"המדינה כאורגניזם חי" היא תפיסה פילוסופית ופוליטית המתארת את המדינה כגוף חי בעל חלקים תלויים זה בזה, אשר מתפקדים יחד בדומה לאיברי גוף אנושי או אורגניזם ביולוגי. רעיון זה, שקיבל ביטוי מרכזי בעבודותיהם של הוגים כמו רודולף קיילן ושליטים דיקטטוריים דוגמת אדולף היטלר, שימש כמסגרת מחשבתית להבנת מדינה כישות אורגנית המתפתחת, נלחמת ושורדת. קיילן טבע את המונח "המדינה כאורגניזם חי" כחלק מגישתו הגאופוליטית, וטען כי המדינה מורכבת מגוף (שטח), נשמה (זהות לאומית ותרבותית), ותפקודים פנימיים (חברה וכלכלה). התפיסה אומצה ונחקרה לעומק במשטרים טוטליטריים במאה ה-20, כדוגמת גרמניה הנאצית, שם רעיון "גוף העם" (Volkskörper) תואר כישות ממשית וחיה. היטלר עצמו כתב ב"מיין קאמפף" כי "גרמניה כפופה לאותם חוקים כמו כל אורגניזם אנושי אחר" והכריז כי "התנועה שלנו לבדה יצרה אורגניזם טבעי". רעיון זה שימש להצדקת פעולות פוליטיות, צבאיות וכלכליות, וכן למימוש אידיאולוגיות גזעניות ומיליטריסטיות שהתבססו על דימוי הגוף האורגני (כמו אגדת "תקיעת הסכין בגב").
רקע
הרעיון של "המדינה כאורגניזם חי" שואב את שורשיו מהגותו של תומאס הובס, שתיאר את המדינה כ"לווייתן" – גוף עצום המורכב מפרטים הפועלים יחדיו. במהלך המאה ה-19, הרעיון קיבל חיזוק עם הופעת תאוריות ביולוגיות כמו תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין, שהובילה להחלת עקרונות ביולוגיים על תחומי הסוציולוגיה והפוליטיקה. הגותו של גיאורג וילהלם פרידריך הגל תרמה גם היא להתפתחות התפיסה, כשהגל ראה במדינה ישות אתית ואורגנית החותרת למימוש "הרוח האוניברסלית" באמצעות סדר חברתי והיסטורי. הגל טען כי המדינה היא ההתגלמות העליונה של מוסר וחירות, כאשר כל פרט במדינה הוא חלק בלתי נפרד מהמכלול האורגני שלה. "המדינה היא החיים המוסריים הקיימים בפועל, ממומשים… הרעיון האלוהי כפי שהוא מתקיים על פני האדמה," טען הגל בספרו הפילוסופיה של ההיסטוריה. "כל ערך שהאדם מחזיק בו – כל מציאות רוחנית – הוא מחזיק רק דרך המדינה". תנועתה של המדינה לאורך הזמן, לפי הגל, הייתה "מצעדו של האל על פני האדמה".
רודולף קיילן, הגאופוליטיקאי השוודי, פיתח את הרעיון של המדינה כאורגניזם חי והפך אותו למושג מרכזי בתורתו. קיילן ראה במדינה גוף חי ומורכב, המשלב בין גוף פיזי (שטח המדינה), נשמה (זהות לאומית) ופונקציות פנימיות (חברה וכלכלה). הוא תיאר את המדינה כישות החותרת לשמור על יציבות והתפתחות, תוך הדגשת יחסי הגומלין בין מרכיביה. קיילן השפיע רבות על החשיבה הפוליטית במערב ובמיוחד על גישות גאופוליטיות במאה ה-20.
בגרמניה של ראשית המאה ה-20, הרעיון קיבל ביטוי קונקרטי באידיאולוגיה הנאצית. בוז נוימן ציין כי "גוף העם הגרמני" (Volkskörper) תואר במשטר הנאצי כגוף ממשי, נתפס ונחווה כישות חיה. היטלר עצמו הגדיר את גרמניה כאורגניזם חי, וטען כי היא כפופה לאותם חוקים כמו כל אורגניזם ביולוגי. הוא ראה במדינה ישות אורגנית שמאחדת את כל חלקי העם ומשרתת את האינטרסים הלאומיים כשלם. רעיון זה היה מרכזי לתפיסת המדינה במשטר הנאצי, ששילב בין מושגים ביולוגיים, פוליטיים ואידיאולוגיים להצדקת פעולותיו.
התפתחות רעיון המדינה כאורגניזם חי הייתה קשורה גם לרעיונות של אאוגניקה ודרוויניזם חברתי, שהתבססו על רעיונות של תחרות בין גזעים ושליטה של החזק על החלש. יחד עם זאת, הרעיון לא נותר נחלתם של משטרים טוטליטריים בלבד, אלא הועלה לדיון גם בגישות ליברליות ודמוקרטיות, שביקשו להשתמש במטאפורות אורגניות להבנת יחסים חברתיים וכלכליים במערב.
במדינות העולם
תפיסת המדינה כאורגניזם חי השפיעה באופן עמוק על תנועות דיקטטוריות וליברליות במאה ה-20, תוך התאמתה למטרות ואידיאולוגיות שונות. במשטרים דיקטטוריים כמו הנאציזם והפשיזם באיטליה, הרעיון שימש להצדקת היררכיה חברתית, ריכוזיות, דיכוי מיעוטים ופעולות צבאיות. לעומת זאת, בתנועות ליברליות ודמוקרטיות, המטאפורה האורגנית שימשה לעיתים להבנת יחסי גומלין חברתיים וכלכליים ולחיזוק האחדות הלאומית.
בגרמניה הנאצית, תפיסת המדינה כאורגניזם חי הייתה בלב האידיאולוגיה. אדולף היטלר ותומכיו ראו את גוף העם (Volkskörper) כישות חיה שיש להגן עליה מכל איום חיצוני או פנימי. תפיסה זו שימשה להצדקת חוקים גזעניים, טיהור אתני ומדיניות "הפתרון הסופי". כל פרט בעם הגרמני הוגדר כחלק אינטגרלי בגוף הלאומי, בעוד שיהודים, צוענים ומיעוטים אחרים הוצגו כ"גורמי מחלה" שיש "לטהר" כדי לשמר את בריאות הגוף. יתרה מכך, רעיון זה הוביל לתפיסה שגרמניה זקוקה ל"מרחב מחיה" (Lebensraum) כדי להבטיח את הישרדותה, תפיסה שהצדיקה סיפוחים תוקפניים ומלחמות כדרך טבעית במאבק ההישרדות בין מדינות.
באיטליה הפשיסטית, בניטו מוסוליני הושפע מרעיונות דומים והתבסס על התפיסה שהמדינה היא גוף חי שיש לנהל אותו באופן ריכוזי. מוסוליני ראה בפשיזם את הפתרון לאיזון בין הפרטים למדינה, כשהמדינה הפשיסטית נתפסת כגוף המנהל את החברה באופן מוחלט ומבטיח את אחדות העם. במדינה הפשיסטית, כל פרט נדרש לתרום לתפקוד הגוף האורגני, תוך דגש על נאמנות מוחלטת למנהיג ולמדינה. רעיון זה הצדיק מדיניות של ריכוזיות פוליטית וכלכלית, צמצום חירויות פרט, ושליטה מוחלטת בכל תחומי החיים, כולל חינוך, תעמולה ופעילות כלכלית.
הקומוניזם, במיוחד תחת שלטונו של יוסיף סטלין בברית המועצות, הושפע גם הוא, אם כי באופן שונה, מהמושג של המדינה כאורגניזם חי. בברית המועצות, האידיאולוגיה המרקסיסטית הדגישה את הקולקטיביות ואת עליונות הכלל על היחיד, ובמסגרת זו המדינה הוצגה כישות המאחדת את כל המעמדות לעבר מטרה משותפת של בניית חברה שוויונית. ברעיון זה, הכלכלה והחברה תפקדו כאיברים בגוף הלאומי, כאשר כל אחד תורם לתפקוד הכללי. עם זאת, סטלין השתמש ברעיון זה להצדקת רדיפות פוליטיות ודיכוי קבוצות שנתפסו כאיום על "בריאות" הגוף הלאומי. מי שנתפסו כאויבים של המדינה, כמו מתנגדי משטר, בורגנים ואיכרים עשירים, הוצגו כ"מחלות" שיש לחסל כדי לשמור על התפקוד התקין של האורגניזם החברתי.
בנוסף למשטרים דיקטטוריים, רעיון המדינה כאורגניזם חי השפיע גם על תנועות ליברליות ודמוקרטיות, אך בצורה מתונה יותר. במדינות דמוקרטיות, רעיון זה שימש כמטאפורה להבנת יחסי גומלין בין חלקי החברה והכלכלה. במקום להצדיק דיכוי, הרעיון שימש להדגשת האחדות וההרמוניה בין חלקי החברה השונים. במערכות ליברליות, המדינה נתפסה לעיתים כגוף שמטרתו לספק מסגרת לתפקוד חלקי החברה, תוך שמירה על איזון בין חירויות פרט לאחריות קולקטיבית. במהלך קמפיין הבחירות של וודרו ווילסון בשנת 1912, הוא טען:
"חוקות פוליטיות חיות חייבות להיות בעלות מבנה ופרקטיקה דרוויניסטיים. החברה היא אורגניזם חי וחייבת לציית לחוקי החיים … היא חייבת להתפתח".
בתפיסת החוקה החיה
תפיסת החוקה החיה מתמקדת ברעיון שהחוקה אינה מסמך סטטי או קבוע, אלא מערכת דינמית ומתפתחת שמתאימה את עצמה לצרכים המשתנים של החברה שהיא משרתת. בדומה לגוף חי שמגיב לסביבה, מתחדש ומתאים את עצמו לאתגרים חדשים, החוקה החיה נתפסת כמנגנון המסוגל להשתנות, לצמוח ולשקף את ההתפתחות התרבותית, החברתית והפוליטית של החברה.
גישות דרוויניסטיות, שהשוו את החברה לאורגניזם חי, הדגישו את הצורך של מערכות חברתיות ופוליטיות, כולל החוקה, לעקוב אחר "חוקי החיים" ולהשתנות בהתאם. הרעיון הזה מנוגד לתפיסה של חוקה כטקסט קשיח ובלתי משתנה, המדגיש עקרונות קבועים ונצחיים. במודל האורגני, החוקה נדרשת להיות כלי גמיש שיכול להסתגל למציאות משתנה, לשינויים דמוגרפיים, טכנולוגיים, וכלכליים, ולעיתים גם לתמורות ערכיות ומוסריות.
ההשפעה המרכזית של גישה זו היא תפיסה שהחוקה אינה רק אוסף של כללים וחוקים, אלא ישות מתפתחת המבטאת את רוח הזמן. לדוגמה, במדינה המתפתחת טכנולוגית או חברתית, עקרונות החוקה עשויים להתפרש מחדש כך שיתאימו להקשרים חדשים. בתפיסה זו, מערכת החוקים אינה מקובעת בעבר, אלא נובעת מהווה ומשתנה בהתאמה לצרכי העתיד.
בנוסף, רעיון החוקה החיה כקשור למדינה כאורגניזם חי מטיל אחריות כבדה על מוסדות המדינה, כמו בתי משפט ומחוקקים, לראות את תפקידם ככזה שתורם לשימור הבריאות, האיזון, וההתאמה של הגוף החברתי. שופטים המאמינים בחוקה חיה עשויים לפרש את החוק ברוח חדשה, בהתבסס על המציאות המשתנה ועל צרכים חברתיים עדכניים. במקום להיאחז בפרשנויות מסורתיות בלבד, הם שואפים להתאים את החוקה כך שתשמש אמצעי להתמודדות עם אתגרי התקופה.
עם זאת, גישה זו גם מעוררת ביקורת. יש הטוענים שהתפיסה של חוקה חיה עלולה לערער את היציבות הפוליטית ואת שלטון החוק, משום שהיא מעניקה כוח רב מדי לפרשנים ולמחוקקים לקבוע מחדש עקרונות שהיו אמורים להיות יציבים ונצחיים. השוואת החוקה לאורגניזם חי עלולה גם להצדיק שינויים בלתי מבוקרים, כמו צעדים שמטרתם "לרפא" בעיות חברתיות, אך בפועל עלולים להוביל לדיכוי או לאפליה כלפי קבוצות מסוימות, במיוחד כאשר השינויים נעשים בשם ה"טוב הכללי".
באידיאולוגיה הנאצית
התפיסה של המדינה כאורגניזם חי התמקדה באנלוגיה בין מדינה לבין גוף חי, תוך דגש על תלות הדדית בין חלקי הגוף ועל הצורך בשמירה על איזון כדי להבטיח את הישרדות האורגניזם כולו. המדינה נתפסה כישות שיש לה לא רק מבנה אלא גם נשמה ותכלית, והיא פועלת בהתאם לחוקים ביולוגיים טבעיים. בתפיסה זו, המדינה אינה סטטית, אלא מערכת מתפתחת שחייבת להתאים את עצמה לסביבה המשתנה. רעיונות אלו התבססו על שימוש במונחים ביולוגיים כמו "דימום", "פצעים", "מחזור הדם" ו"ריפוי", שהעניקו תוקף אידיאולוגי ומוסרי לפעולות פוליטיות, כלכליות וצבאיות.
בהגות הנאצית, רעיון ה-Volkskörper ("גוף העם") היווה אבן יסוד בתפיסת העולם. בוז נוימן ציין כי הגוף הזה לא רק הובן כסמל, אלא נחווה כישות ממשית שחובה לשמור עליה מכל פגע. גוף העם כלל את העם הגרמני כולו, וכל פרט נחשב לאיבר חיוני במבנה הזה. תפקודו התקין של הגוף הלאומי דרש "טיהור" מגורמים שנתפסו כ"גורמי מחלה", כגון יהודים, צוענים, נכים ובעלי מוגבלויות. היטלר עצמו תיאר את הגוף הלאומי כתלוי בטוהר דמו של העם וביכולת הכלכלה, התרבות, והלוחמה לשמר את האיזון הפנימי, ותיאר את היהודים כעם ש"תקע סכין בגב האומה".
הנאצים ראו את מלחמותיהם כהכרח ביולוגי להישרדות הגוף הלאומי, וכינו את אובדן השטחים כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה "דימום של הגוף הלאומי". רעיון זה שימש להצדקת סיפוח שטחים, כפי שצוין בהתייחסות לפרוזדור הפולני ש"המשיך לדמם" עד שיחזור לידיים גרמניות. מעבר לכך, היטלר ואידיאולוגים אחרים השתמשו במונחים כמו "מחזור הדם הכלכלי" כדי לתאר את חשיבות הכלכלה למדינה. תפקידה של הכלכלה היה להזרים משאבים, כמו דם בעורקים, כדי לתחזק את הגוף כולו ולמנוע קריסה.
התפיסה של המדינה כאורגניזם התבטאה גם בהשקפה על החברה: האיכרים, לדוגמה, נתפסו כמקור החיים של הגוף הלאומי, שכן "הם ממלאים את הערים בדמם". לפי היטלר, הערים לא היו מתקיימות ללא האיכרים, שמספקים את הבסיס החיוני של האורגניזם הלאומי. גם בתחום הכלכלי, נאמר כי "תפקידה של הכלכלה הוא אחד מתפקודי הגוף הזה," כלומר הכלכלה משמשת חלק אינטגרלי מהאורגניזם הלאומי ואינה מטרה בפני עצמה.
בהיבט הרחב יותר, רעיון המדינה כאורגניזם חי עיצב את האופן שבו הנאצים הבינו יחסים בינלאומיים. המדינות הוצגו כיצורים ביולוגיים הנאבקים על משאבים והישרדות. התחרות בין מדינות נתפסה כמאבק טבעי, שבו החלשות של מדינה אחת מסמלת את התחזקות אחרת. המדינות, בדומה לאורגניזמים, פעלו לפי עקרונות של "הישרדות הכשירים ביותר", כאשר המלחמה הוגדרה כחלק אינהרנטי ובלתי נמנע של מאבק זה. תפיסה זו הצדיקה פעולות אימפריאליסטיות, סיפוח שטחים, והשמדת עמים שנחשבו חלשים או "מנוונים".
בהקשר הכלל-עולמי, היטלר טען שהעולם אינו אלא "שדה תזונתי" שבו כל אורגניזם – כלומר, כל מדינה – נלחם על קיומו. המדינה החזקה שואפת להתרחב ולמצוא מקורות חיים חדשים, בעוד המדינה החלשה נכחדת. רעיון זה שימש להצדקת מדיניות כיבושים, סיפוחים ותוקפנות כלפי עמים אחרים, כפי שהודגם במדיניות החוץ והמלחמה של גרמניה הנאצית.
מעבר לשימושים הפוליטיים, התפיסה האורגנית שימשה גם להצדקת מבנים חברתיים בתוך המדינה. היא העניקה לגיטימציה לחלוקה מעמדית, שבה כל מעמד נתפס כחיוני לתפקוד הגוף הלאומי. לדוגמה, האליטה הוצגה כמוח של האורגניזם, בעוד הפועלים והאיכרים תוארו כאיברים החיוניים המניעים את הגוף. רעיון זה חיזק את ההיררכיה החברתית והצדיק דיכוי של קבוצות חלשות בשם "טובת הגוף הלאומי".
תפיסת המדינה כאורגניזם חי נותרה שנויה במחלוקת גם בקרב אינטלקטואלים בני התקופה. מצד אחד, היו שראו ברעיון זה כלי לניתוח חברתי ומדיני. מצד שני, היו שביקרו את הרעיון על כך שהוא מצדיק כוחנות, דיכוי וחוסר מוסריות. הרעיון עורר שאלות פילוסופיות עמוקות בנוגע למקומו של היחיד בתוך המדינה ולגבולות האחריות של המדינה כלפי פרטים וקבוצות.
מול הקהילה החרדית
התפיסה של המדינה כאורגניזם חי מציבה את המדינה כגוף אחד שבו כל חלק ממלא תפקיד מוגדר בתפקוד הכולל. רעיון זה, כאשר מוחל באופן רעיוני על חברה לאומית, יכול לשמש בסיס להצדקת אפליה ורדיפה של קבוצות מיעוט, כולל אנטישמיות, כמו גם שנאה ספציפית כלפי קהילות חרדיות. במוקד הרעיון עומדת השאיפה לשמור על "בריאות" הגוף הלאומי, אשר נתפסת כתלויה בהרמוניה ובאחידות בין כל חלקיו. קבוצות מיעוט, שאינן נחשבות כחלק אינטגרלי מהאורגניזם או שאינן נתפסות כ"מתפקדות נכון", מוצגות פעמים רבות כגורם המאיים על יציבות הגוף ועל הישרדותו.
החרדים, שמנהלים אורח חיים מובחן וסגור, עשויים להיתפס כמי שאינם משתלבים בהרמוניה הכללית של החברה. הריחוק התרבותי של החרדים, אורח חייהם הנבדל, והימנעותם לעיתים משירות צבאי או מהשתתפות מלאה בכוח העבודה הלאומי, עשויים להוביל לתפיסתם כמי שאינם תורמים ל"תפקוד" התקין של הגוף הלאומי. מטאפורות ביולוגיות כמו "נטל" או "מוצצי דם" משמשות לעיתים בדיון הציבורי כדי לתאר את הקהילה החרדית כבעיה שדורשת פתרון.
בנוסף, אורח חייהם הדתי של החרדים, הכולל התנגדות לטכנולוגיה מודרנית ולקדמה במובנים מסוימים, נתפס לעיתים כמעכב את התפתחות המדינה. בעוד רעיון האורגניזם החי מדגיש את הצורך בחדשנות והתאמה לסביבה משתנה, החרדים מוצגים לעיתים קרובות כמי שמתנגדים לשינויים כאלו, מה שמוביל לתפיסה שהם מעכבים את "התקדמות" הגוף הלאומי. תפיסות כאלה מחזקות את הניתוק בין הקהילה החרדית לבין החברה הכללית ועלולות לעורר איבה כלפיהם.
בישראל
תפיסת "המדינה כאורגניזם חי" מהדהדת גם בפוליטיקה הישראלית מפעם לפעם, דבר אשר יוצר דיון על גבולות המדינה והשיח. ב-1976 ראש הממשלה יצחק רבין ממפלגת המערך אמר כי:
"גוש אמונים איננה תנועה התיישבותית, היא בבחינת סרטן לרקמה החברתית דמוקרטית של מדינת ישראל. תופעה של גוף שלוקח את החוק לידיו".
בדומה, בשנת 2012 חברת הכנסת מירי רגב ממפלגת הליכוד טענה ש:
"הסודנים הם סרטן בגוף שלנו – נעשה הכול להחזיר אותם בחזרה למקום מוצאם. לא נאפשר לאנשים לבוא לחפש עבודה בארץ ישראל".
באותה שנה, מגישת החדשות גלית גוטמן הזכירה כי:
"תגידו, אתם לא רואים מה קורה פה? כמה נטל אתם יכולים לשים על שליש מהמדינה הזאת, בשביל להחזיק בסוף את כל החרדים האלה שמוצצים לנו את הדם? […] זאת המציאות, יש פה מדינה וממשלה חדשה שחולבת את התושבים שלה. הצעירים שלנו, אלה שמשרתים בצבא והולכים לאוניברסיטה, לא יישארו פה".
ובשנת 2024, בישיבת סיעתו "הדמוקרטים", יאיר גולן אמר ש:
"ממשלת ישראל היא כמו מחלה ממארת, בכל יום שעובר הממשלה הזו מחסלת עוד איבר אורגני חיוני בגופה של ישראל הדמוקרטית והשפויה".
ביקורת ודיון
התפיסה של המדינה כאורגניזם חי עוררה ביקורת נרחבת בשל השלכותיה המוסריות, הפילוסופיות והפוליטיות. אחת הביקורות המרכזיות הייתה הניסיון ליצור אנלוגיה בין תהליכים ביולוגיים לתהליכים חברתיים ופוליטיים. מבקרי הגישה טענו כי בעוד שאורגניזם ביולוגי פועל על פי חוקים טבעיים של ברירה טבעית ואיזון פנימי, מדינה היא ישות חברתית המתנהלת על בסיס עקרונות מוסריים, חוקיים ותרבותיים שאינם ניתנים להשוואה ישירה לתהליכים ביולוגיים.
ביקורת נוספת הופנתה כלפי השימוש במטאפורות ביולוגיות להצדקת מדיניות דיכוי, גזענות ומלחמות. תיאור המדינה כגוף חי שנדרש "לטהר" את עצמו מגורמי מחלה שימש להצדקת פעולות אלימות, טיהור אתני ורדיפות פוליטיות, במיוחד במשטרים טוטליטריים כמו הנאציזם והפשיזם. השימוש במונחים כמו "דימום" או "פצעים" לתיאור אובדן שטחים או השפעה של קבוצות מיעוט עורר ביקורת על כך שהמטאפורות האורגניות טשטשו את ההבחנה בין מדיניות פוליטית לבין תהליכים טבעיים.
ביקורת פילוסופית חשובה התמקדה בטענה כי תפיסת המדינה כאורגניזם חי מתעלמת מהמורכבות של החברה האנושית. חוקרים טענו כי תכונות נרכשות, כמו ידע וחינוך, אינן ניתנות להעברה גנטית כמו בתהליכים ביולוגיים. כך, הדגש על "ברירה טבעית" בחברה האנושית סותר את עקרונות השוויון והנגישות שיכולים לשפר את מצבם של פרטים מקבוצות מוחלשות.
בנוסף, נטען כי הרעיון מעודד גישה פשטנית ליחסים בין מדינות, שבהן התחרות מוצגת כמאבק הישרדות ביולוגי. גישה זו מתעלמת מיכולות שיתוף הפעולה בין מדינות ומהאפשרות לבנות מערכות יחסים המבוססות על ערכים של שלום, סולידריות ועזרה הדדית. רעיונות אלו עומדים בניגוד מוחלט לאידיאולוגיה הדרוויניסטית-חברתית שעליה הסתמכה התפיסה.
מבקרים בתוך הקהילה המדעית טענו גם כי הגישה של המדינה כאורגניזם חי מעניקה לממשלות תירוץ לריכוזיות ולשלילת חירויות פרט. בכך היא מדגישה את חשיבות המדינה על חשבון זכויות האזרח והפרט. במדינות ליברליות ודמוקרטיות, הרעיון עורר חשש מהשפעתו על עיצוב מדיניות שמצדיקה צמצום חירויות בשם טובת הכלל או שלמות הגוף הלאומי.
התפיסה מעוררת שאלות מוסריות על גבולות האחריות של המדינה כלפי פרטים. האם המדינה, כישות אורגנית, זכאית לדרוש מהפרטים בתוכה לוותר על חייהם, רכושם או זכויותיהם בשם ההרמוניה הכללית? שאלה זו נותרה שנויה במחלוקת והובילה לדיונים פילוסופיים ופוליטיים נרחבים על תפקידה של המדינה ועל גבולות כוחה.
לקריאה נוספת
- מק'קלוסקי, ה. ג', "המדינה כאורגניזם, כאדם וכמטרה בפני עצמה", The Philosophical Review, כרך 72, גיליון 3 (יולי 1963), עמ' 306–326, הוצאת אוניברסיטת דיוק.
- מורלי רוברטס, התנהגותן של אומות: מסה על התנהלותם של אורגניזמים לאומיים בשדה התזונתי, לונדון: J. M. Dent and Sons, 1941.
- אולה טונאנדר, גיאופוליטיקה שוודית-גרמנית למאה חדשה: "המדינה כאורגניזם חי" מאת רודולף קיילן, Review of International Studies, כרך 27 (2001), עמ' 451–463.
- וולף, מייקל, התיאוריה האורגנית של המדינה אצל הגל: על המושג והשיטה של "מדע המדינה" של הגל, בתוך: Hegel on Ethics and Politics, בעריכת רוברט ב. פיפין ואלפרד הופל, קיימברידג': Cambridge University Press, 2004, עמ' 291.
- אלכסנדר ונדט, המדינה כאדם בתיאוריה הבינלאומית, מאמר שהתפרסם ב-Review of International Studies, אפריל 2004.
- ריצ'רד א. קניגסברג, האידיאולוגיה של היטלר: מחקר בסוציולוגיה פסיכואנליטית, הוצאת The Library of Social Science, ניו יורק, 1975.
- ג'ונה גולדברג, למי קראת פשיסט? הליברליזם המתקדם: השורשים הפשיסטיים של השמאל המודרני, תרגום: אורי רדלר, סל עפר, 2019.
- גיאורג וילהלם פרידריך הגל, הרצאות על פילוסופיית ההיסטוריה, תורגם על ידי ג'ון סיברי, לונדון: George Bell and Sons, 1902 (מהדורה ראשונה: 1837).
קישורים חיצוניים
- ריצ'רד א. קניגסברג, The Country is a Living Organism (המדינה כאורגניזם חי).
- אבי קליין, המקור המעמדי של הדרוויניזם החברתי (או: על ניסיונות להצדקה "מדעית" של אי השוויון), באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 7 באפריל 2018
- מורן אזולאי ועומרי אפרים, "רגב קראה למסתננים סרטן: 'המצב מעודד אלימות'", ynet, 24 במאי 2012.
- עופר אדרת, "רבין ב-1976: המתנחלים – סרטון, התנחליות – מקום מחורבן", הארץ, 24 בספטמבר 2015.
- רביב אילוז, "יאיר גולן: 'נתניהו יהיה אסיר בכתו"ם – שיכלה את ימיו בכלא'", i24NEWS, מתאריך 25 בנובמבר 2024.
- יצחק ברנדוויין, "גלית גוטמן בשידור: החרדים מוצצים את הדם וחולבים אותנו", ערוץ 7, 19 במאי 2023.
