וויו נובה

הקיבוץ וויו נובה היה קומונה יהודית שהוקמה בחצי האי קרים בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 בידי קבוצת חלוצים ישראליים שהתפצלו מגדוד העבודה. הקבוצה, בהנהגתו של מנחם (מנדל) אלקינד, עזבה את ארץ ישראל בעקבות אכזבה מהציונות הסוציאליסטית והחליטה להקים מודל סוציאליסטי עצמאי בברית המועצות. חלום ההתיישבות בקרים לא האריך ימים: הוא נגדע בשל שילוב של רדיפות פוליטיות, מחסור כלכלי ורדיפות מצד המשטר הסובייטי והנאצי. מיזם זה, על אף כישלונו, משקף את השאיפה של אנשי עלייה שלישית ליצור חברה שיתופית ואת ההתמודדות האידיאולוגית המורכבת בין הציונות והקומוניזם.

רקע

גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור, שנוסד בשנת 1920, היה אחד הארגונים החשובים בתקופת העלייה השלישית שמטרתו הייתה בניית יישובים והתיישבות עברית בארץ ישראל. מטרות הארגון התבססו על כיבוש העבודה תוך שימת דגש על עקרונות שיתופיים, פיתוח חברתי והגנה, והוא הפך למוקד מרכזי בתנועת הפועלים הציונית.

גדוד העבודה נוצר בהשפעת רעיונותיו של יוסף טרומפלדור, דמות מופת לאומית וסמל של הקרבה אישית למען העם היהודי, אשר נהרג בקרב תל חי. ההקמה הרשמית של הגדוד נערכה ב-25 באוגוסט 1920 במחנה עבודה במגדל, בזמן שחברי הגדוד בנו את כביש טבריה-צמח. כ-88 מחניכי "החלוץ" ברוסיה, שהכירו את טרומפלדור, היו חברי הגרעין המייסד של הארגון. בין חברי ההנהגה בלטו אנשי תנועת "השומר" ואישים כיצחק שדה, מניה וישראל שוחט, ויהודה אלמוג, אשר תרמו רבות להתפתחות רעיון השיתוף והעבודה הקואופרטיבית.

אידיאולוגיית גדוד העבודה הייתה תערובת של רעיונות ציוניים, סוציאליסטיים וקומוניסטיים, ונשענה על תפיסות חברתיות חדשניות שנוצרו בתקופה זו. הארגון שאף להקמת חברה שיתופית, המתבססת על מוסדות ציבוריים, וקיווה ליצור מודל חדש של התיישבות יהודית בארץ ישראל על בסיס "קומונה כללית". רעיונות אלה הושפעו ממהפכת אוקטובר, שהיוותה השראה לחלוצים והדגישה את הרעיון המהפכני של שליטה עצמית ושוויון בעבודה ובחיים החברתיים.

הגדוד פעל מתוך כוונה לבסס את עליונות הקומונה – המבוססת על קופה משותפת וכלכלת חלוקה – על פני מודלים קפיטליסטיים של עבודה שכירה או קבלנית. חברי הגדוד האמינו ששיתוף כלכלי כזה יבנה יסודות לחברה יהודית חדשה, משוחררת מתלות בכוחות כלכליים חיצוניים.

במסגרת הציונות המרקסיסטית, פעלו שתי מפלגות עיקריות: מפלגת פועלי ציון שמאל ומפלגת פק"פ (המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית), שנבדלו זו מזו באידיאולוגיות ובמטרות שלהן.

פועלי ציון שמאל נוסדה מתוך התנועה הציונית-סוציאליסטית וניסתה לגבש גישה מהפכנית שתשמור על עקרונות ציוניים תוך אימוץ רעיונות סוציאליסטיים. בעוד שחלק מחברי המפלגה שאפו למזג את הציונות עם הסוציאליזם, הם נשארו מחויבים לערכי הציונות ולעבודה עברית בארץ ישראל.

הפק"פ (המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית), לעומתם, ראתה את המהפכה הקומוניסטית הבינלאומית כמטרתה העיקרית, תוך הכפפת כל מאבקיה הלאומיים לאידיאולוגיה המרקסיסטית. המפלגה שאפה לפעול בארץ ישראל כחלק מהמהפכה העולמית והתרחקה בהדרגה מהשאיפה הציונית המעשית.

פילוג גדוד העבודה

הפוליטיקה הפנימית בין פועלי ציון שמאל ל-פק"פ כללה קונפליקטים אידיאולוגיים חריפים על שאלות של שליטה, מטרות והתאמה למסגרת הציונית. עבור פק"פ, האידיאולוגיה המרקסיסטית חייבה מחויבות למהפכה עולמית ושילוב המאבק המקומי עם הקומינטרן (הארגון הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות), תוך שהם מייחסים לכך עליונות על הזהות הלאומית היהודית והציונית. לעומתם, פועלי ציון שמאל ביקשו להחזיק בערכים ציוניים יחד עם רעיונות סוציאליסטיים, מתוך שאיפה ליצור מסגרת שתשלב בין העבודה השיתופית ובין יעד לאומי יהודי ברור​.

בשנות ה-20, שני הפלגים נאבקו על השפעה במוסדות הפועלים בארץ ישראל, בעיקר על מעמדם בתוך ההסתדרות הכללית שהוקמה. פק"פ ראתה בפועלי ציון שמאל פלטפורמה דרכה יוכלו לחדור להסתדרות ולהטמיע בתוכה אידיאולוגיות קומוניסטיות בינלאומיות, בעוד פועלי ציון שמאל ביקשו לשמור על גישה ציונית עצמאית, שלא תטשטש את מטרות הלאומיות היהודית תחת השפעה סובייטית​.

מאבקים אלה הובילו למספר סכסוכים פרקטיים. למשל, פק"פ ביקשה להקים אגודות מקצועיות נפרדות שיפעלו תחת קווי אידיאולוגיה מרקסיסטיים, תוך קריאת תיגר על התארגנויות העבודה הציוניות הקיימות. במהלך זה, פק"פ ניסתה להחליש את מעמד ההסתדרות בעזרת "סיעת הפועלים", ארגון שהוקם על-מנת לשמש כמעין מתווך ולהגביר את נוכחותה בתוך קהילות הפועלים המקומיות. בינתיים, פועלי ציון שמאל שמרו על חזית מאוחדת כלפי מוסדות הציונות, כולל מחויבות לערכי הסתדרות העובדים. אך חברי גדוד העבודה כמו אלקינד, שהחזיקו בדעות מהפכניות רדיקליות יותר, נמשכו במידה גוברת להשפעת פק"פ, שהציגה חזון מהפכני בינלאומי​​.

המתח הגיע לשיאו כאשר השפעותיהם של פועלי ציון שמאל החלו להתמעט בגדוד העבודה לעומת הגישה הקומוניסטית, מה שגרם לקרע מתמשך בין המחנה הרדיקלי והציוני, קרע שהוביל בסופו של דבר לפילוג הרשמי.

יחס השלטונות הבריטים לקומוניסטים

בזמן המנדט הבריטי, שלטונות בריטניה נקטו ביד קשה כלפי פעילים קומוניסטים בארץ ישראל, שהיוו עבורם איום ביטחוני ופוליטי. עם תחילת המאבק של השלטונות הבריטיים נגד הקומוניזם, הקימו הבריטים מחנה מעצר בבנימינה, בו נכלאו מאות קומוניסטים, ביניהם אנשי פק"פ, שעל פי החשד ניסו לחדור לתוך המערכת הפוליטית ולהשפיע על היישוב היהודי. פעילי פק"פ נתפסו כגורם מסוכן במיוחד, בשל פעילותם המחתרתית הנמרצת והרצון להטמיע אידיאולוגיות מרקסיסטיות ביישוב, דבר שעמד בסתירה מוחלטת למדיניות הבריטית ולאינטרסים הציוניים.

הבריטים ראו בחשדנות את הקומוניסטים בארץ, במיוחד משום שהייתה להם זיקה ישירה לקומינטרן – הארגון הבינלאומי שהופעל בידי ברית המועצות, אשר נחשב כאיום על הסדר העולמי שהבריטים ניסו לשמר. מעצריהם בוצעו באופן גורף, ללא הליך משפטי מלא, ובמחנה המעצר בבנימינה התקיימו תנאי כליאה קשים: האסירים הועסקו בעבודות כפייה, לעיתים עבדו עד 12 שעות ביום בתנאים קשים תחת השמש, וסבלו מאספקת מזון מועטה ולא מזינה. תיעודים שונים מתארים את יומם של העצורים, שכלל בעיקר פיתות יבשות ומרק עדשים רזה​​:

"על פסי מסילת הברזל, מול המחנה, עמדה רכבת. ציוו עלינו לעמוד על ברכינו. מנו אותנו וחילקונו, ארבעים ושבעה איש לכל קרון מסע. הקרונות היו סגורים. בפנים היו קליפות אבטיחים וקש רטוב, ואי אפשר היה לשבת. זמן ידוע לאחר שהרכבת כבר זעה ממקומה, והשמש חיממה את הקרונות הפנימיים, התחילו לעלות אדים מהקש הלח ומחתיכות האבטיחים. הורגש ריח כה רע, עד אשר האויר נעשה מחניק במידה כזו שרבים מהאסירים התעלפו… התחלנו לדפוק ולדרוש מים, כי אי אפשר לעמוד בריח שכזה, אבל מבחוץ ענו רק בקללות, חרפות וגידופים. עייפנו מדפוק ואולצנו לשתוק… אחרי בואנו למקום העבודה (ליד חיפה), מכריחים אותנו שוב לעמוד על ברכינו, מונים אותנו ומחלקים לקבוצות. כל קבוצה של שבעה אנשים צריכה למלא קרון אבנים. תיכף לאחר החלוקה מתחילה ריצה פראית. מאיצה המשטרה וממריצים האסירים אחד את השני. כי מי שאינו מספיק לטעון את הקרון מקבל חצי פיתה פחות לארוחת הערב וכל השבוע הוא מוכרח לנקות את בתי הכיסא שבמחנה… קורה לפעמים שאחד האסירים הרעבים מתחיל לאסוף בגנבה ולאכול את גרעיני האבטיח. רע ומר היה לנתפס. על המקום תיכף היו מסדרים את משפטו. העונש הנו מסורתי: שלושים עד ארבעים מלקות על גבי רגליו של האסיר הרעב".

בקרב העצורים היה גם לייב טרפר, מהבולטים במנהיגי הקומוניזם בארץ ישראל, אשר תרם מאמצים רבים להטמיע את רעיונות הקומוניזם בקרב הפועלים. הוא נעצר מספר פעמים לאורך השנים, ונודע בתור פעיל שמוכן להסתכן כדי להפיץ את דעותיו. מאבקו בממשל הבריטי סימל את הנחישות של רבים מהפעילים הקומוניסטים, שגם תחת תנאים קשים במחנות המעצר הצליחו לשמר את רוחם ולא חדלו מפעילות מחתרתית.

טרפר, נקט בעמדה מתונה יחסית בתחילת דרכו. הוא שם דגש על הצורך בשילוב רעיונות קומוניסטיים בתוך המערכת הציונית והפועלית בארץ ישראל, מבלי לעורר עימות חזיתי עם הממסד הציוני או עם השלטונות הבריטיים. טרפר ואנשיו בתנועת "איחוד" ניסו לקדם את הרעיונות המרקסיסטיים בצורה הדרגתית, דרך בניית תשתיות עבודה משותפות ואיגודי עובדים, וזאת מתוך מטרה להשפיע "מבפנים" ולא באמצעות מהפכה מיידית או עימות ישיר. הוא הצליח לרכז סביבו חברים בעלי עמדות דומות, בהם ליאו גרוספוגל, הלל כץ, וסופי פוזננסקה, שהפכו לשותפיו בהמשך במאבקם נגד גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. חלק מבני הקבוצה המקורית של טרפר, כמו יוסף בסקין, עלו לארץ כשהם כבר מחויבים לאידיאולוגיה הקומוניסטית. בסקין אף ניהל את סניף חיפה של תנועת "איחוד" – תנועה שנועדה להפיץ רעיונות מהפכניים ולגייס תמיכה בקרב הפועלים.

העלייה הרביעית

העלייה הרביעית, שהתרחשה בין 1924 ל-1929, הביאה לעלייה ניכרת בהון הפרטי שזרם לארץ ישראל, דבר שהשפיע רבות על כל תחומי החיים והחברה בארץ ישראל. גלי הון זה, שרובו הגיע עם עולים יהודים ממעמד בינוני ממזרח אירופה, הובילו לשגשוג כלכלי במגזר העירוני ויצרו צמיחה ניכרת במסחר ובמלאכה, בעיקר בשל הקמת מפעלים, בתי מלאכה ועסקים קטנים בערים הגדולות. בנוסף, הנהגת "שלום הבית" בהסתדרות, שבמסגרתה נרקמה מדיניות כלפי המעסיקים הפרטיים, הייתה חלק מניסיון לשמר שקט תעשייתי ולמנוע מתחים מיותרים.

עם זאת, בגדוד העבודה ובתנועת הפועלים החלו להתעורר התנגדויות ותחושות שליליות כלפי מה שכונה "התברגנות" או "מיסוד" החברה. חלק מהחברים, בעיקר מהזרם השמאלי, הביעו אי-שביעות רצון מהשפעת ההון הפרטי שזרם לארץ, מתוך דאגה כי הדבר עלול לפגוע במטרות הסוציאליסטיות והקואופרטיביות. העלייה הרביעית העלתה שאלה חברתית-כלכלית נוקבת בקרב החוגים הסוציאליסטיים: "האם הדיפרנציאציה המעמדית שמתרחשת עקב זרימת ההון מערערת על האפשרות לחברה שוויונית?". ככל שההון הפרטי והמעורבות העסקית גדלו, עלו גם קולות שהחלו לבקר את שיתוף הפעולה של ההסתדרות עם מעמד המעסיקים, דבר שזכה לביקורת מצד חברים בגדוד העבודה, שראו בכך בגידה באידיאלים המקוריים​.

"הבורגנות הציונית" הפכה למושג מעורר מחלוקת בשיח הסוציאליסטי בארץ ישראל של התקופה, ורבים מתנועות הפועלים, בהן אנשי פק"פ וחלקים מההנהגה השמאלית של גדוד העבודה, האשימו את מוסדות ההנהגה בהעדפת שיתוף פעולה עם בעלי הון ומדיניות פשרנית שפוגעת במעמד הפועלים​.

עבור אלקינד וקבוצתו, שהושפעו עמוקות מאידיאלים קומוניסטיים, זרימת ההון וההתקרבות לעקרונות השוק החופשי סימלו התרחקות מהדרך המהפכנית שהם שאפו להוביל בארץ ישראל. אלקינד אף ציין כי "בורגנות הארץ" זוהתה ככוח ש"יש להתנגד לו" מתוך ראייתו את התנועה הסוציאליסטית האמיתית ככזו השואפת ליצור חברה קומונלית, נטולת מעמדות.

הקמת הקיבוץ ויוו נובה בחצי האי קרים

בשנת 1926, על רקע חילוקי דעות האידיאולוגיים והפוליטיים שהחריפו בתוך גדוד העבודה, יצא מנחם אלקינד מקיבוץ תל יוסף (בו ישבו מרבית חברי קבוצתו) לברית המועצות לפגישה עם נציגי הממשלה הסובייטית. מטרתו הייתה לבחון אפשרות להקים התיישבות יהודית קומוניסטית בברית המועצות, שתשמש מופת אידיאולוגי שיכלול חקלאות, עבודה שיתופית, ומוסדות חינוך ותרבות יהודיים. השלטונות הסובייטיים, מתוך רצון לשמש דגם למהפכה קומוניסטית יהודית שיכולה להתקיים במרחב סובייטי, הסכימו לתמוך במיזם. הם קיוו שההתיישבות תפריך את רעיון הקומונה הציונית העצמאית בארץ ישראל, ובכך תציג את השלטון הסובייטי כמתווה דרך סוציאליסטי מיטבי גם ליהודים.

בינואר 1927 החל המשא ומתן להקמת הקיבוץ, ואלקינד קיבל אישור להקצאת קרקע פורייה בחצי האי קרים. הממשלה הסובייטית העניקה למתיישבים שטחים חקלאיים רחבים בשטח של כ-13,000 דונם, מבני מגורים ראשוניים, לול ורפת, ציוד חקלאי מגוון, ואף טרקטור. סיוע זה הותנה בכך שהקהילה תוכל לשמש כהתיישבות חקלאית קומוניסטית שתפעל על פי עקרונות סובייטיים, ותתאים לאווירה הסובייטית וליעדי תעמולה פנימית​​.

בשנת 1928 יצא אלקינד מלווה בכמה עשרות חברים מ"פלג השמאל" של גדוד העבודה, ויחד איתם עזבו גם חלק מבני משפחותיהם. קבוצה זו, שהורכבה מ-30 חלוצים שהיו חלק מתנועת "החלוץ", זכתה לשם "וויו נובה" (או "דרך חדשה" באספרנטו), כיוון שהשלטון הסובייטי אסר עליהם להעניק לקיבוץ שם עברי, ושם רוסי או יידישאי לא היה מקובל עליהם מבחינה אידיאולוגית​.

עם הגעתם לקרים, נתקלו החלוצים בתנאים קשים: האקלים היה שונה ממה שהכירו, עם חורף קר במיוחד וחוסר משמעותי בציוד ובביגוד מתאים. מגורי הקבע היו מוגבלים, והמשאבים היו נתונים לחלוקה מוקפדת. הם בנו קיבוץ שיתופי על פי מודל שזכרו מארץ ישראל – עם מבני ציבור כבית ילדים ומטבח מרכזי, קופת חיסכון משותפת, ועבודה שיתופית שמטרתה לספק את צורכי הקבוצה. בתקופה הראשונה, אידיאליזם ורוח חלוצית נתנו להם את הכוח להמשיך למרות הקשיים הפיזיים​​.

המתיישבים בווויו נובה נאלצו להתמודד לא רק עם תנאי המחייה הקשים, אלא גם עם עוינות מקומית מצדם של שכנים טטריים בכפרים סמוכים, שסירבו לעיתים לשתף פעולה עם היהודים ואף הטיחו בהם הערות עוקצניות על סיכויי הצלחתם. לעיתים תכופות נדרשו חברי הקומונה לנסוע לבירה האזורית יבפטוריה כדי להביא מצרכים בסיסיים כמו לחם ודגנים, מסעות שאותם ערכו באמצעות עגלות רתומות לשוורים, בשל מחסור באמצעים מתקדמים יותר. השכנים המקומיים היו מרימים גבה, ולעיתים לועגים להם על בגדי העבודה הפשוטים שלהם ועל הציוד החקלאי הפשוט יחסית בו השתמשו​​.

תוך כדי הקמת התשתיות והרחבת העבודה החקלאית, התעוררו חילוקי דעות פנימיים. האידיאלים הקומוניסטיים של "וויו נובה" התקשו לעמוד במבחן המציאות, והיו מקרים בהם מתיישבים הביעו ספק באשר למטרות אלקינד ויכולתו להוביל את הקומונה במציאות המורכבת בקרים. חלקם החלו להתרעם על התנאים הקשים ועל החוסר בציוד מתאים, והתעוררו מחלוקות סביב ניהול המשאבים ומבנה ההנהגה המרכזית בקומונה. בד בבד, נמשך הקושי לשלב את הזהות היהודית בתוך מערכת סובייטית שסירבה להכיר בצרכים הדתיים או התרבותיים היהודיים, מה שהקשה על המתיישבים לשמור על זהותם העצמית והתרבותית כחלק מהחזון האידיאולוגי הראשוני של אלקינד.​​

דעיכת וויו נובה

בשנות ה-30 המוקדמות, החלו השלטונות הסובייטיים לשנות את יחסם כלפי וויו נובה. ההתלהבות הראשונית שאפיינה את היחס הרשמי כלפי הקומונה דעכה ככל שברית המועצות נקטה קו ריכוזי יותר וחשדה בקבוצות לאומיות ייחודיות. השלטון ראה בקומונה של אלקינד ובחבריה סכנה אפשרית בגלל עברם הציוני והקשר שלהם עם ארץ ישראל. השאיפה להקים מודל קואופרטיבי יהודי לאומי על בסיס עקרונות סוציאליסטיים התבררה כמסוכנת מדי עבור הממשל, ולכן הוחלט לשנות את מבנה ההתיישבות.

ב-1935, בעקבות לחץ הממשל, איבדה וויו נובה את עצמאותה והפכה ל"קולחוז" תחת שליטה סובייטית מלאה. שמו שונה ל"אחוות עמים" (דרוז'בה נארודוב), והנהגת הקומונה היהודית הוחלפה במינויי שלטון מקומיים. עם הפיכת המקום לקולחוז, נאלצו החברים להתאים את עצמם למערכת חדשה ולוותר על סממנים יהודיים וציוניים, כולל המוסדות הקהילתיים שבנו.

ככל שגברה הרדיפה כנגד פעילים פוליטיים והחל "הטיהור הגדול" של סטלין, הלכה והחמירה גם הרדיפה כלפי חברי הקומונה. החשדנות הסובייטית כלפי מתיישבים זרים, ובייחוד כלפי חלוצים שהגיעו מארץ ישראל עם אידיאלים ציוניים, החריפה את הרדיפה כנגד חברי הקבוצה. מנחם אלקינד עצמו, שעזב ללנינגרד ב-1934 במטרה ללמוד הנדסה באוניברסיטה, נעצר בשנת 1937 תחת האשמות שונות, כמו חשד בריגול בשל עברו הציוני וחשש מפעילותו כסוכן זרה. שנה לאחר מכן, ב-1938, אלקינד הוצא להורג בירי במוסקבה יחד עם פעילים נוספים.

הקהילה היהודית-קומוניסטית שחלמה על חיים שיתופיים בתמיכת השלטון הסובייטי הפכה תוך זמן קצר לקולחוז שממנו אבדו זהותם וייחודם היהודי. במהלך מלחמת העולם השנייה, עם פלישת הנאצים לברית המועצות וכיבוש חצי האי קרים, נרצחו הנשים והילדים היהודים שנותרו במקום על ידי כוחות נאצים לאחר שהוסגרו על ידי מקומי אנטישמי בשם קפיושין. אחת מהנרצחות היו דינה אלקינד, ביתו של מייסד הקיבוץ.

איך השלטונות הסובייטים תפסו את הקיבוץ?

מנקודת מבטם של השלטונות הסובייטיים, מיזם וויו נובו שירת מספר מטרות אידיאולוגיות, פוליטיות וביטחוניות. ראשית, השלטון ראה את הקומונה כמודל תעמולתי שישמש להוכחת כישלונה של הציונות כחלופה אידיאולוגית ל"מהפכה הפרולטרית". מטרת ההסברה הייתה להראות כיצד חיים יהודים בסביבה סוציאליסטית מתקדמת בתוך ברית המועצות, ובכך לחזק את מעמדו של המשטר כסמל לחברה שוויונית ומצליחה – בניגוד מוחלט לרעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל.

מעבר להיבט התעמולתי, השלטונות ראו בוויו נובו גם הזדמנות לבחון מקרוב את פעילי השמאל היהודי שהיו מעורבים בפעילות ציונית קומוניסטית קודמת. לדוגמה, פעילותם של מנחם אלקינד ואנשיו הייתה תחת מעקב מתמיד, ונראה שהמוסדות המקומיים עסקו במעקב צמוד וניטור כל קשר של החברים עם התנועה הציונית או פעילויות מחוץ לרוסיה. לפי עדויות ארכיון, קבוצה מהמתיישבים נדרשה לקבל אישורי כניסה ואזרחות, אך הליך זה עוכב פעמים רבות – מהלך שהיה בבירור חלק מהשלטון שנועד לשלוט באוכלוסייה ולהפגין את יכולתו להקשות על החיים בוויו נובו אם יתעוררו חשדות לפעילות אנטי-סובייטית.

המשטר הסובייטי שילב במערכת הפיקוח גם את הקומינטרן, שהפך לגורם בוחן עבור חברי הקומונה בכל הקשור לנאמנותם לאידיאולוגיה הקומוניסטית ולשלטון. תיעוד נוסף ממסמכי השלטונות מראה שגורמי ביון סובייטיים השתמשו בקומונה כזירה לריגול ופעילות מודיעינית. חברי הקבוצה שהיו בקשרים קודמים עם פעילים ציוניים וקומוניסטיים בארץ ישראל, כמו אלקינד, היו תחת עין בוחנת, והיו אף מקרים בהם התעוררו חשדות שהתבטאו בהליכים משפטיים או חקירות. מסמכים אלו מציגים את וויו נובו כאזור שהיווה זירה פנימית לניסויי מדיניות ריכוזית ולהפעלה של מנגנוני מעקב וביטחון.

בנוסף לכך, הממשל ראה בקומונה כלי להתנסות בחינוך סוציאליסטי ולהשלטת אורח חיים סובייטי על יהודים בעלי זהות לאומית חזקה, תוך עיוות הרעיון הקומוניסטי המקורי שחלמו עליו חברי הקומונה מגדוד העבודה.

הנצחה ומשמעות היסטורית

הסיפור של וויו נובה – קומונה יהודית-קומוניסטית בחסות ברית המועצות – נחשב לסמל של חלום אידיאולוגי שהפך לטרגדיה. מעשיהם של אלקינד וחבריו, שביקשו ליצור חברה חדשה ומצאו את עצמם קורבנות של מנגנון שלטוני שהתנכר אליהם, מציגים את המתח בין האידיאלים הסוציאליסטיים לבין הכוחות הפוליטיים והביורוקרטיים של הממשל הסובייטי.

לאחר המלחמה נותרו ממפעלה של וויו נובה זיכרונות בודדים בלבד – סיפורים מרירים-מתוקים ששרדו בזכות עדויות אישיות וספרים. דמויות כמו שירה גורשמן, שהייתה בין נשות הקומונה, תיארו בזיכרונותיה את האידיאליזם של חברי הקומונה אל מול קשיי הקיום והרדיפות הפוליטיות, ואת הכאב על אובדן החלום הקומוניסטי.

תערוכה בשם "גן העדן האבוד" של הצייר מאיר אקסלרוד, שתיעד את חייהם של חברי הקומונה היהודית בווויו נובה, הוצגה במוזיאון עין חרוד, והדגישה את ההיבטים הטרגיים והייחודיים של הקומונה. התערוכה משקפת את הפן האידיאולוגי והכואב של חלוצי וויו נובה, ומנסה להחיות את חיי היומיום שלהם ולשמר את הזיכרון.

וויו נובה נחשב גם לאחד הסיפורים שמדגישים את המורכבות שבהגשמת אידיאלים סוציאליסטיים בארץ ישראל. הסיפור המחיש לאנשי תנועת הפועלים בארץ את הסכנות באימוץ עיוור של אידיאולוגיות רדיקליות מבלי לבחון את ההתאמה למציאות. השפעתם של אלקינד וחבריו נותרה דוגמה הממחישה את האתגרים שבניסיון לחבר בין רעיונות אוניברסליים לבין ייחודיות לאומית וקהילתית, ומדגישה את הפער בין רעיונות סוציאליסטיים רדיקליים לבין האתגרים המעשיים של קיום ושימור זהות ייחודית.

סיכום

וויו נובה היה ניסיון נועז ליצור קומונה שיתופית על בסיס רעיונות קומוניסטיים-יהודיים, אך תנאי החיים הקשים, המתח האידיאולוגי והלחצים של המשטר הסובייטי הביאו לקריסתו. סיפור זה מייצג את התקוות הגדולות של עלייה השלישית וניסיונותיהם של חלוצי התקופה לגשר על פערים אידיאולוגיים, ומנגד את הכישלון המר שנוצר מתוך רדיפות וקשיים חברתיים.

החלוצים שחוו מעין "שבר כפול" – תחילה, מול תחושת ניכור כלפי היישוב ה"מתברגן" בארץ ישראל, ולאחר מכן, מול המציאות הקשה של המשטר הסובייטי שברחמו חיפשו מחסה. רבים מחברי גדוד העבודה שהצטרפו לאלקינד נמשכו לרעיון ה"וויתור הציוני" כמפלט מהתסכול הפנימי והתחושה שארץ ישראל המתפתחת זונחת את האידיאלים שלשמה הוקמו ההתיישבויות. לאחר שהגיעו לוויו נובה והתמודדו עם התנאים הקשים, רבים מהחלוצים חשו תחושת זרות והתערערות הזהות – הם היו לכודים בין אכזבה מאידיאלים ציוניים שנדחו לבין מציאות סובייטית מחמירה שהתבררה כרודנית ולא-חופשית – מה שהעמיק את השבר החברתי והנפשי שלהם, ולבסוף לפירוק הקבוצה, ולהיעלמותם המוחלטת.

הסיפור של וויו נובה וגדוד העבודה, כולל השבר הפסיכולוגי שעברו החלוצים בין ארץ ישראל לברית המועצות, משקף דילמות עמוקות ורלוונטיות לימינו, במיוחד בנוגע למאבקים אידיאולוגיים והשפעותיהם על תחושת שייכות וזהות. החלוצים שנמשכו לקומוניזם ראו באידיאולוגיה מהפכנית זו פתרון למצוקות החברה, אך מצאו עצמם לכודים במנגנון מדכא, שהתברר כהרבה פחות אוטופי ממה שדמיינו. דילמה זו, בין חתירה לאידיאלים גבוהים לבין פשרות מציאותיות, ניכרת גם היום, כשקבוצות שונות בחברה מתקשות לשלב בין ערכים משותפים לבין מציאות מורכבת שמחייבת פשרות.

אחת ההשלכות המודרניות של סיפור וויו נובה היא ההבנה כי רדיפה אחר אידיאולוגיה טהורה – ללא גמישות והתאמה למציאות – עלולה להוביל לאכזבה, אובדן דרך, ולעיתים אף תחושות ניכור ואובדן. בעידן שבו החברה מתמודדת עם דילמות כלכליות, חברתיות ופוליטיות מורכבות, סיפורם של החלוצים מהווה תזכורת לחשיבות השילוב בין רעיונות עקרוניים לבין מוכנות להתאים את היישום שלהם למציאות המשתנה.

מנחם אלקינד האמין בכוחו של רעיון האחווה הסוציאליסטית העולמית ונשען על חזון לפיו עמים שונים יכולים לשתף פעולה, לחיות בשוויון ולבנות יחד עתיד טוב יותר. החזון הזה הוביל אותו ואת חבריו לנטוש את הציונות המעשית ולחפש הגשמה אידיאולוגית בברית המועצות. אך בדיוק האמונה הזו בעמים אחרים ובמשטר הקומוניסטי, שראה בהם "זרים חשודים", התהפכה כנגדו: השלטון הסובייטי ראה ביהודים סכנה, ובמסגרת הטיהורים הגדולים, אלקינד נרדף, נעצר, ולבסוף הוצא להורג כ"מרגל".

המסר הציוני כאן ברור ומכאיב – במציאות המודרנית, העם היהודי אינו יכול לסמוך על הגנת עמים אחרים או על אידיאולוגיות אוניברסליות שיבטיחו את שלומו; הציונות המעשית מדגישה את הצורך במימוש עצמי ובהגנה עצמית, מתוך ההבנה שהעצמאות היהודית וההגנה על העם חייבות לבוא מתוך קהילה יהודית חזקה בארץ ישראל, ללא תלות בכוחות חיצוניים.

לקריאה נוספת

• שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל (כרך שלישי, תולדות עם ישראל בעת החדשה), תל אביב: הוצאת דביר, 1969.
• אביבה חלמיש, מאיר יערי: האדמו"ר ממרחביה – שנות המדינה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2012.
• אורי יזהר, בין חזון לשלטון: מפלגת אחדות העבודה – פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה, אפעל: הוצאת יד טבנקין, 2005.
• אלקנה מרגלית, אנאטומיה של שמאל: פועלי-ציון שמאל בארץ-ישראל 1919-1946, תל אביב: י. ל. פרץ, 1976.
• עובד מיכאלי והדסה אביגדורי אבידוב, עלילות גדוד העבודה, דליה: הוצאת מערכת-קיבוץ דליה, 2004.
• Götz Hillig, “Vojo Nova” v Krymu: zabytaia sel’khozkommuna (kibuts), Marburg: University of Marburg, 2005. ('ווֹיוֹ נוֹבָה' בקרים: הקומונה החקלאית הנשכחת (קיבוץ))
• אניטה שפירא, 'גורלה של "קבוצת אלקינד" ברוסיה', שבות, כרך 1 (תשל"ג), עמ' 94-87.
• כתב העת הסולל, 1920.
• כתב העת מחיינו של גדוד העבודה, תרפ"א-תרפ"ט, 1921–1929.
• גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור, קובץ, יוצא לאור על ידי חברי גדוד העבודה בקבוץ המאוחד, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ב-1932.
• עמנואל בר-חיים, בדרך אל רמת-רחל (זכרונות מי שהיה חבר בגדוד העבודה ומבוני רמת-רחל), ירושלים, הספרייה הציונית, 1972 (הספר יצא לאור פעם שנייה בהוצאת מוסד ביאליק, 2022).
• פרוטוקול של מסיבה שנערכה במלאת ארבעים שנה ליסוד גדוד העבודה, 1960, ארכיון המדינה
• הערך: גדוד העבודה, אנציקלופדיה למדעי החברה, מרחביה: הוצאת ספרית פועלים – הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1963
• אלקנה מרגלית, ‏מטווח הדמיון של הקומונה הכללית להתנסות במעשה, קתדרה 7, אפריל 1977
• זאב צחור, ‏ניצחון עצוב: בן-גוריון וגדוד העבודה, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 51-33
• אניטה שפירא, "לשברו של חלום אחד: גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור", בתוך: ההליכה על קו האופק, עם עובד, תל אביב, תשמ"ח [1989], עמ' 156–207
• זאב צחור, ‏ועדת הבירור לבדיקת 'הקיבוץ החשאי' בגדוד העבודה, קתדרה 58, דצמבר 1990, עמ' 154-128
• מאירה יעקבה, גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור: חיי יום יום, תרבות וחברה, דיסרטציה–אוניברסיטת בר-אילן, 2000.
• עובד מיכאלי והדסה אביגדורי אבידוב, עלילות גדוד העבודה: על שם יוסף טרומפלדור, קיבוץ עין חרוד מאוחד: משפחת מיכאלי, 2004
• מרדכי נאור, "85 שנה לגדוד העבודה", אריאל, 174, תשס"ו
• אביגיל פז-ישעיהו, תנאים של שותפות: קבוצה, קומונה ארצית וקיבוץ, 1926-1910, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2012
• אניטה שפירא, 'גורלה של "קבוצת אלקינד" ברוסיה', שבות, כרך 1 (תשל"ג), עמ' 87–94.
• מרדכי נאור, ספר המאה, עם עובד, 1996 עמ' 132.
• נתן שחם, עצם אל עצמו, עם עובד, 1981 – רומן שגיבורו (המספר) הוא איש גדוד העבודה שהצטרף לאלקינד וחבורתו בוויו נובה, ולאחר תלאות בברית במועצות חזר ארצה בשנות ה-70. אלקינד נזכר לאורך הספר כאחד המשפיעים על המספר.
• שמואל דותן, אדומים, שבנא הסופר. 1991

קישורים חיצוניים

• פועלי ציון שמאל, באתר תנועת העבודה הישראלית
• דגל פועלי ציון אוסטריה
• "גן העדן האבוד" דף רקע באתר מוזיאון עין חרוד לרגל התערוכה "גן העדן האבוד" – ציורים מאת הצייר מאיר אקסלרוד מוויו נובה
• ויאה נובו – מידע חדש על פורשי גדוד העבודה, דיון באתר "פרש" לרגל התערוכה "גן העדן האבוד" במוזיאון עין חרוד
• אניטה שפירא, אלקינד וחבריו חוזרים לרוסיה, עת־מול, 6 (44), יולי 1982, בספרייה הווירטואלית של מטח
• נתי קנטורוביץ', לחצות את השכחה: גילויים חדשים על קבוצת אלקינד, ישראל 12 (2008), עמ' 217–222 – על מחקרו של גטץ היליג
• על מחקרו של גטץ היליג: Гётц Хиллиг, Забытый опыт построения коммунизма в Крыму, Зеркало Недели, № 32 (711) 30 августа — 5 сентября 2008
• גדוד העבודה בלקסיקון הקיבוץ
• גדוד העבודה, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• אבשלום קווה, "יחס רבולוציוני למציאות" או למה נתב"ג לא קרוי על שמו של מנחם מנדל אלקינד?, אתר הגדה השמאלית
• י. רזניצ'נקו, לי"א אלול (קטעי הרהורים), דבר, 8 בספטמבר 1930 (במלאת עשור להקמת הגדוד)
• יהודה ארז, הגדודאים פרחו בארץ, דבר, 31 באוקטובר 1980
• גילי חסקין, גדוד העבודה על שם טרומפלדור, באתר הבית של גילי חסקין (נא לוודא שהקישור תקין)
• ניר מן, הגדוד ששם אותנו על המפה, מקור ראשון, מוסף "שבת", 17 בדצמבר 2011, גיליון 749, 17 בדצמבר 2011
• מנהרת הזמן – הערוץ הראשון – על גדוד העבודה ומנחם מנדל אלקינד, סרטון באתר יוטיוב
• גדוד העבודה, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 29 באוגוסט 2020
• אניטה שפירא, אלקינד וחבריו חוזרים לרוסיה, עת־מול, 6 (44), יולי 1982, בספרייה הווירטואלית של מטח
• נתי קנטורוביץ', לחצות את השכחה: גילויים חדשים על קבוצת אלקינד, ישראל 12 (2008), עמ' 217–222 – על מחקרו של גטץ היליג (ראו לעיל)
• מנחם אלקינד, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
• מרדכי ארציאלי "מנחם אלקינד יעלה שנית, הארץ, 8.3.57
• מנהרת הזמן – הערוץ הראשון – על גדוד העבודה ומנחם מנדל אלקינד, סרטון באתר יוטיוב
• מנחם אלקינד (1897-1938), דף שער בספרייה הלאומית
• יעקב פסיק, Jewish agricultural colonies of the South of Ukraine and Crimea (ברוסית), באתר evkol.ru, 1 בינואר 2015.
• עופר אדרת, הקיבוצניקים מחצי האי קרים, הארץ, 21 במרץ 2014.

חומרי המקור

חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.