הסכסוך בין יצחק רבין לשמעון פרס

הסכסוך בין יצחק רבין לשמעון פרס היה יריבות פוליטית־אישית מתמשכת בין שניים מהאישים המרכזיים בהנהגת מפלגת העבודה ומדינת ישראל בעשורים שלאחר קום המדינה. סכסוך זה, שהחל עוד בשנות החמישים, העמיק והתחדד לאורך שנות השישים והשבעים, ועמד במוקד השיח הציבורי והפוליטי בשנים שקדמו למפלתה של מפלגת העבודה בבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977. הסכסוך התאפיין באיבה אישית, חילוקי דעות מקצועיים ואידיאולוגיים, ובמאבק ממושך על הבכורה במפלגת השלטון דאז. הוא השפיע לא רק על תפקוד הממשלה והמפלגה, אלא גם על עיצוב דעת הקהל באמצעות סיקור תקשורתי נרחב ולעיתים סנסציוני.

העימות ביניהם לא הוגבל לדיונים פנים־מפלגתיים, אלא הפך לנחלת הציבור כולו. התקשורת סיקרה את היריבות הן ברצינות – כסכסוך המשפיע על יציבות השלטון – והן באופן סאטירי, תוך כדי הגחכת שני האישים והצגת המערכת הפוליטית כזירה של עימותים אישיים ואגו מתנגש. תחושת הציבור כי הסכסוך פוגע במדינה תרמה לשחיקת תדמית מפלגת העבודה, ובין היתר לכך שמצביעים רבים איבדו בה אמון. לקראת הבחירות של 1977 גברו הקולות, גם בתוך המפלגה, שקראו ל"רענון" במעבר לאופוזיציה. הסכסוך נתפס לא רק כמאבק בין שני אנשים, אלא כמשבר עומק במפלגת השלטון ההיסטורית – כזה שהיווה סמל להתפוררות הדור המייסד ולתחילתה של תקופה פוליטית חדשה בישראל.

רקע כללי

במאי 1977 התחולל שינוי פוליטי היסטורי במדינת ישראל, כאשר מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין עלתה לשלטון ומפלגת העבודה נדחקה לספסלי האופוזיציה. הבחירות לכנסת התשיעית סימלו את סופה של ההגמוניה הפוליטית ארוכת השנים של מפא"י ההיסטורית וממשיכתה – מפלגת העבודה. קריסתה של המפלגה לא נבעה מגורם אחד, אלא מצטברות של סיבות חברתיות, כלכליות וביטחוניות, ובהן גם חוסר אמון ציבורי במערכת השלטונית לאחר מלחמת יום הכיפורים, תחושת הסתאבות, גילויי שחיתות, פרוטקציוניזם והתנהלות כוחנית של המנגנון הפנימי של מפלגת העבודה. אך בין הגורמים המרכזיים לתבוסה נמנה הסכסוך הפנימי והמתמשך בין בכירי המפלגה – יצחק רבין ושמעון פרס – אשר הפך במרוצת השנים מאי הסכמה אידיאולוגית לעימות אישי חריף ומתמשך.

היריבות בין רבין לפרס, שנמשכה מראשית שנות השישים והגיעה לשיאים חדשים במהלך כהונתו של רבין כראש ממשלה בשנים 1977-1974, הפכה במידה רבה לסמל למשבר רחב יותר במפלגת העבודה. היא נתפסה בעיני הציבור ובקרב חברי המפלגה עצמה כביטוי למשבר הנהגה, אובדן חזון ואי־יכולת לפעול באחידות. במפלגה הלכו ורבו הקולות שקראו להפסקת "ויכוחי ההנהגה הבלתי נגמרים", אשר שיתקו את תפקוד המוסדות הפנימיים והרחיקו בוחרים. חבר הכנסת מרדכי בן פורת טען כי הסכסוך חמור מקודמיו במפלגה וכי תופעתו המרכזית היא המעורבות ההולכת וגוברת של כלי התקשורת שמנפחים את העימות ומעצימים את תחושת הקרע בצמרת.

העיתונות, ובפרט מעריב, ידיעות אחרונות ודבר, סיקרו את העימות בין רבין לפרס באופן שונה מהמקובל בסיקור סכסוכים פוליטיים. לצד פרשנויות פוליטיות רציניות, ליווה את הסיקור גם מימד רכילותי וסאטירי בולט. דמויותיהם של שני המנהיגים הפכו לקונפליקט מוכר ונפיץ שנתפס כאירוע ציבורי מתמשך, לעיתים אבסורדי, ופורש בציבור לא רק כמאבק על הנהגה אלא כמלחמה של אגו. הקריקטורות, המערכונים בתקשורת, מכתבי קוראים ומאמרי דעה הציגו את ההנהגה כחלשה, מסוכסכת ולא מסוגלת לשים את טובת הציבור לפני עימותים פנימיים. התחושה הרווחת הייתה שמדובר בסכסוך בלתי ניתן לפתרון שגורם נזק מתמשך, הן תדמיתי והן ארגוני, למפלגת העבודה. קריאות לצינון הסכסוך, פיוס זמני או ניסיון להשתיק את חילוקי הדעות – לא הועילו לאורך זמן. לקראת הבחירות הלכה וגברה התחושה בציבור כי מפלגת העבודה איבדה את דרכה וכי עליה לפנות את מקומה לאחרות.

שנות ה-50

תחילתו של הסכסוך בין יצחק רבין לשמעון פרס נעוצה עוד בשנות החמישים, כאשר שניהם החלו את דרכם הבכירה במערכת הביטחון הישראלית – האחד במסלול האזרחי־מדיני והשני במסלול הצבאי. בסוף דצמבר 1953 מונתה ממשלת ישראל את שמעון פרס למנכ"ל משרד הביטחון, ואילו יצחק רבין מונה על ידי הרמטכ"ל משה דיין לראש אגף ההדרכה בצה"ל. בעשור זה קודמו שניהם לתפקידים מרכזיים: פרס מונה לסגן שר הביטחון בדצמבר 1959, ורבין שימש כראש אגף המבצעים ובהמשך כסגן הרמטכ"ל. כבר בתקופה זו נוצרו חילוקי דעות מקצועיים בין השניים, בעיקר סביב מדיניות הרכש הצבאי וקשרי החוץ הביטחוניים של ישראל.

שמעון פרס ביקש לחזק את הברית הביטחונית עם צרפת, ורקם קשרים הדוקים עם בכירי מערכת הביטחון הצרפתית. מנגד, רבין סבר כי יש לפתח אוריינטציה אמריקנית ולהעדיף את ארצות הברית כשותפה אסטרטגית. המחלוקות בין השניים לא התפרסמו באותה תקופה באופן פומבי, שכן הצנזורה הצבאית הייתה חמורה, אך לפי העיתונאי אורי דן, הוויכוחים התקיימו סביב סוגיות ענייניות מקצועיות ולעיתים אף סביב נושאים אישיים. היו מקרים בהם פרס ורבין עמדו משני עברי מתרס בדיונים על רכישת צוללות וציוד לחיל האוויר, כאשר כל אחד מהם ניסה לגייס את תמיכתם של הרמטכ"ל או של מפקדי החיל לעמדתו.

אחת הנקודות המשמעותיות בהחרפת היחסים הייתה בינואר 1963, כאשר שמעון פרס ניסה למנוע את מינויו של יצחק רבין לרמטכ"ל. לטענתו של פרס בפני ראש הממשלה דוד בן־גוריון, רבין היה "הססן", ומינויו משמעו הפקדת הצבא בידי ארגון מפלגתי. בן־גוריון, שנודע בחיבתו לרבין עוד מימי מלחמת העצמאות, לא קיבל את דברי פרס, והמינוי אושר כמתוכנן. עם פרישתו של בן־גוריון מהחיים הפוליטיים וחילופי השלטון לטובת לוי אשכול, התחזק מעמדו של רבין, שנמצא עמו בתיאום מדיני הדוק, בעוד פרס – מזוהה עם חוגי בן־גוריון – מצא את עצמו מבודד יותר בתוך המערכת. הפיצול במפלגת מפא"י ב־1965, שהוביל להקמת רפ"י בידי בן־גוריון, פרס ודיין, סימן גם את ההתרחקות הפוליטית בין שני האישים והעמיק את הקרע האישי־מקצועי ביניהם.

שנות ה-60 וה-70

היריבות בין יצחק רבין לשמעון פרס הלכה והעמיקה בשנות השישים והשבעים, כאשר כל אחד מהם ביסס את מעמדו בצמרת המערכת הביטחונית והפוליטית. הפילוג במפלגת מפא"י בשנת 1965, אשר במהלכו פרשו דוד בן־גוריון, משה דיין ושמעון פרס להקמת רפ"י, סימן את תחילת ההתרחקות המובהקת בין שני האישים. פרס נחשב לנציג הבולט של דור הממשיכים של בן־גוריון, המזוהה עם הקו האקטיביסטי־ביטחוני. רבין, לעומתו, השתלב בקו המתון יותר של לוי אשכול, אשר החליף את בן־גוריון בראשות הממשלה, וחיזק את מעמדו באמצעות שיתוף פעולה הדוק עם ההנהגה החדשה של מפא"י.

באופן פרדוקסלי, בשנים 1966–1967, דווקא כאשר פרס סיים את תפקידו כסגן שר הביטחון ורבין שימש כרמטכ"ל, נשען הדרג המדיני – ובראשו לוי אשכול – כמעט לחלוטין על רבין, שהיה חסר ניסיון פוליטי, אך נתפש כבעל סמכות ביטחונית רחבה. לעומת זאת, פרס, שהיה מנוסה במנגנוני הביטחון, נדחק הצדה בשל זיהויו עם מחנה רפ"י. הדבר העמיק את הפער ביניהם, וחיזק את ההבחנה שבין "האזרח" פרס ל"איש הצבא" רבין.

אחד המוקדים המרכזיים למחלוקת היה שאלת עתיד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. רבין, שכיהן לאחר מכן כשגריר ישראל בוושינגטון ובהמשך כשר העבודה, תמך בעקרונות "תוכנית אלון", שניסתה לשלב היגיון ביטחוני עם פשרה מדינית — בעיקר מול ירדן — באמצעות נסיגה חלקית מהשטחים ושמירה על אזורים אסטרטגיים. פרס, לעומתו, תמך בגישת "פשרה פונקציונלית", אשר קראה להעמקת השליטה הישראלית בשטחים ולהקמת יישובים יהודיים בגב ההר. לטענת רבין, פרס אף עודד בפועל התנחלויות בניגוד לקווי המדיניות הרשמיים של הממשלה (לדוגמה, הקמת עפרה).

ב־1974, לאחר פרישת גולדה מאיר בעקבות מסקנות ועדת אגרנט, נערכה לראשונה התמודדות בין רבין לפרס על ראשות הממשלה. רבין נבחר ברוב של 298 לעומת 254 קולות. אף שההצהרות הפומביות של השניים באותו ערב היו מתונות ואפילו מכבדות, התחזקו מאחורי הקלעים התחושות של איבה עמוקה וחוסר אמון. רבין, בספרו האוטוביוגרפי פנקס שירות, כתב כי כבר באותה תקופה ראה בפרס יריב עיקש שאינו שותף אמיתי, ותיאר אותו כ"חתרן בלתי נלאה". לדבריו, פרס האמין שדי בהדחת רבין כדי להגיע לראשות הממשלה. דוב גולדשטיין, שותפו לכתיבת הספר, העיד כי רגשות השנאה של רבין כלפי פרס הגיעו לעוצמות חריגות והוגדרו כ"שנאה מטורפת".

עוד לפני הפריימריז, יזם פרס פגישה עם רבין במסעדה בירושלים והציע לו "הסכם ג'נטלמני" שלפיו מי שיבחר לתפקיד יו"ר המפלגה והמועמד לראשות הממשלה, יזכה לתמיכה מלאה של יריבו. רבין אמנם הסכים בעל פה, אך כתב בזיכרונותיו כי לא האמין לאף מילה מפרס. לדבריו, היה "מנוי וגמור" עמו, כי אם פרס ייבחר – הוא לא יהיה חלק מהממשלה. רבין תיאר את פרס כמי שהאמין שבינו ובין ראשות הממשלה קיים מחסום יחיד – רבין עצמו – ולכן כל מאמציו כוונו להסרת מחסום זה.

העימותים בין השניים המשיכו גם לאחר שפרס מונה לשר הביטחון בממשלת רבין. הם לא הצליחו לשתף פעולה באופן ענייני ומתמשך, והסכסוך גלש שוב ושוב מהתחום האידיאולוגי לאישי. מינויים כמו זה של אריאל שרון ליועצו של ראש הממשלה עוררו מתיחות, כששרון נתפש בעיני פרס כמעין שליח שמטרתו לעקוף את סמכותו כשר ביטחון. גם הצלחות ביטחוניות — כמו מבצע אנטבה ביולי 1976 — הפכו לסלע מחלוקת, כאשר הצדדים התווכחו מי יזם את המבצע ומי הוביל אותו בפועל. רבין טען כי תרומתו של פרס הייתה שולית ואף מכשילה, ואילו חיים צדוק, שר המשפטים לשעבר, טען כי דווקא פרס היה זה שדחף לביצוע המבצע בעוד רבין הביע הסתייגויות.

סכסוך זה, שראשיתו במחלוקות על רכש וניהול מערכות ביטחוניות והמשך בהתמודדות על הנהגה פוליטית, הפך במהלך שנות השבעים ליריבות מובהקת המשלבת ניגודים באישיות, השקפת עולם, רקע ביוגרפי ותפיסת מנהיגות. הוא הוטמע בתודעה הפוליטית והציבורית כעימות עמוק ובלתי ניתן לגישור, אשר לא רק ייצג שני אנשים שונים, אלא גילם בתוכו קווי שבר היסטוריים בין קבוצות, מחנות ותפיסות בתוך החברה הישראלית.

בחירות 1977

הסכסוך המתמשך בין יצחק רבין לשמעון פרס תרם באופן משמעותי לשחיקת אמון הציבור במפלגת העבודה ולהידרדרות מעמדה ערב הבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977. המתיחות הפוליטית הפנימית, שהייתה גלויה וחריפה, הפכה לאחת הסיבות המרכזיות לתחושת מיאוס ציבורית כלפי הנהגת המדינה. תופעות כמו הדלפות לתקשורת, התנצחויות הדדיות, ומאבקי סמכויות פומביים שיקפו בעיני רבים חוסר יכולת להנהיג, חוסר בשלות פוליטית ואובדן דרך. התחזקה התחושה כי המפלגה אינה מסוגלת להציע פתרונות אמיתיים למשברים המדיניים, הכלכליים והחברתיים, וכי חילוקי הדעות הפנימיים גוברים על טובת הציבור. גם בקרב נאמני המפלגה החלו להישמע קולות שקראו "להתאוורר באופוזיציה", מתוך הכרה בצורך בהתחדשות ובחשבון נפש עמוק.

מתוך המפלגה עצמה עלו קולות רבים שהביעו חוסר שביעות רצון מהמצב. חבר הכנסת מרדכי בן פורת טען כי התדרדרות האמון הציבורי נובעת לא רק מהסכסוך עצמו, אלא מאופן הופעתו לעיני כל, דרך כלי התקשורת, שהעצימו את הקונפליקט והפכו אותו לנחלת הכלל. לדבריו, בעבר היו סכסוכים במפלגה, אך הם נותרו בתחומי המחלוקת האידיאולוגית ונוהלו בצנעה. לעומת זאת, הסכסוך בין פרס לרבין גלש לזירה הציבורית והוצג כמאבק אישי חסר מעצורים. ד"ר אהוד שפרינצק מהאוניברסיטה העברית הזהיר כי הפולמוס הפנימי מערער את מעמד המפלגה בעיני הציבור וקרא לכבות את "השריפה" במהירות האפשרית.

בשלהי כהונתו של רבין כראש ממשלה, החריפו העימותים בין השניים גם סביב ענייני מדיניות ביטחונית. בינואר 1976, במהלך ביקורו של רבין בארצות הברית, יצא לתקשורת "מקור בכיר", שהיה למעשה רבין עצמו, בביקורת על גובה בקשות הרכש הביטחוני שישראל הגישה לארצות הברית. הדברים נתפשו כמכוונים ישירות נגד פרס וגררו הד תקשורתי נרחב וביקורת פנימית. פרס סירב להגיב מיידית אך השיב בגלי צה"ל באומרו שכל בקשות הרכש מאושרות על ידי הממשלה, כולל ראש הממשלה עצמו. המתיחות החריפה את התחושה בציבור כי קיימת אנרכיה בצמרת הביטחונית.

אירוע נוסף שהעמיק את הקרע התרחש בדצמבר 1976, עם טקס קבלת מטוסי ה-F-15 מארצות הברית. הטקס התקיים בערב שבת, וזכה להתנגדות מצד המפלגות הדתיות. עם סיום הטקס, בו השתתפו ראש הממשלה, הרמטכ"ל ובכירים נוספים, הואשם רבין בהפרת השבת. התגובה החריפה מצד המפד"ל הובילה לפיטורי שלושת שריה על ידי רבין, ובעקבות כך איבדה הממשלה את הרוב בכנסת. ב-21 בדצמבר 1976 הודיע רבין על התפטרותו, והכנסת פוזרה. הבחירות הכלליות נקבעו ל-17 במאי 1977.

לאחר הפיזור, נעשו ניסיונות ליישב את המחלוקות בין רבין לפרס. רבין הציע לפרס, בתיווך דוב צמיר, הסכם פוליטי ארוך טווח שבמסגרתו יוותר פרס על ההתמודדות על ראשות הממשלה, ובתמורה יזכה למעמד של שותף בכיר בניהול המפלגה ובקביעת האסטרטגיה. ההצעה לא התקבלה, והפערים בין הצדדים לא גושרו. בחוגי המפלגה רווחה ההכרה כי מדובר בסכסוך שאינו ניתן לפתרון, וכי הסכסוך, שהלך והתעצם על רקע משבר ההנהגה במפלגה לאחר מלחמת יום הכיפורים, עתיד להשפיע במישרין על תוצאות הבחירות הקרבות.

הבחירות לכנסת התשיעית סימלו את קץ ההגמוניה של מפלגת העבודה, כאשר תבוסתה בבחירות הדיחה אותה לשורות האופוזיציה לראשונה בתולדות המדינה. לפי המאמר, אחת הסיבות המרכזיות למפלה הצורבת הייתה הסכסוכים הפנימיים החריפים והבלתי פוסקים בתוך המפלגה, ובעיקר היריבות בין רבין לפרס, אשר "שיתקו את המנגנון שלה והבאישו את ריחה בעיני הציבור הישראלי". תחושת המבוכה בציבור והמשבר הפנימי בצמרת המפלגה נתפסו כעדות מובהקת לאובדן כיוון, ואפשרו לליכוד בראשות מנחם בגין לעלות לשלטון ברוב ברור.

סיכום

העימות בין יצחק רבין לשמעון פרס לא היה רק התנגשות בין שתי דמויות פוליטיות, אלא סימן נקודת מפנה היסטורית במפלגת העבודה ובמערכת הפוליטית הישראלית בכלל. ההתמודדות ביניהם על הנהגת המפלגה בשנת 1974 סימנה את סיומה של תקופה – הדור המייסד של מפא"י, שכלל את דוד בן־גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר ופנחס ספיר, החל לפנות את מקומו לדור חדש של מנהיגים. הבחירה בין רבין, שלא היה מעורב בעבר במאבקים הפנימיים של החטיבות, לבין פרס, שצמח מתוך רפ"י והיה מזוהה עם פוליטיקה חטיבתית מובהקת, המחישה את המתח בין המשכיות לבין שינוי בתוך המפלגה. הבחירות הפנימיות הפתוחות שהתקיימו באפריל 1974 נחשבו למאורע תקדימי בתולדות תנועת העבודה, שבמסגרתו הועמדה לראשונה לבחירה פתוחה הנהגה פוליטית שאינה בהכרח צומחת ממנגנוני החטיבות.

התוצאה הדגישה את התחזקות מגמת הפירוק של המשטר החטיבתי ההיסטורי במפלגת העבודה. גם אם החטיבות המשיכו להתקיים מבחינה ארגונית, הבחירה ברבין, שלא היה מזוהה עם אף אחת מהן באופן מובהק, סימנה את תחילת המעבר למבנה פוליטי חדש. התמיכה הנרחבת שקיבל פרס מקרב יוצאי מפא"י, על אף זיקתו לרפ"י, חיזקה את המסקנה כי השיקולים החטיבתיים הולכים ומתפוגגים וכי ציבור החברים שואף לייצוג רחב יותר, בלתי תלוי בהשתייכות היסטורית. התהליך הזה זכה להד ציבורי ונתפש בעיני רבים כמבורך, כצעד לקראת איחוד ורענון המפלגה.

אולם למרות הפן המבני, הסכסוך בין פרס לרבין הפך במהרה לסמל למשבר עמוק ורחב יותר במפלגת השלטון. הוא לא נתפש עוד רק כמאבק אישי בין שני יריבים, אלא כהתגלמות של התפוררות הרוח הארגונית, חוסר האמון ההדדי והקושי לנסח הנהגה מלוכדת. רבים במפלגה ראו בעימות ביטוי למשבר זהות מתמשך, שמנע מן המפלגה להציע חזון מדיני חדש ולשקם את אמון הציבור. האופן שבו הסכסוך התנהל, הפומביות שלו והעיסוק התקשורתי האינטנסיבי בו, הפכו אותו למעין מראה של מצבה של מפלגת העבודה – הנהגה מסוכסכת, חסרת ריכוז, הנאבקת בעצמה יותר מאשר ביריביה. תוצאות הבחירות לכנסת התשיעית המחישו את השלכות המשבר הזה, ואת העובדה שסכסוך אישי בצמרת הפך לגורם מכריע בשינוי פני הפוליטיקה הישראלית.

לקריאה נוספת

• ערן אלדר, "אם אני נמושה אתה נפולת: הסכסוך בין יצחק רבין לשמעון פרס, סיקורו העיתונאי והשפעתו על תוצאות הבחירות לכנסת התשיעית ב־ 1977", מגזין קשר, אוניברסיטת תל אביב, 2021.
• יצחק רבין, דב גולדשטיין, "פנקס שירות", ספריית מעריב, 1979.