מאמר "המלחמה ברביזיוניזם", שנכתב בתאריך 30 באפריל 1934 ופורסם בגיליון מס' 152 של עיתון "העתיד" – ביטאונה הרשמי של הסתדרות "החלוץ" העולמית בוורשה – עוסק בהתמודדות האידיאולוגית והפוליטית של תנועת הפועלים עם הרוויזיוניזם הציוני. במסמך חריף ונוקב זה, מציגה הנהגת "החלוץ" את הרוויזיוניזם ככוח הרסני המאיים על אחדות הפועל, על העבודה העברית, ועל ההנהגה הלאומית, תוך קריאה למאבק ממושך, זהיר ונחוש כנגד "הכזב הקדוש" והבריתות החברתיות-פוליטיות התומכות בו.
המאמר מפרט מגוון שיטות שנועדו להתמודד עם הרוויזיוניזם, תוך שילוב בין מאבק רעיוני, תקשורתי, ארגוני ופיזי. ראשית, המחברים מדגישים את הצורך ב"הסתערות" תעמולתית נגד "הכזב הקדוש" – קרי, נגד המיתוסים שמפיצים הרוויזיוניסטים – תוך קריאה ליצירת עיתונות פופולרית, מאוירת ונגישה, שתפריך את טענותיהם ותשיב את דעת הקהל לצידם של הפועלים. שנית, מוצעת אסטרטגיה של "שחרור" הפועל המשוכנע מהריביזיוניזם, על ידי חדירה שיטתית למחנה היריב, בשיח סבלני ומתון אך תקיף. בנוסף, המאמר קובע שיש למנוע מהרביזיוניזם שימוש בסמלים לאומיים באמצעות חשיפה תקשורתית מתמדת של "גנבת דעת", מתוך תפיסה שהמאבק איננו רק רעיוני, אלא גם על השליטה בשפה, בדגלים ובמוסדות.
המאמר מבטא גישה סמכותנית מובהקת כלפי הרוויזיוניזם בכך שהוא אינו מתייחס אליו כאל זרם פוליטי לגיטימי בתוך הציונות, אלא כאל "מחלה ממארת", אויב פנימי שיש לבערו באמצעים כוללים – תעמולתיים, מוסדיים ואף פיזיים. אין כאן הזמנה לדיון אידיאולוגי פתוח, אלא קריאה ל"מלחמה ארוכה", ל"הסתערות" על הדימוי העצמי של הרוויזיוניסטים, להפקעת סמלים מהם ולהוצאתם מהשיח הלאומי. בכך, מתברר שההתמודדות אינה רק עם תכנים פוליטיים, אלא עם עצם קיומה של השקפה אחרת – השקפה שמזוהה עם אויבי הפועל, עם הפשיזם העולמי, ועם יסודות הרסניים ליישוב כולו.
המאמר אף אינו מסתיר את כוונתו להפעיל כוח – לא רק רעיוני אלא גם ממשי – לשם הרתעה, תוך השלטת פיקוח הדוק של מוסדות ההסתדרות על כל צורת פעולה בשטח. הקריאה להימנע מהתפרצויות "פרטיזניות", לצד ההגדרה של שביתה כאמצעי הנשלט בידי הנהגה מרכזית בלבד, ממחישים את החשש מהתפרקות הסדר ההיררכי – ואת הניסיון לשמר מונופול שלטוני גם בתוך המחנה היהודי. בתוך כך, "האויב" – כלומר הרוויזיוניסט – מוצג לא כאח אידיאולוגי סורר אלא כמי שהולך שולל את הנוער, חותר תחת האחדות ומסכן את עצם היכולת להקים חברה עברית סולידרית. זהו לא רק מאבק על רעיונות, אלא על לגיטימציה פוליטית עצמה – מלחמת חומרה שמבקשת להוקיע ולהשמיד זרם אידיאולוגי בתוך היישוב היהודי.
לבסוף, המאמר מציג עמדה נחרצת כי הפועל – ולא אף גוף אחר – הוא המחזיק הלגיטימי היחיד של מוסדות הלאום היהודיים בארץ, וכי נאמנותו ל"מישטר השווה לכל נפש" מקנה לו את הזכות להנהגה לאומית. בכך נדחית האפשרות לפלורליזם פוליטי פנימי, והמוסדות ההסתדרותיים מקבלים במאמר מעמד של ריבון.
המאמר
א) עיקר הסכנה הרביזיוניסטית היא בניצול חלקים של נוער חלוצי במלחמת השמד נגד תנועת הפועלים, כל צוררי הפועל – מעבידי עבודה זרה, מפקיעי שכר דירה, מתנגדי זכות הבחירה הכללית והשווה לכל יהודי, חסידי הצנז הגלוי והעקיף, מחרימי הקרנות הלאומיות, החותרים תחת עמדת הסוכנות היהודית לנהל את העליה – כל אלה נאחזים באותו חוג פועלים, אשר נשבה למלאכת השמד של הריביזיוניזם. את אש נעוריו, את נכונותו לקרבנות ואת אמונתו ב"כזב הקדוש" רואים צוררי הפועלים כחומר הצתה אשר על ידו יפיחו את אש מלחמת אזרחים וישימו לאל את כל כיבושי העבודה העברית וזכויות הפועל בארץ.
ב) שנאת חוגי בעלי הגוף בישוב להסתדרות העובדים עושה אותם לבני ברית הריביזיוניזם למרות המרחק הגדול בהשקפותיהם המדיניות. הם רואים בו את השונא של שונאיהם ולפיכך הם מטפחים אותו ומזיינים אותו ומתיחסים ל"כזב הקדוש" ולטירור שלו כאל מעשי קונדס, לפיכך הם מברכים: "יחי האגרוף" הרביזיוניסטי, למרות ידיעתם מה עצומות הן הסכנות הפוליטיות הצפונות בו לישוב כולו. גם הסיטואציה הפוליטית העולמית ונצחונותיו של הפאשיזם שזרעו אמונה בלב המעמדות השליטים כי אפשר לדרוס את תנועת הפועלים – גם אלה מפרנסים את הרביזיוניזם ומהדקים את הקשרים בינו לבין בני בריתו. לפיכך אין לראות את הריביזיוניזם כחזיון קיקיוני אשר אפשר להתגבר עליו במלחמת תנופה אחת. לא מגפה חולפת הוא אלא מחלה ממארת וממושכת, וכדי לעמוד בפניה ולהתגבר עליה צריך להתאזר בתכנית מחושבת לתקופת מלחמה ארוכה.
ג) תפקיד ראשון ועיקרי במלחמה נגד הריביזיוניזם הוא: הסתערות על ה"כזב הקדוש" המרעיל את נפש ההמונים. הסתערות זו אינה צריכה להצטמצם במחנה הפועלים המאורגן, כי אם צריכה לבקש להחדיר את האמת מארץ ישראל לכל חוג יהודי. אין לקוות לנצחון הפועל בציונות מבלי מלחמה כבירה על נפש המוני ישראל, שתשחרר אותם מקורי השקר וההסתה. השתיקה מתוך איסטניסיות אשר תנועתנו אחזה בה ברוב המקרים אינה הולמת את חומר המצב. הכזב הריביזיוניסטי מרעיל את רוב העתונות היהודית, משתלט בסוכנות הטלגרפית ויש שהוא מוליך שולל את חברינו ועתונותנו. חובת השעה היא לעמוד על משמר האינפורמציה והדרכת דעת הקהל, בישוב ובגולה, להוקיע את פשעי הריביזיוניזם ובני בריתו ואת כזבם של עתונאים וסוכנויות. יש ליצור לנו עתונות קלת לשון ופשוטת הסברה, מובנת לעולה וגם לקורא בלתי מובהק, תוקפת ולוחמת ועם זה נאמנה לקנינים ולעיקרים ולרגש האחריות של תנועת הפועלים. יש ליצור ספריה פופולרית ועתונות מצוירת אשר תפעל גם בכוח הצילום והקריקטורה, אשר תחנך לתנועתנו במישרין וגם בעקיפין.
ד) אין להפקיר שום עמדה לאומית ועממית לרשות הריביזיוניזם ובני בריתו: לא דגל, לא סמל, ולא שום מפעל לאומי. יש למנוע מן הריביזיוניזם ובעלי הגוף כל אפשרות של התבצרות בשלטים לאומיים, גנובים או מזויפים, אשר יעשו מהם קרנים לנגח את תנועת הפועלים. יש להוקיע קבל עם את הזיוף וגנבת הדעת שבניצול הסיסמאות מעין: "מרות לאומית" ו"אחדות לאומית" ע"י ארגונים אשר כל מגמתם היא לחתור תחת כל רשות עליונה באומה שאינה נכנעת לפקודתם. יש לקבל ולאשר ולהכריז להלכה על העובדה הקיימת למעשה, כי הפועל הוא המקיים את הארגון הלאומי והדואג לשלמות האומה ולמוסדותיה, והמקבל עליו את משטר המרות הלאומית כל עוד זהו משטר השווה לכל נפש יהודית שאינו מזדייף ע"י הקנית זכויות מיוחדות לבעלי נכסים וע"י הענקת פרס למפירי המשמעת הלאומית.
ה) מציאותם של חלקים חלוציים ופועליים במחנה הריביזיוניסטי עושה את דבר המלחמה בריביזיוניזם מורכבה ורבת סבכים וסכנות ביותר. התכונה למלחמה זו דורשת לא רק אומץ וגבורה ונכונות לקרבנות, כי אם אורך רוח ושיקול דעת, ומאמצים מתמידים לבקש מסילות ללב הפועל השבוי במחנה האויב.
ו) הריביזיוניזם עשה את הפועל הנלחם באחיו הפועל לנושא עיקרי של מלחמת המעמדות בישוב. לא תמיד נוחה לו המלחמה במפלגת הפועלים בשטח הציוני המדיני, לא נוח לו להתגלות כפורץ את חזית העבודה העברית וכהורס את תנאי השכר והעבודה של הפועל. אולם נוח לו ורצוי לו להציג את הסתדרות העובדים בפני חבריו הצעירים ובפני העם כולו כדורשת מונופולין לעצמה בשטח העבודה וכשוללת את זכות העבודה מכל יהודי שאין בידיו פנקס חבר שלה. נוח להם לסלף את מגמתנו ההיסטורית, המופנית ליצירת הסתדרות אחת, המקיפה את כל העובדים העברים ללא הבדל השקפה ומפלגה, ולהציג אותה כדרישת מונופולין לנו בשוק העבודה. רצוי להם לזייף את דרישתנו העיקרית ליצירת הסכמי עבודה בין כל ארגוני הפועלים הקיימים ולהציג אותנו כמחרימי כל פועל שאינו במחיצתנו. נגד הסילוף הזה המנצל את אדישותם ואת בורותם של רבים יש להתקומם בכל כוחנו. כדי לפזר את העלילה הזאת יש להיזהר מכל משגה תכסיסי העלול לשמש הוכחה ואישור לסילוף זה.
יש להכריז גלוי ולהכיר ברבים בלשון שלא תשאיר מקום לספק ספיקא. כי אנו מודים בזכות העבודה של כל יהודי, דורשים זכות עבודה לכל יהודי, רוצים בהסכם מעשי עם כל ארגון פועלים, יהיו הניגודים הפוליטיים והאידיאולוגיים בינינו אשר יהיו. אנו מוכנים אתו להסכם אשר יכיל שלשה דברים:
- הבטחת עבודה עברית ;
- הגנת תנאי עבודתם של הפועלים ;
- חלוקת עבודה צודקת.
ז) מענינו של הריביזיוניזם להאפיל על מגמותיו הריאקציוניות בטלית של פועל הנעשק מזכותו לעבודה ולפרנס את קנאתו ואת איבתו בקיפוח זה. מעניננו אנו להפריד הפרדה גמורה בין כל שטח המלחמה הפוליטית והסוציאלית שאנו מנהלים בריביזיונים לבין שאלת "לשכת העבודה". ערכה ופוריות פעולתה של "לשכת העבודה" בהרחבת שטח העבודה העברית תלויים קודם כל בזה שהיא תקיף ותייצג את כל העובדים ללא הבדל דעה וארגון, ותמנע כל גילויי החרמה וכל גילויי פאבוריטיזם לגבי איזה ארגון פועלים שהוא.
ח) עם כל רצונה של תנועתנו לשמור על סדר ושקט בחיי הישוב, למנוע כל מעשה אלימות ולאפשר מלחמת דעות וענינים בתחומים של חברה תרבותית, עלינו להכריז בגלוי ובכל תוקף, כי במלחמת מגן נגד הפרת שביתות, נגד בריונות, נגד הפרעת אספות, נגד התנקשויות – נדע להשתמש בכל כוח ארגוננו ועצמתנו הפיסית. נעקור מלב האויב כל שמץ רצון להתגרות בנו ולא ניתן לפועל שיידחף למצב של פחדנות ונחיתות.
ט) אולם גם במלחמת מגן זו, הכפויה עלינו מאונס, איננו רשאים לשכוח את תנאי המצב המדיני, את תנאי העליה ואת חשבון תנועתנו. חובתנו לשקול מעשים ותוצאותיהם. למנוע כל מה שניתן להימנע ולשאת באחריות גמורה למצב. לפיכך נדון בשלילה כל התפרצות פרטיזנית של יחידים ושל קבוצות (ואפילו כשהן מוצדקות כשלעצמן). אל תהא התנועה מדרס ליצרים אנארכיים, להתרוצצות של קבוצות, להתנשאות יחידים.
י) כנגד המגמות הפרובוקטיביות של הריביזיוניזם, המשתדל להפוך כל סכסוך עבודה לתגרת דמים ולמלחמת אזרחים, חובה עלינו להזהר מהילכד בפח. אם בימים רגילים יש להתייחס לשביתה כאל נשק חריף, אשר רק יד מנוסה ואחראית רשאית להשתמש בו, הרי בשעת חרום זו חובה מיוחדת היא לנהוג זהירות יתרה לגבי כל סכסוך עבודה, הנושא בקרבו חמרי דלק וחורבן לפועל. יש לאשר ולקיים – הלכה למעשה, כי אין להכריז שביתה בעיר מבלי הסכמת מועצת הפועלים, ואין להכריז שביתה חקלאית מבלי הסכמתה ואחריותה של מחלקת המושבות, ואין להכריז שום שביתה הקשורה בהתנגשויות עם הריביזיוניסטים מבלי הסכמת מזכירות הועד הפועל של ההסתדרות.
לקריאה נוספת
- עיתון העתיד, גיליון מתאריך ה-3 במאי 1934.
