דבורה קלפוס נחושתן

דבורה נחושתן, לוחמת באצ"ל ומפקדת בח"ק (חיל הקרב) רמת-גן, נולדה בתל-אביב למשפחת קלפוס, שהייתה מזוהה עם המפלגה הרוויזיוניסטית. שתי אחיותיה ואחיה הבכור הצטרפו גם הם לאצ"ל, והשתתפותה של דבורה בארגון נראתה לה טבעית. היא הייתה פעילה משמעותית בארגון, השתתפה בקרבות שונים והייתה מעורבת בהעברת נשק. דבורה עברה קורס מפקדים והפכה למפקדת בפלוגות הקרב של הארגון, כשהיא לוקחת חלק במבצעים מסוכנים נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל.

ילדות והצטרפות לאצ"ל

דבורה קלפוס נולדה למשפחה בית"רית, וכבר בילדותה היא וחמשת אחיה היו חלק מתנועת בית"ר. שניים מאחיה, יחד איתה ועם אחותה, הצטרפו לאצ"ל (ארגון צבאי לאומי), שם דבורה התבלטה באומץ לבה. היא נשלחה מיד לקורס מפקדי כיתות והפכה למפקדת כיתת בנות.

מנחם מלצקי, מפקד בכיר באצ"ל, זיהה את כישוריה ושילב אותה במבצעים רבים. הפעולה הראשונה בה השתתפה הייתה באוקטובר 1944, כשיחד עם חבריה לארגון תקפה את מחסני הבדים של משרד התעשייה הבריטי בתל אביב כדי לממן את פעולותיו. במהלך מלחמת העולם השנייה, כל מצרכי המחיה היו בפיקוח ממשלתי וחולקו באספקה קצובה לתושבים. האצ"ל החליט להחרים מלאי גדול של אריגים ממחסני הממשלה, במטרה למכור אותם בשוק החופשי ולממן את פעילות הארגון, תוך חלוקת חלק מהאריגים לנזקקים. תפקידה של דבורה היה לאיים בנשק על נהגי משאיות ולגרום להם לנטוש את הבדים שהובילו. אחד מהמשתתפים בפעולה היה מרדכי ציפורי, שלימים היה תת-אלוף בצה"ל, חבר כנסת ושר. הוא סיפר על קלפוס כ"לוחמת נועזת ארוכת צמה" שהרשימה את הבריטים.

פעולות נוספות באצ"ל

במהלך פעילותה באצ"ל, דבורה קלפוס לקחה חלק בפעולות נוספות. במאי 1945 היא נסעה לחיפה עם בקבוקים של חומצה גופריתית כדי לבצע חבלה בצינור הנפט שהוביל את הנוזל השחור מעיראק לבתי הזיקוק בחיפה. במהלך הפעולה אחד הבקבוקים נפל, והחומצה גרמה לה לכוויה ברגלה. למרות הכאבים, המשיכה דבורה במשימתה, ורק למחרת היום קיבלה טיפול רפואי.

בדצמבר אותה שנה היא השתתפה בתקיפת מתקני הצבא הבריטי בתל אביב. היא לקחה חלק גם בפברואר 1946 במתקפה על שדה התעופה בלוד, מבצע נועז שנועד לפגוע ביכולות התעופה הבריטיות בארץ ישראל. הכוח שתקף את שדה התעופה בלוד היה יחידת אצ"ל בת 16 לוחמים בפיקודו של דב כהן, שנודע בכינויו "גונדר שמשון" (שנפל מאוחר יותר במהלך הפריצה לכלא עכו). הפעולה התרחשה בתנאים קשים של גשם ובוץ, שגרמו לעיכובים בהגעת הכוח ליעדו. כתוצאה מכך, הדי הפיצוצים משדה התעופה בכפר סירקין העמידו את הבריטים בכוננות. למרות זאת, מפקד הפעולה החליט להמשיך במשימה. השנאי בשדה התעופה נותק, מה שהוביל לכך שחלק גדול מהמחנה היה חשוך, וחבלני האצ"ל ניצלו זאת כדי להתקדם לעבר המטוסים, לזחול בשטח ולהניח את מטעני חומר הנפץ. עם זאת, הכוח התגלה כאשר זרקור ממגדל הפיקוח, שלא נותק מהחשמל, האיר עליהם. מאות חיילים בריטים שהיו באותה עת בבית הקולנוע הסמוך יצאו לכיוון מגוריהם כדי להשיג את נשקם, אך לוחמי האצ"ל השיבו באש והצליחו לרתק אותם למקומם באמצעות מקלעים. החבלנים השלימו את משימתם ונסוגו, לאחר שהשמידו 4 מטוסי "אנסון" ו-7 מטוסי סיור, ובכך גרמו נזק משמעותי לכוח התעופה הבריטי. כאמור, הכוח יצא לדרך מפתח תקווה בתנאי מזג אוויר קשים במיוחד, כאשר גשם כבד ובוץ העיקו על תנועתם. דבורה תיארה את האתגרים שבהם נתקלה כלוחמת אישה, כולל הקושי להסיר את הסרבל לצורך עשיית צרכיה בתנאי שטח. בשל תנאי השטח הקשים, היא נאלצה להסיר את נעליה ולהתקדם יחפה, מהלך שאותו חיקו חלק מהלוחמים האחרים כדי להקל על ההתקדמות בבוץ. הפעולה בלוד הייתה חלק מהתקפות רחבות היקף על שדות תעופה נוספים באותו לילה, שבוצעו על ידי כוחות אצ"ל ולח"י. יחידה נוספת של אצ"ל תקפה את שדה התעופה בקסטינה (תל-נוף) והשמידה 20 מטוסים, בעוד יחידת לח"י תקפה והשמידה 8 מטוסים נוספים בשדה התעופה ליד כפר סירקין.

במרץ 1946, לאחר תקיפת מסילת הברזל בדרום הארץ, נתפסו 31 לוחמי אצ"ל, כולל דבורה ואחיה יואל, בידי הצבא הבריטי לאחר שנתגלו על ידי מטוס סיור צבאי. דבורה תיארה כיצד חייה ניצלו תודות להתערבות של סמל בריטי שאמר לחבריו לא להרוג אותה:

"הכדורים עפו מעל הראש, אולם את חיי אני חייבת לסמל בריטי שאמר לחבריו: 'do not kill the girl'."

בעת המשפט בפני בית הדין הצבאי, נקרא אותו סמל להעיד, ובמהלך עדותו שאל:

"where is the girl?"

המשפט והנאום חוצב הלהבות

ב-25 ביוני 1946, דבורה קלפוס נשפטה יחד עם חבריה לאצ"ל. היא הפתיעה את הנוכחים בנאום עוצמתי:

"רבותי, אתם הבריטים אינכם מכירים לא בהמנון שלנו ולא בדגל שלנו, ומפני שאין אומה בלי המנון ובלי דגל, הרי נובע מעמדתכם שאינכם מכירים באומה העברית. במילים אחרות, הנכם מזדהים מבחינה זו עם אדולף היטלר… בטיפשותכם, הנחתם כי אנו נשלים עם זה ונכבד את חיי השעה של עבדים נידונים על פני מלחמה… אם אחרי אלפיים שנות גלות חי וקיים עם ישראל – עוד לא אבדה תקוותנו… אם אחרי הדור הקודם זכינו להיות חיילים עברים אשר נלחמים בנשק למען שחרור מולדתם – נילחם בכם עד אשר תוגשם התקווה של המיליונים שנשחטו מפני שיחד עם שותפכם היטלר לא הכרתם בהם. במלחמת שחרור זו נוצרה אומתנו מחדש והיא תכריח אתכם כי תכירו בה ובזכותה למולדת ובסמלי עצמאותה המקובלים בעולם התרבותי. ואתם תכירו באומה העברית ברצונכם, או נגד רצונכם, אך תכירו בה".

הנאום שלה השאיר רושם עמוק על שומעיו, וביניהם דב שילנסקי, שלימים היה יו"ר הכנסת. הוא תרגם את הנאום ליידיש ותלה אותו בכרוזים במחנות העקורים באירופה. לדבריו, "כאילו הייתה גיבורה תנ"כית שדיברה אל האודים המוצלים מאש, שכה נזקקו לזקיפת הקומה היהודית אחרי השואה".

יומיים לאחר המשפט, דבורה נידונה ל-15 שנות מאסר. תגובתה הייתה: "בעוד 15 שנים לא תהיו כאן כדי לזכות לראות אותי בכלא". לאחר פסק הדין, כל הנאשמים עמדו ושרו את "התקווה", כשהקהל היהודי באולם הצטרף אליהם.

התנאים בבית הכלא

ההבדל בין תנאי המאסר של האסירות לבין אלו של העצירות בכלא הנשים בבית לחם היה ניכר. האסירות, כולל דבורה, ישנו על "בורשים" (סמרטוטים ששימשו כמזרנים), והיו חייבות לעבוד בכל יום בתפירה. הן הורשו לצאת לטיול קצר על גג בית הסוהר פעמיים ביום, אך כל פעילות ספורטיבית הייתה אסורה. לעומתן, העצירות הורשו לישון על מיטה, ללבוש בגדים אזרחיים, ולא נדרשו לעבוד. הן היו חופשיות לארגן לעצמן את סדר יומן, והקדישו את זמנן לקריאה, לימודים, ועבודות יד. המזון שקיבלו העצירות היה גם איכותי יותר מאשר זה שהוכן לאסירות. דבורה ישבה באותו תא עם גאולה כהן, לוחמת לח"י. השתיים נחלקו בדעותיהן על דרכי המאבק בבריטים, אך דבורה הותירה רושם רב על גאולה בשירתה העזה ובהדרה הבית"רי.

בפברואר 1948, בעת שהייתה כלואה במחנה המעצר בעתלית, היא הצטרפה לניסיון בריחה שאורגן על ידי עשרה לוחמים נוספים, בהם שרה לבני (רוזנברג). הם ניסו לזחול דרך גדרות התיל עד לגדר החיצונית של המחנה, אך שם נתקלו בזקיף בריטי וניסיון הבריחה כשל.

נחושתן לא ויתרה, ובמרץ אותה שנה הצליחה להימלט ממחנה המעצר בתחבולה מחוכמת. היא לבשה מדי שוטרת והצטרפה לשוטרת יהודייה בשם רותי שהייתה בסוף משמרת. בתחפושת זו הצליחה לצאת מהמחנה מבלי שזוהתה. דבורה תיארה את הבריחה במילים הבאות:

"עם רדת החשיכה, החלפתי את בגדיי, שמתי מטפחת על ראשי ועטפתי עצמי במעיל העליון של השוטרת שאת זהותה 'גנבתי'. בשעה שבע בערב ניגשנו, רותי השוטרת ואנוכי, אל שער מחנה הנשים. רותי ביקשה לפתוח את השער, והשוטר מילא את מבוקשה בלא שזיהה אותי. כך היה גם בשערים הנוספים, לרבות השער הראשי של מחנה המעצר".

לאחר שיצאו מהמחנה, דבורה ורותי צעדו לכיוון קיבוץ עין הים. דבורה תיארה את התחושות באותה הדרך:

"לא היה זה נעים להסתובב כך בלילה, באזור ההוא, שאמנם לא נחשב 'ערבי', אך יהודי בוודאי שלא היה. מלבד עתלית ועין הים לא היה אף יישוב יהודי עד זכרון יעקב."

לאחר הליכה ממושכת, דבורה מצאה מקלט בקיבוץ נווה ים יחד עם חברתה יהודית בן־אמיתי, שגם היא הייתה חלק ממשפחה לוחמת. בן־אמיתי השתמשה באותה תחבולה כדי להימלט ממחנה המעצר ולהצטרף לדבורה בקיבוץ. באופן חריג, הקיבוץ לא הסגיר את שתי לוחמות האצ"ל. דבורה זכרה תמיד את מזכיר הקיבוץ, ליפא, שדאג להן למגורים ואת רעייתו חשקה, שסיפקה להן אוכל ושתייה.

פעילותה לאחר קום המדינה

עם קום המדינה, דבורה נישאה ליעקב נחושתן, לוחם אצ"ל אף הוא. היא המשיכה את לימודיה באוניברסיטה והשלימה תואר ראשון ושני בהיסטוריה. דבורה ויעקב היו דמויות מרכזיות במשפחתם ובחיי הציבור בירושלים. יעקב נחושתן אף שירת כחבר כנסת מטעם חרות וכשגריר לאחר עליית הליכוד לשלטון. בנה, עידו נחושתן, הלך בעקבותיה במסלול צבאי והגיע לדרגת אלוף, והגיע להיות המפקד ה-16 של חיל האוויר הישראלי.

דבורה נחושתן זכורה כלוחמת אמיצה ומסורה למאבק על חירות העם היהודי. היא הייתה "הלוחמת מספר אחת של אצ"ל", כפי שתיאר אותה פרופ' יהודה לפידות, לוחם אצ"ל וחוקר תולדות הארגון. בנוסף לכך, דבורה נחושתן היוותה סמל ללוחמת חסרת פשרות, ונחישותה ואומץ לבה נחרתו בזיכרון ההיסטורי של המאבק הלאומי בישראל.

לקריאה נוספת

• עיתון המשקיף⁩, גיליון 28 ביוני 1946⁩.
• ⁨⁨עיתון המשקיף⁩, גיליון 4 באפריל 1946⁩.
• ⁨⁨עיתון הצפה⁩, גיליון 27 בפברואר 1946⁩.
• נחושתן דבורה, מפקדת באצ"ל. אתר מכללת הרצוג.
• הבגינים. גיל סמסונוב. הוצאת דביר.