האסלאם בגרמניה הנאצית

האסלאם שיחק תפקיד מורכב במדיניות ובאידיאולוגיה של גרמניה הנאצית. אף על פי שהיטלר והנהגת הרייך השלישי דגלו בתורת גזע שהציבה את "הארים" כעליונים על גזעים אחרים, האסלאם זכה ליחס שונה ומיוחד. היחס לאסלאם נע בין הערצה לתכונות מסוימות שבו, לבין ניצולו לצרכים פרגמטיים במלחמה. גישה זו השפיעה על מדיניות הפנים, הפרופגנדה, ותורת הגזע, כמו גם על ניסיונות ההשפעה הגרמניים בקרב מוסלמים במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובבלקן.

אחד מהגורמים שהשפיעו על גישתו החיובית של היטלר כלפי האסלאם היו חוויותיו במלחמת העולם הראשונה, בהן ראה חיילים מוסלמים בצבא האוסטרו-הונגרי. הוא התרשם עמוקות מאמונתם ומנכונותם להילחם עד המוות. בנוסף, היטלר ציין כי דת האסלאם מציעה יתרונות רבים מבחינת שליטה ופיקוח על האוכלוסייה, בשל הדגש על ציות מוחלט למנהיגות.

ב-12 בדצמבר 1942, בנאום במאורת הזאב, הצהיר היטלר כי המוסלמים הם היחידים שהוא מחשיב כ"בטוחים" מבין העמים שאינם גרמנים. הוא העדיף את גיוסם של מוסלמים לוואפן אס-אס על פני קבוצות אתניות אחרות, כולל עמים ארים כגון הארמנים והגיאורגים. הוא סבר שהאסלאם, עם ערכיו המיליטנטיים, יכול לספק בסיס אידיאולוגי יציב לשיתוף פעולה צבאי.

השאיפות האישיות של היטלר באימוץ האסלאם

היטלר ראה באסלאם לא רק דת חיצונית שממנה ניתן לשאוב השראה צבאית ואידיאולוגית, אלא גם כלי תרבותי שיכול היה להתאים לאירופה אם היה מאומץ בזמן הנכון. הוא טען בשיחות פרטיות, כולל בשיחות עם מקורביו, כי אילו המוסלמים היו כובשים את אירופה במאות הקודמות ומחליפים את הנצרות באסלאם, הייתה גרמניה יוצאת נשכרת. הוא ראה בדת זו מערכת ערכים שמתמקדת בעוצמה, במלחמה ובנכונות להקריב את החיים למען אידיאלים. בלילה שבין 11 ל-12 ביולי 1941, הוא טען:

"המכה הקשה ביותר שפגעה באנושות היא הנצרות; הבולשביזם הוא בנו הממזר של הנצרות. שניהם המצאות מפלצתיות של היהודי. דרך הנצרות הגיע לעולם שקר מגמתי בשאלות הדת; באותו אופן, הבולשביזם משקר כשהוא טוען לחופש, אלא שבפועל הוא רוצה רק לראות עבדים. בעולם העתיק היה ניצוץ של יראת כבוד במערכת היחסים בין האדם לאלוהות; חותמו היה סובלנות. הותר לנצרות להרוג באכזריות את הבלתי מוגדר בשם האהבה; חותמה: אי סובלנות. ללא הנצרות לא היה שום מוסלמי; האימפריה הרומית, בהנהגה הגרמנית, הייתה מתפתחת ומתרחבת לשליטה עולמית: האנושות לא הייתה מאבדת אלף וחמש מאות שנה של התפתחות. אל תגידו שהנצרות הביאה את ההפנמה. זה היה כה סינוֹנִימִי. התוצאה של התמוטטות האימפריה הרומית הייתה לא כלום במשך מאות בשנים".

ב-14 בדצמבר 1941, הוא אמר:

"השר קרל רצה ליצור סינתזה בין הנציונל סוציאליזם לנצרות במובן האצילי ביותר. אני לא חושב שזה אפשרי; הסיבה טמונה בנצרות עצמה… הנצרות הטהורה, הנצרות הקדומה מבוססת, כביכול, על האמת של התיאוריה הנוצרית: היא מובילה להשמדת האנושות, היא הבולשביזם במערומיו בעמימות מטאפיזית".

היטלר הציג עצמו כדמות דתית-פוליטית שיכולה לאמץ חלקים מסוימים מהאסלאם ולהשתמש בהם להעצמת האומה הגרמנית. הוא אף דיבר על חזון שבו האסלאם הופך להיות דת ה-SS, בשל התאמתו לערכים של נאמנות, משמעת וחיים תחת חוקים ברורים. רעיונות אלו שיקפו את הערצתו לעקרונות של מלחמת קודש (ג'יהאד), אותם ראה ככלי לשימור הסדר והכוח בעולם.

בנוסף, היטלר הביע עניין אישי בשילוב תכונות דתיות מוסלמיות במנהיגותו, ואף ראה עצמו כמי שמסוגל למלא תפקיד של מנהיג דתי עבור מוסלמים. הוא טען כי הערבים והמוסלמים רואים בו דמות של מנהיג דתי עילאי, כמעין "חאן" מודרני או כמשחרר דתי שיכול להובילם לאחדות ולניצחון. ב-1942 סיפר למרטין בורמן על חזון שבו דמותו מתקבלת כמעין נביא חדש שמחבר בין הערכים הגרמניים לבין הדת המוסלמית:

"אני מתכוון להיות דמות דתית! אהיה מנהיגם של הטטרים! היום הערבים והמרוקאים כבר מתפללים אלי".

ההתעניינות של היטלר באסלאם לא הייתה מוגבלת לרמה תיאורטית בלבד. הוא העריך את התרבות המוסלמית בשל מאפייניה המלחמתיים ותכונותיה המנהיגותיות. דוגמה לכך היא דבריו על המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, אותו תיאר כ"שועל ערמומי" בעל חוכמה יוצאת דופן. היטלר ראה בו שותף אידיאולוגי ואסטרטגי שניתן ללמוד ממנו כיצד לתעל דת לצרכים פוליטיים וצבאיים.

ב-28 באוגוסט 1942, היטלר הצהיר:

"אילו קרל מרטל לא ניצח בפואטייה: אם כבר השתלטנו על העולם – הנצרות היא אופנה חולפת – היינו מעדיפים לקבל את דת מוחמד, דוקטרינה זו של גמול הגבורה: ללוחם לבדו יש את הרקיע השביעי! כך כבשו הטווטונים את העולם, והנצרות בלבד מנעה זאת".

האסלאם בפרופגנדה הנאצית

גרמניה הנאצית השקיעה מאמצים עצומים בהפצת תעמולה המיועדת למוסלמים ברחבי העולם, מתוך הבנה שברית עם עמים מוסלמיים יכולה להועיל לאינטרסים הצבאיים והפוליטיים של הרייך. תעמולה זו, שהופנתה בעיקר כלפי המזרח התיכון, צפון אפריקה והבלקן, נועדה לעודד מוסלמים להצטרף למאבק נגד בריטניה, צרפת וברית המועצות.

במזרח התיכון, גרמניה הנאצית ניצלה את תחושת האנטי-קולוניאליזם בקרב עמים מוסלמיים כדי לייצר שיתוף פעולה. באמצעות שידורי רדיו בערבית, הופצו מסרים שהציגו את גרמניה כמשחררת האסלאם מהשפעת הבריטים, היהודים והבולשביקים. שידורים אלו כללו נאומים של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שקרא למוסלמים לפתוח בג'יהאד נגד האויבים המשותפים.

הנאצים פעלו לחיזוק תנועות לאומיות מוסלמיות, וסיפקו תמיכה צבאית ולוגיסטית לקבוצות מורדים בצפון אפריקה והמזרח התיכון (לדוגמה, תמיכה במורדים הערבים במהלך המרד הערבי הגדול בארץ ישראל). האסטרטגיה כללה גם הבטחות לעתיד טוב יותר תחת שלטון נאצי, שבו מוסלמים יוכלו ליהנות מחירות מדינית ודתית.

בבלקן, הפך גיוס חיילים מוסלמים למדיניות מרכזית. הנאצים הקימו יחידות וואפן אס-אס מוסלמיות, שהבולטת בהן הייתה דיוויזיית ה-SS "חאנדשאר" שהורכבה בעיקר מבוסנים מוסלמים. יחידות אלו הוצגו כתמונת מופת של שיתוף פעולה בין גרמנים למוסלמים. החיילים המוסלמים זכו להדרכה צבאית מקיפה, ותעמולה מיוחדת הדגישה את התאמת ערכי האסלאם לאידיאולוגיה הנאצית.

המוסלמים הבוסנים זכו ליחס מועדף, וחלקם אף שימשו בתפקידי פיקוד. בגרמניה, נציגים מוסלמים מבוסניה ומאזורים אחרים הוצגו כמנהיגים טבעיים של עמים לוחמים.

המכון האסלאמי המרכזי בברלין

המכון האסלאמי המרכזי (The Islamic Central Institute) הוקם בברלין בשנת 1942 על ידי גרמניה הנאצית, במטרה לשמש כמרכז דתי, תרבותי ופוליטי עבור מוסלמים שחיו בגרמניה ובאירופה. המכון שימש כאחד הכלים המרכזיים של הנאצים לקידום קשרים עם העולם המוסלמי ולחיזוק השפעתם באמצעות תעמולה פרו-נאצית.

המכון נועד להפיץ מסרים אנטי-יהודיים ואנטי-בריטיים, תוך שימוש באידיאולוגיה מוסלמית ובשפה דתית מוכרת כדי לגייס תמיכה רחבה יותר בקרב הקהילות המוסלמיות. בפתיחת המכון נשא חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים ודמות מרכזית בתעמולה הנאצית, נאום שבו אמר:

"מלחמה זו, שהוצתה על ידי היהדות העולמית, מציעה למוסלמים את ההזדמנות הטובה ביותר להשתחרר מרדיפות ומדיכוי, אם ינצלו הזדמנות זו כראוי […] הזדמנות כזו לא תחזור על עצמה למשך זמן רב מאוד. […] מהאויבים המרים ביותר של המוסלמים, אשר מימי קדם הראו להם עוינות ופגשו אותם בכל מקום תמיד בבוגדנות ובערמומיות, הם היהודים ועוזריהם… הקוראן הקדוש וסיפור חייו של הנביא מלאים בהוכחות לחוסר האופי של היהודים ולהתנהגותם הזדונית, השקרית והבוגדנית, המספיקות לחלוטין להזהיר את המוסלמים מפני האיום והעוינות המתמשכים והחמורים שלהם עד סוף כל הימים. וכפי שהיו היהודים בימי חייו של הנביא הגדול, כך נשארו לאורך כל הדורות; זוממים ומלאי שנאה כלפי המוסלמים, בכל הזדמנות שנקרתה בדרכם."

המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, היה דמות מפתח בתעמולה הנאצית. במעמדו הדתי והפוליטי, הוא שימש דובר מרכזי להפצת רעיונות פרו-נאציים בקרב מוסלמים. המופתי הופיע באירועים פומביים ובשידורים, בהם שיבח את שיתוף הפעולה עם גרמניה וקרא למוסלמים לתמוך ברייך השלישי. הוא הדגיש את השנאה המשותפת ליהודים כבסיס לשותפות עם גרמניה, תוך שימוש ברטוריקה דתית המעוגנת בפסוקים מהקוראן.

המכון אירח תפילות מוסלמיות, ששימשו כחלק מהמאמץ לחזק את הקשר בין הקהילות המוסלמיות לנאצים. בנוסף, הוא היווה מקום שבו נערכו פגישות בין מנהיגים מוסלמים בכירים לדמויות נאציות, ושימש כמרכז לוגיסטי להפצת תעמולה ולתרגום טקסטים נאציים לשפות מוסלמיות, כולל ערבית, פרסית וטורקית.

אחת הדמויות הבולטות שפעלו במסגרת המכון הייתה מוחמד ספתי, שתרם לכתיבת מאמרים וספרים שהצדיקו את המדיניות הנאצית דרך עדשה מוסלמית. הוא השתמש בפסוקים מהקוראן ובפרשנויות דתיות כדי לבסס את הקשר בין רעיונות הנאציזם לבין הערכים האסלאמיים. ספתי כתב מאמרים וספרים שהדגישו את הקשר בין היהדות לקומוניזם.

אימאם עלימג'אן אידריס, שהיה יועץ למחלקת המזרח במשרד החוץ הנאצי ועבד במכון, מילא תפקיד חשוב בתרגום ובהפצת תעמולה בשפות מוסלמיות שונות. אידריס, שדיבר ערבית, טורקית ופרסית, עסק בתרגום טקסטים נאציים, כולל "מיין קאמפף" לפרסית. הוא עבד על שידורים בערבית ובטורקית שהפיצו מסרים אנטי-יהודיים ואנטי-בריטיים, תוך שימוש בטקסטים דתיים מוסלמיים כדי לבסס את הלגיטימציה של הרעיונות הנאציים. אידריס אף הדגיש את החשיבות של ג'יהאד בתעמולה הנאצית, כשהוא מחבר בין המושג הדתי לבין המאבק הנאצי בבעלות הברית.

דמויות נוספות כמו עבד אל-חלים אל-נג'אר, ששיתפו פעולה עם הנאצים במסגרת המכון האסלאמי, שימשו ככלים להפצת תעמולה אנטי-יהודית ואנטי-בריטית במזרח התיכון ובצפון אפריקה. הנאצים השתמשו בדמויות אלה כדי לחזק את השפעתם בעולם המוסלמי, וליצור תדמית של גרמניה ככוח משחרר (דה-קולוניזציה).

ארים של כבוד

המושג 'ארים של כבוד' (Ehrenarier) בגרמניה הנאצית שימש כאמצעי פוליטי וגזעי שאפשר את שילובם של בני עמים לא-אריים בתוכנית הגזע הנאצית, כאשר הדבר שירת את האינטרסים האסטרטגיים של הרייך השלישי. מעמד זה הוענק לאנשים וקבוצות מסוימות, בעיקר מקרב עמים מוסלמיים, מתוך כוונה לעודד שיתוף פעולה צבאי ופוליטי עם גרמניה הנאצית.

המוסלמים הערבים זכו להכרה מיוחדת בתורת הגזע הנאצית. בעוד שהיהודים הוצבו בתחתית ההיררכיה הגזעית, הערבים נתפסו במקרים מסוימים כראויים ליחס מועדף. המושג 'ארים של כבוד' שימש כדי לעקוף את המגבלות הגזעיות הרגילות ולהעניק מעמד של שותפים לגרמניה הנאצית לקבוצות מוסלמיות שונות, במיוחד כאלה שהיו בעלות ברית אסטרטגיות.

למשל, ב-1941 הוענק המעמד ‘ארים של כבוד’ לחאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים. תיאור זה נועד להדגיש את ערכו האסטרטגי לשיתוף פעולה בין גרמניה לעולם המוסלמי. כמו כן, המופתי עצמו השתמש במעמדו ובמראהו הייחודי – שער בלונדיני ועיניים כחולות – כדי להציג את עצמו כצאצא ישיר של הנביא מוחמד וכמייצג אידיאלי של השילוב בין תורת הגזע הנאצית לבין המוסלמים.

במקרים נוספים, הוענק מעמד זה לערבים בולטים שנחשבו כבעלי מאפיינים אריים. לדוגמה, פאוזי אל-קאוקג'י, לוחם לאומני ערבי, זכה למעמד ‘ארי של כבוד’, וב-1941 אף נשא אישה גרמנייה, תוך קבלת אישור מיוחד מהמשרד למדיניות גזע נאצית. דמות נוספת שזכתה למעמד זה הייתה השגריר המצרי בטהראן, זולפיקר פחה, שזכה לשבחים על מראהו ה'נורדי' ותפקידו הדיפלומטי החשוב.

במהלך משפטו של אדולף אייכמן בירושלים בשנת 1961, נידונו גם נושאים הקשורים לתורת הגזע הנאצית ולמעמד הערבים בתוכה. אייכמן העיד כי על אף ש"מנקודת ראות קיצונית, [המוסלמים הערבים] שייכים לגזע השמי", לא ננקטו נגדם סנקציות גזעיות. הוא אף ציין כי הימנעות זו נבעה מהאינטרסים הפוליטיים של גרמניה, שאפשרו לעקוף את עקרונות תורת הגזע כאשר הדבר שירת את מטרות הרייך. לדבריו של אייכמן:

ש (חוקר): "תיאוריה זו הקימה גם ארים סוג ב', כמו סלבים, בעוד ארים סוג א' בלבד השתייכו לגזע העליון. לאיזה גזע השתייך המופתי?"
ת (אייכמן): "מנקודת ראות קיצונית, לגזע השמי. לכן לא השתמשו בביטוי אנטישמי, אלא באנטי-יהודי…"
ש: "אבל לא ננקטו צעדים נגד הערבים על רקע גזעי? כלומר, כשהפוליטיקה הייתה חשובה יותר, אפשר היה לשכוח את הרקע הגזעי של הערבים?"
ת: "הערבים לא נכללו בקטגוריה שעליה יבוצעו סנקציות".

עדות זו הדגישה את השימוש הפרגמטי של גרמניה הנאצית בגזענות כאמצעי פוליטי, יותר מאשר אידיאולוגיה קבועה ובלתי מתפשרת.

מעבר לדמויות פוליטיות כמו המופתי אל-חוסייני ופאוזי אל-קאוקג'י, המעמד ‘ארים של כבוד’ הוענק גם לקבוצות מוסלמיות רחבות יותר, כמו חיילים מוסלמים שגויסו ליחידות וואפן אס-אס. יחידות אלו הוצגו כראיה לשיתוף פעולה בין ערכים מוסלמיים לבין האידיאולוגיה הנאצית, תוך הדגשת הנאמנות והמשמעת של החיילים המוסלמים, תכונות שנחשבו בעיני הנאצים כחיוניות.

סיכום

גרמניה הנאצית ראתה באסלאם כלי אסטרטגי חשוב שיכול לשרת את מטרותיה הגלובליות. על אף תורת הגזע שהציבה את "הארים" במרכז ההיררכיה הגזעית, האסלאם זכה ליחס יוצא דופן בשל הערכתו של היטלר והנאצים לערכים מסוימים שבו, כגון נכונות להקרבה, משמעת, ואידיאלים לוחמניים. גישה זו התבטאה הן בניצול תעמולתי של הדת במזרח התיכון, בבלקן ובצפון אפריקה, והן בשיתוף פעולה עם מנהיגים מוסלמים, תוך הענקת מעמד 'ארים של כבוד' לדמויות מרכזיות.

לו גרמניה הנאצית הייתה מנצחת במלחמה, סביר להניח שהאסלאם היה מקבל מעמד חשוב יותר באזורי שליטה מוסלמיים, תוך שימוש בערכיו הדתיים לחיזוק הסדר הפוליטי והחברתי תחת שלטון הרייך. הקשרים שהנאצים בנו עם המוסלמים יכלו לשמש בסיס לתנועות פוליטיות ודתיות ששואפות להקים משטרים פרו-נאציים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. בנוסף, גרמניה הייתה ממשיכה לפתח את שיתוף הפעולה הצבאי עם חיילים מוסלמים, מתוך אמונה בערכם בקרב. יחד עם זאת, הנאצים היו שומרים על הבחנה ברורה בין המוסלמים לבין האידיאל הגזעי הארי, תוך ניהול זהיר של קשרים אלו לפי האינטרסים של הרייך.

לקריאה נוספת

• רייני, יוני. תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה. הוצאת ePublish, שנת 2021.
• מוטאדל, דיוויד. האסלאם ומלחמת גרמניה הנאצית, The Belknap Press of Harvard University Press, קיימברידג', מסצ'וסטס; לונדון, אנגליה, 2014.
• רייני, יוני. שואה, נאציזם ואסלאם קיצוני. דת וגזע של עמי האסלאם בראי הנאציזם – אסופת מאמרים, הוצאת מיתוסים ועובדות, ישראל, 2019.
• באואר, י. (1982). היסטוריה של השואה. ניו יורק: F. Watts.
• ביינס, נ. ה. (עורך) (1942). נאומיו של אדולף היטלר, כרך I, לונדון, עמ' 737–741.
• בראונינג, ס. ר. (2004). מקורות הפתרון הסופי: התפתחות מדיניות היהודים של הנאצים, ספטמבר 1939 – מרץ 1942. לינקולן: הוצאת אוניברסיטת נברסקה.
• קארייר, ר. ס. (2003). "Hitler’s Table Talk": ממצאים מטרידים. גרמניה – סקירות מחקריות, כרך 26 (3), עמ' 561–576.
• קארייר, ר. ס. (2016). Hitler’s Table Talk.
• קרייג, ג'. א. (1978). גרמניה, 1866–1945. אוקספורד: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.
• דלין, א. (1981). שלטון גרמני ברוסיה, 1941–1945: מחקר במדיניות כיבוש. ניו יורק: הוצאת סנט מרטינס.
• אוונס, ר. ג'. (2005). הרייך השלישי בשלטון. ניו יורק: Penguin Group.
• גנסיקה, ק. (1988). המופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני, והנאצים. פרנקפורט / מיין: P. Lang.
• גרוס, ו. (1938). מחשבת הגזע הנאציונל-סוציאליסטית. בתוך ריבנטרופ, יואכים. גרמניה מדברת. לונדון: T. Butterworth. עמ' 66–78.
• הרף, ג'. (2009). התעמולה הנאצית לעולם הערבי. ניו הייבן, קונטיקט: הוצאת אוניברסיטת ייל.
• הילברג, ר. (1985). השמדת היהודים באירופה. ניו יורק: Holmes & Meier. לונדון: Macmillan.
• היטלר, א. (1936). Mein Kampf. מינכן: Zentralverlag der NSDAP Franz Eher Nachf.
• היטלר, א. (1939). נאום ברייכסטאג, 30 בינואר 1939. ברלין: M. Muller & Sohn.
• מוטאדל, ד. (2014). האיסלאם ומלחמת גרמניה הנאצית. קיימברידג', מסצ'וסטס: The Belknap Press of Harvard University Press.
• רוזנברג, א. (1930). מיתוס המאה ה-20. מינכן: Hoheneichen-Verlag.
• ויסטליך, ר. ס. (2001). מי ומי בגרמניה הנאצית. לונדון וניו יורק: Routledge.
• טולנד, ג'. (1992). אדולף היטלר: ביוגרפיה מקיפה. ניו יורק: Anchor Books.
• וולנהאלס, ס. (2005). Hitler’s Table Talk. בתוך לוי, ריצ'רד ס. אנטישמיות: אנציקלופדיה היסטורית של דעות קדומות ורדיפות. סנטה ברברה, קליפורניה: ABC-CLIO.
• ריינבאך, א. וגילמן, ס. ל. (2013). מקורות הרייך השלישי. ברקלי: הוצאת אוניברסיטת קליפורניה.
• ספיר, א. (1970). בתוך הרייך השלישי: זיכרונות. ניו יורק: Macmillan.
• שטייגמן-גל, ר. (2003). הרייך הקדוש: מושגי הנאציזם על הנצרות, 1919–1945. ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'.