החזון של רוסיה קיים למעלה מאלף שנים, כאשר במרכזו ניצבת השאיפה להשתלט על קונסטנטינופול (כיום איסטנבול) ולהפוך את העיר לבירתה של רוסיה. חזון זה, שהתחיל עוד במאה ה-9 עם הופעתה של רוסיה ככוח פוליטי מתגבש, נמשך לאורך ההיסטוריה, תוך שהוא משתלב במאבקים גאופוליטיים דתיים וצבאיים, ואפילו במאבק למעמד בינלאומי של מעצמה. מה שידוע היום כ"החזון של רוסיה" טומן בחובו את השאיפות האימפריאליות והתרבותיות של רוסיה ומבטא גם את הקשר הדתי העמוק בין רוסיה לבין האימפריה הביזנטית.
רקע
החזון הרוסי נולד במאה ה-9, כאשר רוסיה הייתה עדיין ממלכה פאגאנית וכוח מקומי באזור אגן הדנייפר. כבר אז, מנהיגי רוסיה הבינו את החשיבות האסטרטגית של קונסטנטינופול, שהייתה באותה תקופה עיר הבירה של האימפריה הביזנטית ואחת הערים החשובות בעולם הנוצרי. קונסטנטינופול שלטה בסחר, בתרבות ובדת, ובמובנים רבים ייצגה עבור הרוסים יעד היסטורי ונכס רוחני.
המגע הראשון של רוסיה עם העיר התרחש כאשר כוחות רוסיים תקפו את העיר בסוף המאה ה-9. אך בנקודה זו, זה לא היה אלא ניסיון חד פעמי, ולקח עוד מאות שנים עד שהחזון הרוסי השתלב במבנה השלטון הפוליטי של המדינה.
הנפילה של קונסטנטינופול ב-1453 לידי הטורקים הייתה טראומה גדולה לעולם הנוצרי. חורבן העיר, שסימלה לרבים את השליטה הנוצרית במזרח התיכון ובכך בעולם כולו, נחרט בזיכרון הנוצרי בתור אפוקליפסה ושואה. ממלכות נוצריות רבות לקחו לעצמן את התואר "ממשיכת ביזנטיון", וכך גם הטורקים והרוסים. הסולטן מהמט השני, כובש העיר, לקח לעצמו את התואר "קיסר רומא", והרוסים החלו לפתח תיאוריה תיאולוגית שטוענת שהם "רומא השלישית", בגלל שהם חלקו דת עם האימפריה הביזנטית – הנצרות האורתודוקסית המזרחית.
בשנת 1472, עם נישואיו של איוון השלישי (הידוע גם כאיוון הגדול) לנסיכה סופיה פליאולוגינה, אחייניתו של קונסטנטין פליאולוגוס, הקיסר הביזנטי האחרון, החל חזון זה לקבל ממד פוליטי ברור. סופיה הנהיגה ברוסיה את מנהגי החצר הביזנטית והחדירה יתר פתיחות לתרבות האירופית. נישואיו אלה של איוואן, אשר לאחר נפילת הקיסרות הביזנטית ראה את עצמו כיורש שליטיה, גרמו להכתרתה של מוסקבה ל"רומא השלישית" לאחר רומא וקונסטנטינופול. בהשפעתה של הנסיכה קלטה מוסקבה את מנהגי החצר של ביזנטיון וגם את שאיפותיה האימפריאליות. קשרי האיחוד וההורשה בין מוסקבה לאימפריה ביזנטית הודגשו על ידי איחוד סמלי שתי הממלכות – גאורגיוס הקדוש של מוסקבה והעיט הדו-ראשי של ביזנטיון. העיט הדו-ראשי נותר סמלה של רוסיה גם כיום. הנסיך הגדול החל לנתק את עצמו מהאצולה המסורתית, הבויארים ואט-אט דחק את רגליהם מהשלטון: הוא הוריד אותם ממעמד של יועצים, כמקודם, למעמד של עושי דברו התלויים בו.
החזון שהניע את השלטון הרוסי היה ברור: להקים מחדש את רומא השלישית ולבצר את מעמדו של מוסקבה כמרכז העולם האורתודוקסי הנוצרי.
מסע הנצח לקונסטנטינופול
הכיבוש של קונסטנטינופול לא היה רק חלום רוחני, אלא גם מטרה אסטרטגית מבחינת רוסיה. השליטה בקונסטנטינופול משמעותה שליטה על הבוספורוס ועל השער לים השחור והים התיכון. מלחמות רבות נערכו בין רוסיה לבין האימפריה העותמאנית לאורך מאות השנים, כאשר רוב המלחמות נגעו לא רק לשטחים, אלא גם למעמד הדתי והמדיני של האזור.
המלחמה העותמאנית-רוסית הראשונה ב-1569, נחשבת לנקודת מפנה. המלחמה פרצה בעקבות ניסיונה של האימפריה העותמאנית להשתלט על אזור אסטרחן, שקצת זמן לפני זה נכבש על ידי איוואן האיום, והכוחות הרוסיים בלמו את ניסיון זה, והחלו לחזק את עמדותיהם באזור הדרום.
פיוטר הגדול
עלייתו של פיוטר הגדול לשלטון ב-1689 הביאה לשינוי מהותי במדיניות החוץ הרוסית. פיוטר הבין שהדרך לשליטה באירופה ובאסיה עוברת דרך כיבוש ימי, ולכן השקיע רבות בבניית הצי הרוסי. הוא הבין שהשליטה בים השחור והנחלת מפלגה רוסית במים אלו חיונית להגשמת החזון הרוסי. המלחמות הרבות שניהל נגד העותמאנים לאורך שנות שלטונו נועדו להגשים מטרה זו.
פיוטר ניהל מספר קמפיינים צבאיים נגד העותמאנים, אשר נמשכו לתוך המאה ה-18. הבולטים שבהם היו המלחמות באזור הים השחור ובים אזוב, שם הצליח לבסס את אחיזתו. המהלכים האסטרטגיים של פיוטר הוכיחו כי רוסיה פועלת לא רק לשם ניצחון צבאי, אלא לשם הגשמת חזון היסטורי שליטה גיאוגרפית על מעברי הים והדרכים לים התיכון.
יקטרינה הגדולה
בשלהי המאה ה-18, יקטרינה הגדולה המשיכה את מורשתו של פיוטר הגדול, אך היא הפכה את החזון למטרת על ברורה עוד יותר. יקטרינה הצליחה להרחיב את שטחי רוסיה דרומה ולטעת את כף רגלה בקרבת הים השחור ובקונסטנטינופול. היא הכריזה כי מטרתה היא לשחרר את הבלקן מידי העותמאנים ולהקים "רומא שלישית". בתוכניתה, נכדה קונסטנטין היה אמור להפוך לקיסר ביזנטי חדש. מדיניות זו נחשבה כבלתי מתפשרת, ורוסיה נכנסה למלחמות רבות נוספות נגד העותמאנים.
ההשתלטות על קרים ב-1783 הייתה מהלך חשוב בחזון זה. הנוכחות הרוסית באזור יצרה עימותים חדשים, ורוסיה הצליחה להביא לניצחון במלחמה העותמאנית-רוסית שהסתיימה בהסכם קוצ'וק קאינרג'י בשנת 1774. במסגרת ההסכם הוכרז שהקרים שייכת לרוסיה, מה שהיווה התקדמות משמעותית לעבר מטרתה של רוסיה.
המאה ה-19
בתחילת המאה ה-19, כאשר הכוחות האירופיים נלחמו ביניהם בעקבות המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון, רוסיה מצאה עצמה בעמדת כוח. ניקולאי הראשון, שהוכתר לקיסר ב-1825, פעל לבסס את החזון הרוסי. אך כאן ניצבה בפני רוסיה אתגר חדש – התערבות אירופית. לאחר מלחמות נפוליאון, בריטניה וצרפת היו נחושות למנוע כל שינוי במאזן הכוחות באזור הים התיכון והים השחור.
ב-1828, רוסיה החלה במלחמה נגד העותמאנים, כשהיא נחושה להתקדם לעבר קונסטנטינופול. המלחמה התנהלה בשני גזרות: בים וביבשה, כאשר הרוסים הגיעו כמעט עד שערי העיר, אך התערבות בריטית בפרשת הסיום של המלחמה מנעה מרוסיה להיכנס לעיר. הסכם אדריאנופול סיים את המלחמה, ורוסיה הבטיחה את מעמדה בבולגריה ומחוזות הבלקן, אך לא הצליחה להשיג את היעד העיקרי.
מלחמת קרים (1853–1856)
אחת המלחמות הבולטות ביותר בהיסטוריה של רוסיה הייתה מלחמת קרים. המלחמה נחשבת לנקודת מפנה בתולדות החזון הרוסי. ניקולאי הראשון ניהל מדיניות אגרסיבית במזרח התיכון, וניסה לחזק את שליטתה של רוסיה באימפריה העותמאנית ובקונסטנטינופול. במהלך המלחמה, רוסיה לחמה נגד קואליציה רחבה של בריטניה, צרפת והאימפריה העותמאנית.
מלחמת קרים נמשכה שלוש שנים, וסופה היה תבוסה צורבת עבור רוסיה. ההפסד במלחמה אילץ את רוסיה לחתום על הסכם פריז ב-1856, שבו היא ויתרה על מעמדה הצבאי בים השחור. הסכם זה הביא לסוף זמני של הניסיונות הרוסיים להגיע לקונסטנטינופול, אך החזון עצמו לא נשכח.
המאה ה-19 המאוחרת
לאחר התבוסה במלחמת קרים וההגבלות שהוטלו על רוסיה בהסכם פריז (1856), רוסיה פעלה בצורה מחושבת ואסטרטגית כדי להחזיר את השפעתה באזור הבלקן ולהחיות מחדש את חזונה בקשר לקונסטנטינופול. היא החלה להפעיל מדיניות חכמה של דיפלומטיה וצבא, תוך שהיא שמה דגש על הרחבת השפעתה באזורים בהם חיו אוכלוסיות סלאביות ודתיות שראו ברוסיה מגינתן.
המרד ההרצגוביני, שהחל ב-1875, והמאבקים במונטנגרו ובסרביה, העניקו לרוסיה הזדמנות להתערב מחדש בענייני האימפריה העותמאנית, כאשר היא מציגה את עצמה כמגינת הנוצרים האורתודוקסים. לאחר שהעותמאנים דיכאו את המרד בברוטליות, נוצרה ברוסיה תמיכה ציבורית להתערבות צבאית.
מלחמת 1877–1878, שפרצה בין רוסיה לאימפריה העותמאנית, נחשבת לאחת המלחמות החשובות שבהן ניסתה רוסיה לקדם את חזונה ההיסטורי. המלחמה נוהלה בשני חזיתות: הבלקן והקווקז, כאשר בחזית הבלקנית הרוסים זכו להצלחות מרשימות. קרב פלבנה, שהיה אחד הקרבות המכריעים, הוביל לכניסת הצבא הרוסי לתוך בולגריה ולחציית הרי הבלקן, אך הפעם, כמו במקרים קודמים, רוסיה נבלמה לפני שהצליחה להגיע לשערי קונסטנטינופול.
קונגרס ברלין והתחזקות ההשפעה הרוסית בבלקן
לאחר מלחמת רוסיה-טורקיה, נחתם ב-1878 הסכם סן-סטפנו, שבו הוענקו לרוסיה הישגים טריטוריאליים נרחבים בבלקן, ובראשם הכרה במדינת בולגריה עצמאית. אולם ההסכם עורר התנגדות נרחבת מצד המעצמות האירופיות, ובריטניה בראשה, מחשש שהרחבת ההשפעה הרוסית באזור תערער את מאזן הכוחות באירופה.
בעקבות הלחץ הבינלאומי, הוחלט לכנס את קונגרס ברלין ביוני 1878. בקונגרס זה, בהובלתו של ביסמרק, רוסיה נאלצה לוותר על חלק מהישגיה הטריטוריאליים בבלקן, ובולגריה חולקה לשני חלקים – האחד נשאר תחת השפעה רוסית, והשני, מזרח רומליה, נותר כביכול תחת שליטה עותמאנית, אך עם מידה רבה של אוטונומיה. עם זאת, אף על פי שרוסיה נאלצה לוותר על הישגים צבאיים, היא השיגה נוכחות חזקה יותר בבלקן, וראתה בכך שלב נוסף לעבר החזון שלה.
מלחמת העולם הראשונה
במהלך המאה ה-20, חזון השליטה בקונסטנטינופול נחל כישלון נוסף בשל מהפכות פוליטיות וטלטלות גיאופוליטיות שהתחוללו ברוסיה ובאירופה. מלחמת העולם הראשונה הייתה אחד הרגעים המכריעים בניסיון של רוסיה להחיות את חזונה. ב-1914, הצטרפה רוסיה למלחמה כחלק מהברית המשולשת (עם בריטניה וצרפת), כאשר אחת ממטרותיה הייתה להשתלט סוף סוף על קונסטנטינופול והבוספורוס.
ב-1915, חתמה רוסיה על הסכם חשאי עם בריטניה וצרפת, הידוע בשם ההסכם הסודי של לונדון, שבו הובטח לה שאם יובסו העותמאנים במלחמה, קונסטנטינופול והשליטה במיצרים יוענקו לרוסיה. אולם המלחמה הפכה לקטסטרופה עבור רוסיה, וההפסדים בשדות הקרב, לצד המהפכה הבולשביקית ב-1917, הובילו להתמוטטות האימפריה הרוסית ולנטישת מטרות החזון.
המהפכה הבולשביקית והקמת ברית המועצות שינו לחלוטין את כיוונה של רוסיה. לנין וחבריו הבולשביקים התנגדו לרעיון של המשך המדיניות האימפריאלית הצארית, ובמקום זאת דגלו בהתפשטות רעיונית דרך הפצת מהפכה קומוניסטית ברחבי העולם. הסכם ברסט-ליטובסק שנחתם ב-1918, סיים את המעורבות הרוסית במלחמת העולם הראשונה, ולמעשה קבר את הסיכוי של רוסיה להגשים את חזונה בנוגע לקונסטנטינופול.
ברית המועצות
לאחר הקמת ברית המועצות בשנת 1922, החזון הרוסי הקלאסי, שנועד לכבוש את קונסטנטינופול ולהשתלט על הבוספורוס, הוחלף בחזון קומוניסטי שונה לגמרי. המשטר הסובייטי בהנהגת לנין וסטלין לא חתר להגשמת שאיפות טריטוריאליות קלאסיות, אלא שאף לקדם את המהפכה העולמית ולכונן שלטון קומוניסטי בינלאומי.
במהלך מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות שוב עמדה בפני עימות עם טורקיה כאשר עשתה ניסיונות לכונן השפעה באזור המזרח התיכון והים השחור. סטלין, בתום המלחמה, ניסה לדרוש זכויות על המיצרים (משבר המצרים הטורקיים), אך נתקל בהתנגדות עזה מצד ארצות הברית ובריטניה, שנכנסו לתקופה של מלחמה קרה עם ברית המועצות.
במהלך המלחמה הקרה, רוסיה ניסתה לפתח את השפעתה במזרח התיכון באמצעות תמיכה בתנועות לאומיות ובעלות ברית חדשות כמו מצרים, סוריה ועיראק. אך למרות מאמצים אלו, המטרה של השתלטות ישירה על קונסטנטינופול והשליטה במיצרים נותרה מחוץ להישג ידה של ברית המועצות.
ולדימיר פוטין
עם קריסת ברית המועצות בשנת 1991, נחלש כוחה של רוסיה במזרח התיכון ובאזור הבלקן, ואילו החזון ההיסטורי שלה, שכלל את השליטה בקונסטנטינופול, התרחק עוד יותר מהשגה. העידן הפוסט-סובייטי התמקד בעיקר בשיקום כוחה הפנימי של רוסיה ובניסיון לבנות מחדש את השפעתה הגלובלית. עם עליית ולדימיר פוטין לשלטון, רוסיה החלה לשאוף להשיב לעצמה את מקומה המרכזי בזירה הבינלאומית, והחזון האימפריאלי, גם אם לא במונחים המסורתיים של כיבוש ישיר, החל לקבל ביטוי חדש.
אחת הדוגמאות הבולטות לתחיית החזון הרוסי בעידן המודרני היא ההשתלטות על חצי האי קרים בשנת 2014. לאחר מהפכת "המאידאן" באוקראינה, שהובילה להדחת הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ', ניצלה רוסיה את ההזדמנות כדי להשתלט על קרים. פוטין הצדיק את המהלך בטענות היסטוריות וביטחוניות, בטענה שהחצי האי היה תמיד חלק היסטורי מרוסיה, וכי הוא חיוני לאינטרסים האסטרטגיים של המדינה בשל מיקומו בים השחור.
המהלך עורר תגובות חריפות מצד הקהילה הבינלאומית, שהטילה סנקציות כבדות על רוסיה. עם זאת, ההשתלטות על קרים חיזקה את עמדתה של רוסיה באזור, והבטיחה לה שליטה באחד מהמוצבים האסטרטגיים ביותר בים השחור. כך, פוטין נקט בגישה שמזכירה את החזון הרוסי הישן, של שליטה בנתיבי המים המרכזיים של אירופה.
הפלישה הרוסית לאוקראינה בשנת 2022 הייתה המשך ישיר למאמצי רוסיה להחזיר לעצמה השפעה גאופוליטית באזור. המלחמה, שהחלה כתוצאה מסירובו של המערב להכיר בשליטה הרוסית על אוקראינה המזרחית, הפכה לאחת מהעימותים הגדולים ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. במרכז המאבק נמצא הרצון של רוסיה לשמור על השפעתה באזור ולא לאפשר לאוקראינה להתקרב אל המערב, במיוחד לאיחוד האירופי ולנאט"ו.
המלחמה באוקראינה שינתה את מאזן הכוחות האזורי בצורה דרמטית. נכון לשנת 2024, הלחימה נמשכת, כאשר רוסיה אמנם חווה קשיים בשדה הקרב, אך עדיין שולטת בחלקים משמעותיים ממזרח אוקראינה. המערב, בתמיכה צבאית וכלכלית באוקראינה, מאתגר את כוחה של רוסיה, אך האחרונה ממשיכה במאמציה להרחיב את השפעתה במזרח אירופה, כפי שעשתה בעבר במאבקה על קונסטנטינופול. רוסיה הצליחה לבסס מחדש את השפעתה באזורים אסטרטגיים, ולמרות ההתנגדות מצד המערב והסנקציות הכלכליות, היא מראה שהיא מסוגלת להתנהל כמעצמה עצמאית שמאתגרת את הסדר הבינלאומי.
השליטה בקרים מעניקה לרוסיה יתרון ימי עצום בים השחור ומאפשרת לה להפעיל לחצים על מדינות אחרות באזור, במיוחד אוקראינה, גיאורגיה ומדינות הבלקן. יתרה מכך, הנוכחות הרוסית בים השחור קרובה יותר למיצרי הבוספורוס, מה שמקרב אותה אל חזונה ההיסטורי לשלוט על נתיב המים הקריטי שמחבר בין הים השחור לים התיכון.
המצב הנוכחי מצביע על כך שרוסיה ממשיכה להשתמש באסטרטגיה של "הקפת" אירופה והשגת שליטה טריטוריאלית באזורים אסטרטגיים, תוך ניצול חולשות פנימיות של מדינות אחרות. כפי שהיה במאה ה-19, רוסיה מנצלת את הפערים הפוליטיים והאסטרטגיים באירופה כדי להרחיב את השפעתה. במובן הזה, החזון של רוסיה לשלוט על נתיבי המים המרכזיים לא נעלם, אלא קיבל פנים חדשות בהתאמה לעידן המודרני.
ההמשך של הלחימה באוקראינה, יחד עם היחסים הקרובים בין רוסיה למדינות כמו סין ואיראן, מצביעים על כך שרוסיה לא תוותר על שאיפותיה הגיאופוליטיות. העולם של 2024 מתמודד עם מערכת מורכבת של מאבקים על כוח והשפעה, שבהם רוסיה ממלאת תפקיד מרכזי, במידה רבה כהמשך לחזון הישן של השתלטות על נתיבי מים אסטרטגיים ושליטה אזורית.
השפעת החזון של רוסיה על התנועה הציונית המוקדמת
בספר חבלי משיח בזמננו מאת רפאל הלוי אייזנברג, רשום הקטע הבא:
"בלעם נתנבא שלפני ביאת המשיח יבואו אניות גדולות דרך קוסטנטינא מרוסיא של אדום, מלכות הרשעה, ועינו כל בני מזרח ואת כל בני ישראל.
[במדבר כד, כד]: "וצים מיד כתים" – תרגם אונקלוס: "וסיען יצטרחן מרומאי", כלומר: ספינות באות מרומי. ובתרגום יונתן: "ואצין יצטרחן במגי זיינא ויפקון באכלוסין סגיאין מן למברניא ומארעי איטליא ויצטרפון בלגיונין דיפקין מן קוסטנטינא", כלומר: ספינות מלחמה בכלי זיין יצאו באנשים רבים מן למברניא (בדרום צרפת) ומארץ איטליא ויצטרפו לחיילים היוצאים מן קוסטנטינא.
"וענו אשור וענו עבר" – תרגם יונתן: "ויצערון לאתווראי וישעבדון כל בנוי דעבר", כלומר: והם יענו את האשורים וכל העברים.
"וגם הוא עדי אבד" – תרגם יונתן: "כרם סופיהון דאיליין למיפל ביד מלכא משיחא ויהוון עד עלמא לאובדנא", כלומר: אבל הסוף של אלו ואלו שיהיו נופלים ביד מלך המשיח ויהיו לאבדון לעולם.
קבלה בידינו מתלמידי הגר"א בשם הגאון: "אם הספינות של מלכות רוסיא יחצו את מיצר בוספורוס (הדרדנלים), צריכים ללבוש בגדי שבת", לומר לך שהשעה קרובה אז לביאת המשיח. ודע כי רוב הספינות מרוסיא לארץ ישראל באות בזמננו דרך טורקיה בים השחור מבעד למיצר הבוספורוס. כמו כן, בידוע שלאחר חורבן מערב רומי עם בירתה בידי הגרמנים ימ"ש, נותרה קוסטנטינא לבדה בשם מזרח רומי, ומיום שמלך מרוסיא נשא בת המלך האחרון מקוסטנטינא, הריהם מחשיבים את עצמם כיורשים של מלכות מזרח רומי ונושאים בדגליהם את סמל הנשר הכפול של קוסטנטינא".
החזון של רוסיה, במיוחד בהקשר של קונסטנטינופול והשאיפה לשלוט במיצרי הבוספורוס והדרדנלים, היה חלק בלתי נפרד מהמגמות ההיסטוריות שלה לאורך מאות שנים. כשבוחנים את הטקסט ואת הנבואה המוזכרת בו שהובאה על ידי תלמידי הגאון מוילנה כשהם הגיעו לארץ ישראל, ניתן לראות כיצד השאיפות הפוליטיות והגיאופוליטיות של רוסיה סיפקו בסיס ריאליסטי ודתי לתלמידיו של הגאון מוילנה שעלו ארצה מרוסיה בתחילת המאה ה-19.
הנבואה מתייחסת לביאת המשיח ולספינות שמגיעות לקונסטנטינופול מרוסיה. היא מציינת את המעבר של הספינות הרוסיות דרך המיצרים ואת השפעתן על בני ישראל. היכולת הצבאית והאסטרטגית של רוסיה לשלוט על מיצרי הבוספורוס נתפסת כשלב חשוב לקראת סדר עולמי חדש שבו מוסקבה וקונסטנטינופול יחוברו מחדש כחלק מהעולם הנוצרי האורתודוקסי.
ניתן למצוא קורלציה בין גלי העלייה של תלמידי הגר"א לבין מלחמות רוסיות-עותמאניות, שהתרחשו במהלך המאה ה-19. גלי העלייה של תלמידי הגר"א, הידועים בשם "עליית תלמידי הגר"א", התרחשו בעיקר בשנים 1808–1810. במקביל, המלחמות הרוסיות-עותמאניות השפיעו על האזור כולו ועל הנגישות לארץ ישראל, שהייתה חלק מהאימפריה העותמאנית.
במאה ה-19, רוסיה והעותמאנים ניהלו מספר מלחמות אשר עיצבו מחדש את המאזן הגיאופוליטי באזור הבלקן והמזרח התיכון. לדוגמה, המלחמה הרוסית-עותמאנית של 1806–1812 התרחשה במקביל לגל הראשון של עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל (1808–1810). מלחמה זו נבעה ממאבק על השליטה באזור הבלקן והים השחור, ובמהלכה נחלשו העותמאנים, בעוד רוסיה הצליחה להרחיב את השפעתה באזור.
ייתכן שעצם המלחמות הרוסיות-טורקיות והיחלשותה של האימפריה העותמאנית ככלל השפיעה על ההחלטה של תלמידי הגר"א לעלות לארץ ישראל. העליות של תלמידי הגר"א לא היו רק תוצאה של שאיפה דתית-משיחית, אלא גם נולדו מתוך ההבנה שהעולם משתנה ויחד איתו נפתחה הזדמנות לעלות. במהלך המלחמה הרוסית-עותמאנית של 1828–1829, למשל, נחלשו מאוד כוחות העותמאנים, ורוסיה הצליחה להתקדם משמעותית לכיוון דרום. מלחמות אלו גרמו גם להגירה מסוימת של אוכלוסיות ממזרח אירופה וממדינות עותמאניות אחרות, ביניהן יהודים שראו בכך הזדמנות לעלות לישראל.
הנבואות שהובאו על ידי תלמידי הגר"א והקשר שלהן לרוסיה, נראות כקשורות באופן ישיר למלחמות אלה – שבהן רוסיה נתפסה ככוח עולה שמתקרב ל"קרב ההיסטורי" עם האימפריה העותמאנית. ייתכן מאוד שהתלמידים ראו במלחמות אלו סימן להגשמת הנבואה, במיוחד לאור השאיפות של רוסיה להתפשטות טריטוריאלית לכיוון קונסטנטינופול, שהיו עשויות להוביל לשינוי במאזן הכוחות באזור.
אם נכון להגיד שתלמידי הגר"א עלו בעקבות הנבואות העתיקות של הרוסים – נראה שאנו ניצבים בפני דוגמה לאפקט פרפר היסטורי – נפילת קונסטנטינופול בידי העותמאנים שהניעה את גלגלי הציונות, 355 שנים לאחר מכן.
סיכום
החזון של רוסיה לאורך הדורות, במיוחד בנוגע לשליטה בקונסטנטינופול ובמיצרי הבוספורוס, שיחק תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות החוץ הרוסית והיה מרכיב חשוב במאבקיה הגיאופוליטיים. החל מהניסיונות הראשוניים במאה ה-9 ועד למלחמות הרבות מול האימפריה העות'מאנית במאות ה-18 וה-19, רוסיה פעלה בהתמדה לממש את שאיפותיה האימפריאליות. עליית תלמידי הגר"א במאה ה-19 התרחשה במקביל לשינויים גיאופוליטיים נרחבים במזרח התיכון, כולל המלחמות הרוסיות-עותמאניות, והייתה קשורה לתחושת הדחיפות המשיחית שיצרו האירועים האלו. עם כניסת המאה ה-20, מלחמות העולם והמהפכה הרוסית הפילו את החזון המסורתי לטובת אידיאולוגיה סובייטית חדשה, אך השאיפות ההיסטוריות של רוסיה לא נעלמו לחלוטין. גם במאה ה-21, רוסיה ממשיכה לשאוף להשפעה אזורית רחבה, כשנוכחותה בחצי האי קרים והמלחמה המתמשכת באוקראינה מראות כיצד היא מתמודדת עם האתגרים הגיאופוליטיים של העת החדשה, תוך שמירה על עקרונות החזון ההיסטורי שלה לשליטה והשפעה במזרח הים התיכון.
קישורים חיצוניים
- סיירוס המלין, The Dream of Russia, מגזין "האטלנטיק", דצמבר 1886.
- סמואל מקילהאגה, ההיסטוריה מלבה את חלומו של פוטין ל'רוסיה הגדולה', New Lines Magazine, ה-4 באפריל 2022.
- רפאל הלוי אייזנברג, חבלי משיח בזמננו, מהדורה שמיה, תשמ"א.
