הפורשים

באפריל 1935 פרשו מההסתדרות הציונית מרבית חבריה הרוויזיוניסטים, והקימו את ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח), שפעלה בין 1935-1946.

הרקע לפרישה

התמיכה שהתעוררה כלפי זאב ז'בוטינסקי כמנהיג ציוני וההזדהות עם המשנה הרעיונית שפיתח עם השנים התבטאה בשנות ה-20 של המאה ה-20 ביצירתן של תנועות רעיוניות. הבולטות בהן היו בית"ר, תנועת הצעירים, שדגלה בחינוך ציוני לאומי והכשרה צבאית לקראת עלייה לארץ ישראל, והתנועה "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" (הצה"ר), שהייתה הזרוע המדינית של הציונות הרויזיוניסטית והמפלגה אשר יצגה אותה בהסתדרות הציונית העולמית (כסיעה בקונגרס הציוני). באותם ימים הייתה הסתדרות זו הגוף אשר קבע את מדיניות התנועה הציונית כולה, על סניפיה במדינות השונות ומאות אלפי חבריה ותומכיה אשר התפקדו לשורותיה על ידי כך ש"שקלו את השקל" (כלומר שילמו דמי חבר).

חילוקי דעות, שזרעם נטמן עוד בשנים שלפני כן, בין ז'בוטינסקי לבין אנשי מחנה הפועלים והמנהיגות הציונית (תחת שיטתה של הציונות המדינית) דאז החלו מעמיקים בצורה חריפה.

הרוויזיוניסטים דרשו מן ההסתדרות הציונית והנהגתה הגדרה מפורשת כי מטרתה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית בארץ ישראל ונקיטת צעדים מפורשים נגד בריטניה בשל המדיניות האנטי ציונית שנקט המנדט הבריטי בדמות פרסומי הספרים הלבנים והגבלות העלייה וההתיישבות. לשיטתם, לא נקטה הנהגת ההסתדרות צעדים משמעותיים ובכך הביאה להחלשה ועמעום בהגשמת המטרות הציוניות וחולשה של היישוב היהודי בארץ בפני הבריטים אל מול דרישות ערביי ארץ ישראל.

על השינוי בהרכב האנושי של הישוב היהודי, מלאומי לפועלי, נאמר בעיתון הירדן:

"מאז תפסו הסוציאליסטים את ההנהגה בהסתדרות הציונית, התגברה ההרגשה: באו זרים לנחלתנו. הם עבדו בו, אבל הם זרים. הורדוס האדומי, כשעלה על כיסא המלוכה, בנה גם הוא את הארץ, אולם הוא היה זר, והוא נשאר בשבילנו הורדוס האדומי, לא ממשפחת בית חשמונאי. וזה שנתנו לזרים, בלתי ציונים ואנטי ציונים להשתלט על התנועה הציונית, קבע את גורלה של ההסתדרות.
כל מושגי המוסר שהציונות עמדה עליה היו שם ללעג ולקלס. השתרשה שם תקיפות של בעלי הכוח, תקיפות של "אוחז ביד".
העלייה שהיא פריווילגיה של הממשלה (הבריטית) בשביל ההסתדרות הציונית, הייתה למונופול בשביל "המקורבים".
רשעות וגסות לגבי כל אלה שלא רקדו לפי חלילים. הכניסה לארץ ישראל נעשתה אפשרית רק למרקסיסטים, וזה כמה שנים, שהאגף הימני בציונות חורק שיניים ואין לאל ידו לעשות כלום.
כל העם נותן כסף בשביל ארץ ישראל. הנה שכונת בורוכוב, מאחורי תל אביב. האדמה של הקרן הקיימת, המשק והבתים – מכספי קרן היסוד. אולם בשכונת בורוכוב יש הזכות לבחור ולהיבחר לועד המושבה רק לחברי ההסתדרות המפאי"ת וכשרוצים להיפטר ממתנגד הגורם לאי נעימויות, כשרים כל האמצעים לכך. להרעיב אותו, לא לתת לו לקבל שום עבודה ולהכותו – ואם כל זה גם כך אינו מועיל, ישנה תכנית שטנית – להשמיד את כולם על ידי עלילת דם.
זהו, באילוסטרציה קצרה, פרצופה של הציונות מבפנים.
וכלפי חוץ: הכנעה, שפלות ועריצות. צעד פסיכולוגי אופייני לעבד: לגבי אדוניו הרי הוא נכנע ככלב, ואם הוא מפקד על אדם אחר – אוי ואבוי לאותו אדם.
כלפי פנים מתנהלים ב"תקיפות", וכלפי חוץ – "יחי אדוני הפריץ". רוצים לרמות את האחרים ולרמות את עצמם: עלייה יהודית גדולה, פרוספריטי בארץ ישראל – הכל על חשבונם. אולם אם באותו זמן, כשבאים לארץ ישראל 50 אלף יהודים לשנה, נכנסים לשם בשקט ובלי רעש 60 אלף חורנים – על זה אין מספרים, כי זה הרי יגלה את הפרצוף האמיתי, וזה יראה שאנו מתרחקים מרעיוננו ומתקוותנו.
מעשי תרמית וגניבת הדעת – וכתוצאה מזה עלייה ערבית חופשית, ועולים יהודים מתענים בבית הכלא.
כזהו מראה הציונות מבחוץ."

הקונגרס הציוני ה-17

הקונגרס הציוני הי"ז התקיים ביוני 1931. בעוד הוא התנהל על רקע מהומות תרפ"ט כשנתיים לפני כן, ברקע ריחפה החלטת הבריטים על הספר הלבן השני, המגביל את מכירת הקרקעות ומכסת העלייה היהודית לארץ ישראל. בתגובה לספר הלבן התפטר חיים ויצמן מהמנהיגות הציונית. בעת התפטרותו הוא נשא נאום בו הוא אמר שעל המוסדות הציוניים להסכים לנוסחה של מדינה דו-לאומית, דבר שיצר סערה רבתי בקרב רבים בעולם היהודי.

התפטרותו של וייצמן יצרה לחץ במשרד המושבות הבריטי ובמקביל הופעלו לחצים בממשלה ובפרלמנט של הממלכה המאוחדת לסגת מהמסקנות. דוד בן-גוריון, מזכיר ההסתדרות, שלח חוזר לכל הגורמים הקשורים בהסתדרות ובתנועת הפועלים ברחבי העולם ודרש מהם לפעול נגד הבריטים. במושב השני של מועצת מפא"י אף קרא למרד נגד אנגליה. הוא טען כי הספר הלבן "רצוף צביעות ובגידה" ואינו אלא "תעודה רצופה אנטישמיות". במקביל, בקונגרס עלתה הצעה מטעם הרוויזיוניסטים שמטרתה להצהיר על השאיפה להקמת מדינה עברית משני צידי הירדן. בתחילה "הציוניים הכללים ב'" ו"המזרחי" היו בעד ההצעה, אך אז התקבל מברק ממפקדת "ההגנה", שבו הזהירה כי החלטה כזו עלולה להביא לחידוש המהומות בארץ ישראל. הפועלים הציעו שלא להעלות להצבעה את נוסחת "המטרה הסופית" של זאב ז'בוטינסקי וזכו ברוב של 121 נגד 57. בתגובה לכך, קם ז'בוטינסקי מכסאו וקרא "זה לא קונגרס ציוני!". הוא קרע את כרטיס הציר שלו ועזב את האולם, ואחריו עזבו גם כל צירי מפלגתו, ואולם לאחר מכן שבה סיעת הצה"ר להשתתף בישיבות בלעדיו. רוב חברי הסיעה דרשו להישאר בהסתדרות הציונית, ואילו ז'בוטינסקי שדרש לעזוב ולייסד הסתדרות ציונית חדשה, הושעה מהנהגת הצה"ר, ורק לאחר זמן מה חזר להנהיג את הסיעה.

על הכישלון בהצבעה אמר ז'בוטינסקי:

"על תוצאותיו של הקונגרס הי"ז לא אוכל לומר מאומה. לאחר שהקונגרס דחה את נוסחת המדינה העברית ולאחר שקרעתי את כרטיס-הציר שלי, שוב לא נכנסתי לאולם-הישיבות. מה שהתרחש באסיפה זו אחרי-כן אינו מעניין אותי. בדבר אחד בטוח אני: הטאַקטיקה של הרביזיוניסטים בקונגרס זה היתה אֵיתנה, טאַקטית ונבונה. ורשאי אני לשבּחה דוקא משום שלי לא היה בה חלק. דעתי הפרטית היתה בעבר, והיא גם עתה, זו: אין לנו עוד מה לעשות בקונגרס של הסתדרות זו, אשר הפכה את עצמה לסרח-עוֹדף של ה“סוכנות” הלא-ציונית. אבל, מאחר שהלכנו לקונגרס זה, צריכים היינו לפעול דוקא כשם שפעלנו שם…

מאחר שיש רביזיוניסטים, שיכאב לבם לנתק ברגע זה את כל הקשרים אל ההסתדרות ה“ציונית” הישנה, אינני מתנגד, שיישארו קשרים בעלי אופי סמלי טהור. למשל: לא אביע התנגדות להצעה, שנשלח, למשל, עשרת צירים לקונגרסים או שני צירים לישיבות הועד הפועל הציוני בתורת “משקיפים”. אך אלחם ללא-פשרות בכל צורה של שיתוף ממשי מצדנו (ויהי זה בצורת “אוֹפּוֹזיציה”) עם ההסתדרות ה“ציונית” שנתישנה, שנידונה – באשמתה שלה – להתגלגל במדרון לקראת אין-אונים וחוסר-ערך. יורשתה היחידה של אותה הסתדרות ציונית, שביקש להקים הרצל, היא ברית הציונים-הרביזיוניסטים. את המקום הזה עליה לתפוס עתה מדעת, וכל מי שירצה להמשיך במפעלו של הרצל יצטרך להתלכד סביבה."

ז'בוטינסקי קרא לכל "המפלגות ההרצליאניות" (אלו שקידמו את תורתו של הרצל, להבדיל מתורת הפועלים הקומוניסטית) לפרוש מההסתדרות ולהקים הסתדרות ציונית חדשה, הבנויה על עקרונות היסוד של הרצל. בשלב זה עדיין שום מפלגה לא פרשה – אך בשנים שלאחר מכן הגיע הקש ששבר את גב הגמל.

פרישתם של הפורשים – כמחאה על דיקטטורה

ב-1933 נרצח חיים ארלוזורוב והעוינות בין המחנות השונים הגיעה לסיפה של מלחמת אחים. הקונגרס הציוני ה-18 באותה שנה ביטא עוינות קשה של תנועות העבודה כלפי הרוויזיוניסטים. המתיחות הרבה גם הורגשה ביישוב וקרה שהתפרצו מעשי אלימות.

ב-1934 יזמה הצה"ר פעולה מדינית עצמאית, מפעל הקובלנה הלאומית, היא "תנועת פטיציה", במסגרתה שאפו הרוויזיוניסטים להחתים שני מיליון יהודים מכל רחבי העולם, על מכתב קובלנה שיוגש למלך אנגליה, לפרלמנט הבריטי, לממשלות שונות באירופה ולחבר-הלאומים. תוכן הפטיציה: "הפרת המנדט הבינלאומי על ארץ-ישראל, תביעת עלייה חופשית, רפורמה אגררית, ביטחון והגנה ליישוב, עבר-הירדן המזרחי חלק מתחום ההתיישבות היהודית, משטר התיישבותי בארץ-ישראל". תאריך תחילת המבצע נקבע ל-1 בינואר 1934, והפעולה נערכה מספר חודשים. בסופה נאספו 600,000 חתימות. ההסתדרות הציונית החרימה את פעולת הפטיציה. ב-24 במרץ 1935 החליטו חברי ההסתדרות לדחות את הסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי, מהלך אשר היווה גורם מרכזי להקמת הצ"ח. אולם רק כאשר החליטה ההסתדרות הציונית כי כל חבריה מחויבים שלא יפעלו תחת עצמאות פוליטית ("סעיף המשמעת"), החליטה הנהלת הצה"ר על פרישתה באפריל 1935 ועל הקמת ההסתדרות הציונית החדשה ב-25 באותו חודש.

מבחינת הרוויזיוניסטים, סעיף המשמעת היה סעיף דיקטטורי שמטרתו הייתה למנוע פעילות מדינית המנוגדת לתנועות הפועלים. על סעיף זה הם אמרו שהוא:

"אבסורדי ואי חוקי. משמעת יכולה לשרור בתוך מפלגה, וסעיף מסוים בתוך חוקת המפלגה יכול לחייב משמעת זו. ההסתדרות הציונית העולמית מעולם לא קראה לעצמה בשם מפלגה – להפך, היא מחתה תמיד נגד כל ניסיון להשוות אותה אל כל שאר המפלגות בתוך העם היהודי. ההסתדרות הציונית תבעה לעצמה ובמידה מסוימת גם בצדק, את התואר של תנועה לאומית שאליה יכול, וחייב להצטרף כל יהודי בלא הבדל של מפלגה… צעד זה לא יצליח מסיבה פשוטה ביותר. את השקל הכולל סעיף של משמעת לא יקנו. לא יקנו אותו קודם כל אלה שבגללם נעשה המעשה כולו. הצה"רים שעליהם רוצים לאכוף את "המשמעת" בעזרת הסעיף "האיום", לא יקנו את השקל הזה – פשוטו כמשמעו. לאנשי הציונות הרשמית תישאר הברירה להחדיר את המשמעת אך ורק בין הציונים הכללים וחברי המזרחי."

רק מיעוט של רוויזיוניסטים נשאר חבר בהסתדרות הציונית, בדמות מפלגת המדינה העברית של מאיר גרוסמן.

ההסתדרות הציונית החדשה

לקראת כינוס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה עשה ז'בוטינסקי לילות כימים במסעות שכנוע וגיוס תמיכה לטובת ארגון חדש זה. רבים מיהדות אירופה, אשר ז'בוטינסקי היה מנהיג ציוני פופולרי בעיניהם, ובייחוד בקרב צעירים, נענו לקריאתו. לקראת כינוס היסוד שהתקיים ב-7 בספטמבר בווינה התפקדו לתוך שורותיה של הצ"ח כ-713,000 חברים מ-32 מדינות (לשם ההשוואה- 635,000 איש שקלו את השקל של ההסתדרות הציונית לקראת הקונגרס ה-19 באותה שנה). באותו מעמד נבחר ז'בוטינסקי לנשיא ההסתדרות הציונית החדשה. בו בזמן של תחילת פעילותה של הצ"ח פרשו אנשי המחנה הרוויזיוניסטי מהסתדרות העובדים הכללית והצטרפו אל הסתדרות העובדים הלאומית שהשתייכה לתנועתם, וכן בדומה הצטרפו אל קופת החולים הלאומית שהוקמה כמקבילה לקופת חולים כללית שהייתה משויכת למחנה הסוציאליסטי.

הצ"ח קיימה קשרים מדיניים עם ממשלות וגורמי השפעה שונים לצורך קידום רעיונותיה. במסגרתה של הצ"ח היו הרוויזיוניסטים חופשיים לפעול באופן עצמאי למען קידום דרישותיהם לפתיחת שערי הארץ בפני עלייה יהודית לצורך השגת רוב יהודי בארץ ישראל, הקמתו של כוח צבאי יהודי, החייאת התרבות והלשון העברית והקמת מדינה עברית משתי גדות הירדן. בין היתר עבר ז'בוטינסקי בבירות אירופה, ואנשי הצ"ח נפגשו עם מנהיגי קהילות יהודיות וניסו לרתום אותם לטובת רעיון ה"אבקואציה" של ז'בוטינסקי – תוכנית של פינוי המוני יהודים מאירופה ויישובם בארץ ישראל. עם זאת תוכניתם ליישוב מיליון וחצי יהודים בתוך עשר שנים לא זכתה לתמיכה רבה.

השפעות הפרישה על ההסתדרות הציונית

לאחר שכבר ידע על פרישת הרוויזיוניסטים, השיב בן-גוריון לז'בוטינסקי: "פרק לונדון לא יימחה מלבי… ואם נגזר עלינו להילחם – תדע, שבין 'אויביך' יש אדם המוקיר אותך וכואב את כאבך… עודני מאמין באפשרות 'השלום הגדול'… רוצה אני לשאת בלבי את דמותך כאשר ראיתיה בלונדון".

ז'בוטינסקי השיב גם על מכתב זה: "קצה נפשי במרירות התמידית בלי־קץ גם מעבר לאופק. אתה הזכרתני, כי בכל זאת אולי יש קץ… כשכתבת, כן יהא: חזיון שטרם היה כמוהו בישראל – מלחמה ושתי ידיים פרושות מעבר לשדה־הקטל!".

הרוויזיוניסטים לא השתתפו בקונגרס הציוני ה-19 בשנת 1935. בקונגרס זה בן-גוריון הפך לראש הסוכנות ולאישיות הדומיננטית בהנהלה הציונית בעוד ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים נדחקו לשולי הפעילות המדינית הציונית.

אף על פי שההסכם לא יצא לפועל, הייתה לו השפעה בחיי היישוב העברי. פסקו ההתנגשויות האלימות בין פועלים לאנשי בית"ר, ואנשי בית"ר הפסיקו לשבור שביתות.

סוף פועלה של הצ"ח

פטירתו של ז'בוטינסקי ב-1940, והשואה שהשמידה את מרבית הכוח הפוליטי של בית"ר והרוויזיוניסטים, היוותה מכה לפעילותם המדינית. פעילות מדינית דווקא נתקיימה ביוזמת האצ"ל, לדוגמה בדמות ועדים שונים שפעלו בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה בארצות הברית.
בקונגרס הציוני ה-22 שהתקיים בבזל בשנת 1946, חזרו חברי ההסתדרות הציונית החדשה אל שורות ההסתדרות הציונית העולמית, כסיעה של הצה"ר, לאחר שזו הצהירה כי מטרת הציונות המיידית היא הקמת מדינה עברית, בין היתר על ידי קבלת תוכנית בילטמור ב-1942.

בסופו של דבר, מדינת ישראל קמה רק אחרי שהתקבלו דרישותיהם של הפורשים לפתיחת שערי הארץ בפני עלייה יהודית, ייסודו של צבא ההגנה לישראל, והקמתה של מדינה עברית.

לקריאה נוספת

• זאב ז'בוטינסקי, הרוויזיוניזם הציוני במאבקיו (1930 – 1931), הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1986.

קישורים חיצוניים

• בחירות לקונגרס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה, 1935, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים.
• הצהרה על הקונגרס הציוני הי"ז, פרויקט בן יהודה.

חומרי המקור

חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.