המאבק לשחרור יהודי ברית המועצות

המאה ה-20 הייתה תקופה של שינויים טקטוניים בחיי העם היהודי, אשר כללו הן אסונות חסרי תקדים והן ניצחונות היסטוריים. אחת השאלות המרכזיות שעמדו במוקד חיי העם היהודי בתקופה זו הייתה השאלה כיצד להתמודד עם דיכוי תרבותי, חברתי ופוליטי, ובמיוחד עם מצבן של קהילות יהודיות שחיו תחת שלטון רודני. סוגיה זו בלטה במיוחד במאבק למען שחרורם של יהודי ברית המועצות, שחיו תחת משטר שסגר בפניהם את שערי העלייה לישראל, מנע מהם חופש דת, והגביל את יכולתם לשמור על זהותם היהודית.

התנועה להצלת יהדות ברית המועצות הייתה ניסיון לתת מענה למציאות זו, והיא צמחה מתוך תחושת דחיפות ומחויבות עמוקה לזהות ולערכים היהודיים. מאבק זה החל בארצות הברית ונשען במידה רבה על פעילותו של יעקב בירנבאום, יהודי אמריקאי ממוצא גרמני, שייסד את "מאבק הסטודנטים למען יהודי ברית המועצות" (SSSJ). תנועה זו, שהתמקדה בפעולה ציבורית רחבה ויצירת מודעות, שינתה את אופייה של המחאה היהודית בעולם המערבי, כאשר היא שילבה בין רוח של אקטיביזם חברתי לבין מחויבות לשחרורם הפיזי והרוחני של אחיהם מעבר למסך הברזל.

אך התנועה למען יהודי ברית המועצות לא הייתה עשויה מקשה אחת. לצד המאבק הציבורי המתון של בירנבאום, קם מאבק נוסף, רדיקלי יותר, בהובלתו של מאיר כהנא, מייסד "הליגה להגנה יהודית". כהנא ראה במאבק למען יהודי ברית המועצות לא רק מטרה בפני עצמה, אלא גם הזדמנות להדגיש את הסכנה התרבותית שעמדה בפני יהודים בכל רחבי העולם, כולל בישראל. כהנא האשים את מדינת ישראל בביצוע "שמד תרבותי" הדומה, לדעתו, להשמדת הזהות היהודית בידי הסובייטים, ובכך הפנה את מאבקו גם כלפי מדיניות הפנים הישראלית.

המחלוקת בין הגישות של בירנבאום ושל כהנא משקפת קשת רחבה של תפיסות אידיאולוגיות ופוליטיות בתוך העם היהודי באותה תקופה. כמו כן, התנועה עוררה תגובות נרחבות מצד גורמים שונים, ביניהם הקומוניסטים בישראל, שהסתייגו מהמאבק וראו בו איום על יחסי ישראל-ברית המועצות. כך, הפכה התנועה להצלת יהודי ברית המועצות לאחד מהמאבקים הסבוכים והמשמעותיים ביותר בהיסטוריה היהודית של המאה ה-20, כאשר היא שינתה את דמות האקטיביזם היהודי והשפיעה על מערכות יחסים בין מדינות, תנועות חברתיות וקהילות יהודיות ברחבי העולם, ובמידה רבה משפיעה על העולם היהודי עד עצם היום הזה.

רקע היסטורי

בסיום מלחמת העולם השנייה ועלייתו של מסך הברזל, נותרו יהודי ברית המועצות מבודדים מהעולם היהודי ונתונים ללחץ כבד מצד השלטון הסובייטי, שניהל מדיניות שיטתית של דיכוי דתי ותרבותי. המשטר הסובייטי, תחת הנהגתם של ולדימיר לנין, יוסיף סטלין ויורשיהם, שאף לעצב חברה חסרת לאום ודת, והיהודים נתפסו בו כגורם בעייתי במיוחד, הן בשל זהותם האתנית והדתית, והן בשל קשריהם עם העולם היהודי ועם הישוב הציוני בארץ ישראל שהפך למדינת ישראל הצעירה.

המשטר הסובייטי לא הסתפק רק במניעת קיום פולחן דתי או בלימת חיי קהילה יהודיים. הוא גם חסם בפניהם את האפשרות לעזוב ולעלות לישראל, ובכך ניתק אותם מהאפשרות לשוב לארצם ההיסטורית. בתי כנסת נסגרו, לימודי עברית נאסרו, ותרבות יהודית וציונית בפרט נתפסה כחתרנית. למרות זאת, בקרב יהודי ברית המועצות נותרה שאיפה חזקה לשימור זהותם ולמימוש זכותם לעלייה.

בתוך כך, התעוררה קהילה קטנה של דיסידנטים יהודים, שפעלו מתוך ברית המועצות, לעיתים תוך סיכון אישי רב, להעלות את מצבם של היהודים לסדר היום הבינלאומי. פרשיות ידועות, כמו משפטי הראווה של דיסידנטים יהודים בשנות ה-60 וה-70, שימשו קטליזטור לעוררות המאבק היהודי בעולם המערבי, והולידו מושגים כגון "אסירי ציון".

בחוץ, בקרב קהילות יהודיות במערב, החלה התארגנות ראשונית למען יהודי ברית המועצות, שהיו כלואים ב"תיבת זכוכית" סובייטית. מאבקים דומים למען זכויות אדם אמנם התנהלו בעולם באותה תקופה, אך המאבק למען יהודי ברית המועצות היה ייחודי בשל אופיו האתני-דתי והזיקה הישירה לארץ ישראל. האווירה הפוליטית הבינלאומית באותן שנים, ובמיוחד המלחמה הקרה, העניקה למאבק ממד פוליטי רחב יותר, כאשר הוא נתפס לא פעם כחלק מהעימות האידיאולוגי בין ארצות הברית לברית המועצות.

המאבק הציבורי למען יהודי ברית המועצות צמח בעיקר בארצות הברית. יהודים אמריקאים ראו בו מבחן מוסרי וכקריאה לחזור לאקטיביזם יהודי שלא היה קיים במלוא עוצמתו מאז השואה. קריאה זו נשענה על תחושת אשמה על אי-פעילות יהדות אמריקה בתקופת השואה ועל תחושת מחויבות להבטיח שלא תהיה שואה נוספת – רוחנית או פיזית.

על רקע זה עלתה התנועה שייסד יעקב בירנבאום, "מאבק הסטודנטים למען יהודי ברית המועצות" (SSSJ), שביקשה לגייס את דעת הקהל היהודית והכללית לשחרור יהודי ברית המועצות.

יעקב בירנבאום והקמת תנועת ה-SSSJ

יעקב בירנבאום (1926–2014) נולד בהמבורג שבגרמניה למשפחה יהודית אינטלקטואלית בעלת מורשת עשירה. סבו, נתן בירנבוים, היה הוגה דעות ציוני שניסח את המושג "ציונות" והפך למנהיג מרכזי בתנועת אגודת ישראל. אביו, שלמה בירנבאום, היה חוקר לשון יידיש ומומחה בכתבי יד עבריים. העלייה לשלטון של הנאצים אילצה את משפחת בירנבאום לעזוב את גרמניה ולעבור להולנד ולאחר מכן לאנגליה. המעבר והחשיפה למצבם הקשה של יהודי אירופה תרמו לעיצוב תפיסת עולמו של יעקב, שהחל לפתח תחושת אחריות עמוקה כלפי העם היהודי.

לאחר מלחמת העולם השנייה, עסק בירנבאום בשיקום פליטים יהודים ממחנות העקורים באירופה, שם פגש את שרידי הנרדפים מהמשטרים הנאצי והסובייטי. מפגש זה חיזק את הבנתו כי העם היהודי זקוק לפעולה יזומה ומשמעותית לשמירה על קיומו ולמניעת דיכוי עתידי. החוויות הקשות והמודעות לעוולות שבוצעו נגד היהודים הטמיעו בו תחושת דחיפות לגבי הצורך במאבק גלוי למען יהודים החיים תחת משטרים עוינים.

בשנות ה-60 המוקדמות, החל בירנבאום להתמקד במצבם של יהודי ברית המועצות, שנחשפו לדיכוי דתי, תרבותי וחברתי תחת השלטון הסובייטי. הוא זיהה כי קהילות יהודיות בברית המועצות סובלות משילוב של דיכוי רוחני, חוסר יכולת לשמור על זהותן היהודית והגבלות חמורות על הגירה. בירנבאום האמין שהדרך היחידה לשנות את מצבם היא באמצעות מאבק פומבי וגלוי. בשונה מגישת הדיפלומטיה השקטה שהייתה נהוגה אז בארצות הברית, בירנבאום דגל בגישה של העלאת הנושא לתודעה הציבורית באמצעות מחאה ציבורית נרחבת.

בירנבאום השתקע בניו יורק בשנת 1963 והחל לגייס תמיכה בקרב צעירים יהודים. הוא פנה לקהילות אורתודוקסיות מודרניות, כמו ישיבה יוניברסיטי ובית הכנסת לינקולן סקוור, שבו כיהן הרב שלמה ריסקין, ומצא שם את הגרעין הראשון של פעילים לתנועתו. ב-27 באפריל 1964, ארגן בירנבאום אספה במועדון הסטודנטים של אוניברסיטת קולומביה בהשתתפות כ-200 סטודנטים, שם הכריז על הקמת תנועת "מאבק הסטודנטים למען יהודי ברית המועצות" (Student Struggle for Soviet Jewry – SSSJ). הנאום המרכזי של בירנבאום באירוע זה ביסס את עקרונות המאבק וקשר אותו לשני יסודות: כישלון יהדות ארצות הברית לפעול בתקופת השואה, והמאבק למען זכויות השחורים באמריקה, שמשך אליו יהודים רבים באותה תקופה. בירנבאום הציג את מאבק יהודי ברית המועצות כמבחן מוסרי ליהודים האמריקאים וכצעד הכרחי לשמירה על זהותם היהודית.

האסטרטגיה של התנועה כללה שימוש באמצעים יצירתיים ואפקטיביים למשיכת תשומת לב ציבורית. ההפגנה הראשונה של ה-SSSJ התקיימה כבר באחד במאי 1964 מול משרדי משלחת ברית המועצות לאו"ם, והיוותה יריית פתיחה לסדרת מחאות שסחפו את הקהילה היהודית ואת הציבור הכללי. ההפגנות הללו כללו סמלים יהודיים ופרשנויות היסטוריות, כמו מצעדי שופרות לזכר הפלת חומות יריחו, שהעניקו נופך תרבותי ורגשי למאבק. יצירתיות זו הפכה את המחאות לייחודיות ומשכה אליהן תמיכה ציבורית רחבה.

בירנבאום ניהל את התנועה מביתו בניו יורק, שימש כמנהיג כריזמטי ושיתף פעולה עם דמויות בולטות כמו גלן ריכטר, הרב שלמה ריסקין והרב אבי וייס. התנועה קיבלה תמיכה גם מדמויות מוכרות כמו הרב שלמה קרליבך, שחיבר את השירים "עוד אבינו חי" ו"לא אמות כי אחיה" עבור המאבק. שירים אלה שימשו כהמנונים לא-רשמיים של המחאה והעניקו לה ממד תרבותי נוסף.

כבר בשנה הראשונה לפעולתה, הצליחה התנועה לזכות בתשומת לב מדינית, כאשר עצרת שנערכה באוקטובר 1964 במנהטן משכה את שני סנאטורי מדינת ניו יורק ואת יועצו של הנשיא לינדון ג'ונסון. ההכרה הציבורית הרחבה העניקה לתנועה תנופה נוספת.

מעבר לכך, תנועת ה-SSSJ הצליחה לפרוץ את גבולות ארצות הברית ולהרחיב את השפעתה למדינות נוספות, בעיקר לבריטניה. ההישג המשמעותי של התנועה היה בהפיכת המאבק לנושא מרכזי בשיח היהודי-אמריקאי וביכולתה לגייס קהלים רחבים, כולל צעירים יהודים רבים, לפעילות ציבורית ולחיזוק זהותם היהודית. רבים מתארים את תקופת ההפגנות כזמן שבו יהדות ארצות הברית למדה לעמוד בגאווה על שלה ולהפגין ביטחון עצמי.

התגובות לתנועה

הקמת תנועת "מאבק הסטודנטים למען יהודי ברית המועצות" (SSSJ) עוררה תגובות רבות ומגוונות, הן בארצות הברית והן בזירה הבינלאומית. בעוד שהתנועה הצליחה לרתום רבים למאבק לשחרור יהודי ברית המועצות, היא גם נתקלה בהתנגדויות משמעותיות מתוך הקהילה היהודית האמריקאית, ממוסדות יהודיים מסורתיים ומארגונים פוליטיים מקומיים ובינלאומיים.

עמדת ממשלת ישראל

עמדת הממשלה הרשמית של מדינת ישראל כלפי המאבק למען יהודי ברית המועצות התאפיינה בגישה מאופקת ובזהירות מדינית רבה. בראשית דרכה, מדינת ישראל הייתה תלויה ביחסים בינלאומיים יציבים, במיוחד מול המעצמות הגדולות, כולל ברית המועצות, שהכירה במדינה היהודית החדשה ותמכה בה בהחלטת האו"ם להקמתה. בשל כך, הממשלה הישראלית נמנעה מעימות פומבי עם השלטון הסובייטי ונקטה בגישה של דיפלומטיה שקטה כדי להימנע מהסלמת היחסים בין המדינות.

בתחילת שנות ה-60, כאשר התגברו הקולות בתפוצות למען יהודי ברית המועצות, נמנעה ממשלת ישראל מלהוביל את המאבק. ראש הממשלה דוד בן גוריון, כמו גם יורשיו, חששו כי קמפיין פומבי ובוטה עלול להחמיר את מצבם של יהודי ברית המועצות, שהיו נתונים לרדיפות דתיות ותרבותיות מצד המשטר הקומוניסטי. גורמים מדיניים בישראל העדיפו להשאיר את המאבק בידי יהדות התפוצות, מתוך אמונה שפעילות זו תהיה אפקטיבית יותר כאשר אינה מקושרת ישירות למדינת ישראל.

למרות הזהירות הרבה, ישראל לא הייתה מנותקת לחלוטין מהמגמה העולמית למען יהדות ברית המועצות. באוקטובר 1969, חל שינוי משמעותי במדיניות הישראלית, כאשר ראש הממשלה גולדה מאיר קראה בפומבי את "מכתב ח"י המשפחות" מגיאורגיה. מכתב זה, שנשלח על ידי משפחות יהודיות בברית המועצות בדרישה לעלות לישראל, הפך לנקודת מפנה במאבק הציבורי של מדינת ישראל למען יהודי ברית המועצות. הקריאה הפומבית של גולדה מאיר שודרה בשידור חי והדגישה את מחויבותה של מדינת ישראל לזכויותיהם של היהודים הסובייטים. במקביל, שגריר ישראל באו"ם, יוסף תקוע, הגיש את המכתב למזכיר הארגון, ובכך העביר את המסר לקהילה הבינלאומית.

עם זאת, המדיניות הישראלית המשיכה להיות זהירה ומדודה, שכן מנהיגי המדינה הבינו את הצורך לשמור על איזון עדין בין תמיכה במאבק לבין מניעת מתיחות מדינית עם ברית המועצות. הסלמת המתיחות הייתה עלולה לפגוע בקשרים הכלכליים והדיפלומטיים של ישראל ואף לסכן את העלייה המסוימת שכן התאפשרה בשנים אלו.

עמדתו של נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, שיקפה את הדילמה המורכבת שעמדה בפני ישראל והקהילה היהודית העולמית. גולדמן הדגיש את החשיבות של דיאלוג דיפלומטי עם ברית המועצות ואת ההימנעות מפרובוקציות שעלולות להחמיר את מצבם של היהודים שם. לעיתים גישתו הובילה לעימות עם גורמים בתנועה למען יהדות ברית המועצות, שדגלו במאבק גלוי ובלתי מתפשר.

לאחר עליית ממשלת הליכוד לשלטון בשנת 1977, חל שינוי במדיניות ישראל כלפי ברית המועצות ומאבק יהדות ברית המועצות. בהנהגתו של מנחם בגין, אימצה הממשלה גישה תקיפה יותר ביחסה לשלטון הסובייטי, אשר ביטאה את עמדתה המוסרית והבלתי מתפשרת של בגין בנושא זכויות היהודים. בניגוד לממשלות הקודמות, בגין ראה במאבק למען יהודי ברית המועצות חלק בלתי נפרד מהמחויבות ההיסטורית והמוסרית של מדינת ישראל כלפי העם היהודי כולו.

מדיניות זו באה לידי ביטוי בהצהרות פומביות חדות נגד הדיכוי הסובייטי, בקידום המאבק בזירה הבינלאומית, ובשיתוף פעולה הדוק יותר עם התנועות היהודיות שפעלו למען יהודי ברית המועצות ברחבי העולם. בגין לא חשש מהאפשרות שגישה זו תעורר את זעמה של ברית המועצות ותפגע ביחסים בין המדינות. הוא האמין שעמדה מוסרית תקיפה כלפי המשטר הסובייטי היא חובה לאומית ומוסרית גם אם יהיו לכך השלכות מדיניות.

השינוי במדיניות התבטא גם בתמיכה רחבה יותר בתנועות מחאה בישראל ובעולם. ממשלת בגין התקרבה לפעילים יהודים שפעלו למען העלייה והתירה פעילויות מחאה שעד אז זכו לאדישות או לרתיעה מצד מוסדות המדינה. בגין אף חיזק את מעמדם של אסירי ציון שהיו כלואים בברית המועצות ואת קריאת המדינה למען שחרורם.

גישתו התקיפה של מנחם בגין כלפי ברית המועצות לא נותרה בגדר מדיניות פנים-ישראלית בלבד, אלא השפיעה באופן משמעותי גם על נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, שעמד בראש המאבק הבינלאומי נגד הדיכוי הסובייטי בתקופת כהונתו. רייגן, שראה בברית המועצות "אימפריית הרשע," ניהל מדיניות חוץ שהתמקדה בהגברת הלחץ על הסובייטים בתחומים רבים, ובהם גם נושא זכויות האדם.

תחת הנהגתו של רייגן, התחזק הקשר בין ארצות הברית לתנועות המאבק למען יהודי ברית המועצות. הממשל האמריקאי נקט בגישה בלתי מתפשרת, שכללה ביקורת פומבית נוקבת על מדיניות הדיכוי הסובייטית ותמיכה ישירה בתנועות המאבק ברחבי העולם. רייגן אף הרחיב את התמיכה בתיקון ג'קסון-ואניק, אשר קישר בין יחסי הסחר של ארצות הברית וברית המועצות לבין הקלת הגבלות ההגירה על יהודים סובייטים. הנשיא קרא באופן גלוי לשחרורם של אסירי ציון ודיסידנטים, ואף נפגש עם משפחותיהם של יהודים סובייטים כדי להדגיש את מחויבותו לנושא.

תגובות מתוך הקהילה היהודית בארצות הברית

בחלקים נרחבים מהקהילה היהודית האמריקאית שרר חשש כי פעילותה הפומבית והאינטנסיבית של SSSJ עלולה לסכן את מצבם הרגיש של יהודי ברית המועצות. הגישה הרווחת בקרב המוסדות היהודיים הגדולים דגלה ב"דיפלומטיה שקטה" מול השלטון הסובייטי, מתוך הנחה שפעולות דיסקרטיות יניבו תוצאות אפקטיביות יותר וימנעו נזק ליהודים הלכודים מאחורי מסך הברזל. בין המובילים בקו זה היה נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, שהתנגד פומבית למאבק הפומבי והביע חשש שהפגנות וניסיונות ללחץ ישיר יפגעו באינטרסים של יהודי ברית המועצות ויקוממו את המשטר הסובייטי.

גולדמן טען כי הגישה הנחרצת של בירנבאום ותנועתו היא חסרת אחריות ועלולה להוביל להחמרה במצבם של היהודים הסובייטים. השקפתו הייתה שהישגים אמיתיים יבואו מתוך הידברות שקטה עם גורמים ממשלתיים ומדיניים. עמדות דומות הובילו גם ארגונים יהודיים ותיקים כמו הוועד היהודי האמריקאי וארגונים שהעדיפו להימנע מעימות ישיר עם המעצמה הסובייטית.

תמיכה וביקורת מתוך חוגים אורתודוקסיים

גם בתוך הציבור הדתי האמריקאי, נוצרו חילוקי דעות. הרב מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר מלובביץ', התנגד לפעולות ההפגנתיות של SSSJ, מתוך דאגה שפעילות כזו עלולה להרע את מצבם של יהודי ברית המועצות. חב"ד, שניהלה מערך נרחב של שליחים וסייעה ליהודים בתוך ברית המועצות, דגלה בפעילות שקטה והעדיפה להימנע מעימות פומבי עם השלטונות הסובייטיים. שניאורסון טען כי ההיתרים ליציאה מברית המועצות שהושגו היו ניתנים בהיקף רחב יותר אילו הייתה נשמרת מדיניות דיסקרטית.

מנגד, רבים בתוך הציבור האורתודוקסי תמכו בתנועה בראשות בירנבאום. מנהיגים כמו הרב שלמה קרליבך תרמו למאבק בדרכים יצירתיות, כולל כתיבת שירים שהפכו לסמלי מאבק, דוגמת "עוד אבינו חי".

מאיר כהנא ופעילותו במסגרת המאבק

בתוך כך צמחה דמותו של הרב מאיר כהנא, שהצטרף למאבק למען יהודי ברית המועצות בשנות ה-60 והפך לדמות בולטת ומעוררת מחלוקת. כהנא זיהה את הכוח של פעולות ישירות ואגרסיביות במסגרת המאבק, ובחר לנקוט גישה שונה מזו של בירנבאום. בעוד ש-SSSJ הובילה מאבק מאורגן ומחושב, כהנא שאף להפעיל לחץ רב יותר, שכלל הפגנות נועזות, חסימת דרכים וניסיונות לחדור לשגרירויות סובייטיות בארצות הברית.

פעולותיו הובילו להתנגשויות חוזרות ונשנות עם רשויות החוק בארצות הברית, והוא אף הוגדר כטרוריסט על ידי חלק מהגורמים הפוליטיים המקומיים. כהנא סבר כי המאבק מצריך תוקפנות רבה יותר על מנת לזעזע את הממשל הסובייטי ולגרום לארצות הברית ללחוץ על ברית המועצות. בשלב זה, המיקוד של כהנא היה נגד הסובייטים בלבד, והוא טרם הפנה ביקורת חריפה כלפי מדינת ישראל.

התגובות מצד הקומוניסטים הישראלים

בישראל, תנועת המאבק עוררה תגובות שליליות בקרב גורמים קומוניסטיים, שראו במאבק אמצעי לקידום אינטרסים אמריקאים אנטי-סובייטיים, יותר מאשר דאגה אמיתית ליהודי ברית המועצות. אנשי מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) טענו כי התנועה מונעת משיקולים פוליטיים וכי פעולותיה מסלפות את המציאות האמיתית שבה חיים יהודי ברית המועצות. הם טענו כי המצב אינו כה גרוע כפי שתואר על ידי המפגינים בארצות הברית וכי יש להימנע מלהפוך את ברית המועצות לאויבה של ישראל ושל העם היהודי. מאיר וילנר, חבר כנסת קומוניסטי מטעם רק"ח ואחד הבולטים במאבק בעד ברית המועצות, טען שהחיים בברית המועצות הם "גן עדן", דבר שהוביל לזעם רב בציבור הישראלי (כמה שנים לאחר מכן, הוא גם טען שאסירי ציון הם טרוריסטים, ושחוטפי המטוסים שניסו לברוח מברה"מ הם בעצם כמו המחבלים של אש"ף). בעקבות אמירה זו, התפרסם בעיתון "⁨⁨היום"⁩ בתאריך 21 ספטמבר 1967⁩ מאמר ביקורת אנונימי כנגד אמירה זו מאת "פליט מגן העדן של ח"כ וילנר" ובתאריך ה-15 באוקטובר נעצר אברהם בן-משה, שעלה בעברו מברית המועצות ובילה שנים ארוכות בגולאגים, לאחר שדקר ופצע את מאיר וילנר בגבו.

בעוד שהמפלגה הקומוניסטית הישראלית ניסתה לצייר את הפעילים כמובלים על ידי מניעים פוליטיים, המחאה המשיכה לצבור תאוצה ולהרחיב את השפעתה. העובדה ש-SSSJ הצליחה לגייס תמיכה נרחבת, גם בקרב הציבור הכללי וגם בין אישי ציבור ומשפיענים, עמדה בניגוד ישיר לעמדת הקומוניסטים ונחשבה לאתגר לדומיננטיות שלהם בשיח הציבורי באותה תקופה.

מאיר כהנא

מאיר כהנא החל את דרכו הציבורית במסגרת עבודתו ב-Division Five של ה-FBI, יחידה שהתמקדה באיסוף מודיעין ובמעקב אחר תנועות רדיקליות בארצות הברית, בדגש על ימין קיצוני. כהנא, שפעל תחת השם הבדוי "מייקל קינג," פיתח מומחיות בהבנת הדינמיקה הפנימית של תנועות ימין רדיקלי, כולל האידיאולוגיה שלהן, מבנה הארגון שלהן, והדרכים שבהן הן גייסו חברים והשפיעו על דעת הקהל.

אחת ממשימותיו המרכזיות הייתה לחדור לתוך ארגוני ימין קיצוני, כמו אגודת ג'ון ברץ', ולהעביר מידע מפורט ל-FBI. כהנא השתמש בכישוריו הרטוריים ובהבנתו את הפסיכולוגיה של הקבוצות הללו כדי להתקבל כחבר, לעיתים אפילו כדמות בעלת השפעה בתוכן. ניסיונו בעבודה זו העניק לו כלים ייחודיים בזיהוי נקודות החוזק והחולשה של ארגונים רדיקליים, וכלים אלה יהפכו לימים לנדבך מרכזי בפעילותו הפוליטית.

כהנא זיהה בתנועות הימין הרדיקלי דינמיקה ייחודית של מחויבות אידיאולוגית והתנגדות עיקשת לסמכויות השלטון, והחל ליישם תובנות אלו במאבקו למען יהודי ברית המועצות (ומאוחר יותר במאבקו במדינת ישראל החילונית). כמי שחווה את המאבקים האידיאולוגיים הקיצוניים מקרוב, הוא האמין כי מאבק יעיל מחייב פעולות אגרסיביות ונחישות בלתי מתפשרת. כך החל להניח את היסודות לתפיסה לפיה יש להילחם במישרין ובאמצעים חזקים מול דיכוי היהודים.

מכאן צמחה גישתו הרדיקלית שעמדה בניגוד מוחלט לאסטרטגיות שנקטו תנועות מתונות יותר באותה תקופה. כהנא הפנה את תשומת לבו לבנייה של תנועה שיכולה לפעול בעוצמה ובפומביות, תוך שימוש בטקטיקות פרובוקטיביות ובחיכוך ישיר עם מוסדות השלטון והציבור הרחב. עבודתו המוקדמת במסגרת ה-FBI הפכה לאבן יסוד בדרכו המאוחרת כפעיל ציוני רדיקלי, שמבקש לשחרר את העם היהודי משלטון דיכוי, לא רק בברית המועצות, אלא גם בזירות אחרות בעולם.

בשנת 1968, עוד בהיותו מודיע של ה-CIA, כהנא נפגש בישראל עם מנחם בגין ובעקבות פגישה זו ייסד את הליגה להגנה יהודית (Jewish Defense League, JDL), תנועה שכונתה "הפנתרים היהודים" (בהקשר תרבותי לתנועת "הפנתרים השחורים" האמריקאית של אותה התקופה) שמטרתה הייתה להגן על יהודים קשישים ועניים שהיו קורבנות לאנטישמיות בארצות הברית. באמצעות הליגה, כהנא שאף להחדיר גאווה יהודית בקרב צעירים יהודים, שרבים מהם היו מרוחקים מהיהדות, ולאמנם לפעול ולהגן על קהילתם.

תחת הנהגתו של כהנא, הליגה פעלה באגרסיביות רבה. הליגה עסקה בארגון הפגנות סוערות, פעולות מחאה יצירתיות ולעיתים אלימות, כמו גם התקפות על נציגויות סובייטיות בארצות הברית (שאחת מהן אף נגמרה במותה של עובדת סובייטית). כהנא פעל לשלב את עקרונות המאבק הפיזי שלמד ממעקביו אחר ארגוני ימין רדיקלי עם ערכים יהודים לאומיים.

הקשרים של כהנא חרגו מהמסגרות המסורתיות של ארגונים יהודיים. לדוגמה, הוא יצר קשרים עם משפחת המאפיה קולומבו, אחת המשפחות החזקות בניו יורק. ג'ו קולומבו, ראש המשפחה, היה דמות מרכזית ב"תנועה האיטלקית-אמריקאית לזכויות אזרח," ששיתפה פעולה עם הליגה בהפגנות למען יהודי ברית המועצות. לאחר מעצרו של כהנא בהפגנה, קולומבו שחרר אותו בערבות, ואפילו ערך מסיבת עיתונאים משותפת עם כהנא, צעד שעורר ביקורת נוקבת מצד הקהילה היהודית.

בדבריו על שיתוף הפעולה עם קולומבו, כהנא ציין:

"הברית הזאת איננה עם ג'ו קולומבו, אלא עם עשרות אלפי ומאות אלפי האיטלקים האמריקאיים. אני מוכן ללכת עם כל אדם, אם אני חושב שזה יעזור ליהודים".

גישה זו עוררה מחלוקת רבה והובילה לגינויים מצד ארגונים יהודיים רבים, שראו במעשיו של כהנא התנהגות מבישה. עם זאת, היא גם סייעה לליגה למשוך תשומת לב למאבקה.

כהנא הצטרף בתחילת דרכו להפגנות שארגן יעקב בירנבאום למען יהודי ברית המועצות, אך במהרה התנתק מהגישה האזרחית המתונה שאפיינה את ה-SSSJ. הוא האמין כי מאבק אלים ונחוש הוא המפתח להעלאת הנושא לסדר היום הבינלאומי. הליגה בהנהגתו החלה לפעול כנגד הנציגויות הסובייטיות בארצות הברית, ולעיתים גם באמצעים קיצוניים כמו הטמנת מטענים ופגיעה במטרות סובייטיות.

פעולותיה של הליגה כללו:

• פיצוץ מופעים של אמנים סובייטים בארצות הברית כחלק מחילופי תרבות.
• איומים ברצח דיפלומטים סובייטים בתגובה להוצאות להורג של יהודים בברית המועצות.
• השתלטות על משרדי התעופה הסובייטית בניו יורק כדי למנוע המראות.

לדברי יוסף מנדלביץ', אסיר ציון, פעולות הליגה היו פורצות דרך:

"יהדות רוסיה הייתה במצוקה איומה מאז המהפך הקומוניסטי ב-1917… יהדות רוסיה זעקה לישועה ואין עוזר, עד שבא הרב כהנא לא נעשה שום פעילות משמעותית למען יהדות ברית המועצות… בסוף 1969 קבוצה של הליגה השתלטו על משרדי התעופה הרוסים בניו יורק ומנעו המראת מטוס רוסי בשדה התעופה קנדי, ותקפו משרדים רוסים נוספים, פעולות אלו הביאו תוצאה מידית, ובפעם הראשונה התקשורת האמריקאית התחילה לדבר על מצבינו ברוסיה".

למרות תמיכת חלק מאסירי ציון, רבים ראו בפעילותו של כהנא מסוכנת ומזיקה. וויליאם וקסלר, נשיא ארגון "בני ברית", מתח עליו ביקורת חריפה:

"קומץ האנשים הפזיזים והמסוכנים האשמים בהתקפת מתקנים סובייטים במדינה זו מגונים בזאת כמסכנים את היהדות הסובייטית. מעשיהם השערורייתיים והשפלים פוגעים פגיעה זדונית באומץ ובכבוד של יהודים סובייטיים המדברים בגלוי למען זכויות האנוש שלהם. טקטיקות נואשות ופליליות כגון אלו מזכים את ברית המועצות בסימפטיה באמצעות שימוש באלימות חסרת דעת שכל אדם הגון מתעב. בשם הקהילה היהודית של אמריקה, אנו מגנים אסטרטגיה זו של טרור ואת האנשים האשמים בה. בה בעת, אנו מחזקים את נחישותנו ליצור אקלים של דעה בינלאומית שתגרום למושלי ברית המועצות לשחרר את אותם מיליוני יהודים, שעבורם הפכה ברית המועצות לכלא".

ההתמקדות של כהנא במאבק מיליטנטי הייתה גם מקור לביקורת מצד גורמים ממשלתיים, כולל ה-FBI, שעקב אחר פעילותו ותפס את מעשיו כהפרת חוק. בשנת 1971 הורשע כהנא במספר עבירות, כולל החזקת חומרי נפץ, ונידון למאסר על תנאי וקנס כספי.

על אף המחלוקת סביב דמותו, כהנא והליגה להגנה יהודית הצליחו להעלות את הנושא של יהודי ברית המועצות לסדר היום האמריקאי והבינלאומי. ניצה כהנא, כלתו של מאיר כהנא, טענה כי באמצעות הליגה:

"הוא הצליח להעלות את הנושא שלו לתודעה העולמית ולהכריח באמצעות דעת הקהל, להתנות את ההתקרבות בין המעצמות, ששתיהן רצו בה, ביחס ליברלי יותר ליהודים ובהתרת עלייתם לארץ ישראל".

תנועתו של כהנא הייתה סמל לתפנית האגרסיבית במאבק למען יהודי ברית המועצות, שהדגישה את השימוש בכוח ובאלימות ככלים להשגת מטרות פוליטיות, לצד האידיאולוגיה הציונית הקיצונית שכהנא החל לפתח במקביל.

מורשת המאבק

תנועת המאבק למען יהודי ברית המועצות, שהוביל יעקב בירנבאום, הותירה חותם משמעותי על מאבקים ציבוריים למען זכויות אדם, התודעה היהודית, והיחסים בין יהודים בתפוצות למדינת ישראל. התנועה הצליחה להעלות את מצבם של יהודי ברית המועצות לסדר היום הציבורי בארצות הברית ובעולם כולו, תוך שימוש באסטרטגיות ייחודיות של הפגנות, לחץ ציבורי ושיתופי פעולה פוליטיים.

באמצעות פעילותם, שברו פעילי ה-SSSJ את הגישה המקובלת של דיפלומטיה שקטה והוכיחו כי ניתן ליצור השפעה גלובלית דרך מחאה פומבית ובלתי מתפשרת. ההפגנות שארגנה התנועה הפכו את הנושא לחלק בלתי נפרד ממדיניות החוץ של ארצות הברית, והביאו להחלטות חשובות כמו תיקון ג'קסון-ואניק, שקשר בין הקלות כלכליות לברית המועצות לשיפור תנאי ההגירה שלה.

השפעת התנועה לא הסתכמה רק בזירה הפוליטית; היא עוררה שינוי משמעותי בתודעה היהודית בתפוצות, במיוחד בקרב הדור הצעיר של יהודי ארצות הברית. פעילים רבים שהשתתפו במאבק תיארו את התקופה כנקודת מפנה בחייהם, שהעניקה להם תחושת זהות יהודית חזקה ומשמעותית יותר. התנועה הצליחה להחדיר גאווה יהודית ולגייס צעירים שהיו מנותקים מהקהילה היהודית למאבק חשוב ומאחד.

מורשתו של יעקב בירנבאום כוללת גם את תרומתו לחיזוק הקשרים בין יהדות התפוצות למדינת ישראל. למרות חילוקי דעות עם ממשלת ישראל באותה תקופה, בירנבאום ותנועתו הצליחו לשנות את המדיניות הישראלית כלפי המאבק. אחרי עליית ממשלת הליכוד ב-1977, מדיניותה של ישראל הפכה לנוקשה יותר כלפי ברית המועצות, וגישתו האידיאולוגית של מנחם בגין השפיעה גם על מדיניותו של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, שחיזק את הלחץ הבינלאומי על ברית המועצות לשחרור יהודיה.

התנועה למען יהודי ברית המועצות לא רק שינתה את חייהם של מאות אלפי היהודים שהצליחו לעלות לישראל במהלך שנות ה-70 וה-80 כתוצאה ישירה מהלחץ הבינלאומי על ברית המועצות, אלא גם שימשה השראה לתנועות מחאה אחרות. דמותו של בירנבאום ממשיכה לשמש סמל למאבק יהודי עולמי לשחרור, זהות וזכויות אדם.

השפעתו של כהנא

מורשתו של מאיר כהנא מתאפיינת בפעילותו הנחושה לקידום זהות יהודית חזקה ולא מתפשרת, הן מול איומים חיצוניים והן מול מה שנתפס בעיניו כשחיקה פנימית של ערכי היהדות. לאחר מאבקו למען יהודי ברית המועצות בארצות הברית, עבר כהנא לישראל בשנת 1971, כשהוא מביא עמו גישה מיליטנטית לשימור ופיתוח הזהות היהודית במדינה.

בישראל, כהנא ייסד את תנועת כ"ך, שקידמה את רעיון ההפרדה בין יהודים לערבים במדינה מתוך אמונה כי זו הדרך היחידה להבטיח את עתידו של העם היהודי. הוא טען שהמוסדות הציוניים והמדינה אינם מגנים כראוי על יהדותם של אזרחי ישראל, ושחלק מהחלטותיהם אף גורמות ל"שמד תרבותי," בדומה לדיכוי הדתי שהופעל כלפי יהודי ברית המועצות. בכך ראה את מאבקו מול הממסד הישראלי כהמשך ישיר למאבקו הקודם נגד ברית המועצות, אך כעת מול "אויב פנימי" שמסכן את צביונה היהודי של המדינה.

תנועתו עוררה מחלוקות עמוקות בחברה הישראלית. כהנא ותומכיו קראו לשינויים רדיקליים במבנה המדינה, תוך חזרה לערכים המבוססים על ההלכה היהודית. הוא הביע תמיכה בגירוש ערבים מארץ ישראל והאמין שיש להבטיח רוב יהודי מוצק בכל חלקי המדינה. רעיונות אלו נתפסו על ידי רבים כקיצוניים, והובילו להוצאת תנועת כ"ך מחוץ לחוק בשנת 1988, בעקבות חקיקת חוק שאסר השתתפות בבחירות של מפלגות המסיתות לגזענות. כהנא דחה את הטענות לגזענות וטען שמדובר במאבק על הישרדות המיעוט היהודי לנוכח איומים קיומיים.

כהנא ראה במאבק על צביונה היהודי של ישראל חלק בלתי נפרד ממורשתו. הוא טען בתוקף שמדינת ישראל, כפי שנוהלה אז, אינה משרתת את ערכי היהדות אלא נוטה לכיוון חילוני אוניברסלי שעלול להחליש את זהות העם היהודי.

בשנת 1990 נרצח כהנא בניו יורק על ידי אל-סייד נוסייר, מוסלמי קיצוני, בשותפות של קבוצה שמאוחר יותר הייתה מעורבת גם בהפלת מגדלי התאומים. הרצח סימל מעין "חילופי דורות" בעימותים האידיאולוגיים של העם היהודי בפרט והמערב ככלל – ממאבק בברית המועצות הקומוניסטית שתמכה בתנועות ערביות חילוניות במזרח התיכון, למאבק בתנועות איסלאמיות רדיקליות. מורשתו ממשיכה לעורר דיון ציבורי נרחב, כאשר היא מעוררת תמיכה נלהבת מצד חלקים מסוימים לצד גינוי חריף מצד אחרים.

סיכום

המאבק למען יהודי ברית המועצות, שהחל בשנות השישים, היה ייחודי בנוף המאבקים היהודיים במאה ה-20. בניגוד למאבקים נגד רצח עם או דיכוי אתני, כמו השואה או אנטישמיות במזרח אירופה, המאבק בברית המועצות היה מאבק נגד דיכוי דתי ותרבותי. המשטר הסובייטי לא שאף להכחיד את היהודים מבחינה פיזית, אלא לשלול מהם את היכולת לקיים את דתם, לשמר את זהותם היהודית ולהעביר את מורשתם לדורות הבאים. בכך היה זה מאבק על עצם המשך קיומם של יהודים כעם בעל תרבות וזהות ייחודית.

מורשתו של יעקב בירנבאום טמונה בהפיכת הנושא לעניין בינלאומי והובלת קהילה יהודית מאוחדת למאבק פומבי עיקש, תוך יצירת שינוי תודעתי בקרב יהדות התפוצות. מנגד, מאיר כהנא, שראה בדיכוי בברית המועצות כגורם לשמד תרבותי, חידד את מסריו בשיטות מיליטנטיות, שלא רק העלו את הנושא לסדר היום אלא גם עוררו מחלוקות עמוקות בעם היהודי.

מורשת המאבק העיקרית ניכרת בתוצאה הסופית שלה – עלייתם ההיסטורית של מאות אלפי יהודי ברית המועצות לישראל, דבר שתרם לעיצוב דמותה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי.

לקריאה נוספת

• יוסי קליין הלוי, "יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה", תכלת, גיליון 17, קיץ תשס"ד (2004).
• ⁨⁨היום (תל אביב)⁩, 21 ספטמבר 1967⁩.
• ⁨⁨מעריב⁩, 13 דצמבר 1977⁩.
• "בירנבאום והמאבק למען יהודי ברית המועצות," יוסי קליין הלוי.
• "לקחי המאבק למען יהודי ברית המועצות עדיין רלוונטיים," יוסי קליין הלוי.
• אנציקלופדיה יודאיקה, "מאבק הסטודנטים למען יהודי ברית המועצות," 2008.
• "מגדלור זכויות האדם הנשכח של קולומביה," The Current, חורף 2007 (אוניברסיטת קולומביה).
• איתמר בן-עמי, הפנתר היהודי: האם שורשי הרעיונות של מאיר כהנא נטועים בשמאל האמריקאי?, הארץ, 9 בפברואר 2022.