גדוד ישראלובסקי (ברוסית: Израиловский полк) היה יחידה צבאית יהודית קצרת מועד שהוקם בשנת 1787 ביוזמת הנסיך גריגורי פוטיומקין, מי ששימש כשליט בפועל של דרום האימפריה הרוסית וכשותף מרכזי לשלטונה של יקטרינה הגדולה. הגדוד הוקם מתוך חזון יוצא דופן לתקופתו, במסגרתו ביקש פוטיומקין לאפשר ליהודים לשרת כלוחמים במסגרת צבאית מאורגנת, ואף לראות בהם שותפים במערכה האימפריאלית נגד האימפריה העות'מאנית, תוך חלום לשחרור ירושלים.
מקור השראה מרכזי לרעיון היה ידידו הקרוב של פוטיומקין, הסוחר והמלומד היהודי יהושע צייטלין, עמו שוחח תכופות בענייני תלמוד ותיאולוגיה, ושעמו אף רכב לעיתים קרובות, כפי שתיאר ההיסטוריון סיימון סבאג מונטיפיורי: "השר של קיסרית רוסיה והרב בכיפה ופיאות – רכבו יחדיו ושוחחו בנעימים… צייטלין 'הלך עם פוטיומקין כאח וידיד'".
הגיוס התבצע מתוך קהילות יהודיות שהתיישבו באחוזותיו של פוטיומקין בקריצ'ב, והחיילים הוכשרו על ידי קוזאקים, בפיקודו של הנסיך הגרמני פרדיננד מבראונשווייג. למרות שהוקמו לפחות שתי פלוגות, וחיילי הגדוד יצאו לסיורים בגבול העות'מאני, הניסוי נמשך רק שבעה חודשים והופסק ב-1788. מקורות מהתקופה, ובמיוחד מכתבי הנסיך דה-לינייה, תיארו את החיילים בלגלוג – "זקניהם יורדים עד לברכיים, המבט בעיניהם מלא פחד, והם נראים כמו קופים על סוסים". אך מאחורי הקריקטורה עמד ניסיון ראשון מסוגו בעת החדשה לגייס יהודים לצבא סדיר במדינה נוצרית.
הרעיון של פוטיומקין, שראה את עצמו כיורש הרוחני של ביזנטיון וחלם על שחרור קונסטנטינופול וירושלים, שיקף פילושמיות יוצאת דופן לא רק בזמנו אלא גם ביחס להיסטוריה הצבאית של האימפריה הרוסית. אף שהיחידה פורקה, יש הסבורים כי חיילים ממנו המשיכו לשרת תחת הקולונל ברק יוסילביץ' במרד קושצ'ושקו, ולחמו בהמשך אף במסגרת הצבא הפולני בצבאו של נפוליאון. ניסיונו של פוטיומקין נותר פרק חריג ומעורר סקרנות בתולדות היהודים באירופה המודרנית, והוא מהווה מקרה בולט של סובלנות, חזון ואמביציה גיאופוליטית ששילבה את העם היהודי במרכז ההיסטוריה הצבאית של רוסיה הקיסרית.
רקע היסטורי
הקמתו של גדוד ישראלובסקי ב-1787 משתלבת בהקשר היסטורי רחב יותר של שאיפת האימפריה הרוסית להגיע אל קונסטנטינופול ולשלוט במיצרי הבוספורוס – החזון של רוסיה, חזון גאופוליטי ודתי שהשתרש במדיניות החוץ הרוסית כבר מהמאה ה-9. מאז נפילת קונסטנטינופול בידי העות'מאנים בשנת 1453, טיפחה רוסיה תודעה היסטורית לפיה היא יורשתה הרוחנית והאימפריאלית של האימפריה הביזנטית. הרעיון כי מוסקבה היא "רומא השלישית", לאחר רומא וקונסטנטינופול, נבנה על יסודות דתיים – השותפות בנצרות האורתודוקסית – אך גם על סמלים מדיניים, כמו אימוץ העיט הדו-ראשי של ביזנטיון.
נישואיו של איוון השלישי לנסיכה סופיה פליאולוגינה, אחייניתו של קונסטנטינוס ה-11, הקיסר הביזנטי האחרון, חיזקו את התודעה הזו. תחת השפעתה, אימצה מוסקבה את מנהגי החצר הביזנטית, וביססה את מעמדה כיורשתה הרוחנית של קונסטנטינופול. תפיסה זו הפכה בהדרגה ליעד פוליטי – להשתלט על העיר ולבסס בה את מרכז האורתודוקסיה.
במאה ה-18, עם עלייתה של יקטרינה הגדולה לשלטון, הפך החזון למוצהר ופעיל. במסגרת תוכנית "הפרויקט היווני", תכננה הקיסרית לכבוש את קונסטנטינופול ולהכתיר את נכדה, קונסטנטין, כקיסר ביזנטי חדש. לשם כך נדרשה שליטה בדרום האימפריה, בבוספורוס ובים השחור – והדבר תאם את שאיפותיו של פוטיומקין, שהיה האחראי בפועל על פיתוח אזור זה. במקביל, החזיק בחזון נלווה – לשחרר את ירושלים ולבסס בה נוכחות יהודית מחודשת, כחלק מהשבת הסדר הקדום.
בתוך הקשר זה, ניתן להבין את הקמתו של גדוד ישראלובסקי לא רק כמחווה יוצאת דופן כלפי היהודים, אלא כמהלך אסטרטגי המשתלב בחזון אימפריאלי של שליטה על מוקדי הקודש הדתיים וההיסטוריים של העולם הנוצרי והיהודי כאחד. פוטיומקין, שחתר למימוש רעיונותיו הגדולים דרך צעדים לא שגרתיים, ראה בהקמת רג'ימנט יהודי חמוש נדבך נוסף בשאיפת רוסיה להתבסס כמעצמה אוניברסלית, דתית וצבאית.
הקמת הגדוד
בשנת 1787, על רקע פרוץ מלחמה חדשה בין האימפריה הרוסית לאימפריה העות'מאנית, פיתח הנסיך גריגורי פוטיומקין חזון מרחיק לכת: כיבוש קונסטנטינופול בשם הכנסייה האורתודוקסית והשבת השליטה הנוצרית בעיר שהייתה בירת האימפריה הביזנטית. אולם מעבר לשאיפות הדתיות והאימפריאליות המסורתיות של רוסיה, פוטיומקין העלה רעיון ייחודי – לאפשר ליהודים לקחת חלק במערכה זו כחיילים חמושים במסגרת רג'ימנט צבאי עצמאי.
הרעיון גובש לאחר שיחות עם ידידו הקרוב יהושע צייטלין ועם חוג רבנים נוסף שליווה את פוטיומקין במסעותיו. במהלך דיונים על דמותם של לוחמי המקרא, על גבורה יהודית ועל מקומם של היהודים בעבר הצבאי של עם ישראל, התעורר בפוטיומקין הרצון להקים רג'ימנט יהודי. לדבריו של סיימון סבאג מונטיפיורי, "פוטיומקין, שהיה פילושמי מובהק ויוצא דופן ברוסיה של זמנו, נסחף אחר הרעיון להקים רג'ימנט יהודי שיילחם לצידו". מתוך חזון זה, נולד גדוד ישראלובסקי – רג'ימנט של קוזאקים יהודים, אשר גויסו מתוך אחוזותיו שבקריצ'ב והוכשרו לשירות קרבי.
ההחלטה להקים גדוד יהודי הייתה חריגה לא רק ביחס למדיניות האימפריה הרוסית, אלא גם לנוכח האנטישמיות שהייתה רווחת באותה תקופה בקרב שכבות רבות באוכלוסייה, ובפרט בקרב הקוזאקים עצמם. פוטיומקין, שראה את עצמו ממשיך דרכם של קיסרי ביזנטיון ושחלם על הקמתה של "רומא השלישית" ממוסקבה, שאף גם להשיב את ירושלים ליהודים כחלק מתוכניתו האימפריאלית. מונטיפיורי מציין כי "בהיותו פילושמי, פוטיומקין בוודאי היה מתכנן גם שיקום יהודי בירושלים, דבר שלא היה לחלוטין מחוץ להישג ידה של רוסיה, במיוחד בהתחשב בכך שבשנות ה-70 של המאה ה-18 הצי הרוסי תחת פיקודו של אורלוב פעל מול חופי פלשתינה, הפציץ את יפו ועודד מרידה נגד הסולטן על ידי שליט הגליל דאח'ר אל-עומר".
בכך, רעיון הקמת גדוד ישראלובסקי לא היה רק גחמה פוליטית, אלא פרי של חזון אישי, קשרים עמוקים עם מנהיגות יהודית מסורתית, ותפיסה היסטורית שביקשה לשלב את העם היהודי בשיבה לשליטה על מוקדי הקודש של העולם הישן.
נפילת הרעיון ופירוק הגדוד
פירוקו של גדוד ישראלובסקי התרחש ביולי 1788, לאחר כשבעה חודשי פעילות בלבד, וזאת מבלי שהושגו הישגים מבצעיים משמעותיים. אף שאין תיעוד רשמי המבהיר את הסיבות המדויקות לסיום המיזם, מקורות בני התקופה מצביעים על אווירה של זלזול ואי-אמון מצד גורמים בצבא ובחצר הקיסרית. הנסיך דה-לינייה, שצפה באימונים, תיאר את החיילים היהודים כליצנים מגושמים, "שהפחד מהרכיבה הופך אותם לקופים", ונראה כי הלך רוח זה שיקף לא רק גיחוך אלא גם התנגדות עמוקה לרעיון גיוס יהודים לצבא הקוזאקי.
הקושי לשלב את הרג'ימנט בתרבות הצבאית הסובבת התגלה במהרה כאתגר שאינו טכני בלבד, אלא גם חברתי ומבני. היהודים, שגויסו ממעמד של מיעוט דתי חסר זכויות, ניצבו מול מסגרת גברית, לוחמנית ולעיתים עוינת, והפערים בין העולמות לא גושרו. בנוסף לכך, לא ניכרת עדות להמשך התמדה או השקעה מצד פוטיומקין לאחר שלב ההקמה הראשוני, מה שעשוי להעיד על אובדן עניין או מעבר למיזמים אחרים במסגרת פעילותו הענפה.
לנוכח כל זאת, גדוד ישראלובסקי פורק זמן קצר לאחר הקמתו, מבלי שהותיר אחריו תשתית צבאית פעילה. עם זאת, עצם קיומו – גם אם זמני – נותר אירוע נדיר וחריג בנוף הצבאי של אירופה באותה תקופה, והשתמר כזיכרון לספקטרום האפשרויות שפתח פוטיומקין, גם אם לרגע קצר, בפני יהודים במדינה נוצרית.
השפעה היסטורית
למרות פירוקו המהיר של גדוד ישראלובסקי, נודעה לו משמעות סמלית והיסטורית רחבה, בעיקר בשל אופיו התקדימי. ההיסטוריון סיימון סבאג מונטיפיורי ציין כי מדובר היה בניסיון הראשון מאז חורבן בית שני בו הוקם כוח יהודי חמוש תחת שלטון זר. בעידן שבו ליהודים נאסרה לרוב הזכות לשאת נשק או לשרת בצבאות אירופיים, עצם הרעיון של רג'ימנט יהודי נחשב לנועז, יוצא דופן, ואף מהפכני. בהקשר זה, מונטיפיורי הדגיש כי "פוטיומקין היה הראשון שבאמת חימש יהודים מאז המאה השביעית" (ובכך התכוון למרד היהודים בהרקליוס), ובכך ייחד את יוזמתו גם ביחס למסגרות השלטון הנוצריות של התקופה.
לצד חשיבותו הסמלית, קיימות עדויות המצביעות על המשכיות אפשרית ליוזמה. ישנם חוקרים הסבורים כי חלק מהחיילים ששירתו בגדוד ישראלובסקי הצטרפו, שנים ספורות לאחר מכן, ליחידה שגיבש הקולונל היהודי ברק יוסילביץ' במסגרת מרד קושצ'ושקו בפולין בשנת 1794. אותו גדוד פרשים יהודי, שפעל תחת דגל פולני, הוקם ברוח של אוטונומיה דתית ושמירה על אורח חיים יהודי, והיו בו לוחמים ששמרו על זקניהם, חבשו כיפות ונשאו תפילין גם בשדה הקרב.
יתרה מכך, במהלך מלחמת קרים בשנות החמישים של המאה ה-19, הקים המשורר הפולני אדם מיצקביץ' רג'ימנט נוסף בשם "הוסרי ישראל" – ניסיון נוסף לשלב לוחמים יהודים במסגרת צבאית נפרדת, הפעם כחלק מהמאבק ברוסיה הצארית. גם מיזם זה נשען על התפיסה ההיסטורית של לוחמים יהודים עצמאיים, וברוח דומה לזו שניסח פוטיומקין עשרות שנים קודם לכן.
באופן זה, אף שהגדוד לא זכה להצלחה מבצעית, הוא נחרט בזיכרון ההיסטורי כנקודת פתיחה בתהליך ארוך של שיבה יהודית לנשק – תהליך שהתפתח בהדרגה לקראת הקמת יחידות צבאיות יהודיות מודרניות במאות הבאות, והקמתה של מדינת ישראל.
דמותו של פוטיומקין
הנסיך גריגורי פוטיומקין נודע כאחת הדמויות יוצאות הדופן ביחסן החיובי כלפי היהודים באירופה של המאה ה-18. בניגוד לרוח התקופה, שהתאפיינה בריחוק ולעיתים באיבה כלפי יהודים, פוטיומקין הפגין עניין כן, עמוק ומתמשך במסורת היהודית, בלימודיה ובאנשיה. הוא הרבה להקיף את עצמו ברבנים, שוחח עמם על סוגיות תיאולוגיות, ולא אחת יצא עימם למסעותיו – תופעה חריגה ביותר לאצולה הרוסית של אותה תקופה. סיימון סבאג מונטיפיורי תיאר את הקשר הזה במילים: "פוטיומקין לא נסע בלעדיהם", והוסיף כי "היהודי צייטלין, חובש כיפה ופאות, רכב לצידו של נסיך האימפריה הרוסית, כאח וידיד".
מעבר לקרבה האישית, פוטיומקין פעל גם במישור הציבורי לקידום מעמדם של היהודים תחת שלטון האימפריה. כאשר יהושע צייטלין פנה אליו בבקשה רשמית לבטל את השימוש במונח הגנאי "ז'יד" (жид), שהפך רווח ומבזה בקרב הציבור, נענה פוטיומקין לפנייה והפך אותה לנושא מדיני. בסיועו הוצגה הבקשה בפני הקיסרית יקטרינה השנייה, וזו קיבלה את עמדתו. בעקבות כך נחתם צו קיסרי שבו נקבע כי יש להתייחס ליהודים בשם "עברים" (евреи) – מונח ניטרלי ומכבד, אשר נותר בשימוש בשפה הרוסית עד ימינו.
יחסו של פוטיומקין אל היהודים לא היה רק מחווה סובלנית יוצאת דופן, אלא סימן לעמדה עקרונית שחרגה מהנורמות הדומיננטיות של האימפריה. הוא הבין את הפוטנציאל החברתי והכלכלי של הקהילות היהודיות, אך גם העריך את עולמן הרוחני, מבלי לדרוש מהן להתנכר לזהותן או להמיר את דתן. ברוח זו ניתן לראות בדמותו מודל נדיר של שליט שנשא את הדגל של סובלנות דתית אמיתית בתקופה של בידול ודיכוי.
לאחר מותו של פוטיומקין
מותו של פוטיומקין באוקטובר 1791, במהלך מסע צבאי ברומניה, סימן את קצה של תקופה קצרה אך יוצאת דופן בתולדות יחסיה של האימפריה הרוסית עם הקהילה היהודית. עם לכתו, התפוגגה ההגנה הרמה והעקבית לה זכו יהודים במעגלי השלטון הגבוהים ביותר. דמותו של פוטיומקין, שהתאפיינה בגישה פתוחה, סקרנית ולעיתים אף אוהדת כלפי יהודים, לא זכתה להמשכיות בדור שלאחריו.
יהושע צייטלין, מקורבו הנאמן של פוטיומקין ואחת הדמויות היהודיות הבכירות שזכו למעמד רשמי באצולה הרוסית, פרש לאחר מות הנסיך לאחוזתו באוסטיה שבבלרוסיה. שם הקדיש את שארית חייו לעידוד לימוד תורה ולהקמת מרכז רוחני פרטי. בספרייתו נאספו כתבים עבריים רבים, והוא המשיך לשמש כפטרון למלומדים ולסופרים. אף על פי שלא נשא עוד תפקיד שלטוני, שמר על מעמדו בקרב יהודי האזור כדמות של השפעה והשראה.
אחרי פוטיומקין, לא הופיע דמות מקבילה בעוצמתה שתגן על האינטרסים היהודיים בלב הממסד הרוסי. נהפוך הוא – במאות שלאחר מכן גברו גילויי האיבה, ההדרה והאלימות כלפי יהודים ברחבי האימפריה. המפגש הנדיר בין יהדות לשלטון, שהתגלם בקשר יוצא הדופן בין פוטיומקין לצייטלין, נותר אפיזודה בודדת שלא חזרה על עצמה עוד בתקופת שלטון הצארים.
לקריאה נוספת
- סיימון סבאג מונטיפיורי, "קוזאקים כשרים", The Spectator, 16 בספטמבר 2000.
- אלכס ווינסטון, "קוזאקים יהודים של פוטיומקין: סיפורו של גדוד ישראלובסקי", The Jerusalem Post, 23 באוגוסט 2024.
- גל לירן, "קוזאקים יהודים", אתר עלילונה.
- גל לירן, "החזון של רוסיה", אתר עלילונה.
