת ההיא לבניין בית המקדש השלישי בהר הבית.
קורות חיים
אלפרד מונד נולד בשנת 1868 בסביבה בעלת רקע תרבותי והשכלתי יוצא דופן, שהשפיעה עמוקות על דרכו האישית והמקצועית. אביו, ד"ר לודוויג מונד, היה מדען וממציא בתחום הכימיה, אשר המצאותיו הביאו לשגשוג כלכלי. התמקדותו של לודוויג בכימיה הובילה ליצירת תהליך מונד (Mond Process) להפקת ניקל, תהליך אשר הניח את היסודות להצלחתו התעשייתית. המעבר של לודוויג לגרמניה לבריטניה והצלחתו שם הראו כיצד שילוב של ידע מדעי ותעוזה יזמית יכול לשנות את פני המשפחה.
אלפרד, למרות שגדל מחוץ למסורת היהודית, ספג ערכים של מצוינות מדעית ויזמות מאביו. העובדה שגדל כבן למהגר גרמני באנגליה הקנתה לו תשתית בין-תרבותית, שהייתה רלוונטית במיוחד לתקופתו, שבה קשרים בינלאומיים בתעשייה היו חיוניים.
אלפרד מונד לקח את המפעלים שהקים אביו והרחיב אותם באופן חסר תקדים. האיחוד שיזם בשנת 1926 בין חברת הניקל של אביו לבין שלוש חברות כימיקלים נוספות יצר את תאגיד תעשיות כימיות אימפריאליות (ICI). המהלך לא רק שינה את פני התעשייה הכימית בבריטניה, אלא גם הציב את ICI כתאגיד מוביל ברמה העולמית. מונד, כיושב ראש הראשון של ICI, הוביל את החברה לתנופה כלכלית יוצאת דופן, עם מחזור של 27 מיליון ליש"ט בשנה הראשונה—סכום מרשים לאותה תקופה.
הבחירה של מונד להינשא לויולט גצה ממוצא יהודי, יחד עם ההחלטה להטביל את ילדיו ולחנך אותם כאנגליקנים, משקפת את מורכבות זהותו האישית. מצד אחד, הוא שמר על קשרים מסוימים לשורשיו היהודיים דרך נישואיו; מצד שני, הוא העדיף להשתלב במעמד הגבוה הבריטי ולחיות על פי המוסכמות הדתיות והחברתיות המקובלות.
ביתו ב"Lowndes Square" בבלגרביה, אחד מאזורי היוקרה של לונדון, סימל את מעמדו הגבוה בחברה הבריטית. האזור, שבו התגוררו דמויות בולטות נוספות בהיסטוריה הבריטית, שיקף את מקומו של מונד כגורם משפיע, לא רק בתעשייה אלא גם בסביבה החברתית-פוליטית.
פעילות פוליטית
מונד החל בפעילות פוליטית במפלגה הליברלית, וב-1906 נבחר לראשונה מטעמה לבית הנבחרים הבריטי. אלפרד מונד, על אף שלא זיהה עצמו כיהודי מבחינה דתית או תרבותית, היה מטרה להתקפות אנטישמיות לאור מוצאו. במהלך מלחמת העולם הראשונה, תקופה שבה גברו רגשות לאומניים ופחדים מפני "האויב מבפנים," הוא הואשם בבגידה ונחשד כ"גרמני" ו"יהודי" על ידי מבקריו. מקור האשמות אלה היה כפול: מונד נולד להורים גרמנים, ושמו המקורי הדגיש את מוצאו הזר בעיני הבריטים. יחד עם זאת, הוא היה תעשיין מצליח, ומעמדו הכלכלי הגבוה עורר קנאה וחוסר אמון.
ההאשמות היו חלק מתופעה רחבה יותר של אנטישמיות כלפי יהודים בולטים בחברה הבריטית, במיוחד אלו שהצליחו בתחום הכלכלה או הפוליטיקה. מונד הותקף על ידי דמויות פומביות, ביניהן הנרי האמילטון בּימיש, מנהיג קבוצת "הבריטים" (The Britons), שקידם את "תכנית מדגסקר," רעיון אנטישמי לפתרון "בעיית היהודים" באמצעות גירושם לאי מדגסקר.
"תכנית מדגסקר" הייתה חלק מתפיסה אנטישמית גלובלית שראתה ביהודים איום תרבותי, כלכלי ופוליטי. בּימיש, שהשתמש במונד כדוגמה ליהודי "מסוכן," קידם את התכנית במטרה להרחיק את היהודים מאירופה. הרעיון של גירוש יהודים למדגסקר הועלה בתחילה בגרמניה של סוף המאה ה-19, ולאחר מכן הפך לאידיאולוגיה מרכזית של האנטישמים הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה. תכנית זו הוצגה כפתרון שכביכול "יפתור" את המתחים החברתיים שנגרמו, לכאורה, על ידי היהודים.
על אף ההתקפות, מונד לא נסוג מעשייתו הציבורית. להיפך, הוא המשיך לכהן בתפקידים מרכזיים בממשלתו של דייוויד לויד ג'ורג'. מינויו לשר העבודה והבינוי ב-1916, בעיצומה של המלחמה, היה עדות לאמון שנתן בו ראש הממשלה, למרות הלחצים הפוליטיים והחברתיים. במסגרת תפקיד זה היה אחראי לתוכנית החימוש הבריטית וכן להקמת מתקנים צבאיים, מקלטים, בתי חולים ועבודות ציבוריות נוספות שהתנהלו בממדי ענק בעת המלחמה. באפריל 1921 מינה אותו לויד ג'ורג' לשר הבריאות, תפקיד בו החזיק במשך כשנה וחצי עד לנפילת הממשלה ב-1922.
לאחר מכן כיהן כחבר פרלמנט מן השורה במשך שש שנים נוספות. בשנת 1928 הצטרף למפלגה השמרנית וב-1928 הוענק לו תואר האצולה "הברון הראשון מלצ'ט" ומושב בבית הלורדים.
פעילות ציונית
בשנת 1917, בשיא הקריירה הפוליטית שלו ובגיל 50, חלה תפנית משמעותית בזהותו האישית והפוליטית של אלפרד מונד. למרות שגדל בסביבה נטולת זיקה יהודית וחי כאנגליקני, החל מונד לגלות מחדש את יהדותו. הצהרת בלפור, שהכריזה על תמיכת ממשלת בריטניה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, שימשה עבורו זרז להתחבר לשורשיו ולזהות את עצמו כחלק מהחזון הציוני.
בשנה זו, נשא מונד את נאומו הראשון שבו דיבר בשם העם היהודי. נאום זה היה לאירוע מכונן בחייו, כיוון שהוא סימן את תחילת המעבר שלו מזיהוי אישי עם התרבות הבריטית בלבד להזדהות לאומית יהודית. בחירתו לעמוד בפומבי לצד הציונות, בתקופה שבה יהודים רבים חששו להכריז על תמיכתם ברעיון זה, הדגישה את תעוזתו ואת מחויבותו הרגשית למפעל הלאומי.
מונד היה באותה עת חבר בכיר בממשלתו של דייוויד לויד ג'ורג'. בתפקידו כשר העבודה והבינוי, הוא היה מעורב בהחלטות ובתהליכים מדיניים שהיו קריטיים למימוש הצהרת בלפור. באוקטובר 1917, התקיים דיון פנימי בממשלת בריטניה, שבו נכתב תזכיר אנטי-ציוני בידי אדווין מונטגיו, שהביע חששות לגבי השפעת הציונות על יהודים ברחבי העולם. למרות ביקורות פנימיות אלה, מונד היה תומך נלהב ברעיון הציוני.
אחת הדמויות המרכזיות שהשפיעו על מונד הייתה חיים ויצמן, מנהיג ציוני בעל כישורים דיפלומטיים ואקדמיים, שידע לגייס את תמיכתם של מנהיגים בריטים בכירים ברעיון הציוני. מונד ויצמן פיתחו ידידות עמוקה, שהובילה לשיתוף פעולה הדוק בתהליכי קבלת ההחלטות הבריטיות בנוגע לארץ ישראל.
בתזכירו של מונד מאוקטובר 1917, שצוטט בדיונים בממשלה, הוא התבטא בעד יצירת "מדינה יהודית אוטונומית" בארץ ישראל. הדברים עוררו מחלוקת פנימית, אך הם הדגישו את חזונו של מונד, שראה בציונות לא רק פרויקט לאומי אלא גם פתרון לבעיותיו של העם היהודי באירופה ובעולם.
בשנת 1920, אלפרד מונד הביע את מחויבותו לציונות באופן מפורש, כשפנה במכתב לראש ממשלת בריטניה דייוויד לויד ג'ורג'. המכתב היה טעון בעמדותיו על חשיבות שליטה יהודית בארץ ישראל:
"אין להעלות על הדעת שיהודים, שהם עם בעל-תרבות בצורה גבוהה ביותר, יהיו תחת ריבונותם של ערבים שהם כמעט-ברברים וחסרי-תרבות. גם ממבט בריטי, בתור מדיניות, להגביר את תשוקתם הבלתי-מרוסנת לשליטתם של הערבים המוסלמים יהיה הרה-אסון."
בינואר 1921 ערך מונד את ביקורו הראשון בארץ ישראל, כשהוא מלווה על ידי חיים ויצמן. מטרת הביקור הייתה להתרשם ממפעלי ההתיישבות הציונית ולבחון כיצד ניתן לקדם את הפיתוח הכלכלי והחקלאי של היישוב. הביקור כלל תחנות מרכזיות: מושבות, תל אביב, חיפה וירושלים.
מונד הביע התפעלות רבה ממאמצי החלוצים ומהעשייה שהתרחשה בארץ. חיים ויצמן, בזכרונותיו, תיאר את מונד כאדם "אחוז התפעלות" מהמפעל הציוני ומהחזון שנרקם בארץ ישראל.
שיא הביקור של מונד היה נאומו בבית המלון "למל" בירושלים. באירוע רב משתתפים, הוא נשא נאום שבו הציג את חזונו להקמת מבנה חדש במקום שבו עמד בעבר בית המקדש:
"את היכלנו, את בית מקדשנו, נבנה בנין עדי עד! אבנים חזקות נניח יסודו."
דבריו עוררו תשואות רמות בקרב הציבור היהודי שנכח באירוע, אך הם גם הדהדו מחוץ לקהילה היהודית והפכו למוקד של מחלוקת.
דבריו של מונד צוטטו בעיתונות הערבית והפכו לכלי תעמולה בידי המופתי אמין אל-חוסייני. חוסייני, שבדיוק ניהל קמפיין לתפקיד המופתי, הפיץ כרוזים שבהם האשים את היהודים בכוונה להרוס את מסגד אל-אקצא ולהקים במקומו את בית המקדש. בפעם הראשונה, בעת פוגרום תרפ"א (הידוע בשם "מאורעות תרפ"א), הכרוזים נשאו את הסיסמה:
"אל-אקצה בסכנה!"
הסיסמה הפכה לאבן יסוד בתעמולה הערבית נגד הציונות ושימשה לגיוס תמיכה ציבורית רחבה נגד המפעל הציוני.
ההד הציבורי של דבריו הגיע גם לממשל הבריטי. חברי פרלמנט בריטים, כמו קרליון בלאיירס, העלו שאילתות לראש הממשלה על כוונותיו של מונד. בתגובה, מזכירו הפרלמנטרי של ראש הממשלה, ליאופולד איימרי, טען כי מונד "דיבר באופן סמלי ולא התכוון בצורה תרתי משמע." עם זאת, דבריו הוסיפו דלק למדורה והובילו למתח גובר בין הקהילות היהודית והערבית.
ביקורו בארץ ישראל העלה פרי, ומונד היה בין המשקיעים שגייס פנחס רוטנברג להקמת מפעל החשמל שלו. לאחר שובו מהביקור היה לנשיא הקרן הציונית הבריטית, ועסק בשמה במשא ומתן עם ממשלת בריטניה. הוא אף עסק בגיוס תרומות להגשמת החזון הציוני בקרב יהדות ארצות הברית, והשתתף במשלחת הסקר לענייני התיישבות בארץ ישראל. ב-1925 מונה כחבר בחבר הנאמנים הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים שזה אך הוקמה, בראשות ויצמן, וכן כנשיא הראשון של הטכניון עם פתיחתו. הוא תרם סכומי כסף רבים מהונו הפרטי למטרות ציוניות. בשנת 1928, במהלך ביקורו בארץ ישראל, אלפרד מונד פקד את קברם של יוסף טרומפלדור וחבריו בתל חי. הוא התאכזב לגלות כי במקום לא הוצבה מצבה הולמת לזכרו של טרומפלדור. מתוך תחושת מחויבות לזיכרון הלאומי, ניאות מונד לממן את הקמת פסל "האריה השואג", שתוכנן על ידי הפסל אברהם מלניקוב. פסל זה הפך לאחד מהסמלים המובהקים של מאבק היישוב היהודי להישרדות ולתחייה לאומית.
במקביל, המשיך המופתי אמין אל-חוסייני להגביר את ההסתה נגד הציונות. חוסייני יזם מסעות תעמולה בארצות ערביות ומוסלמיות, שבהם השתמש בדבריו של מונד מ-1921 כהוכחה לכוונת היהודים להרוס את מסגד אל-אקצא ולהקים במקומו את בית המקדש. הסיסמה "אל-אקצה בסכנה" הפכה לכלי מרכזי בגיוס כספים לשיפוץ המתחם ובניית התשתית האידיאולוגית למאבק נגד המפעל הציוני.
המופתי שלח משלחות למצרים, עיראק, ערב הסעודית, סודאן ומדינות נוספות, במטרה לגייס תמיכה פוליטית וכספית. במסגרת מסעות אלו חולקו כרוזים ועיתונים שכללו טענות כי היהודים מתכוונים "להשתלט על המקומות הקדושים."
בנאומיו ובמכתבים, המשיך המופתי לטעון כי דברי מונד הם עדות לכוונות היהודים. בכרוז שפורסם בירושלים נכתב:
"המוסלמים חייבים להתעורר! היהודים מתכוונים להרוס את מסגד אל-אקצה ולבנות במקומו את בית המקדש."
ב-1 בנובמבר 1928, בכינוס מוסלמי כללי, התקבלה ההחלטה הבאה:
"מכיוון שבידינו, האוכלוסיה של ארץ הקודש, הופקד על ידי האל האופוטרופוסות על ביתו ומקדשו, הרי חובתנו היא להודיע לכלל אחינו המוסלמים במזרח ובמערב על אודות הסכנה המאיימת על מסגד זה שמקורה בכוונותיהם של היהודים להפקיר אותו מידינו המוסלמים".
באוגוסט 1929, ההסתה המתמשכת סביב הר הבית הובילה להתפרצות מהומות גזע רחבות היקף נגד היהודים בארץ ישראל. האירועים התחילו בירושלים אך התפשטו במהירות לערים נוספות, כולל חברון וצפת. במהלך הפרעות נרצחו כ-133 יהודים, ונגרם הרס רב לבתים ולרכוש של הקהילות היהודיות.
המופתי חזר וציטט את דבריו של מונד כדי להצדיק את הפעולות האלימות. הוא טען שהמאבק נועד "להגן על המקומות הקדושים מפני היהודים," תוך שימוש בטענות על תוכנית "השתלטות יהודית" כעילה מרכזית.
בעקבות האירועים האלימים, מינה הממשל הבריטי את ועדת שוא (Shaw Commission) לחקור את הגורמים לפרעות. במהלך החקירה, המופתי העיד וטען כי היהודים מנסים "להשתלט על מסגד אל-אקצא" ולהפוך אותו לבית המקדש. הוא הזכיר שוב ושוב את דברי מונד מ-1921 כחלק מהתעמולה להצגת היהודים כאיום דתי ופוליטי על המוסלמים.
דו"ח הוועדה, שפורסם בהמשך, קבע כי השמועות על כוונות היהודים בהר הבית שימשו כגורם מרכזי להסתת הציבור הערבי. הוועדה הדגישה את אחריות ההנהגה הערבית, אך נמנעה מהטלת אחריות ישירה על המופתי:
"המופתי, כמו כל מוסלמי משכיל, באמת ולא בלי סיבה, חשש שבעתיד כלשהו כאשר היהודים יגיעו לעמדת שלטון
בפלסטין, הם לא יסתפקו בלהשאיר את אזור המקדש ברשות המוסלמים. שום הצהרה אחרת של ההסתדרות הציונית לא הייתה מסירה פחד שכזה".
הפרעות והדו"ח הובילו את הממשל הבריטי לגבש מדיניות מרסנת כלפי ההתיישבות היהודית והמוסדות הציוניים, כפי שניכר מאוחר יותר ב"ספר הלבן". דבריו של מונד, שהושמעו שנים קודם לכן, המשיכו להדהד ולהשפיע על הדינמיקה הפוליטית במזרח התיכון.
פסל הלורד מלצ'ט (1934) מאת בתיה לישנסקי
ב-1928 שכנע מונד קבוצת בעלי הון בריטים לא-יהודים להשקיע ברכישת קרקעות בארץ ישראל, כמיזם עסקי, ולצורך כך הוקמה "חברת מטעי ארץ ישראל". במהלך שנת 1929 רכשה החברה 2,500 דונם קרקעות חקלאיות באזור השרון, מצפון לכפר סבא, שם ניטעו פרדסים והוקמה התיישבות לחקלאי המקום. במקום נוסדה מושבה שנקראה על שמו של אלפרד מונד – תל מונד (לימים מועצה מקומית). אחד משבעת הבתים הראשונים במושבה היה ביתו של אלפרד מונד (לימים מוזיאון בית הלורד). מבנה נוסף עם ראשית ההתיישבות היה בית המחנה, לימים אתר מורשת לאומית. בנוסף, רכש מונד שטח אדמה במגדל שעל שפת הכנרת מצפון לטבריה, והקים שם בית (וילה בסגנון אנגלי קולוניאליסטי) שנודע לימים כ"וילה מלצ'ט".
מורשתו והנצחתו
ילדיו של מונד, הנרי ואווה, הלכו בעקבות דרכו הציונית של אביהם ושניהם התגיירו ב-1933. הנרי מונד, הברון השני מלצ'ט (אנ') כיהן כיושב ראש הסוכנות היהודית, כיו"ר חברת החשמל וחברת מטעי ארץ ישראל (בעלת אדמות תל מונד) וכנשיא מכבי העולמי. הבת אווה (חווה) נישאה לג'ראלד אייזקס, המרקיז השני מרדינג, בנו של רופוס דניאל אייזקס, המרקיז מרדינג. היא כיהנה כנשיאת הקרן הציונית הבריטית ועמדה בראש הסניף הבריטי של הקונגרס הציוני העולמי.
על שמו של אלפרד מונד, הלורד מלצ'ט, רחובות בשם "לורד מלצ'ט" בעיר תל אביב ובעוד כמה ערים בישראל, אחוזת "וילה מלצ'ט" לשפת הכנרת, והיישוב תל מונד ומוזיאון "בית הלורד" שבו. בשנת 1934 יצרה בתיה לישנסקי את הפסל "לורד מלצ'ט" המציג את דמותו של אלפרד מונד כאנדרטה לזכרו ביישוב תל מונד.
מספריו
- המשבר: סבותיו ותקנתו, מאת לורד מלצ'ט, עם הקדמה מאת לורד ויר, תרגום מאנגלית – ב' פליכס, (הפסידונים של אשר ברש), הוצאת מצפה, 1932.
קישורים חיצוניים
- מיכל בן ארי, בית הלורדים: בעקבות הברון מונד, באתר ynet, 30 בדצמבר 2007
- ביוגרפיה של בני שושלת מונד באתר מכון ויצמן (אנגלית)
- חיים קאופמן, הלורד מקים נבחרת כדורגל עברית, עת־מול, גיליון 209
- אלפרד מונד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אלפרד מוריץ מונד מלצ'ט (1868–1930), ברון, דף שער בספרייה הלאומית
