המשנה הפוליטית של אב"א אחימאיר

אב"א אחימאיר (1897–1962) היה אינטלקטואל, עיתונאי ואידאולוג ציוני, שזוהה עם הזרם הרוויזיוניסטי הרדיקלי ונחשב לדמות מפתח בעיצוב הגות פוליטית מהפכנית, שנויה במחלוקת וייחודית ביישוב היהודי בארץ ישראל בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. אף שהשתמש במונחים כמו "פשיזם", עמדתו האידיאולוגית הייתה מורכבת יותר, ושיקפה תמהיל של ציונות פוליטית, שמרנות מהפכנית וסינתזה מקורית בין רעיונות אירופיים בני התקופה, גישות פנומנולוגיות-היסטוריות וסמלים יהודיים מהעבר.

אחימאיר שאב השראה מהמשבר האידאולוגי שלאחר מלחמת העולם הראשונה ומהתאכזבותו מהיישוב הסוציאליסטי ומהמוסדות הציוניים המתונים. בהשפעת הגותו של אוסוואלד שפנגלר, ראה את התרבות האירופית כמצויה בשקיעה, ואת המשבר היהודי כקריאה לפעולה מהפכנית. עמדתו הייתה אנטי-מרקסיסטית, אנטי-ליברלית ואנטי-דמוקרטית, אך יחד עם זאת – לא טוטליטרית באופן מלא. הוא תיאר את עצמו כ"פשיסט" בעיקר בהקשר של סגנון פעולה, נאמנות ללא פשרות, ומשמעת לאומית, אך לא אימץ את כלל עקרונות הפשיזם, ודחה את הנאציזם לחלוטין כבר ב-1933. במרכז הגותו עמדה הקריאה לציונות ללבוש אופי של "דת אזרחית", בעלת עמוד שדרה אידאולוגי ואמונה משיחית-חילונית בעצמאות מדינית מיידית.

מבחינתו, המהפכה הציונית נדרשה לא רק כדי לסיים את שלטון המנדט הבריטי, אותו ראה כ"משטר זר", אלא גם כדי להחליף את הנהגת היישוב הפשרנית, אותה תיאר כ"ממסד ישן" בסגנון הקהילה הגלותית. תפיסתו את המרד הייתה רוויה סמלים היסטוריים, כמו מרד בית שני, וחזונו כלל גיבוש נוער עברי לוחם, משמעת צבאית, הקרבה עצמית והפניית משאבים לארגון מהפכני-לאומי. הוא ראה בבית"ר את זירת ההכשרה האידיאלית, וביקש להחדיר לתוכה ערכים פשיסטיים אסתטיים, מבלי לוותר על ההקשר הציוני.

רקע אידיאולוגי

עיצוב עולמו האידיאולוגי של אב"א אחימאיר נבנה מתוך מפגש עמוק עם הרעיונות ההיסטוריים-פילוסופיים של התרבות האירופית בראשית המאה ה־20, ובייחוד עם משנתו של הפילוסוף הגרמני אוסוואלד שפנגלר. בדיסרטציה שכתב בשנת 1924, ניתח אחימאיר את תפיסתו של שפנגלר על דעיכת הציוויליזציה המערבית, והשווה בין תהליכי שקיעה כלליים באירופה לבין מצבם של העם היהודי והתנועה הציונית. הוא אימץ את התובנה השפנגלרית כי התרבות האנושית מתפתחת במחזוריות – פריחה, שגשוג, דעיכה – ושלב הציביליזציה בו הייתה שרויה אירופה משקף קיפאון רוחני, אובדן אמונה, ניכור מוסרי ורדיפה אחר סדר טכני ורציונליות ריקה. בעיניו, מצבו של העם היהודי לא היה חריג בתוך תהליך זה, אלא סימפטום מובהק שלו: יהדות אירופה הייתה נתונה במשבר זהות, אובדן כיוון היסטורי והיקשרות פתולוגית למסגרות שהגיע זמנן לחלוף.

השפעה מכוננת נוספת הייתה יחסו השלילי כלפי המרקסיזם והבולשביזם. אחימאיר, שנולד לתוך תסיסה מהפכנית ברוסיה והיה עד מקרוב לתהפוכות הפוליטיות של 1917 ואף היה חלק מהן בתחילה, דחה בתוקף את הדרך המרקסיסטית. בניגוד לאחיו מאיר, שהצטרף לצבא האדום וגם מצא שם את מותו, אחימאיר סירב לקבל את הבשורה הקומוניסטית. הוא לא רק בחר בציונות כאידיאולוגיה, אלא גם תיעב את המארג הרעיוני שעליו נשען הבולשביזם: תכתיב המעמדות, האמונה בדטרמיניזם היסטורי ובחומר ככוח מניע בלעדי. מבחינתו, המרקסיזם לא היה אלא ביטוי נוסף למשבר המודרניות – חלק מה"ציביליזציה" השקועה, כפי שתיאר אותה שפנגלר – ואיבד כל ערך מוסרי או תרבותי שיכול היה להצדיק את האלימות שאפיינה אותו.

עמדתו האנטי-מרקסיסטית ניכרה גם בביקורתו כלפי ההנהגה הציונית הסוציאליסטית ביישוב. בעיניו, מוסדות כמו ההסתדרות, הסתמכות היתר על "כיבוש העבודה" והעדר חזון פוליטי נחוש, סימנו כניעה לא רק לסוציאליזם אירופי מיושן, אלא גם לשיתוק כללי בתודעה הלאומית. אחימאיר סבר כי הציונות זקוקה לזעזוע – לקריאה למהפכה שתפרוץ את גבולות התפיסה ההדרגתית והפשרנית. הוא לא ביקש מהפכה סוציאלית־מעמדית, אלא מהפכה לאומית־מדינית, שתערער על סדרי השלטון הבריטי בארץ ישראל ועל המונופול הרעיוני של הנהגת היישוב. הרעיון המהפכני הזה לא נשען על תאוריות מופשטות בלבד, אלא בעיקר על קריאה לפעולה ישירה, בלתי מתפשרת ויוקדת.

בתוך כך, פיתח אחימאיר גישה ייחודית שחיברה בין תפיסת הזמן ההיסטורי לבין ייעוד לאומי. הוא ראה עצמו כמי שמודע לתקופתו מבחינה היסטורית־תרבותית, ומבין כי הגשמת הציונות מחייבת פריצת דרך – רעיונית, ארגונית ומוסרית. הוא היה ספק הוגה, ספק אסטרטג פוליטי, שהפנים את משבר המערב וראה בציונות את ההזדמנות ההיסטורית ליצור מחדש אומה יהודית גאה, לוחמת, עצמאית – לא כחלק מאידאולוגיה אוניברסלית, אלא כתגובה הכרחית למציאות היסטורית של איום, דיכוי וחולשה מוסרית. בכך התווה את הבסיס הרעיוני שעליו ייבנו בהמשך תפיסותיו המהפכניות, והניח תשתית לפרק הבא בהתגבשות השקפת עולמו.

יחסו לפשיזם

אב"א אחימאיר כינה את עצמו "פשיסט", אולם משמעותו של מונח זה בהקשר שבו השתמש בו נותרה מעורפלת, ורחוקה מן ההגדרות האקדמיות המקובלות של האידיאולוגיה הפשיסטית כפי שהתפתחה באיטליה ובגרמניה. הוא לא ניתח את עקרונות הפשיזם באופן שיטתי, ולא הגדיר מהם הרכיבים בתפיסה זו שהוא מאמץ ומהם אלו שמהם הוא מסתייג. למעשה, מתוך כתביו עולה עמימות רעיונית לגבי השאלה אם הפשיזם עבורו הוא השקפת עולם שלמה, או אמצעי טקטי שמטרתו לעורר תודעה פוליטית מחודשת.

עמדתו של אחימאיר נטתה באופן מובהק לעבר הפשיזם האיטלקי של בניטו מוסוליני, ולא כללה הזדהות עם תורת הגזע או הלאומנות האתנית הקיצונית של הנאציזם. הוא אף התרחק בפומבי מן הפשיזם האיטלקי כאשר מוסוליני הנהיג את חוקי הגזע ב־1938. הבחירה להעדיף את מוסוליני על פני היטלר לא נבעה רק משיקולים מוסריים, אלא גם מהבחנה בין סוגים שונים של לאומנות – זו של מוסוליני, שנתפשה בעיניו כמבוססת על אסתטיקה של פעולה ולא על אידאולוגיה של שנאה, לעומת הנאציזם האתני־רדיקלי.

עבור אחימאיר, הפשיזם היה בראש ובראשונה אסתטיקה מהפכנית – שפה של סגנון, מחוות, טקסים והפגנת עוצמה לאומית. לא הייתה זו אידיאולוגיה סדורה אלא שיטת פעולה שמטרתה לייצר זעזוע פוליטי ותודעתי. הוא ראה בפשיזם דרך אפקטיבית להפיח חיים בציבור אדיש, ולשבור את קיפאון המוסדות הציוניים המסורתיים. הפשיזם שימש לו אמצעי לביטוי לא־קונפורמיסטי, שבמסגרתו ניתן היה להציג את הציונות כמהפכה מודרנית ולאומית, המחייבת משמעת, הקרבה ונכונות להפעיל כוח.

השימוש שעשה אחימאיר בפשיזם ניכר במיוחד בפעולתו החינוכית בתנועת בית"ר, שם הדריך מדריכים והטמיע סמלים, סגנון ודפוסי ארגון שזוהו עם הפשיזם האירופי. הוא קידם רעיונות של הנהגה ריכוזית, מדים, טקסים ומשמעת נוקשה, תוך שימור עקרונות ציוניים בסיסיים. במקביל, בכתיבתו בעיתון "דואר היום" – ובייחוד בסדרת המאמרים שכונתה "מפנקסו של פשיסטן" – עשה שימוש במונחים טעונים במובהק מתוך השיח הפשיסטי האירופי, אך העניק להם פרשנות ציונית־מקומית ייחודית, כזו שייעדה את הפשיזם לשמש כלי זמני ואפקטיבי להנעת הציבור ולא מטרה כשלעצמה.

בסופו של דבר, אחימאיר לא ביקש להקים משטר טוטליטרי, ולא תמך ברמיסת חירויות אזרחיות או בדיכוי אידאולוגי שיטתי. יחסו לפשיזם נבע מהשאיפה לראות את הציונות הופכת לדת אזרחית טוטאלית – אך לא בהכרח דיקטטורית – והפשיזם סיפק בעיניו את הכלים הסמליים והארגוניים הדרושים לכך. זה היה ז'אנר של פעולה פוליטית, לא השקפת עולם סדורה.

שמרנות מהפכנית

ההגדרה המדויקת ביותר לעמדתו הרעיונית של אב"א אחימאיר איננה "פשיזם" במובנו האירופי הקלאסי, אלא מה שניתן לכנות "שמרנות מהפכנית" – תפיסה פוליטית ששואפת לערוך שינוי רדיקלי במציאות הפוליטית־חברתית מתוך עוגנים תרבותיים ומוסריים שמרניים. אחימאיר, שזיהה במשטרים הדמוקרטיים והליברליים סימנים מובהקים לשקיעת התרבות ולשחיקת ערכים, דחה את העקרונות ההומניסטיים האוניברסליים של המערב לטובת רעיון לאומי יהודי טוטאלי, מושרש בעבר ההיסטורי של העם היהודי, אך מכוון לעתיד של גאולה לאומית מדינית. הוא האמין שמצבו של העם היהודי בעולם המודרני – הן בגולה והן בארץ ישראל – מחייב מהפכה פוליטית עמוקה, אך שורשיה אינם במהפכה החברתית של המרקסיזם, אלא במורשת תרבותית, מוסרית, והיסטורית ייחודית.

ההגות של אחימאיר לא הייתה אוטופית, אלא התבססה על תחושת דחיפות קיומית. הוא ראה בהיסטוריה תהליך מתמשך של התרסקות מוסדות קיימים – הבריטים בארץ ישראל, הסוציאליזם ביישוב, הליברליזם באירופה – וקרא לבניית כוח לאומי חדש שיחליף אותם. כ"שמרן מהפכני", הוא הדגיש את הצורך בהנהגה ריכוזית, סמכותית ובלתי מהססת, שתכונן סדר חדש על בסיס מוסר לאומי קפדני, מסירות אידאית מוחלטת, ונכונות להקרבה אישית. בכתביו שיבח את דמות ה"פועל היהודי המאמין", אך לא מבחינת עמל כפיים גרידא, אלא כתמצית של נאמנות טוטאלית, דבקות ברעיון, ונכונות לפעולה ישירה.

עבור אחימאיר, המהפכה הרצויה לא הייתה חברתית אלא מוסרית ולאומית. הוא לא ביקש לעצב סדר כלכלי חדש או להפיל את מוסדות הדת, אלא לייסד "דת אזרחית" יהודית־ציונית: השקפת עולם ממלכתית, חודרת כל תחום חיים, שמציבה את בניין האומה מעל לכל ערך אחר. הוא סבר כי הדמוקרטיה מערערת על סמכות המנהיג, מפקפקת באמת הלאומית, ומחלישה את הרצון הציבורי, בעוד מהפכה אמיתית נדרשת להבנות סביב רעיון אחד כולל – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – ולהיות מוכנה לשבור את הכלים הקיימים כדי להגשים אותו.

מכאן נובעת קריאתו ל"ציונות עם עמוד שדרה": ציונות שנטשה את הרעיונות הסוציאליסטיים והאוניברסליים לטובת לאומיות עיקשת, ציונות שאינה נרתעת ממאבק, שאינה נבהלת מהפוליטיזציה של הכוח, ושאינה מצפה לגאולה מתוך סבלנות היסטורית, אלא תובעת אותה באמצעים מהפכניים כאן ועכשיו. הוא ראה במאבק הלאומי תכלית בפני עצמה, ואמונה בוערת במטרה – יסוד קיומי. הסדר הקיים, מבחינתו, אינו רק כושל – הוא בגידה במהות הציונית. על כן, המהפכה שהוא ביקש הייתה לא רק נגד אויב חיצוני – הבריטים או הערבים – אלא גם נגד "הסדר היהודי הישן", שנכנע לשגרה, לחשבונאות מוסרית ולפשרה מתמשכת.

בבחירתו למקם את עצמו בתוך מסורת מהפכנית אך לא רדיקלית־אוניברסלית, אחימאיר יצר תמהיל רעיוני יוצא דופן: מהפכן במטרותיו, שמרן בערכיו, לאומן במוסריותו, ואנטי־מודרניסט בתפיסתו את ההיסטוריה. זו הייתה משנתו – ניסיון לחולל תודעה לאומית חדשה באמצעות כלים שמרניים במהותם אך רדיקליים בהפעלתם.

הציונות המהפכנית

אב"א אחימאיר ראה עצמו בראש ובראשונה כמהפכן, לא כהוגה רעיונות תאורטיים בלבד. אחד החידושים המרכזיים שנטבעו על ידו היה המונח "ציונות מהפכנית" – ניסוח אידאולוגי שנועד לבטא תפיסה שלפיה הציונות איננה עוד תנועה רעיונית, מוסרית או תרבותית בלבד, אלא תנועה שיש להפוך אותה לכוח פוליטי־צבאי, מגויס, נחוש ומוכן להפעיל אמצעים רדיקליים לשם מימוש מטרתה המרכזית: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מבחינתו, המהפכה היא לא אמצעי אלא מהות – שינוי טוטאלי של המציאות הפוליטית, התרבותית והחברתית של היישוב ושל היחס היהודי־לאומי כלפי הסביבה הקולוניאלית הבריטית וההנהגה המקומית.

הפשיזם, על כן, היה עבור אחימאיר רק שפת פעולה, תבנית אסתטית וכלי טקטי שיכול לשרת את מטרת המהפכה. המטרה לא הייתה כינון משטר פשיסטי במובנים האירופיים, אלא בניית תודעה מהפכנית ציונית שתשליך מעליה כל מגבלה של מתינות, פשרנות או תיאום עם גורמים מדיניים חיצוניים. אחימאיר קרא לציונות להפוך מתנועה של דיבורים – תנועה של מניפסטים, אסיפות ודו"חות – לתנועה של עשייה ישירה, של מאבק בשטח, של לוחמים, של מרי. הוא ראה צורך דחוף לפרוץ את גבולות המסגרת החוקית של המנדט הבריטי ולהפוך את הציונות למנגנון גואל, אקטיבי, שמתנהל מתוך תודעה של מצב חירום לאומי.

המודל המהפכני שלו היה שונה מהמהפכות החברתיות־מעמדיות באירופה. לא הייתה זו מלחמה בין קבוצות כלכליות, אלא מאבק לאומי, פוליטי־תרבותי, שבו העם היהודי נדרש להתקומם נגד משטר זר – בריטניה – ונגד הנהגה פנימית פשרנית, שחדלה לייצג את הרצון הלאומי. הוא תיאר את המהפכה כמאבק כפול: גם נגד השלטון הבריטי שהוא כינה "משטר כובש", וגם נגד הנהגת היישוב הסוציאליסטית, אשר הפכה בעיניו ל"משטר ישן" שיש להחליפו.

במסגרת תפיסתו זו, הוא הדהד את קביעתו של יוסף טרומפלדור כי "אין מדינה בלי צבא" – אמירה שהפכה לאבן יסוד במשנתו. הוא ראה בכוח צבאי מאורגן תנאי מוקדם והכרחי לעצמאות לאומית, והצדיק שימוש בכל אמצעי, כולל טרור, מחתרת, פעולה צבאית והקרבה עצמית, לשם השגת היעד. מתוך כך, שאב השראה רבה מדמויות ההיסטוריה הציונית שהיו מזוהות עם פעולה ישירה ומרדנית: שרה אהרנסון, אבשלום פיינברג, אברהם שטרן וחברי מחתרת ניל"י. בדמותם זיהה את האתוס של הלוחם המוסרי – מי שמוכן להקריב את חייו בשם רעיון לאומי נעלה, ומתוך נאמנות חסרת סייג לייעודו.

עבור אחימאיר, המהפכה הציונית הייתה תהליך מחויב המציאות. היא לא נדרשה רק כדי להביס את הבריטים, אלא כדי להגדיר מחדש את מהות היהדות המדינית בעת החדשה. הוא האמין שהציונות צריכה לא רק לייסד מדינה, אלא גם לברוא "יהודי חדש" – מסוגל, נחוש, עצמאי, גאה – יהודי של מהפכה, לא של גלות.

יחסו לבריטים ולתנועה הציונית הסוציאליסטית

אחימאיר ראה בשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל "משטר זר", מונח טעון שבעבורו סימן לא רק נוכחות פוליטית זרה אלא שלטון קולוניאלי המדכא את ההגשמה הציונית. הוא תיאר את בריטניה כ"אלביון הבוגדנית", גוף אימפריאלי דו-פרצופי שאומנם הוסמך להקים בית לאומי לעם היהודי, אך בפועל סיכל את מימושו פעם אחר פעם. מבחינתו, הבריטים לא שימשו שלטון מעבר ניטרלי אלא אויב פוליטי מובהק, שחובה מוסרית ולאומית להתקומם נגדו. את ניהול המנדט ראה כמערכת של בירוקרטיה כושלת, המדיפה ציניות פוליטית ומאופיינת במדיניות של "הפרד ומשול", שמטרתה למנוע את קיומה של מדינה יהודית ריבונית.

במקביל, אחימאיר תקף בחריפות את הנהגת היישוב, ובעיקר את תנועת מפא"י וההסתדרות, אותן תיאר כ"משטר קיים" שצריך לסלק. הוא האשים את ההנהגה בפסיביות, בכניעה לסטטוס קוו הבריטי ובאובדן החזון הציוני. בעיניו, המנהיגות הסוציאליסטית של היישוב לא רק שנכשלה בגיוס המוני העם לתודעת מאבק, אלא גם הפכה לגוף בירוקרטי מסורבל ומסואב, החוזר על דפוסי ההנהגה הגלותית שאותה ביקשה הציונות להחליף. הוא לא ראה הבדל מהותי בין שלטון בריטי לבין הנהגה ציונית שאין לה תעוזה מדינית, ובשניהם ראה מכשול שיש לסלקו כדי לקדם את בשורת המהפכה הלאומית.

לנוכח מציאות זו, קרא אחימאיר להחלפת ההנהגה באמצעות דור חדש – צעיר, לוחם, משולהב אידיאולוגית ונטול יראת מוסדות. הוא דרש מהפך באופי המנהיגות: לא אנשי מנגנון, אלא אנשי פעולה; לא מתווכים פוליטיים, אלא מהפכנים חסרי פשרות. בהשראת דמותם של לוחמי ניל"י וגיבורי המרד היהודי ברומאים, הציע להקים מחתרת יהודית לאומית, שתפעל מתוך תודעת שליחות היסטורית ולא מתוך אילוצי הריאל־פוליטיק. בעיניו, רק מחתרת מסוג זה – שאינה נרתעת מהתנגשות חזיתית עם הבריטים – יכולה לחדש את רוח המרד ולעורר את היישוב מהקיפאון שבו שקע.

במסגרת תפיסה זו ייסד את "ברית הבריונים" – תנועה לא-חוקית, שראתה עצמה כמחתרת יהודית ראשונה בתקופת המנדט. מטרותיה היו ברורות: קריאה למרי אזרחי ולפעולה ישירה נגד השלטון הבריטי, חתירה תחת סמכויותיו, ושיבוש הסדר הציבורי כמחאה פוליטית. אחימאיר ראה בברית הבריונים את ראשיתו של כוח מהפכני־צבאי עצמאי, שיפעל בדפוסים לא-לגאליים מתוך הכרה עמוקה בצורך ההיסטורי להפיל את שלטון האימפריה ולהקים מדינה יהודית על חורבות המשטר הישן.

ביקורת על משנתו

אב"א אחימאיר לא הצליח לחולל מהפכה בפועל, אך תרומתו לעיצוב השיח הפוליטי הרדיקלי ביישוב העברי הייתה משמעותית ועמוקה. הוא לא הנהיג תנועה עממית רחבה, ולא היה דמות כריזמטית שסחפה אחריה המונים, אך ביסס תשתית רעיונית מובהקת שבאה לידי ביטוי מובהק בדור שלאחריו. הגותו, כתביו ופעולתו הארגונית סללו את הדרך להיווצרותן של תנועות כמו לח"י, שאימצו את הרעיון של מהפכה לאומית מזוינת נגד השלטון הבריטי, ושללו את דרכי ההתנהלות המתונות של הנהגת היישוב. אף שלא היה מנהיג צבאי ולא הנהיג מרד בעצמו, המושגים שטבע, הדימויים שיצר והתודעה ההיסטורית שהנחיל חלחלו לתוך תנועות המחתרת הרדיקליות של שנות ה־40.

אחימאיר פעל רוב חייו בשוליים הפוליטיים של היישוב, הרחק ממוקדי הכוח הפורמליים של המוסדות הלאומיים. אף על פי כן, ההשפעה הרעיונית שלו ניכרת עד היום, ובמיוחד בשיח המתמשך על גבולות הדמוקרטיה, לגיטימיות של מרי אזרחי, ומקומה של המהפכה בתהליך ההיסטורי של הקמת המדינה. רעיונותיו חודרים לדיונים בני זמננו בנושאים כמו לאומיות רדיקלית, אסתטיקה של כוח, פוליטיזציה של זיכרון, והשאלה האם הציונות הייתה תנועה מהפכנית או תנועה מהפכה מדודה.

גישתו עוררה ויכוח סוער הן בקרב בני דורו והן בקרב חוקרים מודרניים. השימוש שעשה במושג "פשיזם", עמדתו כלפי הדמוקרטיה והליברליזם, ואופיו הטוטאלי של החזון שהציג – כל אלה עוררו מחלוקת קשה על הלגיטימיות של גישתו. האם ניתן לדבר על פשיזם יהודי־ציוני? האם הציונות יכולה להכיל מרכיבים אנטי־דמוקרטיים בשמה של הגשמה לאומית? שאלות אלו, שעמדו בלב פעילותו, ממשיכות להדהד גם בעשורים שלאחר מותו.

בעשורים האחרונים, הדימוי ההיסטורי של אחימאיר עבר גיוונים ופרשנויות סותרות. יש הרואים בו מהפכן קיצוני, שניסה לייבא תבניות פעולה מסוכנות לתוך המסגרת הציונית. אחרים מבקשים להבחין בין הפשיזם האסתטי שבו השתמש לבין אידאולוגיה פשיסטית ממשית, ורואים בו "ריאקציונר מהפכני" – אדם שביקש להחזיר את הסדר על כנו מתוך זעם היסטורי, ולא מתוך רצון לשלוט. יש אף המתארים אותו כ"מהפכן נגד־מהפכה" – אדם שפעל בשמה של מהפכה לאומית רדיקלית אך עשה זאת מתוך רוח שמרנית, שמטרתה הייתה דווקא להציב חומות מוסר ולא לפרוץ אותן. כך או כך, אחימאיר נותר דמות מסעירה, חידתית ורבת השפעה בתולדות הרעיונות הפוליטיים בציונות ובישראל.

דמותו בראי התקופה

כדי להבין את דמותו של אב"א אחימאיר ואת הבחירות האידיאולוגיות שעשה, יש למקם אותו בתוך ההקשר ההיסטורי הרחב של אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. בראשית שנות ה־20 הייתה אירופה נתונה בטלטלה עמוקה – כלכלית, מוסרית, פוליטית. אחד הגורמים החשובים ביותר שיצרו תחושת איום קיומי ברחבי היבשת היה הזעזוע העמוק שנגרם מנפילתה של רוסיה לידיהם של הבולשביקים במהפכת 1917. מלחמת האזרחים שפרצה ברוסיה בעקבות המהפכה הבולשביקית, והקמתו של משטר קומוניסטי טוטליטרי, עוררו גל פאניקה עצום בכל רחבי אירופה המערבית. התחושה הרווחת בקרב חוגים פוליטיים, כלכליים ואינטלקטואליים הייתה כי גל הקומוניזם מאיים לגלוש החוצה מרוסיה ולהציף את העולם כולו.

הטראומה הציבורית מהאכזריות של המהפכה הרוסית, מהתמוטטות הסדר הישן ומהפחד מהפיכתן של מדינות נוספות לרפובליקות עממיות, גרמה לרבים לראות בבולשביזם כוח הרסני ומבשר של אנרכיה ומלחמת אזרחים בלתי פוסקת. ניסיונות כושלים לחולל מהפכות קומוניסטיות גם בגרמניה, בהונגריה ובמדינות אחרות הדגישו עוד יותר את תחושת האיום. במקביל לנסיגת הדמוקרטיה, הופיע הפשיזם כאנטיתזה ברורה לקומוניזם: אידאולוגיה שדגלה בסדר, סמכות, אחדות לאומית ודיכוי תנועות מהפכניות. רבים ראו בו לא רק מגן מפני הבולשביזם, אלא גם הצלה הכרחית מן הכאוס המהפכני.

במובנים אלו, הפשיזם האירופי של שנות ה־20 נתפס בעיני רבים לא כהתגלמות הרשע, אלא כתשובה לגיטימית לייאוש, לפחד ולחוסר האונים מול האיום הקומוניסטי. רק בדיעבד – לאחר התחזקותם של משטרים טוטליטריים, ובמיוחד לאחר זוועות הנאציזם – נחשפה מלוא הסכנה שבקיצוניות זו. אחימאיר, שפעל בתוך ההקשר הזה וראה את עצמו כמי שנושא את כאבה של התרבות האירופית הגוססת, לא היה שונה במובנים רבים מאינטלקטואלים מערביים אחרים, שהפנו את גבם לדמוקרטיה מתוך תחושת שבר עמוק, ואימצו לשימושם את השפה הפוליטית של הפשיזם כאמצעי התעוררות. בחירותיו הרעיוניות, לרבות שימושו באסתטיקה ובמונחים מן השיח הפשיסטי, לא התרחשו בחלל ריק, אלא נבעו מתוך הקשר היסטורי טעון, שבו ההבחנה בין רע לתקווה הייתה חדה פחות ממה שמקובל לחשוב כיום.

הדיון בדמותו של אב"א אחימאיר אינו שלם ללא בחינה מעמיקה של הזיקה והמתח שבין הפשיזם לבולשביזם – שתי אידאולוגיות מהפכניות שצמחו מתוך אותו משבר תרבותי והיסטורי של אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אף שבעשורים מאוחרים יותר הפכו השניים לאויבים מרים, רבים מן החוקרים מצביעים על כך שמדובר בשתי תפיסות עולם שנובעות ממקור דומה, ולעיתים אף ניזונות מאותם יסודות פסיכולוגיים ופוליטיים. הפשיזם והבולשביזם שניהם שללו את הסדר הליברלי הקיים, את הדמוקרטיה הבורגנית ואת ערכי ההומניזם האוניברסלי. שניהם הדגישו את חשיבותה של מהפכה טוטאלית, שניהם קידשו את רעיון המדינה או המהפכה כמטרת־על המצדיקה כל אמצעי, ושניהם ביקשו ליצור "אדם חדש" – מהונדס ערכית, מוסרית ותרבותית בהתאם לאידאל קולקטיבי.

ההבדלים המהותיים בין השניים לא נגעו באופיים המוסדי או באמצעים שהפעילו – אלא בעיקר במטרות הסופיות ובשפה האידיאולוגית. הבולשביזם נשען על תפיסת עולם מטריאליסטית־מעמדית, ששמה את הפרולטריון במרכז, ודגלה במהפכה עולמית המבוססת על מלחמת מעמדות. הפשיזם, מנגד, הציב את האומה, ההיסטוריה והמסורת כמרכיבים המרכזיים, והדגיש את הריבונות הלאומית ואת הסולידריות החברתית כתחליף למאבק המעמדי. במובן זה, מדובר בשני צדדים של אותו מטבע מהפכני – שניהם גילו עוינות למוסדות דמוקרטיים ולחירויות אזרחיות, אך נבדלו בנרטיב וביעד.

המעבר של אינטלקטואלים מבולשביזם לפשיזם אינו מקרי, ודווקא מוסוליני מהווה את הדוגמה הבולטת ביותר לכך: עורך העיתון הסוציאליסטי "אוונטי", שהיה פעיל בולשביקי מובהק, פנה בהדרגה אל הפשיזם תוך אימוץ שפה של פעולה, של קידוש הלאומיות ושל דחיית החומרנות המרקסיסטית. תהליך דומה התרחש גם אצל אחימאיר – אדם שעמד בצעירותו בפני הפיתוי הבולשביקי אך דחה אותו מתוך סלידה עמוקה מהאלמנטים האנטי־תרבותיים והאנטי־יהודיים שבו, והחליף אותו באידאולוגיה לאומית־מהפכנית שהשאירה את המכניזם המהפכני על כנו, אך הפנתה אותו לעבר מטרה יהודית־ציונית. עבורו, הסוציאליזם איבד כל ערך מוסרי כשנותק מן הייעוד הלאומי, והפשיזם – גם אם לא אידיאלי – שימש כתחליף רדיקלי שיאפשר פעולה פוליטית מחייבת בשם הלאום.

ההבנה שפשיזם ובולשביזם הם תוצרים של אותה תגובת־נגד למשבר המודרניות מאפשרת מבט מורכב על אחימאיר, ומסבירה כיצד אדם שהזדהה עם המהפכה הרוסית בצעירותו, הפך לדמות שזוהתה מאוחר יותר עם תפיסות פשיסטיות. ההיסטוריה הרעיונית של המאה ה־20 רצופה דמויות שעברו בין הקטבים האידיאולוגיים הללו, לא מתוך סתירה פנימית – אלא מתוך נאמנות עמוקה לאידיאל המהפכה, תוך שינוי כיווני הפעולה. אחימאיר לא היה שונה מהבחינה הזו: הוא נותר נאמן לרעיון המרד, אך שינה את מטרתו, ממהפכה עולמית למען האנושות – למהפכה לאומית למען העם היהודי.

לקריאה נוספת

• פיטר ברגמין, עיצוב הימין הרדיקלי הישראלי: אב"א אחימאיר והאידאולוגיה הציונית, הוצאת איי. בי. טאוריס, לונדון, 2019.
• יעקב שביט, אני במזרח ולבי במערב: על ה"מוניזם" הציוני של אב"א אחימאיר, קשת, ט"ו, א', 1973, עמ' 149–159.
• בנימין אליאב, פגישות עם אחימאיר, האומה, י"ג, תשלה 1975, עמ' 446–455.
• שלמה פרלה, דת, יהדות ולאומיות בהגותו של אב"א אחימאיר, האומה, 53, תשל"ח 1973, עמ' 63–73.
• יוסף אחימאיר, בין אורי צבי לאב"א אחימאיר, בארץ ישראל, 116, תשמ"א 1981, עמ' 8.
• יוסף קיסטר, אחימאיר ובית"ר, ירושלים: מרכז למורשת ירושלים ע"ש זאב ז'בוטינסקי, תשמ"ג 1982.
• חיים שין, "אחימאיר ובית"ר" – חידוש הברית?, כיוונים, 22, תשמ"ד 1984, עמ' 163–167.
• יוסף נדבה (עורך), אב"א אחימאיר – האיש שהיטה את הזרם: לדמותו, לתורתו, לכתביו ולמאבקיו, תל אביב: העמותה להפצת תודעה לאומית, תשמ"ז 1987.
• יוסף הלר, 'המוניזם של המטרה' או 'המוניזם של האמצעים'? המחלוקת הרעיונית והפוליטית בין זאב ז’בוטינסקי לבין אב"א אחימאיר, 1928-1933, ציון, נ"ב, ג, תשמ"ז 1987, עמ' 315–369.
• שושנה אישוני, יחסו של אב"א אחימאיר אל שאלת יהודי אירופה בשנים 1928-1945, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1992.
• נורית גוברין, "משורר צריך ללכת בשביל עצמאי": על מישנתו הספרותית של אב"א אחימאיר, מאזניים, ע"ח, 1, תשס"ד 2004, עמ' 5–9.
• עוזי אלידע, בין סנסציה ופוליטיקה-דאר-היום ומאורעות 1929, קשר, 34, אביב 2006, עמ' 105–114.
• יוני אביב, אב"א אחימאיר והרוויזיוניזם המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, עבודת דוקטור, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2008.
• יוני אביב, יחסו של אב"א אחימאיר לגרמניה ולשואת יהודי אירופה, ילקוט מורשת, פ"ו, תשס"ט 2009, עמ' 9–37.
• שושנה אישוני-ברי, יחסו של אב"א אחימאיר לנאציזם ולשואה, 1933-1945, בתוך: שואה ממרחק תבוא, תשס"ט 2009, עמ' 321–350.
• אריה נאור, ציונות הברזל: אחימאיר, אצ"ג ומייסדי האצ"ל, האומה, 182, תשע"א 2011, עמ' 70–81.
• יוסף אחימאיר (עורך), אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית, קובץ מאמרים לציון חמישים שנה לפטירתו, תל אביב ורמת גן: מכון ז'בוטינסקי בישראל ובית אבא, 2012.
• יוסף קיסטר, הגיבור וגבורת הלוחם במשנתם של ז'בוטינסקי ואב"א אחימאיר, האומה, 186, תשע"ב 2012, עמ' 62–70.
• שי חורב, אקטיביסט ופורץ דרך: השקפת עולמו ומקומו האידיאלוגי של אב"א אחימאיר, חיפה: הוצאת דוכיפת, תשע"א 2010.
• יורם ארידור, אב"א אחימאיר: על אישיותו הפוליטית, האומה, 187, תשע"ג 2012, עמ' 64–71.
• יוסף אחימאיר, אב"א אחימאיר ו"המלחמה הערבית-עברית", כיוונים חדשים, 27, תשע"ג 2012, עמ' 191–201.
• יוסי אחימאיר (עורך), "אבות ובנים ואב"א אחימאיר", קובץ מאמרים לציון 120 שנה להולדתו, מכון ז'בוטינסקי ובית אבא, תל אביב, 2017.
• יעקב אחימאיר, עד כאן יעקב אחימאיר, אוטוביוגרפיה בצילו של אב"א, הוצאת רותם סלע, ירושלים, 2024, 228 עמ'.