הבחירות לכנסת השנייה, שהתקיימו ב-30 ביולי 1951, היוו אירוע מכונן בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל הצעירה. הבחירות התקיימו בצל תקופה של משטר צנע, קיצוב מזון וקשיים כלכליים עצומים, שהושפעו מעלייה המונית של עולים חדשים ומהשלכות מלחמת העצמאות. באותן בחירות, מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל), בראשותו של דוד בן-גוריון, הצליחה לשמר את כוחה הפוליטי ולבסס את מעמדה כמפלגת השלטון, אך היו לא מעט טענות על כך שהשיטות בהן השתמשה היו מפוקפקות, כולל שוחד, איומים, ניצול לרעה של מנגנוני המדינה והפעלת כוח על העולים החדשים והאוכלוסיות החלשות.
הרקע ההיסטורי
הבחירות התקיימו על רקע משברים פנימיים במפלגת מפא"י, אך גם בשל קונפליקט רחב יותר שהתמקד בשאלה כיצד תתנהל המדינה הצעירה – האם תחת משטר סוציאליסטי מרכזי כפי שבן-גוריון רצה, או לכיוון מדיניות כלכלית ליברלית יותר, כפי שדרשו מפלגות כמו הציונים הכלליים. המשטר הצנע, שהונהג כדי להתמודד עם המחסור במטבע חוץ ולקלוט את מאות אלפי העולים החדשים, יצר תסכול רחב בקרב האוכלוסייה, ובעיקר בקרב שכבות הביניים והעצמאיים, שנפגעו קשות ממדיניות הקיצוב.
באותן שנים, האוכלוסייה גדלה במהירות עם הגעת עולים חדשים מארצות ערב, אירופה וצפון אפריקה. רבים מהעולים האלו התגוררו במעברות ובמחנות עולים זמניים. אותם עולים היו יעד מרכזי בתעמולת הבחירות של המפלגות, ובמיוחד של מפא"י, שראתה בהם מאגר קולות פוטנציאלי קריטי לשימור כוחה הפוליטי. היכולת של מפא"י להשפיע על עולים חדשים שלא היו בעלי הכשרה מדינית או ידע פוליטי נרחב הייתה מהותית לניצחון בבחירות אלו.
מערכת הבחירות
הבחירות לכנסת השנייה התקיימו על רקע משבר חמור בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות, על רקע החינוך האחיד לילדי העולים במעברות וגיוס הנשים לצה"ל. המשברים הקואליציוניים החלו בשנת 1950, והחריפו עד כדי כך שבפברואר 1951, לאחר התפטרותו של שר הדתות יהודה לייב מימון, הפסידה הממשלה בהצבעה על מדיניות החינוך שלה. דוד בן-גוריון פירש את ההפסד בהצבעה זו כאי אמון בממשלה והגיש את התפטרותו לנשיא המדינה חיים ויצמן.
בן-גוריון החליט לא להקים ממשלה חדשה אלא לכהן בממשלת מעבר ולהקדים את הבחירות לכנסת. לאחר תקופה של אי ודאות שלטונית, שנבעה אף מחוסרים בחוק, התקבלו באפריל 1951 שני חוקים. חוק המעבר לכנסת השנייה קבע את המסגרת החוקית הכללית למעבר בין הכנסת הראשונה והכנסת השנייה, ואילו חוק נוסף הורה על פיזור הכנסת הראשונה ועל עריכת בחירות ב-30 ביולי 1951. כן הוחלט כי כל מי שהיה תושב מדינת ישראל ב-1 במרץ 1951 רשאי יהיה להצביע בבחירות. החלטה זו פירושה היה כי העולים החדשים שהגיעו לארץ בהמוניהם בשנתיים הקודמות, הם שיכריעו את מערכת הבחירות. מספרם של בעלי זכות הבחירה כמעט הוכפל בין שתי מערכות הבחירות. בשל קוצר הזמן לא גובש חוק בחירות חדש כפי שתוכנן תחילה, והכנסת חוקקה חוק בחירות שכלל רק שינויים קלים ביחס לשיטת הבחירות לכנסת הראשונה.
מערכת הבחירות הקודמת בשנת 1949 התנהלה על רקע שאלות ביטחוניות ומדיניות, ונוהלה בעיקר בין מפא"י ובין מפ"ם. שאלות אלו נדחקו עתה הצידה, עם תום מלחמת העצמאות, והפכו חשובות פחות עיני הבוחרים. מפ"ם, שהייתה בבחירות הראשונות יריבתה הגדולה של מפא"י, נחלשה באופן ניכר בגלל מחלוקות בתוכה ועמדה על סף פילוג בין שני מרכיביה, אחדות העבודה – פועלי ציון והשומר הצעיר. בתוך התנועה הקיבוצית עצמה היה הקרע בין אנשי מפא"י ואנשי מפ"ם בשיאו, ואף הוא החליש מאוד את עמדת התנועה בבחירות.
המפלגות הדתיות, שהתמודדו בשנת 1949 במסגרת החזית הדתית המאוחדת, לא שמרו על אחדותן, ובבחירות אלו התמודדו בארבע מפלגות שונות: "המזרחי", "הפועל המזרחי", "אגודת ישראל", ו"פועלי אגודת ישראל".
תנועת החירות, שהייתה האופוזיציה הימנית למפא"י בבחירות הקודמות, הייתה גם היא בפילוג עמוק, בין מנהיגה, מנחם בגין, לבין חברי "הקבוצה האמריקנית" (ערי ז'בוטינסקי, שמואל מרלין והלל קוק) ושמואל תמיר, שטענו כי בגין אינו נועז דיו ושבהנהגתו הפכה המפלגה ל"בורגנית".
מערכת הבחירות התנהלה למעשה בין מפא"י ובין הציונים הכלליים, שראו בעצמם חלופה לשלטון, וסברו כי יש בכוחם להביס את מפא"י. סברה זו התעוררה בעוז אחרי הבחירות המוניציפליות שהתקיימו בנובמבר 1950, והיוו הפתעה מרעישה גם לציונים הכלליים וגם למפא"י: הציונים הכלליים זכו בכ-25 אחוז מכלל קולות הבוחרים והצליחו לכבוש או לשמור על ראשות כמה מן הערים המרכזיות בישראל, ובראש ובראשונה תל אביב, שנותרה בראשות ישראל רוקח. סיסמתם של הציונים הכלליים במסע הבחירות המוניציפלי הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת", והיא התמקדה בחולשתה הגדולה של מפא"י: משטר הצנע, שלדעת רבים, כולל במפא"י, נכשל כישלון חרוץ. מפא"י הגיבה בהקלות במדיניות הצנע ובהקמת ועדה בראשות צבי ברנזון במרץ 1951 במטרה להכין את הצעת חוק הביטוח הלאומי עוד לפני הבחירות לכנסת השנייה, אף על פי שהיה ברור שאין למדינה היכולת להפעיל את החוק במשאביה המצומצמים. משה שרת טען ביומנו שהבחירות לרשויות המקומיות היו הסיבה האמיתית לבחירות. אף על פי שהבחירות המוניציפליות נערכו בערים, מקום שבו הייתה לציונים הכלליים נוכחות חזקה ממילא, סברו במפלגה כי יוכלו לשחזר את הישגם ואף להגדילו. תחת הסיסמה "מספיק ודי בשלטון מפא"י" ניהלו הציונים הכלליים מערכת בחירות אגרסיבית, שבה תקפו את בן-גוריון ואת דב יוסף, כשהם פורטים על הנימים הרגישות של מוראות משטר הצנע השנוא. הדברים הגיעו עד כדי כך שבמאי 1951, כאשר נסע בן-גוריון לארצות הברית, הוא נתקל שם בהתנגדות חריפה מצד ראשי הסתדרות ציוני אמריקה, ובהם הרב ד"ר אבא הילל סילבר, שהחליטו בוועידתם השנתית להביע תמיכה בציונים הכלליים בבחירות בישראל.
בן-גוריון לא נשאר פסיבי במאבק זה. הוא האשים את הציונים הכלליים בפגיעה ב"מפעל ההיסטורי" של הקמת מדינת ישראל, בכך שסירבו להצטרף לממשלתו ללא תנאי. בן-גוריון קיים עצרות המונים במעברות וביישובי העולים, ובהן זכה לתופעות של אהדה והערצה. אהדתם האישית של העולים לבן-גוריון עלתה בהרבה על האהדה למפלגת מפא"י. בן-גוריון גם טען שהציונים הכלליים מתנגדים לעלייה מסיבות כלכליות, וטען שהם מעדיפים את המעטים על פני הרבים.
מפא"י גם פעלה להציב ברשימתה נציגים של המעמד הבינוני ושבצה ברשימתה את בכור שיטרית ואת ראובן פלדמן מזכיר ארגון סוחרי המכולת.
גניבת הבחירות
הבחירות לכנסת השנייה הושפעו משמעותית ממעורבותם של מנגנוני המפלגה השלטת והעדר כללים ברורים לניהול תקין של תהליך הבחירות. ישנן עדויות רבות על כך שמפא"י השתמשה במגוון שיטות לא-מוסריות כדי להבטיח את ניצחונה, בעיקר בקרב העולים החדשים, אשר התגוררו במעברות ובמחנות עולים והיו פגיעים במיוחד להשפעה.
מפלגות הלוויין
מפא"י יצרה קואליציה עם מספר מפלגות לוויין, שהיו נאמנות לה באופן מוחלט, כדי להרחיב את בסיס התמיכה שלה. מפלגות אלו, שכללו את מפלגות המיעוטים הערביות שנשלטו בידי מפא"י ומפלגות קטנות אחרות, לא היו עצמאיות באמת, אלא פעלו כתוספת מלאכותית לקולות של מפא"י. בכך הצליחה מפא"י לבנות קואליציה רחבה של מנדטים שהבטיחו את עליונותה הפוליטית בכנסת השנייה.
מפלגות הלוויין הערביות פעלו במערכת הפוליטית הישראלית החל מהכנסת הראשונה (1949) ועד הכנסת העשירית (1981), והיו קשורות בעיקר למפלגת מפא"י, ששלטה באותה תקופה במרחב הפוליטי. מפלגות אלו נחשבו ל"כלי" שהופעל על ידי המפלגות המרכזיות, במטרה לשמור על שליטה והשפעה בקרב האוכלוסייה הערבית. מפלגות הלוויין הוקמו ללא מצע אידיאולוגי ברור, והתבססו בעיקר על שמם ויוקרתם של הנציגים שנבחרו דרכן. במקרים רבים, הרכבן נקבע על פי מפתחות של יריבויות חמולתיות או ייצוג עדתי, תוך כדי שמירה על מבנה מסורתי שהקל על השלטון להחיל מדיניות של "הפרד ומשול."
בשנים שבהן התקיים הממשל הצבאי על ערביי ישראל (1948–1966), מפלגות הלוויין היו בשיא כוחן, אולם לאחר ביטול הממשל הצבאי, החל מעמדן להיחלש. ההשתלבות של אזרחים ערבים במפלגות הציוניות לצד התחזקות מפלגות ערביות עצמאיות הובילה לירידת הצורך במפלגות לוויין, עד שהן התבטלו לחלוטין ב-1981.
שוחד ואיומים
עדויות רבות מצביעות על כך שעסקני מפא"י השתמשו בשוחד ישיר ובאיומים כדי להבטיח שהעולים החדשים ואוכלוסיות מוחלשות יצביעו למפלגה. לדוגמה, במעברות וביישובים עולים הופעל לחץ על אנשים להצביע למפא"י בעזרת איומים בסגירת צרכניות או מניעת עבודה. במקרים אחרים, תעמלנים של המפלגה הציעו כסף או טובין בתמורה להצבעה. תלונות רבות התקבלו על מקרים של ניהול תעמולה בתוך הקלפיות עצמן, כאשר אנשי מפא"י הפעילו אמצעים כמו הסעת מצביעים לקלפיות והבטחת פרנסה תמורת הצבעה.
העולים החדשים היוו אתגר עצום למערכת הפוליטית של ישראל, אך גם הזדמנות פוליטית עצומה עבור מפא"י. בן-גוריון, שראה בעולים מקור תמיכה מרכזי למפלגתו, פעל בצורה אגרסיבית להבטיח את הצבעתם לטובת מפא"י. העולים החדשים, שהיו בחלקם בעלי ידע מועט במערכת הפוליטית הישראלית או חסרי הכשרה פוליטית בכלל, היו תחת לחץ כבד על ידי שליחי המפלגה, שקבעו עבורם את התנהלותם הפוליטית ואת מי עליהם לבחור.
מפא"י ניצלה את מעמדם של העולים כדי לוודא שהם יצביעו לטובתה, אם על ידי הפחדה או הצעות שוחד עקיפות, כגון הבטחות לעבודה, קצבאות והטבות אחרות. הדבר בולט במיוחד באזורים כמו המעברות ומחנות העולים, בהם האוכלוסייה הייתה תלויה במנגנוני המדינה שהיו בשליטת מפא"י.
בסדרה "מעברות" שנוצרה בערוץ "כאן 11", חלק מהעולים לשעבר תיארו את שקרה באותם ימים. חנה כהן שהייתה במעברת פרדס חנה, סיפרה:
"בלי הפנקס האדום, אם לא היית חברה בהסתדרות, אז לא היו לך שום זכויות. זה מה שהיה אז".
אלי גבריאלי ממעברת כפר סבא אמר:
"ואנחנו לא רצינו לשמוע על פנקס אדום, בשום פנים ואופן. היינו שמאל, ממש שמאל, מפ"ם… מי שהצטרף למפא"י פתאום באמת הייתה לו עבודה. חלקם הלכו לעבוד במס הכנסה, חלקם הלכו לעבוד בהסתדרות, חלקם בעירייה, כן? קופת חולים. ואנחנו נשארנו חוטבי עצים ושואבי מים, ואני גאה בזה".
מרצל קורצמן ממעברת בית ליד שיתף:
"ההצבעה הייתה גורפת למפא"י, ולמה? ניגשו לכל מצביע, קיבלו מעטפה עם חמש לירות בפנים, אז ככה הצביעו".
שרה עדקי ממעברת הקסטל:
"בא, שכנע אותנו: זה יותר טוב, יבנה לכם בתים, יבנה לכם חנויות, ייתנו לכם כסף. והשני היה אומר: לא, אנחנו ניתן לכם יותר. אבל אנחנו נשארנו עם שלנו, עם "חרות" וזהו".
בראיון בלעדי לאתר עלילונה, סיפרה ע.ג שסבה היה מנהל העבודה של מושב של יוצאי תימן:
"בהוראת המפלגה, סבי היה אוסף את כל תעודות הזהות של תושבי המושב, מרכז את כולן בקלפי, ומצביע בשמם. רבים מהם בכלל לא הגיעו פיזית להצביע".
שימוש במנגנונים בלתי דמוקרטים של המדינה
בן-גוריון השתמש בשירות הביטחון הכללי (שב"כ) כדי לרגל אחרי יריביו הפוליטיים, כולל מפלגות אופוזיציה כמו הציונים הכלליים. ראש השב"כ דאז, איסר הראל, היה נאמן לבן-גוריון ועסק במודיעין פוליטי פנימי, אשר שימש את מפא"י להבנת מהלכי האופוזיציה ולעיצוב התעמולה שלה בהתאם למידע הפנימי שהתקבל. רבים מהמסמכים הנוגעים לאותה תקופה נעלמו באירוע שריפת ארכיוני השב"כ.
המהפך שלא היה
בבחירות לכנסת השנייה, הציונים הכלליים, מפלגה ליברלית שבראשה עמד פרץ ברנשטיין שלעתיד תתאחד עם חרות למפלגת גח"ל (הליכוד), הצליחו לשלש את כוחם וזכו ל-20 מנדטים, אך זה לא היה מספיק כדי לנצח את מפא"י, ובתחילה היא גם לא הוכנסה לקואליציה. השאלה מה היה קורה אילו הציונים הכלליים היו זוכים בבחירות היא מהותית בניתוח ההיסטוריה הישראלית, שכן אם המפלגה הזו הייתה זוכה, ישראל הייתה יכולה ללכת לכיוונים שונים מאוד מהמסלול שבסופו של דבר נבחר.
כיוון כלכלי-ליברלי
הציונים הכלליים דגלו בכלכלה חופשית יותר, בשונה מהגישה הסוציאליסטית שהנהיגה מפא"י. אילו הם היו זוכים, ייתכן שמדינת ישראל הייתה עוברת למדיניות כלכלית שונה, עם פחות התערבות ממשלתית, יותר יוזמה פרטית ועידוד השקעות זרות. הדבר יכול היה להוביל לפיתוח מהיר יותר של המגזר הפרטי והפחתת התלות של הציבור במנגנוני המדינה.
פתיחות כלפי העולם המערבי
תחת הנהגת הציונים הכלליים, ישראל יכלה להתקרב יותר למדינות המערב, ובמיוחד לארצות הברית ובריטניה, בהשפעת גישתם הליברלית והכלכלית הפתוחה. ייתכן שישראל הייתה מפתחת יחסים כלכליים ופוליטיים חזקים יותר עם מדינות המערב, שהיו יכולות להוביל את המדינה לכיוונים יותר ליברליים ודמוקרטיים, בניגוד לגישה הסוציאליסטית ששלטה בעשורים הראשונים של המדינה.
השפעה על החברה והתרבות
הציונים הכלליים היו עשויים לקדם מדיניות של פתיחות תרבותית והקטנת התלות במנגנוני המפלגה, מה שהיה מאפשר התפתחות של שכבות חברתיות חדשות ומגוונות יותר. במקום תלות מוחלטת בהסתדרות ובמנגנוני מפא"י, ייתכן שישראל הייתה מפתחת תרבות פוליטית יותר דינמית ופתוחה, עם ייצוג רחב יותר של מגזרים שונים בחברה הישראלית.
עמדות ביטחוניות
במישור הביטחוני, לא ברור אם הציונים הכלליים היו מנהיגים מדיניות שונה משמעותית מזו של מפא"י. הם אמנם לא היו מזוהים עם הצבא והביטחון כמו דוד בן-גוריון, אך ככוח אופוזיציה הם הציגו עמדות פחות ריכוזיות בנוגע לשימוש בכוח והיו פתוחים יותר למדיניות ביטחונית מתונה יותר. ייתכן שגם מדיניות זו הייתה משפיעה על יחסי ישראל עם מדינות ערב ועם העולם הערבי.
סיכום
הבחירות לכנסת השנייה מראות כיצד מפא"י ניצלה את מעמדה הדומיננטי ואת מנגנוני המדינה כדי להבטיח את ניצחונה, תוך שימוש בשיטות שנחשבות בלתי דמוקרטיות, כמו שוחד, איומים, ומעורבות ישירה בתהליך ההצבעה של אוכלוסיות מוחלשות, במיוחד בקרב העולים החדשים והאוכלוסייה הערבית. מפלגות הלוויין שימשו ככלי לשליטה באוכלוסיות המיעוט, והגדילו את כוחה האלקטורלי של מפא"י. הבחירות הללו חיזקו את השליטה של המפלגה השלטת אך גם חשפו את החולשות והכשלים של הדמוקרטיה הישראלית הצעירה.
אילו הציונים הכלליים היו מצליחים לזכות בבחירות, ייתכן שהמדינה הייתה מתקדמת לכיוון כלכלי ליברלי יותר עם פתיחות למדיניות מערבית, אך המציאות הייתה מורכבת יותר בשל המאבקים הפנימיים על עיצוב המדינה החדשה. בסוף, המפלגות הליברליות הישראליות היו צריכות לחכות עוד 26 שנים, עד המהפך של 1977, כדי לעלות לשלטון ולהתחיל בתהליך הארוך של שינוי כיוון המדינה.
קישורים חיצוניים
- עיתון חרות, 22 יוני 1951.
- עיתון קול העם, 1 אוגוסט 1951.
- צביקה לביא, "בחירות 1951: מחאת הצרכנים שניצחה את השלטון", אתר YNET, תאריך 11 בנובמבר 2012.
- "מעברות | החלום – פרק 2", תאגיד השידור הישראלי, כאן 11, 9 במרץ 2019.
- "מפלגות הלוויין הערביות – אמצעי נוסף לשליטה", מכון עקבות, מרץ 2021.
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
