הברית האדומה ירוקה מתארת את הקשר הרעיוני והפוליטי בין השמאל הרדיקלי במערב לבין תנועות אסלאמיות קיצוניות, במיוחד בהקשר של תמיכתם המשותפת במאבק הפלסטיני כנגד ישראל. השם "אדום" מתייחס לשמאל הרדיקלי (בשל ההיסטוריה שלו עם הקומוניזם, הסוציאליזם, ובמובנים מסוימים גם הנאציזם והפשיזם), ו"ירוק" מתייחס לאסלאם (בשל צבעו המזוהה עם האסלאם).
שורשי הברית
שורשי הברית נטועים בהיסטוריה של התנועות הפוליטיות במערב ובעולם הערבי. כבר מימי המהפכות הקומוניסטיות הראשונות, המדינות הללו (כמו ברית המועצות וסין) היו אנטי-ציוניות ואנטי-קולוניאליסטיות, ועם ערכים אלו הן חדרו לחוגי השמאל הרדיקלי במערב. תמיכה זו הגיעה גם מחוגים בעולם השלישי, שקיבלו את הנרטיב הפלסטיני כחלק בלתי נפרד ממאבקם נגד הקולוניאליזם המערבי. העניין הפלסטיני הפך עם השנים לנושא מרכזי בזהות הערבית והאסלאמית, במיוחד בעקבות ביטול הח'ליפות האסלאמית בשנות ה-20 על ידי אטאטורק. ביטול הח'ליפות התרחש במקביל להתפתחות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מה שתרם להתמזגות העניין הפלסטיני בתוך זהות פאן-אסלאמית ופאן-ערבית רחבה יותר. במקביל התפתח בתוך האיסלאם זרם של סוציאליזם אסלאמי שהוא זרם אידיאולוגי המשלב בין ערכים אסלאמיים לתפיסות סוציאליסטיות, תוך שאיפה ליצור חברה צודקת ושוויונית המבוססת על עקרונות האסלאם. הוא נולד כתגובה לתהליכים פוליטיים וכלכליים שהתפתחו בעולם הערבי במהלך המאה ה-20, במיוחד על רקע המאבקים האנטי-קולוניאליים והניסיונות להפיל משטרים שמרניים המזוהים עם המערב. התנועה שואבת את השראתה מהעקרונות החברתיים והכלכליים של האסלאם, כמו עקרון ה"זכאה" (חובת הצדקה) והדגש על עזרה הדדית לצדק חברתי.
לאחר מלחמת העולם השנייה, העולם הערבי הפך לזירת מאבקי אנטי-אימפריאליזם, לאומיות בולטת וניסויים סוציאליסטים, תהליכים שהחלישו את הסדר השמרני והמזוהה עם המערב (ובייחוד החיבור בין התנועות הערביות השונות לבין הממשלים הבריטים והצרפתים שניהלו עד אז את ארצות המזרח התיכון ואפריקה). במונחים מרקסיסטיים-לניניסטיים, אלו היו תנאים בשלים למהפכה שיכולה להוביל לעליית משטרים קומוניסטיים. לאחר מותו של סטלין, הסובייטים ראו הזדמנות לחזק את השפעתם באזור באמצעות סיוע צבאי וכלכלי, כשהמטרה הייתה לצמצם את השפעת המערב בעולם הערבי.
הסיוע הסובייטי החל במצרים בשנת 1955 והתרחב בהמשך לסוריה, עיראק, מרוקו, השלטון המלוכני בתימן, והתנועה הלאומית הפלשתינית (דרך אש"ף וסוכן הק.ג.ב ערפאת). הסיוע הסובייטי הביא לתוצאות מעודדות, שכן הוא אפשר למדינות ערב לנקוט עמדה תקיפה יותר מול המערב במגוון סוגיות, והעניק כוח למשטרים המהפכניים בעולם הערבי להפעיל לחץ על המדינות השמרניות והמזוהות עם המערב. כתוצאה מכך, השפעת המערב בעולם הערבי הצטמצמה באופן משמעותי במהלך שנות ה-50. נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, החזיק בתפקיד חשוב במאמצים הסובייטיים להרחיב את השפעתם במזרח התיכון. היחסים בין נאצר לברית המועצות היו מבוססים על שיתוף פעולה בתחומים שהועילו לשני הצדדים. הסיוע הכלכלי הסובייטי סייע לנאצר לשמר את מעמדו הסמלי כמוביל ה"רנסנס הערבי", עם פרויקטים דרמטיים כמו בניית סכר אסואן. כמו כן, הנשק והציוד הצבאי הסובייטי היו חיוניים לשמירה על יוקרתו של נאצר, לביטחונו מפני ישראל, ולהישגיו הצבאיים בתימן. מבחינת הסובייטים, הם הרוויחו תמיכה במאמציהם לצמצם את השפעת המערב במזרח התיכון. נאצר גם קיבל כמויות גדולות של יועצים סובייטים ושיגר רבים מאנשיו להכשרה בברית המועצות. בנוסף, הוא עודד את הרחבת היחסים בין המדינות באזור לברית המועצות ושיתף פעולה עם המדיניות הסובייטית בזירה הבינלאומית.
עם זאת, נאצר ובני בריתו הוכיחו יכולת לשמור על עצמאותם מול ברית המועצות. הוא דיכא בקשיחות פעילות של המפלגה הקומוניסטית במצרים והתנגד לה גם במדינות ערביות אחרות. נאצר גם חיפש וקיבל סיוע משמעותי מהמערב, לא רק בשל ערכו העצמי אלא כחלק ממדיניות שנועדה למנוע תלות מוחלטת בברית המועצות. במקרים מסוימים, נאצר סירב לתמוך בסובייטים בנושאים מרכזיים. נאצר היה ונותר מהפכן, שהמשיך לנסות לצמצם את השפעת המערב במזרח התיכון ולעודד הפלת משטרים יריבים. הוא היה מוכן לקחת סיכונים משמעותיים, כמו במקרה של התערבותו בתימן, גם במחיר של פגיעה באינטרסים של המעצמות הגדולות. עם זאת, הוא הראה יכולת לסגת ולהקטין את מעורבותו כאשר חשב שהסיכונים או המחירים הופכים מוגזמים.
למרות תמיכתה של ברית המועצות בנאצר, היו גבולות ברורים לסיוע הסובייטי בייצוא מהפכתו. הסובייטים שאפו לתמוך בתנועות נאצריסטיות במדינות שבהן שינויים היו מצמצמים את השפעת המערב, אך הם גם הבינו שנאצר לא יפעל לקידום משטרים שיהיו נתונים לשליטתם המלאה. יתרה מכך, התנועה המהפכנית של נאצר היוותה כוח מערער בעולם הערבי, דבר שהיה מועיל לסובייטים במובנים מסוימים, אך במקביל היא היוותה גם מכשול להרחבת ההשפעה הסובייטית במזרח התיכון.
נרטיב ההתנגדות
מאז נפילת ברית המועצות, השמאל הרדיקלי במערב איבד את המודל החיובי שלו למדינה סוציאליסטית או אלטרנטיבה פוליטית לסדר הקפיטליסטי. במקום זאת, התנועה אימצה את רעיון "ההתנגדות" כסמל קיומי. מכיוון שאין אלטרנטיבה ברורה לקפיטליזם, התנגדות לסדר הקיים הפכה לדרך חיים אידיאולוגית, מה שהוביל להזדהות עם קבוצות המתנגדות לכוחות מערביים, כמו הפלסטינים והאסלאמיסטים. היהודי-אמריקאני נורמן פינקלשטיין, לדוגמה, סיפר על פגישתו עם אנשי חיזבאללה כך:
כמובן ששמחתי לפגוש את אנשי חיזבאללה. […] לאנשים יש זכות להגן על ארצם מכובשים זרים, ולאנשים יש זכות להגן על ארצם מפולשים שמחריבים אותה. עבורי זו שאלה בסיסית, יסודית ולא מסובכת. ההורים שלי עברו את מלחמת העולם השנייה. המשטר של סטלין לא היה בדיוק גן של שושנים. זה היה משטר חסר רחמים וברוטלי, ורבים נספו. אבל מי לא תמך בברית המועצות כשהם הביסו את הנאצים? מי לא תמך בצבא האדום? בכל הארצות של אירופה שנכבשו – מי קיבל את כל המדליות? ההתנגדות. ההתנגדות הקומוניסטית. היא היתה חסרת רחמים ואכזרית. הקומוניסטים לא היו… זה לא היה גן של שושנים, אבל אתה מכבד אותם. אתה מכבד אותם כי הם התנגדו לכובשים הזרים של ארצם.
בדומה, ג'ודית באטלר אמרה במהלך סשן שאלות ותשובות שנערך באוניברסיטת ברקלי בשנת 2006, כך:
חשוב להבין את חמאס וחזבאללה כתנועות חברתיות שהן פרוגרסיביות, חלק מהשמאל, חלק מהשמאל הגלובלי, זה מאוד חשוב. זה לא מונע מאיתנו להיות ביקורתיים כלפי היבטים מסוימים של שתי התנועות. זה לא מונע מאיתנו, שמאמינים בפוליטיקה לא אלימה, לשאול אם יש אפשרויות אחרות מלבד אלימות. שוב, מדובר במעורבות ביקורתית וחשובה. אני בהחלט חושב שיש להכניס זאת לשיח של השמאל.
עיקרון החבילה
אחת הסיבות שמסבירות את ההזדהות של צעירים סוציאליסטים עם האיסלאם הקיצוני, הוא עיקרון החבילה. עיקרון זה מתאר מצב שבו עמדות פוליטיות ואידיאולוגיות שונות מתקבצות יחד ומאומצות כחלק ממכלול רעיוני שלם. העיקרון מצביע על כך שאנשים שנוטים לאמץ עמדה אחת מתוך חבילה מסוימת של רעיונות, לרוב יאמצו גם את שאר הרעיונות הכלולים באותה חבילה, גם אם אין קשר ישיר בין הרעיונות השונים. התופעה רווחת במיוחד בתנועות פוליטיות, כאשר אנשים מזדהים עם סט של עמדות ולא עם עמדות פרטניות.
בתנועות פרוגרסיביות במערב, עיקרון החבילה מתבטא בכך שעמדות אנטי-קולוניאליסטיות, זכויות להט"בים, התנגדות לגזענות ומאבק בהתחממות הגלובלית נוטות להופיע יחד באותו מכלול רעיוני. לדוגמה, צעירים מהשמאל הרדיקלי, במיוחד בקמפוסים בארצות הברית, מאמצים עמדות אנטי-מערביות כחלק מחבילה כוללת של רעיונות פרוגרסיביים. עיקרון זה מסביר כיצד תפיסות כמו אנטי-קולוניאליזם ואנטי-ישראליות, הנפוצות בתנועות אלה, נשזרות יחד עם תמיכה בזכויות מיעוטים ועמדות אחרות שמקורן בחבילה אידיאולוגית משותפת. אחד האספקטים הבולטים של עיקרון החבילה הוא יצירת תפיסות שגויות בנוגע לתכנים של תנועות או ארגונים. לדוגמה, סקר שנערך בארצות הברית מצא כי 45% מהצעירים האמריקאים האמינו שחמאס, ארגון פלסטיני המוגדר כקיצוני, מתיר ללהט"בים לחיות בגלוי בשטחיו. תפיסה זו נובעת מההנחה שחמאס, הנחשב חלק מהמאבק האנטי-מערבי, שותף גם לערכים פרוגרסיביים אחרים, כמו זכויות להט"בים. בפועל, חמאס מתנגד באופן מובהק לזכויות להט"בים, אך עיקרון החבילה גורם להשלכת ערכים פרוגרסיביים מערביים על גורמים הנתפסים כאנטי-מערביים.
עיקרון החבילה אינו תופעה חדשה, והוא תואר בעבר בהקשרים היסטוריים. כך, לדוגמה, פרופ' שולה וולקוב תיארה כיצד בגרמניה של תחילת המאה ה-20, אנטישמיות הייתה חלק ממכלול עמדות שמרניות שכללו גם התנגדות לדמוקרטיה, לליברליזם ולקומוניזם. אנשים שאימצו עמדות אנטי-יהודיות נוטים היו לאמץ גם את שאר העמדות שב"חבילה", אם כי לעיתים החשיבות של כל רכיב בחבילה הייתה שונה מאדם לאדם. תופעה זו חלה גם כיום בתנועות פוליטיות שונות ברחבי העולם.
בעשורים האחרונים, עם עליית תרבות ה"ווק" והמאבקים הפרוגרסיביים, עיקרון החבילה הפך למאפיין מובהק של השיח הפוליטי בשמאל הרדיקלי. במסגרת חבילה זו, עמדות כמו התנגדות לקולוניאליזם, תמיכה בזכויות מיעוטים, אנטי-ישראליות ומאבק במשבר האקלים נתפסות כחלק מאותו סט אידיאולוגי. מי שמאמץ עמדה אחת מתוך החבילה הזו, לרוב יאמצו גם את יתר העמדות, מתוך קישור אידיאולוגי ביניהן.
זכויות אדם באיסלאם
גם מהצד המוסלמי, נשמעות הערות דומות שכורחות את האיסלאם בתוך המערכת הפוליטית של השמאל העולמי. נרטיב זכויות האדם באיסלאם מבוסס על התפיסה שהן ניתנו על ידי האל, ולכן הן נצחיות ובלתי ניתנות לשינוי או ביטול. זכויות אלו לא מוענקות על ידי שליטים, פרלמנטים או מערכות חוקים ארציות, מה שמבדיל את הגישה האסלאמית מתפיסות מערביות מסוימות שבהן זכויות האדם נחשבות לתוצר של תהליכים חברתיים או פוליטיים.
המטיפים המוסלמים של ימינו משתמשים בז'רגון המערבי כדי לקדם את נרטיב זכויות האדם באיסלאם. בניתוח של טקסטים איסלאמיים המדברים על זכויות האדם בקוראן, ניתן להבין כי:
הזכות לחיים היא מהזכויות הבסיסיות ביותר באסלאם, ומודגשת בקוראן. נאמר בו: "מִי שֶׁהוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּלְתִּי עַל עָוֶן, כְּמוֹ הוּא הָרַג אֶת כָּל הָעוֹלָם" (סורה 5, פסוק 32). כלומר, רצח של אדם אחד משול לרצח של כל האנושות. תפיסה זו מדגישה את כבוד החיים, ללא קשר לדתו, לאומו או גזעו של האדם. באסלאם, הזכות לחיים היא מוחלטת, והאפשרות לפגיעה בה מתקיימת רק במקרים של משפט הוגן, כמו במקרים של רצח או פשע חמור אחר שנשפט על פי החוק. באסלאם, חירות היא זכות יסוד, וכך גם הזכות למשפט צדק. הנביא מוחמד אמר: "שלושה אנשים שיום הדין אני אתבע אותם… האחד מהם הוא האדם שמכר חופשי ושעבד אותו". כלומר, עבדות בכפייה אסורה לחלוטין באסלאם. עקרון זה עונה לתפיסה פרוגרסיבית של חירות האדם, בדומה לרעיונות שהתפתחו מאוחר יותר במערב.
האסלאם שם דגש חזק על צדק משפטי. נאמר בקוראן: "וְאַל יָסִיט אֶתְכֶם שִׂנְאָת עַם מִלְהִהְיוֹת צַּדִּיקִים" (סורה 5, פסוק 8). כלומר, אפילו מול אויבים או אנשים שהמוסלמים לא מסכימים עמם, הם מחויבים לנהוג בצדק ולא להפלות. כבוד האדם הוא עיקרון חשוב נוסף. באסלאם, צנעת הפרט היא זכות מוגנת, והאדם זוכה לזכויות פרטיות שאיש אינו רשאי להפר. הקוראן מצווה: "אַל תָּבִּיטוּ אֶל בָּתִּים שֶׁל אֲחֵרִים בְּלִי רְשׁוּת" (סורה 24, פסוק 27). עקרון זה מקביל למושגי זכויות פרטיות שהתפתחו במערב, במיוחד בעידן המודרני, ומדגיש את שמירת פרטיותו של האדם בכל הנסיבות. באסלאם, מעמד האישה זוכה לכבוד והגנה ברמה הגבוהה ביותר. נאמר בקוראן: "אַל תִקְרְבוּ אֶת גְּבוּלֵי הַנִּאוּף" (סורה 17, פסוק 32). העיקרון הזה מחייב כבוד מוחלט לצניעותה של האישה, ללא קשר לדתה או לאומיותה. באסלאם, אישה לא יכולה להינזק מינית על ידי גבר, והחוק האסלאמי אוסר על יחסי מין מחוץ לנישואים, גם אם ישנה הסכמה של שני הצדדים. בזמן מלחמות, האסלאם מעניק הגנה מפורשת לנשים, ילדים, וקשישים של הצד היריב. דבר זה מודגש בפסיקות מהחדית' של הנביא מוחמד, שאסר על פגיעה באוכלוסיות שאינן לוחמות, כמו נזירים וילדים, גם בשעת לחימה.
האסלאם מבטל הבדלים בין גזעים, לאומים ומעמדות חברתיים, ומדגיש את עקרון השוויון. הקוראן אומר: "יָה אֲנָשִׁים, בָּרָאנוּ אֶתְכֶם מִזָּכָר וּנְקֵבָה וְנִתְנוּ לָכֶם לִהְיוֹת עַמִּים וּשְׁבָטִים לְמַעַן תֵּדְעוּ אֶת זֶה אֶת זֶה" (סורה 49, פסוק 13). כלומר, חלוקת האנושות לשבטים ולאומים נועדה רק לצורך זיהוי הדדי ולא לצורך עליונות של קבוצה אחת על רעותה. מה שנחשב באסלאם הוא יראת אלוהים ומוסריותו של האדם, ולא מוצאו או מעמדו החברתי.
באסלאם קיימת תפיסה חזקה של אחריות חברתית כלפי הנזקקים. הקוראן מצווה: "וּבִנְכָסֵיהֶם יֵשׁ זְכוּת לַאֶבְיוֹן וְלַנִּדְחֶה" (סורה 51, פסוק 19). כלומר, לכל אדם עני או נזקק יש זכות בנכסי העשירים, וזו חובתם המוסרית של המוסלמים לתמוך בהם. חובת הצדקה באסלאם היא עקרון יסודי ומחייב, הנמצא במקביל לתפיסות סוציאליות שהתפתחו במערב, כמו רעיונות מדינת הרווחה והדאגה לחלשים בחברה.
לפי התפיסה המקודמת על ידי המטיפים האיסלאמיים, העקרונות הקוראנים בעצם מתיישבים עם תפיסות מודרניות מערביות של זכויות אדם. תפיסות כמו זכות לחיים, לחירות, לשוויון ולכבוד האדם, הן חלק בלתי נפרד מההגות המערבית הפרוגרסיבית, אשר שואפת להבטיח חופש זכויות והגנה על כל בני האדם ללא אפליה. גם התפיסה שאומרת שהזכויות ניתנו מלכתחילה על ידי אלוהים ונחשבות בלתי ניתנות לשינוי או ביטול מתכתבת באופן מדויק עם הנרטיב של זכויות אדם אוניברסליות שתקפות בכל מקום, לכל עם, ובכל זמן.
בין התיאוריה למציאות
כאשר בוחנים את הפער בין התיאוריה האידיאלית של זכויות האדם באסלאם לבין המציאות בשטח, עולה תמונה מורכבת. מצד אחד, האסלאם מציג מערכת ערכים ברורה ומקיפה המעניקה זכויות יסודיות לכל אדם באשר הוא אדם. זכויות אלו כוללות את הזכות לחיים, לחירות, לשוויון, לצדק, לכבוד ולחיים פרטיים. מבחינה תיאולוגית וחוקית, עקרונות אלו מבוססים על הקוראן ועל החדית', והם בלתי ניתנים לשינוי או ביטול על ידי אף גורם אנושי.
עם זאת, בפועל, יש פער בין העקרונות המוצהרים לבין האופן שבו מדינות מוסלמיות מסוימות מקיימות או מפרות זכויות אלו. במציאות, ישנן מדינות רבות שבהן השלטון אינו מתיישר עם העקרונות האסלאמיים המקוריים, והן מפרות זכויות אדם בצורה שיטתית, למרות ההצהרות הרשמיות על מחויבות לאסלאם. לדוגמה, במקרים רבים ניתן לראות פגיעה בזכויות נשים, במיעוטים דתיים ובחופש הביטוי. בעוד שהאסלאם התיאורטי מגן על כבוד האדם ומדגיש את השוויון בין גזעים, לאומים ומעמדות, בפועל קיימות אפליות על רקע דתי, אתני ומגדרי במדינות רבות המתיימרות לפעול לפי חוקי האסלאם.
בנוסף, ישנו מתח ברור בין השלטון הדתי לבין השלטון הפוליטי במדינות רבות. שליטים ומנהיגים משתמשים לעיתים בתפיסות דתיות כדי להצדיק דיכוי פוליטי או כדי להפר זכויות יסוד. כך, במצבים שבהם יש דיכוי פוליטי, המנהיגים טוענים שהם פועלים מתוך עקרונות דתיים, בעוד שההפרות בפועל עומדות בניגוד מוחלט לעקרונות הצדק, החירות והחופש. אחת הבעיות המרכזיות היא הפרשנות השונה לחוקי האסלאם (השאריעה) במדינות שונות ובקרב גורמים שונים. השאריעה עצמה נתונה לפרשנויות מגוונות, ויש מדינות או תנועות שמחמירות בפרשנותן, מה שמוביל להפרות של זכויות אדם בשם הדת. במקרים מסוימים, ישנה נטייה לשמרנות קיצונית, שמגבילה את הזכויות המובטחות בתיאוריה.
התוצר של הברית האדומה ירוקה
בעוד שבמערב קיימת הבחנה ברורה בין תנועות פרוגרסיביות לבין תנועות אסלאמיות, בעולם המוסלמי התמונה מורכבת יותר, ולעיתים אף מתקיים שילוב בין שני הזרמים. תנועות פרוגרסיביות במערב מתמקדות לרוב בקידום ערכים של שוויון חברתי, חירות אישית, וזכויות מיעוטים, בעוד שתנועות אסלאמיות נתפסות כמקדמות ערכים דתיים שמרניים, המבוססים על מסורות דתיות. עם זאת, בעולם המוסלמי, ישנו לעיתים קרובות חיבור בין רעיונות פרוגרסיביים כמו צדק חברתי ושוויון כלכלי לבין עקרונות דתיים אסלאמיים. הדבר מוביל לשילוב מעניין בין סוציאליזם לבין האסלאם.
החיבור בין הסוציאליזם לאסלאם אינו רק שילוב אידיאולוגי גרידא, אלא לעיתים אף מקבל אופי של תנועה טוטליטרית הדומה באופיה לתנועות פשיסטיות. השילוב בין אידיאולוגיה קולקטיביסטית כמו סוציאליזם, המדגישה את טובת הקבוצה על פני הפרט, לבין עקרונות דתיים המחייבים נאמנות מוחלטת לחוקי הדת ולמוסדות הדתיים, יוצר לעיתים תנועות שדורשות ציות מוחלט לכללי הדת ולמשטר. התוצאה היא מערכת שמציבה את המדינה והדת במרכז, תוך דיכוי חירויות פרטיות, כלכליות ופוליטיות, או במילים אחרות – פאשיזם.
תופעה זו ניכרת במדינות מסוימות בעולם המוסלמי שבהן האסלאם משמש כבסיס לערכים לאומיים וסוציאליסטיים, תוך שימוש בכלים של משטרים דכאניים להבטחת שליטה על האוכלוסייה. דוגמה לכך ניתן לראות בתנועות כמו הבעת' בסוריה ובעיראק, שהן תנועות לאומיות עם שורשים סוציאליסטיים, אשר שילבו סממנים דתיים אסלאמיים כחלק מהאידיאולוגיה הפוליטית שלהן. במקרים כאלה, הדגש על לאומיות חזקה יחד עם שליטה מדינית חזקה ותמיכה בדת יצרו משטרים דכאניים הדומים באופיים לפשיזם.
השילוב בין הסוציאליזם לאסלאם יוצר אפוא מצב ייחודי שבו דת ולאומיות מתמזגות לאידיאולוגיה אחת. בעוד שבמערב ישנה הבחנה ברורה בין תנועות דתיות לתנועות סוציאליסטיות, בעולם המוסלמי החד-גוני נוצר לעיתים שילוב מסוכן בין שניהם, כאשר המדינה הדתית-לאומית יכולה להפוך לכוח טוטליטרי. כך, בעצם, חדירת הקומוניסטים למזרח התיכון הגבירה את כוחם של הפאשיסטים באותו אזור – ויצרה מצב בו פרוגרסיבים ליברלים מהמערב משתפים פעולה עם הגרועים שבמשטרים. בתוך זה, חשוב להזכיר את הקשר בין הסוציאליסטים הלאומניים האירופים (הנאצים והפאשיסטים) למוסלמים.
הקשר בין הנאצים לבין העולם המוסלמי נבנה על רקע אינטרסים פוליטיים משותפים במהלך מלחמת העולם השנייה, ובעיקר על רקע התנגדותם המשותפת לקולוניאליזם המערבי ולבריטניה בפרט, כמו גם התנגדות לציונות וליהודים. הנאצים, שחתרו להרחיב את השפעתם במזרח התיכון ובצפון אפריקה, זיהו פוטנציאל לשיתוף פעולה עם מנהיגים ותנועות מוסלמיות לאומניות ואנטי-קולוניאליסטיות, שהיו מעוניינות להשתחרר מהשלטון הבריטי והצרפתי באזור. אחת הדמויות המרכזיות ששיתפה פעולה עם המשטר הנאצי הייתה המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שראה בהיטלר ובנאצים בעלי ברית במאבק נגד הקמת מדינה יהודית בפלסטין ונגד ההשפעה הבריטית באזור. אל-חוסייני נפגש עם היטלר ב-1941, והביע את תמיכתו בגרמניה הנאצית, במיוחד במדיניות ההשמדה של היהודים. הוא גם פעל לגיוס מוסלמים לשורות ה-SS והוורמאכט, במיוחד בבוסניה ובבלקן, שם הוקמו יחידות מוסלמיות שהיו נאמנות למשטר הנאצי.
הנאצים ניסו להשתמש בתעמולה אנטי-קולוניאליסטית ואנטי-ציונית כדי לזכות בתמיכת המוסלמים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. הם הפיצו תעמולה בשפות ערבית ופרסית, שהדגישה את ה"אויב המשותף" של היהודים והמעצמות הקולוניאליסטיות, וניסו לקדם את דמותו של היטלר כמשחרר עמים ו"מגן האיסלאם" מידי האימפריאליזם המערבי (סט ערכים שמתכתב עם המושג הפרוגרסיבי דה-קולוזיציה). במקביל, מנהיגים מוסלמים רבים השתמשו באידיאולוגיה הנאצית כדי להצדיק את מאבקם בשלטון הקולוניאלי ובציונות, תוך אימוץ רעיונות גזעניים ואנטישמיים שהופצו על ידי המשטר הנאצי. לאחר מלחמת העולם השנייה, רעיונות אנטי-יהודיים ואנטי-מערביים מהתקופה הנאצית המשיכו להתקיים בתנועות פוליטיות ודתיות מסוימות בעולם הערבי והמוסלמי, בעיקר בהקשרים של מאבק עם ישראל והמערב. התעמולה הנאצית תרמה להתבססותם של רעיונות גזעניים ואנטישמיים, שמצאו את דרכם גם לאידיאולוגיות פאן-אסלאמיות ולאומיות מסוימות.
אדולף היטלר עצמו העריץ את האיסלאם. הוא הרבה לדבר על קרב טור בו האירופאים בלמו את המוסלמים שניסו לחדור מצרפת למרכז אירופה במאה השמינית. הוא אמר שאילו הערבים היו מנצחים בקרב הזה, העולם היה מוסלמי היום, שכן דתם האמינה בהפצת האמונה בכוח החרב ובהכנעת כל האומות לאמונה זו, והעמים הגרמאניים היו הופכים ליורשי הדת הזאת. היטלר אמר שהערבים הכובשים, בשל נחיתותם הגזעית, לא היו מסוגלים לאורך זמן להתמודד עם האקלים הקשה יותר ותנאי המדינה, כך שבסופו של דבר לא הערבים אלא גרמנים מוסלמים היו יכולים לעמוד בראש האימפריה המוסלמית הזו. כאן הבחין היטלר בין האסלאם לבין "הגזע" של מאמיניו. בעוד שהוא תפס את האסלאם כדת עליונה, הוא תיאר את מאמיניו הערבים כגזע נחות. עם זאת, היטלר לא ראה את האסלאם כדת "שמית" כשלעצמה, והפריד בין הדת לבין הגזע. למרות התעניינותו באסלאם כדת, בעיני היטלר, גזעם של מאמיניה נותר בעיה שקטה אך מתמשכת. הוא סיכם את הספקולציה ההיסטורית הזו לגבי הכיבוש האסלאמי של אירופה בהערה:
"אתם רואים, זו הייתה האומללות שלנו שהייתה לנו הדת הלא נכונה… הדת המוסלמית… הייתה מתאימה לנו הרבה יותר מאשר הנצרות. למה זו הייתה צריכה להיות הנצרות עם הרפיסות והחולשה שלה?"
סיכום
השילוב בין סוציאליסטים וליברלים לתנועות אסלאמיות קיצוניות מהווה סכנה משמעותית, במיוחד בהקשר של ה"ברית האדומה-ירוקה" והזדהות עם תנועות המתנגדות למערב. השמאל הרדיקלי במערב, בעיקר זה המאופיין ברעיונות אנטי-קולוניאליסטיים ואנטי-ציוניים, מוצא פעמים רבות שותפות אינטרסים עם תנועות אסלאמיות קיצוניות, כמו חמאס וחזבאללה. שילוב זה מבוסס על התנגדות משותפת לקפיטליזם המערבי, לציונות ולמדינות המערביות. עם זאת, השותפות הזו מתעלמת מהסתירה הבסיסית בין הערכים הליברליים המערביים, כגון זכויות אדם, שוויון מגדרי וזכויות להט"בים, לבין האידיאולוגיות הדתיות והשמרניות של התנועות האסלאמיות.
הסכנה נובעת מהפוטנציאל של שילוב אידיאולוגיות שמאליות, המדגישות צדק חברתי ושוויון, עם דת פוליטית כמו האסלאם, המבקשת לכפות שליטה דתית וחוקי השריעה על החברה. הניסיון ההיסטורי מראה כי במקרים כאלה, התוצאה היא מערכת טוטליטרית המדכאת חירויות פרטיות, פוליטיות וכלכליות, תוך שימוש במנגנוני דיכוי שנמצאים לעיתים קרובות במערכות פשיסטיות. הקשר בין הנאצים לעולם המוסלמי במהלך מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד הקשר בין היטלר למנהיגים מוסלמים כמו חאג' אמין אל-חוסייני, ממחיש את הסיכון בשילוב אידיאולוגיות שונות לכאורה, שמאוחדות מתוך אינטרסים משותפים ושנאה כלפי המערב והיהודים. הסכנה מתגברת עוד יותר בשל העובדה שבשל הערכים הפשיסטיים-סוציאליסטים שנוצרים בחברה האיסלאמית, נוצר מעין משולש תמיכה והבנה בין התנועות הפאשיסטיות, המוסלמיות והפרוגרסיביות במערב. למעשה, התנועות מזינות אחת את השנייה. הקומוניסטים גורמים לעלייה של תנועות פאשיסטיות במזרח התיכון, שבתורן גורמות להגירה נרחבת למערב, מה שמעלה את כמות המצביעים למפלגות פרוגריסיביות מצד אחד ולפשיסטיות מהצד השני, ובסופו של דבר, השילוב בין סוציאליזם לאסלאם קיצוני מציג סכנה לא רק למערב אלא גם לעקרונות הליברליים שבתוכו, בכך שהוא מעניק לגיטימציה לתנועות איסלאמיות שמרניות תוך אימוץ עיוור של נרטיבים אנטי-מערביים. גם בישראל יש סימנים מקדימים של חבירה בין כוחות ליברלים ופרוגרסיבים לכוחות איסלאמיים. ניצנים ראשונים כבר נראו באוסלו ובהתנתקות, כאשר מפלגות ערביות הצביעו יחד עם מפלגות המרכז-שמאל כנגד מפלגות הימין, ובממשלת השינוי, כשנוצרה קואליציה ראשונה ששילבה בין מפלגות מרכז-שמאל, למפלגה איסלאמית קיצונית, רע"מ.
קישורים חיצוניים
- עיקרון החבילה: למה אמריקאים צעירים חושבים שחמאס תומך בלהטב"ים?, דני אורבך.
- האדום והירוק: מה מקור הברית בין האסלאם הקיצוני וארגוני שמאל רדיקלי?, דני אורבך.
- THE SOVIET ROLE IN THE ARAB WORLD, דו"ח CIA מתאריך ה-24 באפריל 1963.
- Judith Butler on Hamas, Hezbollah & the Israel Lobby (2006), radicalarchives.
- Judith Butler Gets a Taste of Her Own Politics, אווה אילוז, עיתון הארץ מתאריך ה-20 בספטמבר 2012.
- How Not to Grieve for Victims of Terrorism: Judith Butler’s Hypocritical Response to the Paris Attacks, גבריאל נוח בראהם, ISGAP Flashpoint, מתאריך ה-2 בדצמבר 2015.
- זכויות אדם באיסלאם, אללאמה אבו אלאעלא מעודודי.
- Greta Thunberg doubles down on anti-Israel stance, accuses it of ‘genocide’ in Gaza, כנען לידור, עיתון הארץ מתאריך 7 בדצמבר 2023.
- The Red-Green Threat to Jews, בנימין רוס, עיתון משפחה מתאריך ה-28 בדצמבר 2021.
