"דוברי העברית – עם אחד!" הוא מאמר מאת איתמר בן אב"י, שפורסם בעיתון דואר היום ב-28 בנובמבר 1932.
מאמר זה הוא מניפסט אידיאולוגי המביע חזון לאחדות לאומית-לשונית של כל דוברי העברית, תוך הרחבת מושג הלאום העברי לכלל עמים ושבטים שהתקיימו בארץ כנען ודיברו ניב עברי קדום או קרוב לו. בן אב"י מציע במאמרו קריאה מחודשת של ההיסטוריה היהודית והכנענית, תוך הדגשת שותפות לשונית, תרבותית ולעיתים גם דתית בין שבטי ישראל לבין עמים כמו מואב, אדום, עמון, והפניקים. הוא משווה את תהליך האיחוד הרצוי בארץ ישראל לאיחוד הגרמני בראשות ביסמרק, תוך הדגשת החשיבות של שפה משותפת כבסיס לאחדות לאומית גם על רקע הבדלים דתיים או שבטיים.
המאמר נכתב ברטוריקה עשירה, ולעיתים דרמטית, והוא משלב מקרא, היסטוריה, מיתוס לאומי וניתוחים השוואתיים, במטרה לעצב תודעה עברית רחבה החורגת מן ההגדרות האורתודוקסיות של העם היהודי. גישתו כוללת גם קריאה לתיקון עוולות היסטוריות כלפי קבוצות שנדחקו מהאתוס היהודי-לאומי, בשל שיוכן הדתי או המוצא שלהן. המאמר משקף את חזונו הלאומני-תרבותי של בן אב"י שהתפתח בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בן אב"י, בנו של מחייה הלשון העברית אליעזר בן יהודה, ראה בעברית לא רק כלי תקשורת אלא בסיס לתחייה לאומית ריבונית.
כמו כן, בתקופה זו גילה בן אב"י עניין גובר במודלים של הנהגה לאומית חזקה ודומיננטית. ידוע כי התבטא לא אחת בהערכה כלפי אישים סמכותניים בני זמנו, ובהם בניטו מוסוליני, שאותו ראה – לפחות בשנות ה־30 המוקדמות – כסמל לאיחוד לאומי וסדר חברתי תקיף, טרם זוהה המשטר הפשיסטי באופן מובהק עם רדיפות ואלימות כלפי יהודים. תפיסות אלו מתיישבות עם טון המאמר, המדגיש את הצורך באחדות נחרצת, לעיתים על חשבון גוונים פנימיים או זהויות מובחנות.
המאמר נחשב כיום לביטוי מובהק של זרם בתנועה הציונית שראה בלאומיות הלשונית-תרבותית בסיס לזהות עברית מחודשת, ולעיתים נבדלת מהזהות היהודית הדתית או ההיסטורית בגלות.
המאמר
לכשייכתבו דברי ימי עמנו מחדש – והעבודה!
כי כתב יכתבום בקרוב – יוקצע פרק מיוחד, היותר מעניין ומקורי אולי לכל הפרקים כולם, על אחדות כל דוברי העברית בכנען זו ארצנו. באשר הגיע הרגע, אמנם, להחזיר עטרות ליושנן גם לקבע את המקום הראוי לכל האחים הגדולים, שבגלל אמונותיהם המיוחדות הוציאום הזדורנינו מספר קורותינו. חטא גדול חטאנו להם על ידי כך ועלינו לתקן את המעוות ללא כל איחור.
בכדי להבין את הרוח הדוחפת לכתיבת מאמר זה הנני למשך את תשומת-לב קוראותי גם קוראי לדוגמה חיה באירופה, הממשיכה עד היום הזה את המסורת הקדמונית של מדינה מסועפת לשבטיה, ולגליליה השונים – הנני מתכוון לגרמניה.
כל תלמיד בית ספר יודע, כי בגרמניה הזאת היו מימים ימימה – וחיים גם בימינו – אלה בצד אלה, בווארים, סכסונים, פרוסים, וירטמברגים, שואבים, הסים, מקלנבורגים, שלזים, אלזסים ודומיהם לרוב.
לכל אחד ואחד מחבלים אלה עצמיותו המקומית, ואם כי שפה אחת היתה מאחדת אותם לרוב, הרי אפילו בשפה זאת ההבדלים רבים. בווארי אינו מבין תמיד את הסקסוני וההנוברים, כאפרימים אצלנו לפנים, יודעים רק את ה"שין השמאלית". תדיר מאוד היו שבטים אלה נלחמים איש ברעהו עד חרמה.
פרוסיה, בייחוד, הצטיינה בשנאתה לאחיותיה הקטנות ממנה ובשנת 1866 לא חשש ביסמרק להתנפל על אוסטריה במלחמת תנופה שמגרתה כליל. זאת ועוד אחרת: אותה גרמניה, ששפתה אחת, נקרעה מאז מרטין לוטר לשתי דתות – הפרוטסטנטית והקתולית, והאיבה בין שתיהן הגיעה בזמנים ידועים עד כדי כך, שגרמני קתולי לא היה מתחתן עם גרמנית פרוטסטנטית בשום פנים. כידוע היו הרדר, נטה, שילר ולסינג הראשונים שהטיפו לגרמניות משותפת וביסמרק עשה גם את הצעד הגדול לאחדות גרמנית מדינית בשנת 1871. אף על פי כן עוד לא הושגה המטרה במלואה ואוסטריה איננה שייכת עדיין לבריתיה הגרמנית החלומית, ואם יימשכו הדברים בגרמניה במצבם העכשיוי – היטלריות שחורה מצד אחד ושתפנות אדומה מצד שני – לא יהיה הדבר מן הנמנעות, שהבניין הביסמרקי יתפורר שוב וכבימים קדמונים תהיה גרמניה רק שם בלבד.
נחזור-נא עכשיו לענייננו.
גם- לנו היתה כאשר הוכחנו, גרמניה משלנו וכנען שמה. גם לנו היו שבטים שונים אשר ישבו בקרבה אלה בצדם של אלה, הלא הם, שנים-עשר שבטי ישראל ויהודה, אדום ובני קדם, מואב ועמון, ובמערב הצפוני – הצורים, הצדונים, הגבלים, שהיונים והמצרים קראו להם בשם פניקים והסטוריונינו – מתוך עיוורון מוזר – בשם כנענים. שפה אחת היתה שפתם של כל אלה ורק בדבר אחד נבדלו פה ושם – בדתם.
אם בגרמניה הבווארית, הוירטנבגים, הבאדים- ומחר, לכשתספה אליה אוסטריה- גם האוסטרים, קתולים הם לעומת הפרוסים, המקלנבורנים, החסים, השלזים, שאריתם שהנם פרוטסטנטים, כן גם בכנען ארצנו היו בני יהודה, בנימין ושמעון משאיים, בני עשרת השבטים פעמים נוטים למשה ולרוב נוטים לבעל, ושאריתם – מאדום ומואב ועמון עד לצרים, ולצדונים ולגבלים עובדים אלילים כמעט תמיד.
אכן, בתקופות הקדומות, לפני כמה אלפי שנים, היה להבדלים הדתיים ערך הרבה יותר גדול מאשר בימים האלה. מעשי ירבעם, אבל, מוכיחים כי עמנו הגיע כבר, אפילו בימים ההם, לידי סבלנות דתית כה מופלאה, שבגידה דתית כאותם של אחאב ואיזבל, לא גרמה למחיקתם מתוך קורות עמנו, ובנפל ישראל בפי האשורים כמה דורות בטרם קרה אותו האסון ליהודה בכו נביאינו על גלות אחינו האלילנים כאשר בכו, אחר כך על גלות ירושלים האחד-אלית. אמת נכון הדבר, שמס עזרא הסופר וגם נחמיה הפחה אחריו התאכזרו מאוד ביחס לשרידי הישראלים בארץ ישראל, עם החזרה הבבלית; עצם העובדה, אבל, שמאתיים שנה הספיקו לארבעים אלף החוזרים להיהפך לעם של מליונים (כמוכח מדברי בן-מתתיהו) היא ראייה שסוף סוף השלימו אלילנים והדאלים ביניהם במידה רבה. שהן גם בקרבנו קמו לנו אז לסילנגים ושילרים, אשר הטיפו לאחדות כל דוברי העברית וביסמרק העברים הקדמונים – יוחנן הורקנוס – יצר את האחדות העברית בכל האמצעים אשר בידו. אפשר לאמר בהחלט, כי אלמלי היה הורדוס פחות עריץ והפרושים פחות קנאים, ואילו היתה שררת יהודה נמשכת רק עוד דורות אחדים לאחר חרבננו המדיני, כי עתה היו כל האזורות אשר שפת-כנען הייתה שפתם נספחים אלינו מתוך רצון עצמם ומהוים איתנו יחד קיסרות עברית ענקית, שהיתה חובקת לא רק את כל המרחב העצום אשר מההרים הטורוס וקיליקה עד לים סוף ומנהר פרת עד לנחל מצרים (היא תעלת סואץ!) אלא גם את כל איי הים (קפריסים, רודוס, מלטה, הבליאריס) ומדינות תרשיש (קרתא-חדתא, ספרד המערבית וקירנה גם היא).
אומה גדולה כאשור, כמצרים, כיון בימי מוקדון, כרומא בימי יוליוס קיסר, כהודו בימי אזוקה, בסין בימי ג'ינגיז-חאן.
***
מה שלא עשינוהו אז, בגלל מלחמת האחים אשר אכלה בנו בכל פה, נעשנו נא לפחות עכשיו – on retrospective כמאמר הצרפתים. אם חדלנו לחלום על כיבושים בעתיד – ולמשטר השלום והאחווה הננו כולנו בימים אלה – נחלום-נא לבלי פחד על כיבושים בעבר.
יותר יותר מסכימים חכמי העמים – דווקא הם! – כי רוב דוברי העברית היו לא רק אחים לנו, בלתי-אם בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו. וכל תגלית חדשה מאבדת בכפל כפלים את אשר ידענו גם אנחנו, מבלי שהוצאנו הימנו את המסקנות הנחוצות לעצמנו.
במאמרים מיוחדים דיברנו על ההיקסוסים ו"החבירי" – אבותינו היותר קדמוניים – ה"גאלים" ו"טנטונים" שלנו, המקרבים אותנו, בקפיצה נהדרת אחורנית, לחמשת אלפי שנותיו העתיקות. הבה, נפנה נא, במאמר זה לאותם המאורעות בקרבנו גם בסביבותינו המרחיבים את אפקינו הקדמוניים עשרת מונים. כי בני הקדם, עם המדיינים בראשם, היו חלק מהאומה העברית, בכנענותה, אין כמעט צורך להוכיח. כל קבלת הפנים הנהדרה שנערכה בקרבם למשה רבנו, העלמה אשר ניתנה לו לאשה, עצותיו של יתרו וההכרזה הידועה, בתנכנו, כי אין כבני הקדם לחכמה, הן עדויות נאמנות לכך.
באשר לאדום – הרי סיפורם של עשו ויעקב מצד אחד ותפארת אלופיה מצד שני, אינם מניחים מקום לפקפוק בעבריותה ואליעזר בן יהודה הוכיח, כי הפרקים האחרונים לספר קהלת נכתבו על ידי סופר אדומי, מגדולי משא, שם עברי נוסף לנגב ארצנו. לא ייפלא, אמנם, שיוחנן הורקנוס אספם אל תחת כנפיו וכל מגמתו הפנימית של הורדוס היתה סוף כל סוף – להתעבר ככל האפשר. הוכחה – אגריפה הראשון ואפילו השני, זכרו את הקריאות לראשון בבית המקדש: "אחינו אתה! אחינו אתה!"
הננו באים למואב ולעמון.
בודאי: רוב המאורעות המסופרים בתנ"ך הם לרעתם. אפס, הנוכל לשכוח:
א) כי בני אחיו של אברהם (לוט), הם שניהם ושני שמותיהם עברים ויפים הם כל כך?
ב) כי "אבן מישע" מציגה לענינו, באלפי שנותיה, עברית אולי יותר מדויקת ומקורית מעבריתנו אנו.
ג) כי אנחנו הננו האשמים, על פי הרוב, במלחמותיהם נגדנו. תמיד התערצנו אליהם לבלי די ונעש בהם שפטים, ואפילו עמרי הגדול לא ידע להשתמש בהזדמנות אשר ניתנה לו לספח את המואביים והעמוניים למדינתו הנרחבה. מתוך אדיקות מיותרת הכרזנו, כי עד דור עשירי לא יוכל מואבי או עמוני להתקבל בקרבנו ורק לאחר החרבן הטיטוסי הואיל הסנהדרין, בעיר יבנה, לבטל את האיסור הטיפשי הלוה בעצתו של רבי יהושע הנבון והמתון, כי החלטה זאת היתה דבר בשעתו. ברור הוא לנו היום, שאלמלא כן – כה רומז גרץ בספרו הגדול על קורות ישראל – היה העם העברי מפסיד את הגאוני לרבני עברנו, את רבי עקיבא בכבודו ובעצמו, אשר היה, כנראה, ממוצא מואבי או עמוני…
והרי הגענו לצורים, לצדונים ואחיהם.
פרופ' סלושץ היה הראשון לחוקרינו, אשר הדגיש בגלוי את אחדות ה"פניקים"וה"עברים", ובחיבור גדול ומעניין מעניק הוא לקוראיו נימוקים מדעיים ממדרגה ראשונה להוכחת אמת זאת.
אין בדעתנו להאריך את המאמר הזה יותר מכפי צרכו ולא זה המקום לדלות מספרו של סלושץ את המוני פניניו בעניין הנידון. די אם נזכיר כאן:
א) כי לפי תנ"כנו היו מלכי העברים ומלכי הצורים והצדונים מיודדים כמעט תמיד.
ב) חירם הגדול היה בן בריתם של דויד ושלמה גם יחד, ויוסף בן מתתיהו מעיד, כי בקר ביקר בארמון המלכים הצורים וירא שם בעצם עיניו את המסמכים המוכיחים ללא כל ספר על מה ששני הצדדים קראו להם בשם היפה "ברית אחים".
ג) אילו נמשך ממשל אחאב רק עוד כמה שנים היה הוא מגשים, בעזרת איזבל אשתו (בת אתבעל הצורי) את חלום האחדות המדינית הגמורה בין שני האחים ויש להצטער מצד זה, שאליהו וגם אלישע לא הבינו את גדולת המעשה הזה אם גם היה ישראל מסכן לזמן מה את רעיונותיו האלהיים.
ד) על פני הים היו צורים, צדונים ועברים הולכים יד ביד תמיד. זבולון ודן התמזגו עמהם בהחלט (כמוכח מ"שירת דבורה" שבה מתאוננת השופטת והנביאה הגדולה על אדישותם למלחמתה בסיסרא) בימי שלמה ורוב המלכים אחריו היתה אילת, במפרץ עציון גבר, נמל משותף לשני האחים, וספינותיהם המשותפות חצו ימים גדולים – עד לאופיר ההודית מצד אחד ועד לקרתא חדתא האפריקית מצד שני. לא עוד, אלא שחוקרים נוצרים וסלושץ העברי גם הוא, משערים כי ביצירת עיר גדולה זאת ובישובם של רבים מימאיי הים גם מרסיליה (מס-סלע בעברית), ברזלונה ואחרות, תפסו הזבולנים והנים חלק בראש.
ה) בירושלים היה שער הדגים מוקצע ברובו לצורים ולצדונים.
ו) ואחרון-אחרון חשוב – לכשנחרבה צר על ידי נבוכדנצר בכו נביאינו עליה בכי תמרורים, כבכיתם על עשרת שבטי הצפון ולמרות דבריהם המיסרים מהוים פרקי עמוס, ישעיהו, ירמיהו ועל כולם – יחזקאל – הפרקים היותר יפים והיותר עשירים לספרות הימית העברית המשותפה ל"ברית האחים" העושר הלשוני הימי של יחזקאל הוא עדות גמורה לשותפתנו בהרפתקאות הימיות של הצדונים, הצורים, הדנים והזבולנים.
ועכשיו -חבקו-נא, הקוראות והקוראים, בעיני חזונכם, את ההיסטוריה העברית ביותר מחמשת אלפי שנותיה (לדברי יוסף בן מתיתהו, בספרו נגד אפיון, שבעת אלפי שנים לקורותינו, לפחות).
ארפכשד ושלח יוצאים את כנען בעבריותה הקדמונית וכבימי אלכסנדר מוקדון הולך שלח הגדול הלך וכבש הכל לפניו וירדה במצרים חמש מאות שנה כידוע היום לכל מתוך סיפור ה"היקסוסים".
ה"חבירי", שהם העברים מימיו של עבר, בן שלח, מצילים את שארית הפליטה לאחר גירוש ההיקסוסים ממצרים ומכינים את הקרקע ביהודתם הצפונית, למאורעות הכבירים אחר כך.
תרח נמלט לאור-כשדים, מחמת החתים, אך אברהם בנו קובע הוא התחזרות אראלית ב"ארץ האבות" – היא ארץ כנען בשפתה העברית.
יעקב מסדר את שנים עשר השבטים ומתחבר בברית איתנה לאדום (הוא עשו) אחיו, ולמואב גם עמון, בני אחיו של אברהם זקנו.
משה מחזיר את שרידי ההיקסוסים (מנשה ואפרים) גם את שאר שבטי ישראל אשר נמלטו ממצרים – לארץ מגורי אבותיהם הקדמונים.
על הר סיני הוא נותן לעמו גם לעולם תורה נצחית, ויחד איתה את ה"אלף בית" הכנעני המקוצר ב"מכתב אלהים" שממנו אחר כך הסתעפו אלפי הבית לכל עמי הולם כולם – שתים מהגדולות ליצירות האנושיות מאז החל אדם להיות על כדור הארץ.
יהושע הכנעני הגדול מכין את היסודות המדיניים לכיבושה המחודש של כנען ארצנו ודבורה הנביאה מניחה את יסודותיה הרוחניים.
שמואל נלחם לקהליה עברית – הראשונה לקהליות התבל – דוד מציב את ידו בנהר הפרת ושלמה עוזר לבני צור ליצור את קרתא דחתא האפריקית במערב הים התיכון.
עמוס, הושע, ישעיהו, ירמיהו מאלעלים את תורת משה עוד יותר ומנבאים לסוף המלחמות ולשלום העולמי.
ירושלים נופלת בידי נבוכדנצר, אמנם, אך עזרא נחמיה וזרבבל מנפצים את החורבות ומאפשרים יסוד מדינה יהודאית מאוחדה, עם מחיקת שבטיה הקודמים ובלית אחיה דוברי העברית כאדומים עד מואבים, עמונים, צורים וצדונים.
חנו הקרתאי מפליג עם מלחיו העברים דרך מיצר גיברלטר עד למרחקי אפריקה המערבית ופותח על ידי כך את הדרך לכיבוש האוקינוס האטלנטי בימי קולומבוס כמה מאות בשנים אחר-כן.
חניבעל – זה יהושע האפריקי – לוכד את כל איטליה וצר על רומא – בני שם בלב הארץ אשר לבני יפת – ורק מקרה פעוט הוא שמנע בעד חורבן רומא על ידי יהודה. חניבעל נמלט לאסיה, ויבקר בארץ ישראל וממנו זיק השנאה לרומא בחשמונאים תחילה, בגבורי ירושלים השניה אחר כך, בפאפוס (שמעיה), אוליאנוס (שמעון), ובר כוכבא לסוף.
ומה שלא הצליחו בו אנשי-החרב בדרך ישרה הצליחה בו רוח ישראל, בדרך אלכסונית אמנם, ושני יהודיה הגדולים יהושע הנוצרי ושאול התרשישי קעקעו ביהודתם המקורית, את אישיות הענק הרומאי.
לא רומא היא שלכדה את ציון, כי אם ציון שלכדה את רומא. והראיה – טיטוס וכל יורשיו אינם עוד, כשיהודה בתחייתה הרביעית, רק מתחילה.
תאמרו: חניבעל לא היה עברי ממזר ויהושע הנוצרי גם שאול התרשישי, בגדו באלהי אבותיהם.
אולי.
אך אלכנסדר המקדוני, כמוכח שמו, לא היה יווני טהור ודמוסתנוס האתוני כינהו בשם בוגד. אף על פי כן ליוון משייך אותו כל יווני היום וליהודה, איפוא שייכים – חניבעל, יהושע גם שאול. בזכות רומא לכודתם. ומשה – נותן התורה לישראל ולעמי התרבות.
לקריאה נוספת
- עיתון דאר היום, 28 נובמבר 1932.