ההתנקשות בקצין הבולשת הבריטית ראלף קרנס התרחשה בירושלים בשבת, י״א באלול תרצ״ט, 26 באוגוסט 1939, כשחוליה של האצ"ל הפעילה מטען חבלה בשכונת רחביה וגרמה למותו של קרנס יחד עם קצין בולשת נוסף, רונאלד בארקר. ההתנקשות הייתה פעולת תגמול ישירה של האצ"ל על שורת עינויים קשים שבוצעו בעצורים יהודים במרתפי הבולשת הבריטית, בייחוד בירושלים, תחת פיקודו הישיר של קרנס. בכך הייתה זו ההתנקשות הראשונה של האצ"ל בקציני שלטון בריטיים בארץ ישראל.
קרנס נודע בין לוחמי המחתרות כאחראי לעינויים שיטתיים וקשים, שכללו בין היתר מכות באברי המין, "פאלקות", מריטת ציפורניים, הטבעה בדליי מים, תלייה הפוכה, הדלקת סיגריות באוזניים ודריכה על הגוף הפצוע. בין הקורבנות הבולטים של שיטות אלו היו מרדכי פצ'ו ובנימין זרעוני, שהיו עצורים בכלא המרכזי בירושלים וסבלו מעינויים ממושכים. פצ'ו הוזהר על ידי קרנס "שאם יגלה מה שעבר עליו – ייהרג", ואילו זרעוני הצליח לברוח מבניין הבולשת ולדווח למפקדת האצ"ל על ההתעללות הקשה. עדויות אלו הוברחו מהכלא בדרכים מחתרתיות, הגיעו לידיו של זאב ז'בוטינסקי ודרכן גם לדיון בפרלמנט הבריטי.
ההחלטה להוציא את קרנס להורג התקבלה לאחר כישלונות חוזרים ונשנים של פניות רשמיות ומחתרתיות לגורמים מוסריים וציבוריים בארץ ובבריטניה, בדרישה לעצור את השימוש בעינויים. מפקדת האצ"ל, שבאותה עת כללה בין היתר את משה מולדבסקי ויעקב אליאב, גזרה עליו פסק דין מוות, שנועד לשמש גם אזהרה לקצינים בריטיים נוספים. הפעולה תוכננה כך שתבוצע בשבת, על מנת למנוע פגיעה בעובדים יהודים במקום. חיים קורפו, שלימים כיהן כשר התחבורה, הפעיל את המוקש מרחוק לפי סימן מהתצפיתנים, כאשר קרנס ובארקר עברו בשביל הסמוך לגן רחביה.
התגובה הבריטית להתנקשות הייתה חמורה: נעצרו עשרות תושבים יהודים, הוטל עוצר חלקי, ונסגרו בתי קולנוע ובתי קפה יהודיים בירושלים. הלוויית הקצינים נערכה בטקס צבאי מלא בבית העלמין הפרוטסטנטי על הר ציון, בהשתתפות בכירי שלטון המנדט, צבא ומשטרה. מפקדת האצ"ל פרסמה כרוז רשמי ובו לקחה אחריות על הפעולה, פרטה את הנימוקים למעשה, תיארה את שיטות החקירה של קרנס והודיעה כי כל קצין שיענה יהודים – דמו בראשו.
רקע היסטורי
ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה פעל האצ"ל בשתי חזיתות: הגנה ותגובה לפעולות הטרור הערבי, ופגיעה במוסדות שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. שורת פעולות שהחלו בחודשים מאי-אוגוסט 1939 כללו פיצוץ קווי טלפון וטרנספורמטורים, תקיפת מבני ממשל, והשמדת תאי טלפון ותחנות שידור. במקביל, עסק הארגון גם ברכישת נשק ובאחסונו, תוך פעילות חצי־גלויה וחצי־מחתרתית בערים המרכזיות. המפקדה הארצית של האצ"ל פעלה באינטנסיביות, אך נאלצה להתמודד עם מעצרים של בכיריה ובהם דוד רזיאל, חנוך קלעי, יעקב אליאב ואחרים. גל המעצרים בסוף אוגוסט 1939, שהתרחש ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם, הביא להחלשת הפעילות באופן משמעותי.
עם פרוץ המלחמה, קבע מפקד האצ"ל דוד רזיאל כי יש להפסיק את הפעולות נגד הבריטים ולהתמקד באויב הנאצי. גישה זו עוררה מחלוקת חריפה בארגון, במיוחד מול עמדתו של אברהם שטרן, שדרש להמשיך בלחימה בבריטים גם בתקופת המלחמה. הפילוג שנוצר בעקבות ויכוח זה הוביל להקמת לח"י, והותיר את האצ"ל מפוצל ומוחלש. בתוך כך, התעצמה פעילות הבולשת הבריטית לאיתור וחיסול תשתיות הארגון, והחלה להתמקד בלכידת מפקדים וחברים, תוך שימוש בשיטות חקירה אכזריות ובלתי חוקיות.
הבולשת הבריטית, בראשות קציני חקירות בכירים, נקטה במדיניות של עינויים גופניים ונפשיים כלפי עצורי האצ"ל. תיאור מפורט של העינויים הובא בעדותו של מרדכי פצ'ו, שנעצר ונחקר החל מיום 16 ביולי 1939. במהלך שמונה ימי עינויים, הוכה פצ'ו בפאלקות, ציפורניו נתלשו, סיגריות בוערות הוכנסו לאוזניו, והוא נתלה כשראשו כלפי מטה. ברוטאליות מיוחדת הופעלה גם כנגד בנימין זרעוני, מפקד האצ"ל בירושלים, שנחקר תחת פיקודו הישיר של קצין הבולשת ראלף קרנס. לאחר שנעצר בחשד למעורבות בפריצה למחסן חומרי נפץ, עבר זרעוני שישה ימי חקירה מלווים בעינויים קשים. בשני המקרים, עם סיום החקירה, ניסו הבריטים להסתיר את סימני הפציעות כדי שלא יעוררו תשומת לב כשהעצורים יועברו לתאים משותפים.
ראלף קרנס שימש כמנהל המחלקה היהודית במחלקת החקירות של הבולשת הבריטית בירושלים, ונודע כמי שהוביל בפועל את חקירות חברי המחתרת בשיטות אכזריות. לפי עדויות, קרנס היה שותף אישי לחלק מן העינויים ואף הפגין יחס מזלזל, אלים ואנטישמי כלפי העצורים. הוא פעל בנחישות למרות אזהרות שהופנו אליו מצד הארגון, ולא חדל ממעשיו גם כאשר קיבל איומים מפורשים. העדויות על מעשיו, ובעיקר זו של זרעוני שנמסרה בכתב למפקדת הארגון והועברה בהמשך לז'בוטינסקי ודרך חבר הפרלמנט הבריטי לדיון בפרלמנט, הציגו תמונה קשה על שיטות הבולשת והצדיקו בעיני האצ"ל את ההחלטה להוציא את קרנס להורג.
ההתנקשות
בסוף חודש יולי 1939 בנימין זרעוני הצליח להימלט דרך גג תא המעצר. לאחר הבריחה מצא מקלט בירושלים, ובהמשך הועבר לתל אביב כשהוא מוחבא בתא מטען של רכב. משם דיווח למפקדת האצ"ל על מה שעבר עליו בחקירה. העדות נכתבה בידו בצפיפות על נייר דק, הוסתרה במפית מזון שנשלחה לאשתו, והועברה לאנשי אצ"ל, אשר מסרו אותה לאריה אלטמן. זה העביר את העדות לזאב ז'בוטינסקי בלונדון, והיא הגיעה לדיון בפרלמנט הבריטי בעזרת חבר הפרלמנט יאשיה ווג'ווד.
בעקבות העדויות המצטברות על שיטות העינויים, החליטה מפקדת האצ"ל להוציא את קרנס להורג. הדיונים הפנימיים נסובו סביב השאלה האם ניתן עוד למנוע את פעולות הבולשת באמצעים מדיניים או ציבוריים, ומשהוברר כי לא ניתן לצפות להתערבות חיצונית יעילה, התקבלה ההחלטה לבצע את ההתנקשות. את יוזמת הביצוע הציע משה מולדבסקי, שמונה לאחרונה למפקד מחוז ירושלים. המפקדה אישרה את הפעולה, וקבעה את ביצועה בלב שכונת רחביה, בסמוך לבית מגוריו של קרנס. האזור נבחר מתוך הנחה שהפיצוץ לא ייפגע בעובדים יהודים, שכן נועד להתבצע ביום שבת.
לקראת הפעולה, בוצע סיור מקדים לזיהוי מסלול ההליכה הקבוע של קרנס יחד עם קצין נוסף, רונאלד בארקר. חוליית הביצוע כללה את חיים קורפו, שלימים כיהן כשר בממשלת ישראל. בליל שבת הונח מטען נפץ באדמה סמוך לצריף סתתים בפינת הרחובות שמואל הנגיד ונרקיס, על השביל המוביל לגן רחביה, בו נהג קרנס לעבור. חוטים חוברו למוקש וחוברו לסוללה מרוחקת עם כפתור הפעלה, במרחק כשלושים יארד. קורפו המתין במקום מחופש לשוטר, והחזיק עיתון כסיפור כיסוי. תצפיתנים מהחוליה – זוג בשם מתי ותקווה – המתינו בקצה הרחוב, ותפקידם היה לסמן על בואו של קרנס בהסרת כובעו של מתי.
ביום שבת, י״א באלול תרצ״ט (26 באוגוסט 1939), בשעה 14:50 בצהריים, זיהה קורפו את הסימן מהתצפיתנים, המתין לקרנס ובארקר שיתקרבו למוקש, והפעיל את המטען. הפיצוץ היה עז וגרם למותו המיידי של קרנס, וגופתו נתרסקה. בארקר נפצע באורח אנוש ומת לאחר זמן קצר. עוברים ושבים שהוזעקו לזירה סברו בתחילה כי הנפגעים הם אזרחים יהודים, והזעיקו את מגן דוד אדום ובית החולים ביקור חולים. רק לאחר זמן זוהו השניים כקציני בולשת בריטיים, והועברו לבית החולים הממשלתי. ההתנקשות סימנה את הפעולה הישירה הראשונה של האצ"ל נגד קציני שלטון בריטיים בארץ ישראל.
האצ"ל לוקח אחריות
למחרת ההתנקשות פורסם כרוז רשמי מטעם מפקדת האצ"ל, שבו קיבל הארגון על עצמו את האחריות המלאה לביצוע הפעולה. הכרוז נכתב בנוסח פומבי חריף, ותיאר את ההתנקשות כהוצאה לפועל של פסק-דין מוות שנגזר על הקצין ראלף קרנס בשל חלקו הישיר בעינוי לוחמי המחתרת. הארגון הדגיש כי הפעולה נועדה לא רק לשם ענישה אלא גם כאזהרה מפורשת לכל בלש וקצין בריטי המעז להתעלל באסירים יהודים.
הכרוז כלל פירוט של שיטות העינויים שהופעלו, נימוקים מוסריים וענייניים לביצוע הפעולה, התייחסות לעמדת מוסדות היישוב, ובפרט ביקורת על אדישותם לנוכח ההתעללויות, וכן הצהרה מפורשת על מדיניות הארגון כלפי ממשלת בריטניה: ההבדל בין עמדת האצ"ל כלפי האומה הבריטית ככלל לבין פעולתו מול נציגי השלטון שמבצעים פשעים בשטח ארץ ישראל.
להלן נוסח הכרוז המקורי, כפי שפורסם לאחר ההתנקשות:
"בשבת, י"א אלול תרצ"ט [16.8.39], הוצא לפועל פסק-דין מוות של הארגון הצבאי הלאומי על מפקח המשטרה הבריטית הקצין קרנס.
פסק-דין זה הוצא לפועל בשבת מחשש לפגוע בפועלים יהודים העובדים בקרבת מקום. הקצין קרנס הומת משום שעמד בראש קבוצת שוטרים בריטיים, שהיו מענים את החשודים בהשתייכות לארגון הצבאי הלאומי.
הקצין קרנס השתתף בעצמו בעינויים אלה, אשר עליהם יוציא הארגון חוברת רשמית, שתכלול את עדויות המעונים.
כאן נציין רק שבשעת העינויים היו המענים תולים את קורבנותיהם בבהונות רגליהם, שופכים מים לפה עד שהמעיים והריאות עמדו להיפקע, מועכים את האשכים, מצליפים בשוט גומי על אבר המין ועוד.
עינויים אלה היו מלווים ביריקה בפנים ובקריאות: "בלאדי דג'ו" (בן לדת "הממזרים"). אם כי הארגון הצבאי הלאומי הודיע לציבור העברי בארץ על התעללות זו, לא התעורר אף אחד מאנשי המוסר, המגינים במסירות ובהתמדה על עוברי-אורח ערבים "חפים מפשע". אז פנה הארגון בכתב למספר מוסדות ואישים ודרש התערבות דחופה ונמרצת… אולם חלקם לא ענו, ובחלקם טענו שהודיעו להם "כי אין מענים"…
יחסנו לבריטניה – לטובה או לרעה – אינו נקבע על-ידי התנהגותו של פרט זה או אחר באומה הבריטית. את יחסנו לבריטניה קובע יחסה של הממשלה למלחמתנו בעד המדינה העברית הגדולה בארץ-ישראל.
אך כל בלש – אף אם הוא בריטי – שיעז להתעלל באסיר יהודי – מות יומת!"
תגובות
התגובה המיידית של השלטון הבריטי להתנקשות הייתה נוקשה וכוללת. זמן קצר לאחר הפיצוץ הורה המפקד הצבאי של ירושלים על סגירת כלל בתי הקולנוע ובתי הקפה היהודיים בעיר עד להודעה חדשה. ההחלטה עוררה תחושת ענישה קולקטיבית, ופגעה בשגרת החיים של האוכלוסייה היהודית בירושלים. הרחובות הראשיים, שבדרך כלל שוקקים במטיילים בשבת אחר הצהריים, התרוקנו באחת. המשטרה הבריטית פתחה בחקירה מקיפה, עצרה כארבעים איש ששהו בבניין גן רחביה ובסביבתו, וניהלה סריקות רבות באזור.
הלוויה של ראלף קרנס ורונאלד בארקר נערכה למחרת האירוע בטקס צבאי מלא בבית העלמין הפרוטסטנטי שעל הר ציון בירושלים. בארונותיהם, שהיו עטופים בדגלי בריטניה, לוו השניים בשיירת רכבי משטרה עד בית הקברות, שם המתינו שלושה כמרים, בהם הכומר מק אינאס והנישוף האנגליקני של ירושלים. בין הנוכחים היו נציג הנציב העליון קפטן דוגלאס קיי, מפקח המשטרה מר קינגסלי הית, מושל מחוז ירושלים קיתרוטש, קציני צבא ומשטרה בכירים, וכן ידידים אישיים של הקורבנות. בטקס נורו שלוש יריות כנהוג, והקברים כוסו בעשרות זרי פרחים שנשלחו על ידי נציגים רשמיים, ובכללם הנציב העליון, מפקד הצבא, המפקח הכללי של המשטרה וקצינים בכירים מכל רחבי הארץ. שני נוטרים יהודים הניחו זרים בשם משטרת היישוב.
בעיתונות הרשמית פורסמו דיווחים על ההתנקשות תוך הדגשת העובדה שהפעולה התבצעה בשכונה יהודית, בקרבת מוסדות הסוכנות היהודית, ומבלי שגורמים יהודיים מנעו או התריעו על כך מראש. העיתונות הבריטית דיווחה כי המוקש הופעל מרחוק על ידי חוטים שהוליכו למרחק של כשלושים יארד, והודגש כי ההתקפה בוצעה בשטח שנחשב שקט. הפער שבין עוצמת התגובה הבריטית לבין תגובת הציבור היהודי היה בולט. מצד אחד, לא פורסמה גינויים פומביים מצד הנהגת היישוב, ומצד שני לא ניכרה שמחה או תמיכה גלויה. נדמה היה כי הציבור קיבל את ההתנקשות בשתיקה רועמת.
הפעולה עוררה שינוי ביחס הבריטים כלפי המחתרות, והחלה תקופה של הקשחת אכיפה, מעצרים מונעים וחקירות נרחבות. ההתנקשות סימנה גם נקודת מפנה בתולדות המאבק המחתרתי: זו הייתה הפעם הראשונה שקצינים בריטיים חוסלו בפעולה יזומה של המחתרת היהודית בארץ ישראל, והפעולה נחשבת לפתיחת עידן חדש של התנקשויות פומביות בשלטון הבריטי מצד גורמים ציוניים.
לקריאה נוספת
- זאב גולן, "שופרות של מרד", הוצאות מכון ז'בוטינסקי בישראל, תל אביב, תשס"ז.
- יאיר קליין, "היום בהיסטוריה: החיסול הראשון של האצ"ל", באתר סרוגים, 7 בספטמבר 2022.
- יהודה לפידות, לידתה של מחתרת: האצ"ל בשנות השלושים, תל אביב: ברית חיילי האצ"ל, תשס"ב 2001.
- עיתון הצפה, 27 אוגוסט 1939.
- עיתון הארץ, 28 אוגוסט 1939.
- עיתון מעריב, 27 אוקטובר 1965.
- עיתון חרות, 30 ספטמבר 1960.
