דזמונד דוראן

ג'ון דזמונד בושאמפ דוראן (6 באפריל 1913 – 9 בספטמבר 1946) היה קצין מודיעין בצבא הבריטי, שהחל את הקריירה שלו במודיעין בשירות המודיעין החשאי (SIS). את רוב שנות שירותו עשה במזרח התיכון במהלך מלחמת העולם השנייה והמהומות שבאו לאחריה בארץ ישראל תחת המנדט הבריטי. משפחת דוראן הייתה משפחה צבאית ותיקה שמקורה במחוז ווקספורד, אירלנד. אביו, וולטר דוראן, היה קצין בכיר בצבא הבריטי, כמו גם דודיו וסבו.

דוראן נחשב לדמות רצינית, מופנמת וישרה, שאף על פי שלא התחבר לחבריו לקצונה ולא נטה להשתתף בשיחות על מזג האוויר או תוצאות משחקי כדורגל, היה בעל ידע מעמיק בשפה העברית והבין לעומק את הלך הרוח בארץ ישראל של אותם ימים. דוראן שירת כממונה הביטחוני של אזור יפו, ועסק בריכוז המידע והטיפול בענייני מחתרות, בעיקר לח"י, מתוך מודעות לכך שכוח צבאי לבדו אינו יכול לבלום את מה שכונה "המרד היהודי".

דוראן מת מפצעיו שנגרמו בפיגוע נגד מגוריו ב-9 בספטמבר 1946. הוא נקבר בבית הקברות הצבאי ברמלה. מייג'ור דוראן היה יעד ייחודי של מחתרת הלח"י, אשר ראתה בו איום על הארגון. רעייתו הרומנייה, סנדה, וכן אנשי צבא נוספים, נהרגו או נפצעו גם הם בפיגוע.

שירותו הצבאי בארץ ישראל

דוראן מופיע ברשומות כקצין בשירות המודיעין החשאי לפני שעבר לשירות בצבא. הוא הוסמך כלוטננט בגוף המודיעין (Intelligence Corps) ב-12 בפברואר 1943; מספר השירות שלו היה 274197. הוא שירת בצוות של מודיעין הביטחון של המזרח התיכון (SIME), שמקום מושבו היה בקהיר. במהלך שירותו הממשלתי העדיף להיקרא בשם דזמונד דוראן.

בסיום מלחמת העולם השנייה הועבר דוראן מקהיר לארץ ישראל המנדטורית, ומונה לקצין הביטחון האזורי של יפו. מקום מגוריו ומשרדו שכנו מעל משרד ממשלתי אחר, בגבול המוניציפלי שבין תל אביב היהודית לבין נמל יפו הערבי.

דוראן התגורר עם רעייתו הרומנייה, סנדה, בווילה שניצבה כ-800 מטר בלבד ממטה המשטרה הבריטית, והיה מודע לכך שגם המרחק הקצר הזה מסוכן מדי לעבור רגלית. רעייתו המתוקה והחולנית, ייתכן שסבלה ממחלה נשימתית, המתינה לו מדי ערב עם תה, בזמן שהוא ישב מהורהר וניסה לנחש מה עלול להיות הצעד הבא של כוחות המחתרת.

דוראן ידע שמולו ניצב ארגון הלח"י – ארגון קטן ודל במשאבים – אך ארגון מבריק טקטית שהפך לכאב ראש של ממש לשלטון הבריטי. אנשי לח"י, בראשות גרא, נתן ילין-מור, מימנו את פעילותם באמצעות שודדי מידע שהיו מקבלים עמלה על כל מבצע מוצלח. דמות מרכזית באותם ימים הייתה דב, יעקב גרנק – דמות כמעט מיתולוגית, זהוב שיער, שהופעתו הייתה משרה פחד ברחובות תל אביב. דוראן היה מודע גם לכך שמבצע השוד בבורסת הזהב בלילנבלום לא היה רק פשע פלילי, אלא מהלך פוליטי מתוכנן היטב.

בשל היותו המומחה לענייני הלח"י, הוא סומן כמטרה להתנקשות.

ההתנקשות

בערב הפיגוע, התאספה חוליית המתנקשים ברחוב בוקי בן יגלי, שם המתינו להם שתי מכוניות שאמורות היו להסיעם לשכונת המגורים השקטה שבה שכן ביתם של בני הזוג דוראן. מזוודות נפץ כבדות הועברו בשקט מהידיים לידיים, והלוחמים הצעירים, שהיו נתונים במתח ובתחושת שליחות, פצחו בקריאות "יחי ידידנו המקלע!" ו"יחי ידידנו האקדח!" – שירי לוחמים מלאי גאווה אך גם התרברבות נעורים בוערת.

הווילה שכנה בקצה סמטה עיוורת, לא הרחק ממטה הממשל, והייתה מאובטחת בשני שומרים ערביים. במקום להפתיע אותם כפי שתוכנן, אחד מאנשי החוליה – אוזי – ירה בהם שלוש-עשרה יריות מטווח אפס. הרעש החריד את האזור והסיר כל אלמנט של הפתעה. הפעולה נכנסה מייד לשלב הסכנה, אך אי אפשר היה לשוב לאחור. ארבעה לוחמים, בליווי גרנק ועוד לוחם נוסף, פרצו לעבר הווילה. מהקומה הראשונה נפתח תריס, ודמותו של דוראן הופיעה כשהוא חמוש ברובה לי-אנפילד 303, מכוון בזהירות ויורה. אחד מהדינמיטרים, נחום, כבר הספיק להצמיד את חומר הנפץ אל הקיר, אך נחשף, והכדור של דוראן פגע בירכו. ממרחק קצר, אחד הלוחמים ירה צרורות לעבר החלון שממנו ירה דוראן. שניות לאחר מכן, כשניסה לשאת את נחום הפצוע על גבו, הבית כולו התפוצץ תחת עוצמת 100 קילוגרם חומר נפץ. חשיכה מוחלטת ירדה על הסמטה, שברי בטון עפו לכל עבר, והאוויר היה ספוג אבק, דם וריח שריפה.

המכונית שהייתה אמורה לאסוף את הלוחמים נעלמה עם הנהג המבוהל. הלוחם שנשא את נחום הפצוע חיפש דרך מילוט רגלית, לבוש בחולצה ספוגת דם. רחובות שלמים עברו בבריחה מייאשת, כשעוברי אורח מתקהלים סביבם, מוחאים כפיים וצועקים "בראבו!" כאילו היו גיבורים. לבסוף נמצאה מכונית, והם נמלטו, אך הזעזוע מהפיצוץ היה עמוק. משטרת המנדט הגיעה דקות אחר כך, אך דוראן כבר לא היה בין החיים. לפי העדות שנמסרה יום למחרת, גופתו נמצאה תחת ההריסות, ובה סימני קליעים מתת-מקלע – עדות לכך שלא רק ההתפוצצות קטלה אותו, אלא גם ירי ישיר שנעשה לפני כן. אשתו, סנדה, נפצעה אך ככל הנראה שרדה את הפיגוע.

יום לאחר ההתנקשות, גרנק פגש את אחד הלוחמים בבית קפה בדיזנגוף, נינוח ועם חיוך על פניו. "אתה יודע איך דוראן מת?" שאל. "כן," הייתה התשובה.

"לא, העיתונים סיפרו רק חצי מהסיפור. כשהוציאו אותו מההריסות, היו בו כמה קליעים של מקלע".

ההתנקשות סימנה לא רק נקמה, אלא שלב חדש באסטרטגיית ההפחדה: מעתה, לא יהיה קצין בריטי שירצה לשרת בארץ. הדם של דוראן לא היה מטרה אקראית, אלא תחילתה של מה שכונה בלח"י "החשבון בדם" – פעולת תגמול קרה, שיטתית וממוקדת. לא עוד סמל שלטון אנונימי, אלא שמות, פנים וכתובות. דוראן, בעל הדיבור השקט והעברית השוטפת, שניסה להבין את המורכבות שמולו, הפך לסמל – לא של שנאה, אלא של משטר שסיים את דרכו בארץ ישראל.

לקריאה נוספת

• ג'פרי, קית' (2010). ‏MI6: ההיסטוריה של שירות המודיעין החשאי 1909–1949.‏ לונדון: A&C Black.
• ארדיטי, רוג'ר (15 באפריל 2016). "מודיעין ביטחוני במזרח התיכון (SIME): מבצעי מודיעין ביטחוני משותפים במזרח התיכון, בקירוב 1939–1958". ‏Intelligence and National Security‏. כרך 31 (3): עמ' 369–396.
• ווסט, נייג'ל (2015). ‏Double Cross in Cairo: The True Story of the Spy Who Turned the Tide of War in the Middle East.‏ לונדון: Biteback Publishing.
• צ'ארטרס, דייוויד א' (1989). ‏הצבא הבריטי והמרד היהודי בארץ ישראל, 1945–1947.‏ לונדון: Palgrave. עמ' 243.
• דוראן, ג' ד' ב', מייג'ור. "רישום קבורה באתר ועדת חבר העמים לקברי מלחמה (CWGC)".
• גרושוב, אבנר (1959). ‏"זיכרונותיו של מתנקש: וידוייו של רוצח מלוחמי לח"י".‏ ישראל: ט. יוסלוף. עמ' 13, 82–83.
• "מאי 1948–1947 | העמותה להנצחת מורשת לח״י".
• "אירועים: 1946 – כוחות בריטיים בארץ ישראל". www.britishforcesinpalestine.org.
• "עוד קורבנות בריטיים במהומות חדשות בארץ ישראל". ‏Townsville Daily Bulletin‏: עמ' 1. 11 בספטמבר 1946.
• "מודעת אבל: קצינים שנפלו: הצבא". ‏The Times‏. 13 בספטמבר 1946.