המצור על כפר מימון היה אירוע מרכזי במאבק הציבורי נגד תוכנית ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה, שהתרחש בחודש יולי 2005. למשך כמה ימים, המשטרה חסמה את היציאות מכפר מימון, ישוב בתחומי ישראל של הקו הירוק, ומנעה מאלפי מפגינים לצאת ממנו לעבר גוש קטיף ולאלפי מפגינים אחרים להצטרף לחבריהם הנצורים. האירועים כללו עימותים עם כוחות הביטחון, והיוו מוקד תשומת לב לאומית.
רקע
תוכנית ההתנתקות הייתה מהלך מדיני דרמטי שבוצע על ידי ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה אריאל שרון בשנת 2005, וכלל את פינוי כלל הישובים הישראליים מרצועת עזה בנוסף לארבעה ישובים בצפון השומרון. עוד לפני אישור התוכנית בכנסת ב-26 באוקטובר 2004, החלה המחאה הציבורית נגדה, והיא הלכה וגברה עם התקדמות ההכנות ליישום הפינוי. המחאה, שסומלה בעזרת סרט כתום, הפכה לאחת מהבולטות והמשמעותיות בתולדות המחאות הציבוריות בישראל, כאשר רבבות אנשים, בעיקר מהציבור הדתי-לאומי, השתתפו בה.
כאמור, הציבור הדתי-לאומי עמד בראש ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות, כאשר עיקר הטיעונים נבעו ממניעים ציוניים ומאמונה ציונית חזקה בנוגע לאחיזת עם ישראל בארץ ישראל. עבור רבים, פינוי היישובים נתפס כוויתור על חלק מקודש הארץ, וחלק ממפגינים ראו בכך פגיעה בתהליך הגאולה. לפי תפיסות אלו, ארץ ישראל, כולל עזה, היא נחלתו ההיסטורית של העם היהודי, ואין בסמכותו של חוק רגיל להפקיע זכות זו. מעבר לטיעונים הציוניים, רבים גם הזהירו מההשלכות הביטחוניות של פינוי רצועת עזה. מתנגדים טענו כי נסיגה חד-צדדית תעניק לארגוני הטרור רוח גבית ותלמד אותם שניתן להבריח את צה"ל בכוח. הרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון, הביע דעה זו כאשר טען שהנסיגה תוביל לחיזוק הטרור הפלסטיני ותחליש את ביטחון ישראל. בנוסף, הובע חשש כי מהלך זה יסלול את הדרך להשתלטות החמאס ברצועה, דבר שהתברר כנכון בבחירות הפלסטיניות לאחר מכן.
חלק מהמתנגדים להתנתקות הפנו את הביקורת לא רק כלפי התוכנית עצמה, אלא גם כלפי האופן בו התקבלה והוצגה לציבור. לטענתם, קבלת התוכנית הייתה לא דמוקרטית, במיוחד לאור העובדה שאריאל שרון התחייב בבחירות 2003 שלא יבצע מהלך חד-צדדי שכזה. בנוסף, נטען כי שרון פיטר את מתנגדי התוכנית מממשלתו במטרה ליצור רוב מלאכותי לאישור התוכנית, ובכך עיוות את תהליך קבלת ההחלטות. רבים גם טענו כי התהליך לווה בשחיתות פוליטית, והיו שטענו ששרון קידם את ההתנתקות כדי להתחמק מחקירות פליליות שהיו תלויות נגדו באותה תקופה. חלק מהמתנגדים השווו את פינוי ההתנחלויות בעזה לטרנספר של פלסטינים. הם טענו כי אם טרנספר של פלסטינים נחשב מעשה לא מוסרי, הרי שיש להחיל עיקרון זה גם על הישראלים שמתבקשים לעזוב את בתיהם בעזה. מתנגדים אלו ראו בפינוי השטחים פגיעה בכבוד האדם וחירויותיו הבסיסיות, במיוחד לאור העובדה שהמפונים הקימו שם בתים, קהילות ועסקים שהתפרנסו ברובם מחקלאות, והעובדה שממשלת ישראל עמדה מאחורי הקמת רוב הישובים.
המחאה נגד תוכנית ההתנתקות הייתה בין החשובות בתולדות מדינת ישראל, והובילה למתח גדול בין הציבור הדתי-לאומי לבין השלטון. המחאות, שזכו לתמיכה מצד מנהיגים דתיים ופוליטיקאים, הציגו את המאבק כמאבק על זכויות העם היהודי בארץ ישראל, ועל הערכים הדמוקרטיים עצמם.
ההמונים יוצאים לדרך
ב-18 ביולי 2005, אלפי מתנחלים ופעילי ימין התאספו בנתיבות, שם התקיימה עצרת מחאה המונית. בשעה 17:30, לאחר עיכוב של שעה וחצי שנגרם עקב מאמצי המשטרה לבלום אותה במשך כל היום, החלה העצרת. במהלך העצרת הוקראו פרקי תהילים במיוחד עבור גוש קטיף, ובנוסף התקיימה תפילת מנחה ותקיעה בשופר. האירוע, שנאספו בו כ-15 אלף מפגינים (או 40 אלף לפי הערכות המארגנים), כלל נוכחות בולטת של חברי הכנסת מהימין, יו"ר הכנסת לשעבר דב שילנסקי, שהשווה את המצב לגטאות באירופה, והרב מרדכי אליהו, אשר קרא "להתנתק מההתנתקות". פנחס ולרשטיין, ראש המועצה האזורית בנימין, השתמש בבמה כדי להעביר מסר ישיר לראש הממשלה, ואמר:
"יש לך משטרה שיכולה למנוע מאיתנו להגיע, אבל תראה את הציבור הזה. המעשה הוא בושה וחרפה למדינת ישראל ובושה וחרפה לך אישית. עם ישראל יעמוד בזה, אנחנו נצא מפה בדרך לגוש קטיף ואם יתייצבו מולנו שוטרים או חיילים נעמוד בתקיפות, לא באלימות ובממלכתיות, ממלכתיות שלך אין. נוכיח לעם ישראל מהי דרך המאבק, אנו נמשיך ונתחזק".
הרב שלמה אבינר, רבן של בית-אל וישיבת עטרת כהנים, דיבר "בשם כל אלה שבאו ובשם כל אלה שחסמו אותם בדרך אבל בליבם ורוחם הם כאן". הוא פנה נגד פעולות המשטרה וניסיונות מניעת העצרת, ואמר: "זו החסימה הכי גדולה בתולדות המדינה והציונות, חסימת חופש הדיבור. אין לנו מאבק עם המשטרה והצבא, הם אנחנו, בשר מבשרנו. המאבק הוא נגד ראש ממשלתנו".
חבר הכנסת איוב קרא (ליכוד) הביע את דעתו מעל הבמה: "דרוזי לא מגרש יהודי ועל אחת כמה וכמה יהודי לא מגרש יהודי. במלחמת של"ג בגין נתן אפשרות להפגין יום יום, שעה שעה, ופה אין חופש הפגנה ואין חופש ביטוי. אם זה היה קורה באירופה, היו מוציאים את אותה מדינה מהאיחוד".
עם סיום העצרת, הצטרפו חברי כנסת, רבנים וראשי מועצת יש"ע להמונים בדרכם לכפר מימון, התחנה הבאה במסע לגוש קטיף. לפי הערכות המשטרה, כ-20,000 אנשים השתתפו בצעדה, בעוד שהמארגנים טענו כי המספר היה גבוה בהרבה, כ-50,000. בדרכם, התעמתו המפגינים עם כוחות הביטחון, שהציבו מחסומים וניסו למנוע את המשך הצעדה.
חסימת השערים והמצור
המתיחות הגיעה לשיאה כאשר המשטרה וכוחות הביטחון נעלו את שערי כפר מימון מעט אחרי השעה 16:00 ב-19 ביולי. מיד לאחר סגירת השערים פרצו עימותים, כאשר אלפי מפגינים ניסו לפרוץ החוצה. שוטרי מג"ב, בראשות תת-ניצב ניסו שחם, ניסו להדוף את המתפרעים. בנצי ליברמן, יו"ר מועצת יש"ע, נפצע קלות במהלך העימותים, ופעילי הימין קראו לשוטרים לסרב פקודה, בטענה שמדובר במאבק על עתידה של מדינת ישראל. תת-ניצב ניסו שחם התפרסם באותם ימים בשל התבטאויותיו החריפות כלפי המתנחלים. שחם, שהיה אז מפקד מחוז הדרום במשטרה, הוקלט מנחה את מפקדי כוחות מג"ב להכות במתפרעים בפלג גופם התחתון, תוך שימוש בלשון בוטה: "חרא עליהם, שיישרפו". התבטאות זו עוררה זעם רב בקרב המתנחלים ובקרב הציבור הימני בכלל. שחם התנצל על דבריו והועמד לדין משמעתי, אך התקרית נותרה חרוטה בזיכרון הציבורי כאירוע מכונן של חוסר רגישות מצד כוחות הביטחון כלפי המתנגדים להתנתקות.
שנים לאחר ההתנתקות, קידומו של שחם לדרגת ניצב והחלטת השר לביטחון פנים להעלות אותו לתפקיד בכיר במשטרה עוררו מחאה מחודשת. ראש המועצה האזורית שומרון, גרשון מסיקה, אמר על המינוי: "שחם הציג מערכת שיקולים של בריון משטרתי שלא מהרהר כלל במי שניצב מולו. זהו פרצופה האמיתי של משטרת ישראל". גם ח"כ מיכאל בן ארי הצטרף לביקורת ואמר כי "המינוי הוא פרס לסגנון עברייני גס רוח".
למרות המתיחות, המתנחלים חילקו אוכל ושתייה לחיילים ולשוטרים. במקביל, המשטרה הודיעה כי תאפשר למפגינים להישאר בכפר מימון כל עוד הם לא יפרו את הסדר הציבורי ולא ינסו לפרוץ לכיוון גוש קטיף. מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב משה קראדי, אמר באותה עת כי הוא מעריך שהאירועים יסתיימו תוך מספר שעות. "ייתכן שיהיה עימות מוגבל, אבל יש הבנה של שני הצדדים שהאלימות היא מחוץ לתחום", אמר קראדי.
בבוקר ה-20 ביולי, כינסו ראשי מועצת יש"ע את הפעילים ברחבת בית הכנסת בכפר מימון והודיעו להם כי הצעדה תימשך בערב. זאב (זמביש) חבר, מזכ"ל אמנה, הכריז בפני המפגינים: "הדרך שעשינו היא ארוכה ותסתיים בהגעה ליעד. הערב והלילה יצטרפו אלינו מאות כלי רכב ואנשים". גם צביקי בר חי, ראש המועצה האזורית דרום הר חברון, הצטרף לקריאה: "איש לא יוכל לעצור אותנו מלהגיע לגוש קטיף. מסביבנו יש 20 אלף חיילים ושוטרים".
על רקע חסימת הכבישים והמחסומים שהציבה המשטרה בדרכם של האוטובוסים המובילים מפגינים לכפר מימון, הודיעה מועצת יש"ע כי היא מתכוונת להמשיך במאבק. המפגינים איימו כי אם תימשך חסימת הדרכים, הם יחלו בחסימות כבישים נקודתיות ברחבי הארץ. למרות האיום, בשיחות עם מפקדי המשטרה הם הבהירו כי אין בכוונתם לפגוע בחוק אלא לקיים מאבק דמוקרטי לגיטימי. במקביל, קראו ראשי מועצת יש"ע לציבור להמשיך ולהגיע לכפר מימון בדרכים חלופיות: "מי ברכב, מי ברגל ומי ברכבת", קראו המארגנים, כאשר הם מנסים לעקוף את המחסומים המשטרתיים ולהביא את המפגינים לנקודת המחאה.
סיום המצור
המצור על כפר מימון הגיע לסיומו לאחר מספר ימים של מתח גבוה ומאבק עיקש. המפגינים נאלצו להתפזר ברובם בסיום האירועים, אך לא לפני שיצרו רושם עז והדגישו את חשיבות ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות. למרות התחושות המורכבות והאכזבה שחלקם חוו, ניתן לראות את סיום המחאה כאירוע משמעותי מבחינה ציבורית והשפעה פוליטית. בנצי ליברמן, ראש מועצת יש"ע, אמר לאחר סיום האירועים: "יצרנו תהודה לאומית גדולה. ניסינו לרתק כוח ולהחדיר אנשים לגוש, היינו יכולים גם לפרוץ גדרות – אבל זה היה מגיע לפיקוח נפש של ממש." ליברמן התעקש על חשיבות הפעולה להמחיש את התגובה הציבורית הרחבה נגד התוכנית ולמנוע את התקדמותה באמצעות שיטות מחאה יצירתיות ומעוררות עניין.
ראש המועצה האזורית חוף עזה, אבנר שמעוני, שיבח את כוחו ותמיכתו של הציבור ואמר: "הפחתם רוח חדשה, לא נעזוב את הגוש לעולם". שמעוני הדגיש את התרומה המשמעותית של המפגינים להמרצת תושבי גוש קטיף ולחיזוק רוחם במהלך תקופה קשה זו. הוא הביע תודה על התמיכה שהתקבלה במהלך המאבק והצהיר כי המחויבות למאבק נותרה יציבה גם לאחר סיום המצור.
במקביל, תנאי השטח בישוב החמירו כאשר התשתיות קרסו ולא הצליחו לעמוד בעומס. התושבים המקומיים הודיעו כי אינם מסוגלים להמשיך לארח את כמות האנשים הגדולה בעקבות הקשיים הלוגיסטיים שיצר המצור. בעקבות כך, רוב המפגינים שהתעכבו באזור כפר מימון נאלצו לעזוב, כאשר חלקם הובאו לתחנת המשטרה בבאר-שבע. שם, הוצע להם "דיל" לשחרור בתמורה להבטחה שלא לשוב לאזור כיסופים במהלך השבועיים הקרובים. רובם סירבו והעדיפו להמתין לדיונים בבתי המשפט. הצעד הזה הדגיש את מחויבותם של המפגינים למאבק ואת מוכנותם להמשיך להיאבק דרך הערכאות המשפטיות. במהלך עצרת הסיום, התבטאה אם לילדים: "בשבת ננוח, ונבוא אחר כך שוב. כל מי שהיה כאן ודאי יחזור וגם ידאג להביא עוד שתי משפחות איתו. כולנו פה ונמשיך להיות פה, בעזרת השם, כשיקראו לנו".
עדויות המפגינים
ביולי 2024 דביר לוגר, אחד מהנוכחים, תיאר לידידיה מאיר מאתר חרדים את החוויות שלו מהמצור:
“בדיוק היום, לפני 19 שנים, עשרות אלפי משפחות, גברים, נשים וילדים קטנים היו על ההסעות שיצאו מכל רחבי הארץ בדרכם לעיר נתיבות. אומנם הייתי רק נער, אבל הייתי פעיל מאוד באותה שנה. אין מחאה, עצרת או פעילות נגד הגירוש שלא השתתפתי בה. במתחם קבר הבבא סאלי הייתה צריכה להתקיים עצרת המונים. אלא שממשלת ישראל החליטה להתחיל רשמית את המצור על יישובי גוש קטיף, ולחסום את כניסתם של תושבים שאינם מהמקום, ובמועצת יש”ע החליטו לקיים צעדת התחברות ‘לעזרת אחינו הגיבורים’. אבל חוקי הדמוקרטיה וגלגלי הצדק לא פעלו לטובת הימין גם בשנה ההיא. ראש הממשלה שרון נתן הוראה למשטרת ישראל לעצור את תנועת האוטובוסים כבר בדרך להפגנה, ולהוריד את כולם. הייתי במתחם בנתיבות כבר בשעות הצהריים, ולא אשכח את הרגע שבו קיבל צ’יקו בן זמרה, שהיה הקמב”ץ של מועצת יש”ע, את הטלפון שבו מודיעים לו מה מתרחש להסעות שהוא ארגן מכל רחבי הארץ. אבל גם בלי הסעות, עשרות אלפים עלו על תחבורה ציבורית ורכבים פרטיים והגיעו לנתיבות. עברו כמה שעות ואת מה שקרה באותו הלילה לא אשכח עד סוף חיי (כמו עוד לא מעט אירועים באותה שנה). באמצע הלילה ראינו פתאום המוני אנשים צועדים על הכביש. נשים מובילות עגלות ילדים, זקנים הולכים בצעדים איטיים, אנשים עייפים סוחבים ציוד, כולם מזיעים בחום הכבד של חודש תמוז, והכול למען מטרה קדושה: למנוע את החורבן ואת גירוש תושבי ארץ ישראל מאדמתם. השמש עוד לא עלתה על חניון הלילה מול כפר מימון, שעת בוקר מוקדמת, ואני מתעורר מצעקות ברמקולים ומגלה שאנחנו מוקפים בעשרות אלפי (!) שוטרים וחיילים. טבעת הדוקה שמונעת כל יציאה. לאחר דין ודברים בין מועצת יש”ע למשטרה, אפשרו לכולם להיכנס לתוך כפר מימון. אפשר להגיד שהפעולה הזאת בסופו של דבר גם חיסלה את מטרת הצעדה. מיד לאחר כניסת עשרות אלפי האנשים לכפר, חיילי צה”ל ומשטרת ישראל הקיפו את היישוב וגדרות תיל נפרסו מסביבו. במשך שלושה ימים הגיעו עוד ועוד אנשים מכל רחבי הארץ, למה שהפך מחנה ענק: משפחות שלמות בכל הגילאים, ישיבות, אולפנות, שיעורי תורה ללא הפסקה בבית הכנסת, וברחבי היישוב אנשים מסתובבים ליד הגדרות, מנסים לדבר ללב החיילים שלא יבצעו את הפקודה. אבל הסדנאות שעברו החיילים הפכו אותם לזומבים. משקפי שמש, מבט אטום. אין עם מי לדבר. לאחר שלושה ימים האירוע בכפר מימון נגמר כפי שנגמר. אנשים הלכו הביתה עם תחושת החמצה גדולה, ועם הרגשה שהגזירה כבר יצאה לפועל. לא נותר לעשות עוד הרבה מלבד להתפלל".
בראיון אקסקלוסיבי לאתר עלילונה, צביקה בר-לב ששהה גם הוא בישוב בזמן המצור סיפר:
"אני הייתי שם עם כל הילדים, ביום היינו אני ואשתי נוסעים לעבודה, בלילה חוזרים להיות שם עם הילדים (הקטן היה בן 8 אז והגדולה בת 15), שבמשך היום היו שם עם הרבה חברים ואנשים מהיישוב שלנו. כולם היו במכלאה וכוחות השיטור שולטים מאיפה יכולים לצאת. אנשים יצאו והלכו ברגל בכל מיני דרכים, וגם התגנבו בטרמפים לגוש קטיף, אבל המסה הגדולה נשארה בכפר מימון. זה התחיל בצעדה מנתיבות לכיוון גוש קטיף שנבלמה על ידי המשטרה והופנתה לתוך כפר מימון. ושם שהינו כמה ימים, לא זוכר בדיוק כמה. ואז באיזה לילה, למיטב הבנתי בדיעבד בתיאום בין המשטרה לבין ראשי המארגנים, יצאנו לצעדה לכיוון כיסופים שנבלמה בדרך. הייתי בלילה בראש הצעדה כשהלכנו לכיוון מחסום כיסופים ונחסמנו על הכביש עם שורה של חיילים ושוטרים, ואני יכול להעיד שבטוח יכולנו לפרוץ את המחסום וזה מה שקיוויתי שנעשה, אבל בפועל לא עשינו זאת. מה שעשו שם בצומת, כשאני חושב במבט לאחור זה כמה תמונות "עוצמתיות" של המון המפגינים מול שורה של שוטרים/חיילים, ובעצם בזה הסתיים האירוע וכולם התפזרו. הייתי שם בשורה הראשונה, מתוסכל מאוד מזה שלא פשוט ממשיכים ללכת דרך השורה של השוטרים".
סיכום
המצור על כפר מימון נותר אחד מהאירועים המרכזיים והזכורים ביותר במאבק נגד תוכנית ההתנתקות. ההתנגדות הנחושה של המתנחלים והמחאה ההמונית הציבה אתגר גדול בפני ממשלת ישראל וכוחות הביטחון. בעוד שהמשטרה ניסתה לשמור על הסדר הציבורי ולמנוע את הצעדה לגוש קטיף, המתנחלים התעקשו להמשיך במאבקם על עתיד ארץ ישראל והיישובים היהודיים ברצועת עזה.
לקריאה נוספת
- 20 אלף צועדים לגוש: "ניאבק בשוטרים בתקיפות", אפרת וייס ורוני סופר, אתר YNET.
- העימותים בכפר מימון גרם ליישוב נזקים כספיים המוערכים במאות אלפי שקלים, גדי גולן, אתר גלובס.
- "בשבת ננוח, אחר כך נחזור", מירי חסון וענת ברשקובסקי, אתר YNET.
- מתנגדי ההתנתקות צעדו בתוך כפר מימון, אפרת וייס ורוני סופר, אתר YNET.
- המצור על כפר מימון כמשל, אברהם מלמד, אתר ערוץ 7.
- 19 שנים חלפו מאירועי כפר מימון. איך הזמן טס כשרומסים אותך, אה?, ידידיה מאיר, אתר חרדים.
גל אתה עושה פה עבודה מעולה!