וורליק ורגיסי (מס העושר הטורקי)

וורליק ורגיסי היה מס עושר שהוטל בטורקיה ב-11 בנובמבר 1942 תחת ממשלתו של שוקרו סרצ'וגלו, לכאורה במטרה לממן את הצבא הטורקי ולייצב את הכלכלה בזמן מלחמת העולם השנייה. המס הוגדר כצעד חירום כלכלי, אך בפועל הוטל באופן בלתי שוויוני ופגע בעיקר במיעוטים הלא-מוסלמיים, ביניהם יהודים, יוונים וארמנים. גובה המס הוערך באופן שרירותי, ובמקרים רבים חרג בהרבה מכושר התשלום של החייבים בו. שיעור המס שהוטל על לא-מוסלמים היה גבוה פי כמה וכמה מזה של מוסלמים, ולעיתים אף חרג מהונם הכולל של הנישומים. יש המשווים את המס, למס הג'יזיה המוסלמי המסורתי, בגרסה מודרנית.

החוק עצמו לא ציין מפורשות את שיטת החישוב, אך בפועל המס נגבה באופן מפלה. חלוקת הנישומים נעשתה לפי שיוך דתי ואתני, והאוכלוסיה חולקה לקבוצות: מוסלמים (M), לא-מוסלמים (G), מומרים (Dönme, D) וזרים (Ecnebi, E). היהודים סווגו בקבוצת הלא-מוסלמים, יחד עם היוונים והארמנים, ונדרשו לשלם עד 179% מערך רכושם, בהשוואה ל-4.94% בלבד למוסלמים.

ללא אפשרות לערער, החייבים במס נדרשו לשלם אותו במזומן בתוך 15 ימים. רבים נאלצו למכור את עסקיהם, רכושם ובתיהם במחירים נמוכים משמעותית משוויים האמיתי, מה שהוביל להעברת נכסים נרחבת מידי המיעוטים לידיים מוסלמיות. אלו שלא הצליחו לעמוד בתשלומים נשלחו למחנות עבודה במזרח אנטוליה, בעיקר באשקלה, שם נאלצו לעבוד בתנאים קשים. מרבית האסירים במחנות העבודה היו לא-מוסלמים, למרות שבחוק עצמו לא צוין סיווג אתני לעניין זה. עד ביטול המס ב-1944, לפחות 21 אסירים מתו במחנות העבודה, ורבים איבדו את כל רכושם.

הלחץ הבינלאומי מצד בעלות הברית, ובעיקר מצד ארצות הברית ובריטניה, תרם לביטול החוק ב-15 במרץ 1944. אף על פי שהובטחה החזרת הכספים שנגבו, בפועל ההבטחה לא מומשה. חוק זה גרם לנזק בלתי הפיך לכלכלת המיעוטים בטורקיה, והוביל להגירה משמעותית של יהודים, יוונים וארמנים מחוץ למדינה. הקהילה היהודית, שנפגעה במיוחד, ראתה במס זה צעד נוסף במגמה ארוכת השנים של אפליה ממוסדת והדרה כלכלית. רבים מהיהודים שעזבו את טורקיה בעקבות המס מצאו מקלט בישראל לאחר קום המדינה.

רקע היסטורי

בתחילת המאה ה-20 עברה טורקיה שינויים דרמטיים שהשפיעו על המבנה החברתי והכלכלי שלה. קריסת האימפריה העות'מאנית, שהייתה בעבר מעצמה אזורית, הובילה ליצירת הרפובליקה הטורקית בשנת 1923. העשורים שקדמו לכך אופיינו במלחמות חוזרות ונשנות, כולל מלחמות הבלקן, מלחמת העולם הראשונה, ומלחמת יוון-טורקיה, שהותירו את האזור במשבר פוליטי וכלכלי עמוק. עם הקמת הרפובליקה, הנהגת המדינה שאפה לבנות כלכלה לאומית חזקה ולצמצם את תלות המדינה במעצמות זרות, תוך התמקדות בפיתוח תעשייתי וחקלאי.

איסטנבול, שהייתה מרכז מסחרי חשוב במשך מאות שנים, שמרה על חשיבותה הכלכלית גם לאחר הקמת הרפובליקה. אף על פי שבאימפריה העות'מאנית לא הייתה קבוצה אחת ששלטה באופן מוחלט במסחר, במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נוצר מצב שבו בני מיעוטים לא-מוסלמים, במיוחד יוונים, ארמנים ויהודים, הפכו לשכבה הדומיננטית בענפי הסחר, התעשייה והבנקאות. מצב זה נבע ממספר גורמים, ביניהם נגישותם לחוקי הסחר האירופיים, קשריהם עם קהילות מעבר לים והשפעת הקפיטולציות, שהעניקו יתרונות מסחריים לזרים ולמיעוטים מקומיים. לפי תיעוד היסטורי, "באיסטנבול של שנות ה-30 וה-40 היו 49.6% מהאוכלוסייה הנוצרית ו-48.5% מהיהודים מועסקים בתעשייה ובמסחר, בעוד ששיעור המוסלמים בתחומים אלו עמד על 25.2% בלבד".

בתקופה זו החלה טורקיה לנקוט במדיניות של טורקיפיקציה, שנועדה להגדיל את שליטתם של מוסלמים טורקים בכלכלה ולצמצם את השפעתם של בני המיעוטים. מדיניות זו לא הייתה חדשה, וכבר בשנות ה-20 וה-30 ננקטו צעדים שונים להחלשת מעמדם הכלכלי של הלא-מוסלמים, כולל חוקים שהגבילו את העסקתם בשירות הציבורי, החרמות ומדיניות העדפה כלכלית לטורקים. המדינה שאפה להקים מעמד ביניים טורקי-מוסלמי שיחליף את המעמד הכלכלי הלא-מוסלמי, ובכך תוכל לחזק את עצמאותה הכלכלית.

במהלך שנות ה-30 וה-40 התגברו הצעדים שננקטו נגד הקהילות הלא-מוסלמיות. בשנת 1926 נחקק חוק שירות המדינה, שקבע כי קבלה למשרות ציבוריות מותנית בכך שהמועמד יהיה "טורקי", ניסוח שאפשר שלילת תפקידים מלא-מוסלמים. במקביל, הממשלה קידמה חוקים שאפשרו החרמות רכוש ועסקים של בני מיעוטים. התקשורת הממשלתית הפיצה תעמולה נגד לא-מוסלמים, והציגה אותם כגורם עוין לכלכלה הטורקית. במהלך שנות ה-30 וה-40, הלאומנות הטורקית קיבלה חיזוק משמעותי בעקבות אירועים כמו הפוגרום בתראקיה ב-1934, במהלכו מאות חנויות יהודיות נבזזו ובני הקהילה היהודית הוכו וגורשו מבתיהם. בשנת 1941, שנה לפני חקיקת וורליק ורגיסי, גויסו גברים לא-מוסלמים בגילאי 25-45 למחנות עבודה צבאיים, שם נאלצו לעבוד בתנאים קשים מבלי שניתנה להם אפשרות לשרת בתפקידים צבאיים רגילים.

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, טורקיה נותרה נייטרלית, אך המשבר הכלכלי שנוצר עקב הירידה בסחר הבינלאומי והגידול בהוצאות הצבאיות יצרו מצוקה כלכלית חמורה. הממשלה, שביקשה להתמודד עם המצב, החליטה להטיל מס עושר חדש, שלטענתה נועד להגדיל את הכנסות המדינה ולמנוע אינפלציה. אלא שבפועל, וורליק ורגיסי לא נועד רק למלא את קופת המדינה, אלא גם לחסל את שליטתם של המיעוטים הלא-מוסלמים בכלכלה.

החקיקה וההחלה של המס

אחד האתגרים המרכזיים של ממשלת טורקיה באותה תקופה היה יצירת איזון בין מדיניות כלכלית ריכוזית לבין מידה מסוימת של חופש כלכלי. ראש הממשלה, שוקרו סרצ'וגלו, סיכם זאת במילים: "איננו תלמידיו של אדם סמית ואיננו שוליותיו של קרל מרקס", ובכך הבהיר את אופייה האנטי-ליברלי והאנטי-סוציאליסטי של המדיניות הכלכלית שננקטה. מדיניות זו השתלבה היטב במסגרת הקורפורטיזם של הרפובליקה הטורקית.

במסגרת חקיקת "חוק ההגנה הלאומי", שמדיניותו כללה כללה שילוב של פיקוח מחירים עם מדיניות אינפלציונית, ב-11 בנובמבר 1942 אישר הפרלמנט הטורקי את חוק וורליק ורגיסי, שהוצג על ידי ממשלתו של ראש הממשלה שוקרו סרצ'וגלו. ההצדקה הרשמית לחוק הייתה הצורך בגיוס כספים למדינה כהכנה למקרה שטורקיה תצטרך להיכנס למלחמת העולם השנייה, וזאת על רקע המתיחות הגוברת בין הגושים הלוחמים. הממשלה טענה כי מדובר בצעד חירום כלכלי שנועד לייצב את הכלכלה ולמנוע אינפלציה, תוך הדגשה כי המס יחול על כלל אזרחי המדינה ללא אפליה. בדברי ההסבר לחוק צוין כי מטרתו הייתה:

"למסות את בעלי ההכנסות והרווחים, ובעיקר את אלו שהפיקו רווחים גבוהים מניצול תנאי המצוקה הכלכלית, אך לא שילמו מסים התואמים את הכנסותיהם. המס נועד להבטיח שגם הם יישאו בנטל ובקורבן שהמצב החריג מחייב, בהתאם ליכולתם הכלכלית".

בפועל, המס הופעל באופן בלתי שוויוני לחלוטין, כאשר הקבוצות הלא-מוסלמיות נושאות בעול הכבד ביותר. ועדות מיסוי מקומיות קיבלו סמכות מלאה להעריך את הונם של האזרחים ולהטיל את המס, מבלי שניתן היה לערער על החלטותיהן. השיעורים שנקבעו היו שרירותיים ובלתי ניתנים לניבוי, אך דפוס ברור התגלה בחלוקת נטל המס בין האוכלוסיות השונות. על פי הנתונים שנאספו, "היהודים נדרשו לשלם 179% מהערכת רכושם, היוונים 156%, והארמנים 232%, בעוד שהמוסלמים חויבו בתשלום של 4.94% בלבד".

הממשלה יצרה מנגנון קטגוריזציה לצורך חישוב המס, כאשר כל אזרח שויך לאחת מארבע קבוצות לפי דתו ומוצאו. קבוצת M כללה את האוכלוסייה המוסלמית, שנדרשה לשלם את המס בשיעור הנמוך ביותר. קבוצת G כללה את הלא-מוסלמים – יהודים, יוונים וארמנים – עליהם הוטל המס בשיעורים הגבוהים ביותר. קבוצת D כללה את בני הדונמה, מוסלמים ממוצא יהודי, שנחשדו בכך שהם אינם נאמנים באופן מוחלט למדינה ונדרשו גם הם לשלם סכומים גבוהים יחסית. קבוצת E כללה אזרחים זרים שהתגוררו בטורקיה, וגם הם חויבו במס כבד, אך לא ברמה של הלא-מוסלמים המקומיים.

לכל הנישומים ניתנה תקופה קצרה מאוד של 15 ימים לשלם את חובם, כאשר התשלום היה חייב להיעשות במזומן בלבד. אלו שלא הצליחו לעמוד בדרישה נאלצו למכור את נכסיהם בעסקאות חירום, לעיתים במחירים נמוכים בהרבה מערכם האמיתי, כדי לממן את התשלום. מי שנותר עם חובות שלא שולמו נשלח למחנות עבודה במזרח אנטוליה, שם עבדו בתנאים קשים תחת פיקוח ממשלתי. כל החמישה-אלפים שנשלחו למחנות היו לא-מוסלמים, בעוד שהאוכלוסייה המוסלמית, גם אם לא שילמה את חובות המס, לא נענשה בצורה דומה.

ההשפעות של מדיניות זו היו מיידיות. עסקים שהיו שייכים במשך דורות למשפחות יהודיות, יווניות וארמניות נמכרו או נסגרו, ובעלייהם נותרו חסרי אמצעים. ההגירה מהמדינה החלה להתגבר, במיוחד בקרב הקהילה היהודית, שחבריה הבינו כי עתידם בטורקיה אינו בטוח. כך הפך וורליק ורגיסי לכלי רב עוצמה במדיניות הלאומית של שינוי המבנה הכלכלי, תוך חיסול הדרגתי של המעמד העסקי הלא-מוסלמי והעברתו לידי טורקים מוסלמים.

השפעות כלכליות וחברתיות

וורליק ורגיסי השפיע באופן עמוק על המבנה הכלכלי והחברתי של טורקיה, במיוחד על הקהילות הלא-מוסלמיות. בשל האופן שבו חושב המס והועמס באופן בלתי שוויוני, רבים מבני המיעוטים, ובעיקר יהודים, יוונים וארמנים, לא הצליחו לעמוד בתשלומים הנדרשים. התוצאה הייתה קריסה רחבה של אלפי עסקים בבעלות לא-מוסלמית, שהועמדו למכירה פומבית במחירים נמוכים בהרבה מערכם האמיתי. רכושם של מי שלא הצליחו לשלם את המס הוחרם ונמכר בעיקר לאנשי עסקים מוסלמים ולמדינה, מה שהוביל להעברת השליטה הכלכלית למגזר המוסלמי וליצירת שכבת בעלי הון חדשה שהורכבה מטורקים מוסלמים. לפי הנתונים, כ-90% מהמס שנגבה הגיע מלא-מוסלמים, כאשר יהודים נדרשו לשלם 179% מהערכת רכושם, ארמנים 232% ויוונים 156%, בעוד שמוסלמים נדרשו לשלם רק 4.94%.

הקהילה היהודית בטורקיה ספגה מהלומה כלכלית וחברתית כבדה במיוחד. יהודים היוו חלק נכבד מהמגזר העסקי, במיוחד בערים כמו איסטנבול ואיזמיר, ורבים מהם החזיקו בעסקים מסחריים, תעשייתיים ובמגזר הפיננסי. עם כניסת החוק לתוקף, נדרשו יהודים רבים למכור את עסקיהם, בתיהם ונכסיהם תחת לחץ, לעיתים קרובות במחירים מגוחכים. הכספים שנגבו מהם לא הוחזרו מעולם, והקהילה נותרה מרוששת. האווירה הציבורית שקדמה להטלת המס לוותה בגל פרסומים עוינים בעיתונות, שהציגו את המיעוטים, ובמיוחד את היהודים, כגורם המזיק לכלכלה הלאומית. קריקטורות אנטישמיות הציגו יהודים כ"נצלנים" ו"סוחרי שוק שחור", במקביל לפרסומים שקראו להפחתת השפעתם בכלכלה.

החייבים שלא הצליחו לשלם את המס הוגלו למחנות עבודה באנטוליה המזרחית, ובעיקר למחנה באשקלה. כל חמשת אלפי הנשלחים למחנות אלו היו לא-מוסלמים, אף על פי שהחוק לא ציין זאת במפורש. התנאים במחנות היו קשים ביותר, וכללו עבודה פיזית מפרכת בתנאי קור קיצוניים, רעב ומחלות. לפי עדויות, בני משפחותיהם של האסירים נאלצו למכור רכוש נוסף כדי לכסות את חובם ולהצילם מהמחנות. קשישים וחולים, למרות שהיו אמורים להיות פטורים על פי החוק, נשלחו גם הם ונפטרו בנסיבות קשות. בסך הכול, לפחות 21 איש מתו במחנות העבודה, והקונפיסקציה של רכושם נמשכה גם לאחר מותם. החוק אפשר למדינה להחרים לא רק את רכושם של האסירים עצמם, אלא גם את רכושם של בני משפחותיהם הקרובים, הורים, חותנים, ילדים ואחים, שהועבר לטורקים מוסלמים במחירים זולים. אפליה זו הובילה לכך שמוסלמים שלא שילמו את מסיהם לא נענשו בצורה דומה, ולא נשלחו למחנות עבודה.

וורליק ורגיסי השיג את מטרתו הכלכלית והחברתית בכך שהקטין באופן משמעותי את השפעת הלא-מוסלמים בכלכלה הטורקית, אך בטווח הארוך גרם לפגיעה כלכלית במדינה כולה. בעקבות חיסול שכבות שלמות של סוחרים ותעשיינים מיומנים, נוצר משבר כלכלי שגרם לעלייה חדה במחירי המוצרים, והוביל לכך שגם האוכלוסייה המוסלמית עצמה נפגעה מהאינפלציה שנוצרה. המס חיזק את תפיסת האפליה המערכתית כלפי המיעוטים, והיווה שלב נוסף בתהליך של הדרתם מהחיים הציבוריים והכלכליים של טורקיה.

ביטול החוק והשלכותיו

הלחץ הבינלאומי מצד בעלות הברית, ובעיקר מצד בריטניה וארצות הברית, הוביל לביטול וורליק ורגיסי ב-15 במרץ 1944. מדינות אלו, שהיו שותפות אסטרטגיות של טורקיה באותה תקופה, מתחו ביקורת על המדיניות הכלכלית המפלה ועל הפגיעה החמורה בזכויות המיעוטים. עם התגברות הלחץ הדיפלומטי, החליטה הממשלה הטורקית לסיים את גביית המס ולשחרר את האסירים שנכלאו במחנות העבודה במזרח אנטוליה. אף על פי שהחוק בוטל והעבודה הכפויה הופסקה, המדינה לא נקטה כל צעד ממשי כדי לפצות את הנפגעים או להשיב את הכספים שנגבו מהם.

לאחר ביטול החוק, רבים מהלא-מוסלמים שנפגעו ממנו מצאו עצמם במצב כלכלי הרסני. נכסים שהוחרמו מהם לא הוחזרו, ואלו שנאלצו למכור את עסקיהם ואת בתיהם במחירים נמוכים נותרו ללא אפשרות לשקם את חייהם. אף על פי שהשלטונות הבטיחו להחזיר חלק מהמסים שנגבו, הבטחה זו לא קוימה בפועל. רבים מבני המיעוטים, במיוחד יהודים ויוונים, המשיכו לחוות אפליה כלכלית, שהובילה לגלי הגירה נוספים מטורקיה.

השפעת המס ניכרה גם בשינויים דמוגרפיים משמעותיים. אוכלוסיית הלא-מוסלמים באיסטנבול, שהיוותה חלק ניכר מהמעמד הכלכלי בעיר, הצטמצמה באופן דרמטי. על פי נתונים רשמיים, בשנת 1935 עמד שיעור הלא-מוסלמים באוכלוסיית טורקיה על 1.98%, אך עד 1945 ירד ל-1.54%. תהליך זה נמשך גם לאחר ביטול החוק, כאשר רבים מבני הקהילה היהודית החלו לעזוב את המדינה, בעיקר לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948. היהודים, שהיוו בעבר כוח מסחרי משמעותי בערים כמו איסטנבול ואיזמיר, עזבו בהדרגה, כאשר רבים מהם נמלטו מחשש למדיניות מפלה נוספת בעתיד.

למרות הכישלון הכלכלי של המס, הוא הצליח לממש את מטרתו המרכזית: העברת השליטה הכלכלית מהמיעוטים הלא-מוסלמים לידי האליטה המוסלמית. בעלי הון מוסלמים, שנהנו מרכישות זולות של נכסים ועסקים שהוחרמו, הפכו לשכבת כוח חדשה שהובילה את הכלכלה הטורקית בעשורים שלאחר מכן. בכך, המס היה לא רק אמצעי לגיוס כספים אלא גם כלי לעיצוב מחדש של המעמדות החברתיים בטורקיה, תוך חיסול השפעתם של הלא-מוסלמים על הכלכלה המקומית.

המס בשיח הציבורי וההיסטוריוגרפי

וורליק ורגיסי ממשיך לעורר עניין רב במחקר האקדמי ובשיח הציבורי בטורקיה ומחוצה לה. רבים מהחוקרים מתארים אותו כאחת מהפעולות הכלכליות הדרמטיות ביותר שביצעה הרפובליקה הטורקית כנגד המיעוטים הלא-מוסלמיים, והם מצביעים על כך שהשלכותיו לא היו מוגבלות רק לשנות ה-40, אלא ניכרו גם בעשורים שלאחר מכן. המחקרים האקדמיים שהתפרסמו בנושא מראים כי המס, אשר הוצג כאמצעי זמני לגיוס כספים למדינה, לא שירת את מטרותיו הכלכליות ואף גרם לפגיעה בפריון המשק הטורקי בטווח הארוך. ההחרמה ההמונית של נכסים ועסקים והפגיעה האנושה במעמד הסוחרים הלא-מוסלמים הובילה לירידה כללית בתחרותיות ובחדשנות הכלכלית, והפכה את הכלכלה הטורקית לתלויה יותר במגזרים פחות מפותחים.

אחד החוקרים המרכזיים שעסקו במס הוא פייק אוקטה, שכיהן כפקיד ממשלתי בזמן יישום החוק ופרסם בשנת 1951 את ספרו Varlık Vergisi Faciası, שבו תיעד את ההתנהלות סביב המס והשלכותיו ההרסניות על המגזר העסקי הלא-מוסלמי. בספרו, הוא תיאר כיצד החוק שימש ככלי להעברת הון מהמיעוטים לבעלי הון מוסלמים, תוך הדגשה כי "כמעט כל ההון שנצבר על ידי משפחות יווניות, ארמניות ויהודיות במשך דורות נעלם בתוך חודשים ספורים".

הנושא מצא ביטוי גם בספרות ובתרבות הטורקית. הרומן Salkım Hanım'ın Taneleri מאת יילמאז קאראקויונלו עוסק בגורלם של הלא-מוסלמים שנפגעו מהמס, ומתאר את הטרגדיה של משפחות שנאלצו לוותר על כל רכושן ולהתחיל מחדש ללא כל תמיכה. הספר עובד בשנת 1999 לסרט קולנוע, ועורר סערה ציבורית כאשר חברי פרלמנט מטעם המפלגה הלאומנית מחו על הקרנתו והאשימו את יוצריו ב"הכפשת ההיסטוריה של הרפובליקה".

בשנים האחרונות חזר הדיון במס גם במדיה הפופולרית, עם עלייתה לשידור של הסדרה The Club בנטפליקס. הסדרה עוקבת אחר חייה של אישה יהודייה באיסטנבול של שנות ה-50, המתמודדת עם ההשלכות הכלכליות והחברתיות של וורליק ורגיסי על הקהילה היהודית. באמצעות סיפורן של הדמויות, הסדרה ממחישה את תחושת הפחד, האפליה והקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבות המס.

המחקר האקדמי המודרני עוסק גם בהשוואות בין וורליק ורגיסי למדיניות כלכלית אחרת שננקטה כנגד מיעוטים בטורקיה. חלק מהחוקרים מצביעים על כך שהמס לא היה אירוע מבודד, אלא חלק מרצף של חוקים ומדיניות שנועדו להפחית את השפעתם של הלא-מוסלמים על הכלכלה. אחרים טוענים כי המס היה כלי פוליטי שנועד לחזק את הזהות הלאומית של הרפובליקה על חשבון אוכלוסיות שלא נתפסו כחלק מהאומה הטורקית.

למרות חלוף השנים, וורליק ורגיסי נותר נושא רגיש בחברה הטורקית. השפעותיו מורגשות עד היום בקרב הקהילות הלא-מוסלמיות שנותרו במדינה, והוא מהווה עדות לתקופה שבה המדינה השתמשה בכוחה כדי לשנות את המבנה הכלכלי והדמוגרפי שלה באופן חד-צדדי.

לקריאה נוספת

• פייק אוקטה, אסון מס העושר (Varlık Vergisi Faciası), הוצאת Nebioğlu, איסטנבול, 1951. (בטורקית)
• סבן אגיר, ג'יהאן ארטונץ', מס העושר של 1942 והיעלמות העסקים הלא-מוסלמיים בטורקיה (PDF).
• אבנר לוי (1996), יהודים ברפובליקת טורקיה (מהדורה ראשונה).
• איהן אקטאר (2002). מס העושר ומדיניות "הטורקיפיקציה" (מהדורה שישית).
• ילדאג אוזג'אן (1998). גזענות בקרב האינטלקטואלים של הרוב (מהדורה ראשונה).
• ילדאג אוזג'אן (2000), כאשר האוכלוסייה מצטמצמת באיסטנבול ובדיארבקיר (מהדורה שלישית).
• ריפאת באלי (2012). אזרחים למופת של המדינה: יהודי טורקיה בתקופת ריבוי המפלגות. הוצאת אוניברסיטת פיירלי דיקינסון.
• אניס מוטלו אטאק, השפעות הקורפורטיזם ברומן הטורקי בתקופת הרפובליקה, תזה לתואר מוסמך, אוניברסיטת איסטנבול, המכון למדעי החברה, המחלקה לשפה וספרות טורקית (ספרות טורקית חדשה), בהנחיית ד"ר מ. שריף אסקין, איסטנבול, 2021. (בטורקית)