הרב יהודה אריה ליאון ביבאס (בין תק"מ 1780 לתקמ"ט 1789 – י"ב בניסן תרי"ב 1852), היה מרבני גיברלטר, רבה של קהילת קורפו, חוזה המדינה וממבשרי הציונות, פוסק ומקובל, בעל תואר אקדמי והשכלה כללית רחבה, נוסע ומעורה בהוויות העולם.
ככל הידוע הקדים את הציונות המדינית בתפיסת עולמו והצעותיו. הוא יצא בקריאה לעם ישראל להפסיק את הציפייה הסבילה לגאולה ולעשות מעשה כדי לקרבה. לשיטתו, כפי שהובאה על ידי תלמידו הרב יהודה אלקלעי, התשובה הכללית הנדרשת קודם לגאולה היא דווקא העלייה לארץ ישראל וההתיישבות בה. בהשראת מלחמת העצמאות היוונית כתב ביבאס כי על היהודים להתאמן בנשק כדוגמת היוונים ולכבוש את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית כדי להקים בה את מדינתם. קריאתו הנועזת לאחיזה בנשק הייתה חדשנית לתקופתה וקדמה למשנתם של שאר מבשרי הציונות. בערוב ימיו עלה הרב ביבאס לארץ ישראל והתגורר בחברון.
הרב יהודה ביבאס נחשב למי שהקדים את הרצל במחשבתו הציונית והיה למעשה מורהו של מורהו, הרב יהודה אלקלעי. ביבאס היה מהראשונים שהכירו והכריזו על הצורך בחזרת היהודים לארץ ישראל ובכינון ריבונות יהודית בה. רעיונותיו הנועזים על חזרה "בדרך הטבע" והצורך בהקמת כוח צבאי יהודי, השפיעו רבות על אלקלעי, שהמשיך לפתחם ולהפיצם. יש הרואים בגנאלוגיה רעיונית זו, המשתרעת מביבאס דרך אלקלעי ועד הרצל, את התשתית לציונות המדינית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ביבאס, במובן זה, היה לחלוץ אשר סלל את הדרך לרעיונות שהפכו למציאות עם כינון התנועה הציונית ומדינת ישראל.
תולדותיו
יהודה אריה ליאון ביבאס נולד בגיברלטר בסביבות שנת 1789, למשפחה ממגורשי ספרד שהתיישבה בצפון אפריקה. משפחתו הייתה בעלת שורשים רבניים עמוקים, כאשר אחד מאבותיו, רבי חיים ביבאס, הוזמן בשנת 1530 מהעיר פאס שבמרוקו לשמש כרב ומגיד שיעורים בקהילת תטואן. במהלך השנים, רבים מבני משפחת ביבאס הפכו לרבנים, ראשי ישיבות, ושוחטים ובודקים בעיר ובסביבתה. בשנת 1790, בעקבות פרעות ושנאת יהודים, עזבו בני המשפחה את תטואן והתיישבו בגיברלטר, שם הקימו קהילה יהודית מאורגנת תחת שלטון האימפריה הבריטית, שכבשה את המקום בשנת 1745.
אמו של יהודה אריה ליאון ביבאס הייתה בת משפחתו של רבי חיים אבן עטר, מחבר פירוש "אור החיים" על התורה, אשר עבר בליבורנו בשנת 1739 בדרכו לעלייה לארץ-ישראל בשנת 1741. אביו של ביבאס, שמואל, היה תלמיד חכם, חזן ופייטן, ואחיו יצחק גם הוא נודע כתלמיד חכם. לאחר מות אביו, עבר יהודה אריה ליאון ביבאס להתגורר אצל סבו מצד אמו בליבורנו שבאיטליה.
הקהילה היהודית בליבורנו, אשר כונתה "האומה העברית" (Nazione Ebrea), הייתה נתונה לאפליה כלכלית-חוקתית מצד השלטונות וסבלה לעיתים קרובות מפרעות ונזקים מצד ההמונים. למרות זאת, הקהילה צברה עושר ונכסים רבים, והייתה מעורבת בתרומות רבות ליישוב היהודי בארץ-ישראל, בין היתר באמצעות שד"רים (שליחים דרבנן) רבים שפקדו את העיר. בסביבה זו התבגר יהודה אריה ליאון ביבאס, והושפע מהאווירה הדתית והרוחנית ששררה בקהילה.
במהלך חייו, יהודה אריה ליאון ביבאס נשא לאישה את רחל, ונולדו להם שני בנים: חיים וישועה. ביבאס המשיך במסורת משפחתו ולימים הפך לדמות רבנית ומשפיעה בקהילה היהודית, כשהוא משלב בין השורשים הספרדיים שלו והחוויות שצבר בליבורנו. הקשרים שהיו לקהילה היהודית בליבורנו עם היישוב היהודי בארץ-ישראל השפיעו גם על חייו של ביבאס ועל מעורבותו בפעילות ציבורית ורוחנית.
בתור יליד גיברלטר ונתין בריטי, היה רב משכיל ורב-לשוני שדיבר אנגלית שוטפת וידע גם איטלקית וצרפתית. בנוסף לידיעותיו בשפות, הוא רכש ידע נרחב במדעי הטבע, אותו הנחיל לאחרים. ביבאס התבלט בכושר ביטוי מרשים וביכולת לנאום בפני קהל רב, כשהוא משלב בדרשותיו פסוקי תנ"ך, הלכות, וענייני דיומא. כמו כן, הוא חיבר תפילות, איגרות ותעודות רשמיות, ותרם רבות להפצת ידע והשכלה בקהילתו.
לאחר שנת ה'תק"ע 1810 הגיע ללונדון, יש המשערים כי באותן שנים נוצר קשר בינו לבין משה מונטיפיורי. לאחר מכן חזר לליוורנו. בשל מעמדו הבכיר בקהילה הספרדית היה בקשרים עם שד"רי ארץ ישראל אותם היה מארח בביתו, אוסף למענם כספים, ולעיתים אף היה מתערב בסכסוכים שהתגלעו ביניהם. ידוע כי עמד בקשרים עם השד"ר רבי שלמה זלמן צורף שאף ניסה לפעול למען מינויו של הרב ביבאס לרבה הספרדי של אמסטרדם, עם הרב השד"ר ישראל משה חזן, ועם רבי יהודה הלוי מרגוזה.
החל משנת תקצ"א 1831 החל לכהן כרב הקהילה היהודית "האיטלקית" באי קורפו. במסגרת תפקידו זה יזם תקנות שונות למען אנשי הקהילה. ניהל גם את המוסדות לחינוך הילדים והנוער ופיקח ואף גיבה את כשרות אתרוגי קורפו, שיהודי העולם נהגו לרכוש באמצעות הסוחרים מקהילת קורפו.
בשנים תקצ"ט-ת"ר 1840-1839, ערך סדרת מסעות ברחבי אירופה בשנים 1839–1840, כאשר יצא לדרכו מנמל קורפו ב-22 בפברואר 1839, מלווה במקורבו יוסף בן-שילום, ככל הנראה בן אחותו. במסעות אלו קרא ליהודים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה בכוח חמוש. המסעות, שנמשכו כשנה וחצי, נעשו מתוך כוונה לא לשוב לכהונתו ברבנות קורפו, ואפשר להניח כי במסגרת המסעות חיפש ביבאס גם אחר פרנסה ומשרה חדשה בקהילה אחרת. במהלך מסעותיו, נהג לעבור במהירות מעיר לעיר, לרוב לא נשאר במקום יותר מיממה, וניסה להסתיר את זהותו, אם כי לעיתים זוהה בעל כורחו על ידי תלמידי חכמים וסוחרים.
לפי עדותו, לא התעכב באחת הערים אפילו ביום שבת, מה שמעיד על רצונו לשמור על פרופיל נמוך. ייתכן שהמסעות היו קשורים בציפיות הגאולה לשנת 1840, אשר היוו נושא מרכזי בתודעתם של רבים, כולל הרב יהודה חי אלקלעי. ביבאס עצמו טען כי יצא למסעות אלו במטרה לעורר לתיקונים בחיי החברה והרוח היהודית, והצהיר כי נסיעתו הייתה בשליחות כלל ישראל.
כבר מצעירותו היה ביבאס איש מסעות, ובמהלך כהונתו כרב נהג לבקר לעיתים קרובות את בני משפחתו וקהילות יהודיות קרובות, כמו באי מלטה. המסע באירופה היה עבורו הזדמנות להכיר וללמוד, להיפגש ולהשפיע על יהודים ושאינם יהודים כאחד.
תוחלתו זו התממשה, כאשר אנשים שפגש במהלך מסעותיו התרשמו ממשנתו והטביעו את שמו בחיבוריהם ובמפעלם. כך, דמותו של ביבאס זכתה להכרה והשפעה רחבה, כאשר רישומה נותר משמעותי גם לאחר חזרתו מהמסע.
פגישתו עם הרב יהודה אלקלעי
בשנת 1839 בעת ביקור בזמון (בסרבית: Земун, בגרמנית נהגה: זמלין), פגש את הרב יהודה אלקלעי, הוגה דעות ורב בעיר זמלין, שפרסם את כתביו כבר בשנת 1834. פגישתם התרחשה לפני י"ט באב תקצ"ט (30 ביולי 1839), זמן קצר לפני שאלקלעי חתם על ההקדמה לספרו "דרכי נועם" שכתב בלדינו על בלשנות עברית, בו ציטט לראשונה מדברי ביבאס.
המפגש עם ביבאס היה אירוע מכונן עבור אלקלעי. את פגישתם תיאר אלקלעי בהתרגשות רבה. הוא כינה אותו: "איש אלוהים קדוש", "הרב המופלא", "המקובל האלוהי" וסיפר כי דבריו "הרעידו את ליבי וברכי כשלו". דבריו של ביבאס, שהיו נועזים ומקוריים, הרעידו את ליבת אמונותיו של אלקלעי והשפיעו על המשך דרכו. אלקלעי תיאר תחושות אלו באמצעות ציטוט מהתנ"ך: "מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה" (תהילים נה, 7). תיאור זה מבטא את החוויה העמוקה שעבר והשפעתה על השקפת עולמו.
בעקבות המפגש, שילב אלקלעי את רעיונותיו של ביבאס בכתביו והעניק להם פרשנות ייחודית, שהתאימה לתפיסת עולם מסורתית ושמרנית. עם זאת, הוא ריכך את המשמעות המדינית של דברי ביבאס, אם כי במהלך השנים הלך והפנים את המשמעויות מרחיקות הלכת של רעיונות אלו. אלקלעי המשיך להביע הערצה וכבוד כלפי ביבאס, כפי שניתן לראות בכתביו וביחסו אליו.
ביבאס לא השפיע רק על אלקלעי, אלא גם על אנשים אחרים שפגש במסעותיו. עדויות על דעותיו ופעילותו נמצאות בספרי זיכרונות של שני מסיונרים מהכנסייה הסקוטית, שסיירו באירופה באותה תקופה ונפגשו עמו בסתיו 1839. הם התרשמו עמוקות מרעיונותיו, כשסיפר להם כי מטרת מסעותיו היא "לעורר תיקונים בקרב אחיו" וכי הוא נוסע "למען אחיו נחותי הדרגה, כדי לדעת מה אפשר לעשות למענם." מסעותיו של ביבאס נועדו לא רק לפגוש וללמוד, אלא גם להשפיע ולעורר תודעה חדשה בקרב הקהילות היהודיות באירופה.
חייו בארץ ישראל
בחורף 1850 (תר"י), לאחר פטירת רעייתו רחל, החל הרב יהודה ביבאס לתכנן את עלייתו לארץ ישראל. בעקבות האסון האישי, הודיע לקהילת קורפו על כוונתו לפרוש מתפקידו ולהגשים את שאיפתו להתיישב בארץ הקודש. על אף שהמנהג לעלות לארץ בגיל מבוגר היה מקובל, ישנם סימנים לכך שביבאס קיים קשרים עם תושבי ארץ ישראל קודם לכן, כמו משלוח אתרוגי קורפו לפארגה שהועברו לירושלים לרב חיים אברהם גאגין, ה'ראשון לציון'. קשריו עם שד"רים (שלוחי דרבנן) שפגש בערים שונות במהלך השנים, הקנו לו ידע רב על החיים בארץ ישראל ועל יחסי האוכלוסייה עם השלטון העות'מאני. בשנת 1878 (תרל"ח), בעקבות ריב עונתי בין סוחרי אתרוגים, דיווח עיתון "הלבנון" כי חרצני אתרוגי קורפו מהמשלוח של הרב יהודה ביבאס נשתלו בפרדס שרכש הרב יהודה הלוי מרגוזה ליד יפו, אשר לימים נקרא פרדס מונטיפיורי. מהעצים שצמחו שם נלקחו ייחורים שגודלו בהמשך ברחבי ארץ ישראל.
ביבאס תכנן לפרנס את עצמו באמצעות חסכונותיו האישיים וניהול קופת "מגן אבות", אותה הקים יחד עם השד"ר חיים שמואל הלוי בשנת 1847. קופה זו נועדה לרכישת נכסים בחברון לטובת יהודי העיר, וכספיה גויסו מתרומות של יהודי קורפו במהלך אירועים חגיגיים כמו חתונות ובריתות מילה. הקמת הקופה הייתה חלק ממאמציו המתמשכים של ביבאס לתמוך בקהילות היהודיות בארץ ישראל ולחזק את קשרי יהודי התפוצות עמן.
ב-6 בפברואר 1852, יצא ביבאס מקורפו בדרכו לארץ ישראל, בלוויית שני תלמידיו. לאחר שעגן בנמל יפו וביקר בירושלים, המשיך לחברון, שם תכנן להשתקע. חברון של אותה תקופה הייתה קהילה קטנה ומצומצמת, שסבלה מפרעות וממצוקה כלכלית. על פי עדויות נוסעים, מנתה הקהילה בין 500 ל-600 נפש, והייתה מורכבת מיהודים ספרדים ואשכנזים שחיו יחד באחווה.
הצטרפותו של ביבאס לחברון היוותה חיזוק משמעותי לקהילה. הוא הביא עמו ספרייה עשירה, ניהל את קופת "מגן אבות", והקים בית מדרש שנקרא על שמו – "ישיבת רבי יהודה ביבאס". הישיבה והקופה היוו הרחבה חשובה לתושבי העיר, שחיפשו דרכים לחזק את אחיזתם במקום ולהתמודד עם הקשיים היומיומיים.
בי"ז בניסן תרי"ב (6 באפריל 1852), נפטר ביבאס באופן פתאומי בעת שנשא דרשה בבית הכנסת בחברון. הוא נקבר בבית העלמין היהודי בעיר, והותיר אחריו מורשת רוחנית ותרבותית עמוקה. סכום הכסף שהותיר אחריו שימש את שני תלמידיו להמשך פעולתם בחברון, והיתר הוקדש להנצחת זכרו בתפילת ליל יום הכיפורים בקהילה הספרדית בעיר.
מותו של ביבאס הותיר רושם עמוק על הקהילה היהודית בחברון, אשר נזכרה בו לדורות. תרומתו להתיישבות היהודית בחברון ובארץ ישראל בכלל, כמו גם פועלו להקמת מוסדות צדקה ולימוד, הפכו אותו לדמות מוערכת ומשפיעה בתולדות היישוב היהודי בארץ.
הבשורה הציונית של ביבאס
הרב יהודה ביבאס היה דמות חשובה בתולדות הציונות בשל רעיונותיו המהפכניים על חזרת היהודים לארץ ישראל והקמת ריבונות יהודית בה. הוא האמין כי יש לחזור לארץ ישראל "בדרך הטבע", כלומר, באמצעות פעולה אנושית ולא רק בציפייה לגאולה משמיים. ביבאס הדגיש את הצורך בהקמת כוח צבאי יהודי שיוכל לשחרר את הארץ מידי השלטון העות'מאני. בכך, הוא נחשב חוזה המדינה האמיתי.
רעיונותיו של ביבאס הגיעו לא רק לתלמידי חכמים כמו הרב יהודה אלקלעי, אלא גם לנציגים שונים של מדינות אירופה, שהתרשמו מעמדותיו והעבירו אותם הלאה. ביבאס הציג את רעיונותיו בצורה גלויה וגאה, והשפעתו ניכרת בדורו וגם לאחריו. רבים רואים קשר רעיוני ישיר בין תורתו של ביבאס לבין התפתחות הציונות המדינית, במיוחד אצל דמויות כמו בנימין זאב הרצל.
ביבאס דיבר על הצורך בחינוך יהודי במדע ובנשק, כדי שהעם היהודי יוכל להיות מוכן לכבוש את ארץ ישראל. רעיונות אלו הובאו על ידי שומעיו, כולל מיסיונרים סקוטים, שהתייחסו להערצתו בקרב היהודים ולחשיבות של השגת יכולת צבאית יהודית. ביבאס הציג את הכוח הצבאי כחלק בלתי נפרד מהחזון של גאולה יהודית ושיבת ציון.
במפגשיו עם מנהיגים יהודים ואחרים, ביבאס הדגיש את התלות בין היקף האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל לבין היכולת להקים שם ריבונות יהודית. הוא האמין שמספר מינימלי של יהודים שיחיו בארץ הוא תנאי הכרחי לפתיחת שלב חדש בגאולת העם. הרב אלקלעי, שהושפע מביבאס, ציטט אותו פעמים רבות בכתביו וראה ברעיונותיו בסיס לתפיסת עולמו.
ביבאס גם התייחס ליהודים שהשתלבו בצבאות באירופה, כמו בצרפת ופולין, והם בעיניו דוגמה לשוויון זכויות ולנאמנות מדינית שתאפשר ליהודים לשאת נשק ולהגן על עצמם. הוא ראה בכך דגם שיש לאמצו בארץ ישראל, כהכנה לריבונות יהודית. לדבריו, קריטי שהאוכלוסייה היהודית בארץ תגיע לגודל מסוים, כדי לאפשר את תחילת תהליך הגאולה והקמת מדינה יהודית.
בשיחותיו עם נציגי הכנסייה הסקוטית, ביבאס תיאר את חזונו על התחדשות העם היהודי בארץ ישראל, באמצעות שילוב של חינוך, כוח צבאי והפצת רעיונות לאומיים. השפעתו הייתה רבה, וניתן למצוא את עקבותיה בתנועות ציוניות שונות שהתפתחו לאחר מותו, כולל בכתביהם של הרב צבי הירש קלישר ואחרים. כעשור לאחר מותו של ביבאס, הרב קלישר פרסם את ספרו "דרישת ציון", שבו כתב על הצורך בהכשרת מתיישבים יהודים בארץ ישראל, כולל הקמת כוחות מגן.
הוגים ותנועות ציוניות, במיוחד אנשי העלייה הראשונה ותנועת ביל"ו, פיתחו את רעיונותיו של ביבאס לכדי קריאה מעשית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הם החלו לדבר במונחים של ריבונות עברית והקמת כוח צבאי יהודי, רעיונות שהתגלמו בהקמתם של ישובים יהודיים ראשונים ובתנועות לאומיות מאורגנות.
ביבאס נחשב כאחת הדמויות המייסדות של הרעיון הציוני, ורעיונותיו על שיבת ציון והקמת כוח צבאי יהודי היוו תשתית מחשבתית לתנועה הלאומית היהודית שהתפתחה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20. השפעתו ניכרת לא רק בכתבים אלא גם במעשיהם של דור המייסדים של התנועה הציונית.
הגותו ויצירתו
רבי יהודה ביבאס היה דמות ייחודית בין רבני דורו. דעותיו בדבר הדרכים לקירוב הגאולה היו מרחיקות לכת. הוא סבר כי התשובה הדרושה לגאולה אין פירושה צומות, תשובה ותפילות, אלא שובם הממשי של היהודים לארץ ישראל. בדומה להוגים יהודים נוספים בני זמנו כגון תלמידי הגר"א, הוא סבר כי ההתעוררות למעלה אצל האל, תלויה במידה רבה בהתעוררות של בני האדם למטה, ככל האמור בגאולה העתידה של עם ישראל.
הוא קרא לעלות לארץ ולהתיישב בה, כי כך תתחיל הגאולה, ועם הקשיים והסבל יתעוררו רחמי שמים ותתקרב הגאולה. הרב ביבאס התבונן במלחמת השחרור של העם היווני מעול האימפריה העות'מאנית, וסבר שגם היהודים צריכים לאחוז בנשק כדי שיוכלו לכבוש את הארץ מידי האימפריה העות'מאנית. הסקוטים שעמהם נפגש הרב ביבאס סיפרו שאמר להם: "צריך להדריך את היהודים במדעים ובנשק כדי שיוכלו לקחת בחזקה את ארץ-ישראל מן הטורקים, תחת הנהגתו של המשיח כמו שהיוונים לקחו בחזקה את ארצם".
הרב ביבאס השאיר מספר חיבורים בכתב יד, שרובם לא נשמרו. יצחק רפאל כותב בביאורו לכתבי הרב יהודה אלקלעי כי "חיבר הרב ביבאס חוברת שירים, פיוטים ותפילות ואף השאיר פסקי-הלכה, שבחלקם היו רשומים בפנקס הקהילה בקורפו. יהודי קורפו היו מעריצים את הרב ביבאס ומזכירים את "הרב הקדוש" "שלוש פעמים בשנה".
תלמידו הרב יהודה אלקלעי היה ממבשרי הציונות הראשונים. הרב אלקלעי עלה לארץ ישראל בשנת תרל"ד 1874 קיבל והרחיב את תורתו של רבו. בכתביו סיפר על הערצתו לרב ביבאס:
"אין אני יכול להתאמץ להסתיר דברי מוסר השכל אשר שמעתי מפי איש אלהים קדוש, הרב המופלא וכבוד ה' מלא. המקובל הר"ר יהודא ביבאס הי"ל (=השם ישמרהו לנצח) יש"ל (=ישתבח שמו לעד) אשר אמר שחס ושלום ישראל פשענו ביוצרנו, פנינו לו עורף ולא פנים. וכבר אמרו רז"ל (=אמרו רבותינו זכרונם לברכה): הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, חס ושלום, ומה אנו עושים? נדים אנו מעיר לעיר לבקש מחיתנו, ואין אנו הולכים לארץ ישראל, ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה כתוב".
— כתבי הרב יהודה אלקלעי, א, עמ' 21-20.
בהיסטוריוגרפיה הישראלית, בכתביהם של ההיסטוריון ונשיא המדינה השני יצחק בן-צבי ופרופ' יעקב כ"ץ מתואר ביבאס כאחד מראשוני ההוגים הציונים, שתפיסתו חילחלה אל רבים בקהילות שהתארח והרצה בהן, ובמיוחד אל משנתו של תלמידו הרב אלקלעי, וכך השפיעה במישרין ובעקיפין על המונים; בן-צבי ראה בחזונו של הרב ביבאס ציון דרך ראשון בדרך אל הקמת מדינת ישראל; פרופ' כ"ץ תיאר את התהליך המורכב ורב השנים שעבר הרב אלקלעי עד שהפנים את הצעותיו, מרחיקות לכת בזמנן, של הרב ביבאס.
לקריאה נוספת
- יצחק רפאל (עורך), כתבי הרב יהודה אלקלעי, א-ב, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק, תשל"ה-1975.
- יצחק רפאל מולכו, הרב יהודה בן-שמואל ביבאס, אבי-אבות הציונות המדינית, מאה שנה למותו תרי"ז-תשי"ז, ירושלים: תשי"ז-1957.
- יצחק רפאל מולכו, בשולי פרשת חייו של הרב יהודה בן שמואל ביבאס, אוצר יהודי ספרד, ג, ירושלים תש"ך-1960.
- ישראל קלויזנר, הרב יהודה ביבאס – אחד ממבשרי מדינת ישראל, האומה, 45, טבת תשל"ו דצמבר 1975.
- דוד בנבנשתי וחיים מזרחי, רבי יהודה ביבאס וקהילת קורפו בזמנו, ספונות, ב, ירושלים תשי"ח-1958.
- מאיר בניהו, ידיעות וחדשות על רבי יהודה ביבאס, אוצר יהודי ספרד, ג, ירושלים תש"ך-1960.
- מרדכי אלקיים, יפו נוה צדק – ראשיתה של תל אביב, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשנ"א 1990.
- יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו-1955 (הספר בקטלוג ULI)
- יעל ויילר ישראל, דת, לאומיות ובשורה חדשה: הרב ד"ר יהודה אריה ליאון ביבאס מבשר הציונות.
- תיאור פגישתו של הרב ביבאס עם בונאר ומקשיין מתוך ספרם.
קישורים חיצוניים
- אריה מורגנשטרן, בין רבי יהודה ביבאס לשד"ר ה'פרושים' הירושלמי, פעמים , 40, תשמ"ט, עמ' 156-159.
- יעל ויילר ישראל, הרב ד"ר יהודה אריה ליאון ביבאס מבשר הציונות, עת לחננה, (עורך: אסף ידידיה), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשע"ה-2015
- יהודה ביבאס, באתר "החכם היומי"
- יהודה בן שמואל ביבס (1782-1852), דף שער בספרייה הלאומית
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
