התפוררות הציונות – ומה עשוי לבוא אחריה הוא מאמר מאת לאון טרוצקי שפורסם בשנת 1904, ובו הוא מבקר את התנועה הציונית בעקבות הקונגרס הציוני השישי.
במאמר טוען טרוצקי כי הציונות כשלה במטרתה להקים מדינה יהודית, וכי היא צפויה להתפורר ולהתחלף בתנועות פוליטיות אחרות. המאמר נכתב בהקשר הפולמוס שפרץ סביב תוכנית אוגנדה, והוא מציג את גישתו הביקורתית של טרוצקי כלפי הלאומיות היהודית תוך הדגשת תמיכתו במהפכה הסוציאליסטית כפתרון לבעיית היהודים.
אירוניה היסטורית ניכרת בגורלם של חלק מצאצאי טרוצקי. בעוד הוא עצמו התנגד בתוקף לציונות ולרעיון המדינה היהודית, נינו, דוד אקסלרוד, הפך לפעיל בתנועה הימנית-דתית כהנא חי, התגורר בכפר תפוח המזוהה עם הימין הרדיקלי, ונינתו, טליה, אף התחתנה עם בנו של הרב מאיר כהנא. בכך, נצרים למשפחת טרוצקי מצאו את מקומם דווקא בתוך הציונות הדתית הקיצונית – תפנית היסטורית הפוכה לחלוטין מהשקפותיו של טרוצקי עצמו.
רקע
הקונגרס הציוני השישי התקיים בבזל באוגוסט 1903, ובראשו עמד בנימין זאב הרצל. מטרותיו המרכזיות היו לדון במצב העם היהודי בעקבות הפוגרומים, בעיקר פרעות קישינב, ולבחון את הצעת בריטניה להקים התיישבות יהודית במזרח אפריקה. ההצעה נועדה לספק מקלט זמני ליהודים נרדפים עד למציאת פתרון להתיישבות בארץ ישראל, אך עוררה מחלוקת עזה בתוך התנועה הציונית, כאשר רוב ציוני רוסיה התנגדו לה בתוקף. הרצל, מתוך הבנה פוליטית וריאליסטית של מצוקת היהודים באירופה, דחף להצעה מתוך כוונה לחזק את מעמד התנועה הציונית בזירה הבינלאומית ולהשיג הכרה מדינית שתוכל בעתיד לתמוך במאבק על ארץ ישראל.
מקס נורדאו, שהיה אחד מהוגי הדעות המרכזיים של הציונות המדינית וידידו הקרוב של הרצל, תמך בתוכנית אוגנדה למרות התנגדותו האישית, מתוך נאמנות לרצל ומתוך הבנה פוליטית עמוקה לחשיבות ההכרה הבריטית בתנועה הציונית. תמיכתו בתוכנית עוררה זעם רב בקרב ציוני רוסיה, וב-19 בדצמבר 1903, במהלך נשף חנוכה של אגודת "מבשרת ציון" בפריז, בוצע עליו ניסיון התנקשות. חיים זליג לובן, סטודנט יהודי רוסי שהתנגד לתוכנית אוגנדה, ירה לעברו שני כדורים תוך שהוא צועק "מוות לנורדאו האפריקני", אך החטיא. נורדאו נפצע קלות ואף הציל את המתנקש מלינץ' מצד הקהל. ניסיון ההתנקשות היה ביטוי לקיטוב העמוק שיצרה תוכנית אוגנדה בתנועה הציונית, והיה למעשה ניסיון הרצח הפוליטי הראשון בתולדות הציונות. לאחר האירוע כתב נורדאו להרצל כי הוא רואה בכך "מפרעה על חשבון חוב התודה של העם היהודי בעד העבודה המסורה למענו", דבר שהמחיש את עומק האכזבה והמשבר הפנימי בתנועה.
הקונגרס הציוני השישי נודע גם בשם "קונגרס הדמעות", בשל הסערה הרגשית הרבה שפרצה בעקבות ההצבעה על תוכנית אוגנדה. הצירים ממזרח אירופה, שהיו ברובם מתנגדי ההצעה, ראו בה סטייה חמורה מהמטרה הציונית המרכזית – הקמת בית לאומי בארץ ישראל. כאשר התקבלה ההחלטה לשלוח משלחת חקר למזרח אפריקה, קמה צעקה גדולה באולם, וחלק מהצירים פרצו בבכי. שבעה מבין הצירים הרוסים, בהם יחיאל צ'לנוב, יעקב ברנשטיין-כהן וזאב טיומקין, עזבו את המליאה בהפגנתיות. מאוחר יותר, קבוצה של מתנגדים קיימה אספה סגורה בחדר צדדי, בה הם ישבו על הרצפה והתאבלו "בנוסח המסורתי על חורבן ירושלים", כפי שתיאר יעקב דה האז. הרצל, ששמע על ההפגנה, חזר לבית הקונגרס, דפק על הדלת הנעולה וביקש להיכנס. אחד מהנוכחים צעק לעברו "בוגד!", אך לבסוף התירו לו להיכנס. בנאומו האחרון בקונגרס, הרצל ניסה להרגיע את הרוחות והבהיר כי הוא לא ויתר על ארץ ישראל. את דבריו חתם בציטוט מספר תהילים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
לאון טרוצקי, שישב ביציע העיתונות וצפה בדיונים, ראה בקונגרס הציוני השישי הוכחה לכך שהתנועה הציונית מתפוררת. הוא תיאר אותו כ"הפגנת חוסר אונים" וטען כי הציונות מיצתה את עצמה כתנועה פוליטית, משום שלא הצליחה לקדם את מטרתה המרכזית – השגת ארץ ישראל. טרוצקי זיהה את ויתורו הזמני של הרצל על ארץ ישראל כעדות לכישלון, אך טעה בכך שהתעלם מההיבט האסטרטגי של המהלך, שנועד להבטיח הכרה מדינית בציונות ולא כוויתור על פלשתינה. הוא גם זלזל בעוצמת ההתעוררות הלאומית היהודית וביכולתה של התנועה הציונית להתמודד עם אתגרים פוליטיים. יתרה מכך, טרוצקי ראה בציונות תנועה בורגנית המונעת על ידי מניעים ריאקציוניים, והתעלם מהפן המהפכני שבה – היכולת של היהודים להקים מסגרת פוליטית לאומית ולשנות את גורלם במו ידיהם.
בסופו של דבר, למרות אישור ההצעה בקונגרס, ההתנגדות הגוברת מצד החוגים הציוניים, במיוחד ברוסיה, הובילה לנטישת התוכנית בקונגרס השביעי.
בהמשך חייו, טרוצקי נותר מסור לרעיון המהפכה הסוציאליסטית ודחה לחלוטין את הלאומיות היהודית. הוא סבר כי פתרון הבעיה היהודית יגיע רק במסגרת מהפכה עולמית ולא דרך הקמת מדינה יהודית נפרדת. אך בעוד שהוא עצמו לא שינה את עמדתו, גורלה של משפחתו היה שונה. בתו הבכורה, זינאידה, נרדפה תחת שלטון סטלין והתאבדה. בניו, לב וסרגיי, נרצחו על ידי הסובייטים. נינו, דוד אקסלרוד, יליד ארצות הברית שעלה לישראל בגיל 12, הפך לפעיל בתנועה כהנא חי, התגורר בכפר תפוח, ואחותו טליה אף התחתנה עם בנו של מאיר כהנא, הרב בנימין כהנא (השניים נרצחו על ידי מחבלים פלשתינים ב-2001). בכך, באופן אירוני, מצא אחד מצאצאיו של טרוצקי את מקומו בתוך הציונות הדתית הקיצונית – היפוכה הגמור של עמדותיו של טרוצקי עצמו.
תוכן המאמר
הניסיון האחרון של סטודנט ציוני רוסי להתנקש בחייו של מקס נורדאו הוא תזכורת נוספת לסכסוכים הפנימיים בציונות שהתפרצו בקונגרס בבאזל שהתקיים בסתיו האחרון.
הקונגרס הציוני האחרון היה הפגנת חוסר אונים. אנשים הגיעו מכל רחבי העולם כדי להכריז בקול רם: "לא התקדמנו ולו באינץ' אחד. התעייפנו. בזבזנו את כל הכספים שהופקדו בידינו לצורכי עבודתנו. ואיננו רואים דבר לפנינו. הסולטן ליטף את הרצל (אך מי בכלל שם לב לכך?) ואולי ילטף אותו שוב – אבל מה הלאה?"
כן, מה הלאה? היה צורך למצוא תשובה. דרך החשיבה הקיימת לא אפשרה מענה אמיתי, ופסיכולוגיית הייאוש הצמיחה בדיה – עלובה וריקה. הרצל הציע לדפוק על דלת אפריקה. כמובן, הרצל ייקח על עצמו את עניין הקשרים עם צ'מברלין או אדוארד השביעי – שהרי מדובר בנכסים בריטיים. לא בפעם הראשונה מוטלת עליו המשימה להתערב אצל נסיכי העולם בשם "עמו". ההרפתקן חסר הבושה הזה עדיין זכה לתשואות סוערות בקונגרס בבאזל. בקונגרס לא נמצא ולו נציג אחד של "העם היהודי" שירים יד כדי להניף שוט של זעם על ראשו של האיש הדוחה הזה… רק יבבות היסטריות של רומנטיקני ציון הדהדו באולם הישיבות ברגע מסוים – הרצל הבטיח את פלשתינה, אך לא סיפק אותה.
אבל ה"מנהיג" לא ויתר על פלשתינה. הפלישה שלו לאפריקה הייתה רק הסחה צבאית (או ליתר דיוק, מסחרית). הנה סוג ה"דימויים" בהם השתמש הרצל כדי להגן על תוכניותיו הפוליטיות מפני התקפותיהם של האבירים המרוששים של הציונות ה"טהורה": "נניח," הוא כותב ב"די ולט" לאחר הקונגרס, "שאני רוצה לרכוש בית לעצמי, גם אם לא את הבית העתיק שלי, אשר עבר לידיים זרות, הרי שלא אסמוך אך ורק על טוב ליבו של הבעלים הנוכחי. אולי אציע לו הצעה ישירה (הרצל יוצא לפגישה עם הסולטן). אך אם הוא לא יסכים לכך, אם יישאר עיקש (הסולטן, כפי שאנו יודעים, התגלה כנדיב אך "עיקש"), אז אולי, ברגע מסוים, אודיע שאני מוותר על העניין. אבחר לי בית בקרבת מקום, או אפילו ברחוב אחר המרוחק מעט (רמיזה על אפריקה), ואנהל על כך משא ומתן רציני… וכן הלאה," – המנהיג מוסיף בכוונה ואז משתתק. האם אתם מבינים איזה תכנון שטני ומתוחכם זה? אתה מעמיד פנים שאתה רוכש מולדת ברחוב מרוחק, אתה משתמש במשא ומתן ה"כביכול רציני" כדי להקהות את ערנותו של הסולטן, ואז… ואז אתה סוחט ממנו את פלשתינה ומנחית אותה על העם היהודי. רק דבר אחד מטריד אותנו בכל הסיפור הזה: מה אם המאמר של הרצל יתורגם לטורקית ויוצג בפני הסולטן? הרי גם הוא עלול להבין איזו מלכודת שטנית טמונה במילים "וכן הלאה".
כפי שניתן לראות, אי אפשר להרחיק לכת יותר מכך בגניבה "דיפלומטית" חסרת בושה. אך באותה מידה, אי אפשר גם להחיות עוד את הציונות באמצעות משלים כה גסים.
הציונות מיצתה את תוכנה העלוב, והקונגרס בבאזל, כפי שאמרנו, היה הפגנה של התפוררותה וחוסר אונותה. הרצל יכול להמשיך ולברר את מחיר ה"מולדת" הזו או האחרת עוד זמן מה, עשרות רמאים ומאות שוטים יכולים להמשיך ולתמוך בהרפתקאותיו, אך הציונות כתנועה כבר נדונה לאובדן כל זכויותיה – לעתיד. הדבר ברור כשמש.
לאותה מסקנה הגיע גם מחבר החוברת "הקונגרס הציוני השישי בבאזל", שפורסמה על ידי הבונד. "חיסולה של הציונות החל." הדבר בלתי ניתן לערעור. אך מי יקבל את קהל לקוחותיה? במילים אחרות: באילו כיוונים יתפזרו אותם יסודות חברתיים שחיו על חשבונה? "מתחתיה (הציונות)," אומר המחבר, "מוסתרים אינטרסים אמיתיים לחלוטין של שכבות מסוימות, וכל עוד אינטרסים אלו קיימים, התנועה לא תיעלם מבלי להותיר אחריה יורש… יהיו אויבים חדשים, תהיה מאבק חדש." אך מיהו היורש הזה? כמובן, התפוררותה של הציונות תתרחש במקביל להתפוררותו הפוליטית של אותו צירוף-מקרים של שכבות חברתיות המרכיבות את ה"מפלגה" הזו. במקרה זה, מה שמעניין אותנו הוא גורלה העתידי של האגף השמאלי של הציונות, המורכב מנציגים אינטלקטואלים וחצי-אינטלקטואלים של הדמוקרטיה הבורגנית.
מאוכזבים מהציונות וכך גם מאבדים אמונה באפשרות היציאה ממצרים של תחום המושב היהודי באמצעות ה"פוליטיקה" של בריחה ממקום מגוריהם הקודר; נדחקים לאופוזיציה בשל מגף הדיכוי המשטרתי-אוטוקרטי; נאלצים לנקוט בשיטות בלתי חוקיות של הגנה עצמית בשל מדיניות הממשלה באירועי קישינב וגומל – האגף השמאלי לשעבר של הציונות ינוע בהכרח אל שורות המהפכה. עמדתו הלאומית הנוכחית של הבונד, לאחר שהתנתק מהמפלגה, תקל על תהליך זה. צבאו של הבונד יתוגבר באותם אנשים שהמחבר שצוטט רק לפני כמה שורות רצה, משום מה, לראות בהם "אויבים עתידיים". אך מדוע? הם יכולים אף להפוך לחברים טובים. ובאופן כללי, אין דבר רצוי יותר מאשר להפוך אויב לידיד. נותר רק לשאול את השאלה: האם הבונד מסוגל לקלוט ללא כאב את האגף הדמוקרטי של הציונים המאוכזבים? אנו חוששים כי אין תשובה חיובית לשאלה בסיסית זו.
כבר צוין יותר מפעם אחת כי מגמות לאומיות חדרו אל הבונד מתוך חוגים בורגניים של הציונות. אך טענה כזו עשויה להיראות מופרכת. האם לא היו אלה הפובליציסטים של הבונד שחשפו את אופייה הריאקציוני של הציונות? האם הבונד אינו מנהל מאבק חסר רחמים נגד הזרם הזה? האם שמו של הבונד אינו מעורר התקפי זעם בקרב הציונים? כל זה נכון לחלוטין. אך מה שחשוב הוא שהיגיון פנימי של מאבק זה נגד הציונות הוא שהחדיר תוכן לאומי לתעמולה הפוליטית של הבונד. ברוב המקרים, מאבק פוליטי הוא גם תחרות פוליטית, שבה לומדים רבות מהאויב. כאשר הבונד מצא את עצמו באווירה של רגשות לאומיים גוברים, עם האוטוקרטיה מולו והציונות מאחוריו, היה עליו להדגיש כי הוא עצמו מייצג את האינטרסים הלאומיים האמיתיים של ההמונים היהודים.
משלקח לעצמו עמדה זו, התגלה הבונד כבלתי מסוגל לקבוע נכון את היחס בין האלמנט הלאומי לאלמנט המעמדי. כאן השפיעה הטרגדיה של מפלגתנו לאחר 1898 על גורלו של הבונד. הבידוד הארגוני של הבונד דחף את האנרגיה המהפכנית של פועליו לתעלות צרות והגביל באופן בלתי מתפשר – ונראה שלזמן רב – את האופק הפוליטי של מנהיגיו.
"ככל שמספר האנשים המשתתפים בתנועה חברתית מסוימת קטן יותר, כך היא פחות תנועה המונית – ולכן מופיעים בה פחות האלמנטים הכלליים והטבעיים, והופכים בה דומיננטיים יותר האלמנטים האקראיים והפרטיקולריים" (קאוטסקי, "המהפכה הסוציאלית"). המפלגה הפרולטרית יכולה להגדיר את עצמה רק במסגרת פוליטית, כלומר במסגרת מדינית. רק במקרה זה "הכללי והטבעי", כלומר עקרונות הסוציאל-דמוקרטיה, משתרשים ביסודות התנועה. אך תחום פעילותו של הבונד אינו מאופיין בזיהוי מדינתי אלא בזיהוי לאומי.
"הבונד הוא הארגון של הפרולטריון היהודי" – בקונגרס הראשון לא היה למעמד זה משמעות פוליטית, אלא משמעות טכנית (במובן הרחב של המילה). הבונד היה הארגון המפלגתי שהותאם לעבודה באותם מקומות שבהם רוב האוכלוסייה מדברת את השפה היהודית. מתוך "סובלנות" מצד המפלגה – אשר בשל התפוררותה תפקדה לעיתים קרובות מדי כפיקציה טקסית – הפך ה"פרטיקולרי" ל"כללי". עובדה ארגונית-טכנית זו התעלתה לרמת "תיאוריה" לאומית-פוליטית. כידוע, הקונגרס החמישי של הבונד, שקדם לקונגרס השני של המפלגה, העלה תזה חדשה: "הבונד הוא הארגון הסוציאל-דמוקרטי של הפרולטריון היהודי, בלתי מוגבל בפעילותו על ידי גבולות אזוריים כלשהם, ומצטרף למפלגה כנציגה הבלעדי." כך הוסדר בבונד הקונפליקט בין הפרטיקולרי לכללי.
אם בעבר היה הבונד לפחות בכוונתו נציג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בקרב הפרולטריון היהודי, הרי שכעת הפך עצמו לנציג אינטרסים של הפרולטריון היהודי – כנגד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. ואף יותר מכך: "לדבר בשם כלל הפרולטריון של אזור מסוים, שבו הבונד פעיל לצד ארגונים אחרים של המפלגה, מותר רק בהשתתפותו של האחרון." הכל התהפך: נקודת המבט המעמדית הוכפפה לנקודת המבט הלאומית; המפלגה הוכנסה תחת שליטת הבונד; והכללי נהפך למשני לפרטיקולרי.
עזיבתו של הבונד את המפלגה היא השלב הסופי ותוצאתה של התפתחות שנמשכה חמש שנים. בתורה, העובדה שהבונד נפרד לחלוטין באופן "רשמי" מהמפלגה, משמשת בהכרח נקודת מוצא להתפתחותו העתידית של הבונד בכיוון הלאומיות. אנו אומרים: בהכרח, משום שעל רצונם הטוב של מנהיגי הבונד מכביד רצונה הרע של עמדתם הפוליטית-לאומית.
העובדה שעזיבתו של הבונד את המפלגה חפפה לרגע המשבר הקטלני בציונות היא, כביכול, אות היסטורי. לאחר שהשתחרר משליטת ה"כללי" וה"טבעי", פתח הבונד את שעריו לרווחה בפני ה"פרטיקולרי". בהערכה אובייקטיבית, הוא מהווה כיום מנגנון מאורגן שלא יכול היה להיות מתאים יותר להסיט את הפרולטריון היהודי מן הדרך של הסוציאל-דמוקרטיה המהפכנית אל הדרך של הלאומיות המהפכנית-דמוקרטית.
כמובן, בתודעתו הסובייקטיבית של הבונד עדיין שמורים די "ניסיונות" סוציאל-דמוקרטיים כדי להיאבק בהסחה כזו. אך היגיון העובדות חזק יותר מהאינרציה של המחשבה. המסקנות שמנהיגי הבונד של היום מהססים להסיק, יוסקו מחר על ידי אלה שיחליפו אותם. משהקים את עמדתו הנוכחית על בסיס נקודת מבט לאומית, הקל הבונד את המעבר לשורותיו של אותם גורמים שחשיבתם אינה נבוכה ממסורות סוציאל-דמוקרטיות. הם יגיעו – הם כבר בדרכם – ויסלקו ביד רמה את מי שייראה בעיניהם כ"דתן" (דוגמטי).
כמובן, הבונד ישמור על הפראזיולוגיה הסוציאליסטית שלו עוד זמן רב – בדיוק כפי שה-PPS שמר עליה עד היום. אך אין זה יפריע לו בשום צורה – להפך, זה יסייע לו – למלא את התפקיד הפוליטי שאותו ממלא ה-PPS בהצלחה כה רבה, כלומר: בליעת האינטרסים המעמדיים של הפרולטריון בידי האינטרסים הלאומיים של הדמוקרטיה המהפכנית.
כן, הפובליציסט של הבונד צדק: הציונות "לא תיעלם מבלי להותיר אחריה יורש." אך ייתכן שיורש זה יתברר כהסתדרות העובדים היהודית הכללית בליטא, פולין ורוסיה.
לקריאה נוספת
- לאון טרוצקי, התפוררות הציונות – ומה עשוי לבוא אחריה (1904), פורסם באתר Workers' Liberty, 6 ביולי 2020.
- רן דגוני, וושינגטון, אחד המתפללים שנפגעו היום במסגד מקבל טיפול רפואי, גלובס, 26 באוגוסט 2004.
- אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה, תל אביב: הוצאת נ. טברסקי, 1951, עמ' 120–122.
- מיכאל היימן (עורך), מפתח השמות והעניינים לפרוטוקולים של הקונגרס הציוני השישי, בזל, 28-23 באוגוסט 1903, (הוכן בידי מנפרד וינקלר ומשה שרף), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, המכון לחקר הציונות על שם חיים ויצמן, 1979.
- יחיאל צ'לנוב, ציון ואפריקה בקונגרס השישי, (מוסקבה 1905), בתוך: ספר יחיאל צ'לנוב, תל אביב תרצ"ז.
- אלכס ביין, תיאודור הרצל, ספר תולדותיו, הוצאת מצפה, תל אביב, תרצ"ד
- נחום וילבוש, המסע לאוגנדה, הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית, ירושלים, תשכ"ג 1963.
- Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977
- Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982
- יוסף גולדשטיין, פרשת אוגנדה – היבטים נוספים, ציון, שנה מ"ח, תשמ"ג, החברה ההיסטורית הישראלית, עמ' 408–425
- ארנסט פאוול, הרצל במבוך הגלות, ביוגרפיה, מחברות לספרות, 1997
- עמוס כרמל, הכול פוליטי: לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, הוצאת דביר, 2001, עמ' 18–19.
- גליה גרבלר-ריצ'לר, "זו לא הייתה אוגנדה ואולי גם לא טעות: מפת המסע לאוגנדה", במדור: "על המפה" בכתב העת "עת־מול", גיליון 216 (עמ' 40–41), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ניסן תשע"א, אפריל 2011, ירושלים.
- גור אלרואי, מחפשי מולדת, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2011.
- משה יגר ודבורה ברזילי-יגר, משבר "אוגנדה" בציונות, הוצאת כרמל, 2020, ירושלים, 330 עמודים
- בני פירסט, הרצל אמר: אוגנדה, מסע אחר, 212, מאי 2009, עמ' 64–74
- משה יגר ודבורה ברזילי-יגר, משבר "אוגנדה" בציונות, הוצאת כרמל, 2020[41]
- מרדכי נאור, ראש בראש – שמונה עימותים ופולמוסים בתולדות היישוב ומדינת ישראל, יד יצחק בן-צבי, 2019, הפרק "ההימור הגדול של הרצל: 'פולמוס אוגנדה' כמעט מפרק את ההסתדרות הציונית", עמ' 9–35.
