חופש המצפון נחשב לאחת מזכויות היסוד המרכזיות בדמוקרטיות מערביות, המאפשרת לפרטים לפעול בהתאם לאמונתם ולהשקפותיהם המוסריות. חופש המצפון בשירותים רפואיים מורכב במיוחד, שכן הוא נוגע במצבים של חיי אדם, איכות חיים וזכויות של חולים ואנשי צוות רפואי כאחד. בעוד שבמקרים רבים חופש המצפון מוגן ומכובד, קיימות גם התמודדויות עם מקרים בהם חופש המצפון מתנגש עם חובות מקצועיות ועם הזכויות של מטופלים לקבל טיפול רפואי נאות.
חופש המצפון נחשב לאחת מהזכויות החשובות ביותר בדמוקרטיות המודרניות, המאפשרת לפרט לחיות על פי אמונותיו ותפיסותיו המוסריות. חופש זה מוגן בחוקות ובמסמכי זכויות אדם בינלאומיים, כגון האמנה האירופית לזכויות אדם וההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. סעיף 2(א) במגילת זכויות האדם והחירויות של קנדה, לדוגמה, מכיר בזכות זו כאחת מיסודות חופש הפרט, וקובע כי כל אדם חופשי לפעול או להימנע מפעולה בהתאם למצפונו, גם אם הוא אינו דתי או משתייך למסגרת מסורתית.
מסמך היסוד "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", בסעיף 18, מציין כך:
"לכל אדם הזכות לחופש מחשבה, מצפון ודת; זכות זו כוללת חירות לשנות את דתו או אמונתו, וחירות, בין לבד ובין בציבור, ובין בגלוי ובין בסתר, להביע את דתו או אמונתו בלימוד, בעשייה, בעבודת אלוהים ובשמירה על מצוות".
חופש המצפון מבוסס על התפיסה שכל אדם זכאי לקבל החלטות מוסריות עצמאיות, ולחיות בהתאם להן מבלי להיות כפוף לכפייה חיצונית שתגרום לו לפעול בניגוד לאמונותיו הפנימיות. השמירה על חירות המצפון משרתת לא רק את חופש הפרט אלא גם את עקרונות השוויון והכבוד, שכן היא מעגנת את ערך המוסר האישי והמעמד של אדם כאוטונומי, המסוגל להבדיל בין טוב לרע על פי שיקול דעתו הפנימי.
בעוד שחופש המצפון מכיר בזכותו של אדם לפעול בהתאם לאמונותיו, זכות זו אינה מוחלטת. היא דורשת איזון עם אינטרסים ציבוריים ועם חובות הנובעות מהיותו של אדם חלק מחברה מאורגנת. מדינות רבות קובעות גבולות לחופש המצפון כאשר הוא פוגע באופן מהותי בזכויות של אחרים או כאשר הוא מסכן את הסדר הציבורי, בריאות הציבור או ביטחונם של אזרחים. לדוגמה, במערכת הבריאות, זכותו של איש צוות רפואי לסרב לבצע פעולה מסוימת, כגון הפלה, נתקלת לעיתים בדרישות החוק לספק טיפול רפואי שווה ונגיש לכולם.
האיזון הזה מעורר שאלות מורכבות על תחום האחריות הממשלתית והמוסרית כלפי אזרחים: עד כמה יש למדינה הסמכות להגביל את חופש המצפון? והאם ישנם מקרים שבהם יש להתערב במערכת המצפונית של הפרט כדי להבטיח את טובת הכלל? לדוגמה, בנושאים של זכויות החולה, מדינות רבות מעדיפות להטיל מגבלות על חופש המצפון של אנשי צוות רפואי כדי למנוע פגיעה בזכויות המטופלים.
חופש המצפון בעולם הרפואה מציב אתגרים ייחודיים, שכן הוא מתקיים במרחב שבו ערכים של חיי אדם ואיכות חיים מצטלבים עם עקרונות של חירות ואוטונומיה אישית. אנשי רפואה רבים נאלצים להתמודד עם מצבים מורכבים שבהם דרישות המערכת מתנגשות עם אמונותיהם האישיות. דוגמה לכך היא תחום ההפלות, ניתוחים לשינוי מין והמתות חסד, נושאים המעוררים מחלוקות מוסריות, דתיות וחברתיות קשות. בישראל ובמדינות נוספות, רופאים ומטפלים רבים מביעים התנגדות עקרונית לבצע הפלות, שינויי מין או טיפולי סוף חיים בשל תפיסות דתיות או מוסריות, דבר שמעמיד אותם במתח עם מערכות הבריאות הציבוריות ועם ציפיות המטופלים.
במקרים רבים, ניתנת לאנשי צוות רפואי אפשרות לסרב לבצע פרוצדורות מסוימות מטעמים מוסריים, אך חובת ההפניה לרופא אחר אשר יספק את השירות נותרת בעינה. כך לדוגמה, בריטניה מאפשרת לרופאים לסרב לביצוע הפלות, אך מחייבת אותם להפנות את המטופלת לרופא אחר.
בבתי המשפט של האיחוד האירופי נבחן חופש המצפון בעיקר בהקשרים של שירותי בריאות, בייחוד בנושא ההפלות והזכות לסרב לקחת חלק במעשה שנתפס כפוגע בזכויות האדם או בחייו. בית הדין האירופי לזכויות אדם הכיר בזכותו של אדם להפעיל חופש מצפון במקרים של שירות צבאי, אך במקרים רפואיים, בהם הזכות הזו מתנגשת עם זכויות אחרות, הוא לא תמיד מגן עליה במלואה.
בקנדה ובארצות הברית יש הגנה רחבה יחסית על חופש המצפון. עם זאת, החוקים משתנים ממדינה למדינה ובכל הקשור לחובות של רופאים כלפי מטופלים. לדוגמה, בארצות הברית קיימים חוקים שמאפשרים לרופאים שלא לתת מרשם לאמצעי מניעה אם הדבר מנוגד לאמונתם האישית, אך יש גם מדינות המחייבות את הרופא לספק את השירות או להפנות לרופא אחר.
בקנדה, חופש המצפון קיבלה גיבוי משפטי משמעותי, בייחוד עבור אנשי צוות רפואי, שאינם מחויבים להשתתף בפעולות אשר מתנגשות עם אמונתם הדתית או המוסרית. עם זאת, הדיון נמשך, ורבים סבורים כי יש למצוא איזון מדויק יותר בין חופש המצפון לבין חובת הטיפול והצורך להבטיח נגישות שווה לטיפול רפואי לכל אזרח.
בישראל, חופש המצפון קיבל ביטוי במגילת העצמאות, בה נכתב כי המדינה שתקום תבטיח בין היתר גם חירות זו:
"מדינת ישראל […] תקיים שוויון זכויות חברתי גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".
חופש המצפון מעוגן בנורמות שונות, אך הפעלתה מעוררת סוגיות רגישות במיוחד בשל הרקע התרבותי והדתי המגוון במדינה. החוק הישראלי מאפשר לרופאים ואנשי צוות רפואי להפעיל חופש מצפון, אולם הדבר דורש מהם להפנות את המטופל למטפל אחר שיוכל לספק את השירות. השאלה של חופש המצפון מקבלת משמעות מיוחדת בהקשרים של הפריות, הפלות וטיפולים בקצה החיים, בהם יש מתח בין הערכים של חיי אדם לבין תפיסות מוסריות או דתיות של המטפלים.
בנייר עמדה שנכתב על ידי חברי הלשכה לאתיקה של "ההסתדרות הרפואית בישראל" (הר"י) נכתב כי:
טיפול רפואי מיטבי מבוסס על שותפות מלאה של המטופל והרופא כאחת.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק זכויות החולה מקנים למטופל את החופש לבחור את חלופות הטיפול הרפואי שיקבל.
זכות זו אינה מוחלטת, והיא מוגבלת.
על הרופא לא מוטלת חובה אתית או משפטית לבצע כל דרישה של המטופל, למעט טיפולים דחופים מצילי חיים.
רופא חייב לסרב לבקשת המטופל לקבל טיפול רפואי הנוגד את חוקי המדינה.
רופא רשאי לסרב לבקשת מטופל לקבלת טיפול רפואי, אם טיפול זה נוגד את עמדתו המקצועית או את מצפונו.
על הרופא לנסות ולהניא מטופל מקבלת טיפול שאין לו, לדעת הרופא, הצדקה רפואית.
בחינת בקשתו של המטופל תיעשה על ידי הרופא באופן מקצועי, ללא כל שיקול זר.
חופש הבחירה של הרופא שלא לתת טיפול ללא הצדקה רפואית משמר את האוטונומיה והיושרה המקצועית שלו.
באופן כללי, חופש המצפון בשירותי הבריאות נתפס כבעל חשיבות רבה, אולם המתח בין החופש האישי של הרופא לבין זכות המטופל לקבל טיפול רפואי זמין נותר סוגיה נרחבת לדיון, במיוחד לאור המורכבות התרבותית והדתית המיוחדת של החברה הישראלית.
הקשר היסטורי
חופש המצפון נובע מתוך הצורך להגן על זכותו של הפרט לפעול בהתאם לאמונותיו ולמצפונו, בייחוד כאשר המדיניות הציבורית או דרישות המדינה עלולות להתנגש עם עקרונות מוסריים של יחידים. באופן היסטורי, עצם רעיון חופש המצפון עלה כתגובה לאירועים שבהם מדינות כפו על אזרחים, כולל רופאים ואנשי צוות רפואי, לבצע פעולות שנחשבו מזיקות או בלתי מוסריות. תקופות מלחמה, רדיפות דתיות או משטרים דיקטטוריים היו לעיתים קרובות זירות שבהן אנשי מקצוע נדרשו לבצע פעולות בניגוד לאמונתם האישית.
בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה, המדינה כפתה על רופאים ואנשי צוות רפואי להשתתף בניסויים אכזריים, לעיתים ללא הסכמת המטופלים וללא הצדקה רפואית, ובמקרים רבים התוצאה הייתה סבל נורא ואף מוות. הניסויים הרפואיים שבוצעו במחנות הריכוז כללו בדיקות קשות שבחנו את גבולות היכולת האנושית, כמו ניסויי לחץ גבוה, חשיפת הגוף לטמפרטורות קיצוניות ועוד. רופאים רבים, חלקם מתוך נאמנות למדינה ואחרים תחת איום של אובדן חיים או חירות, השתתפו בפעולות שפגעו בזכויות האדם הבסיסיות של הנבדקים. אירועים אלו הביאו בסופו של דבר לגיבוש אמנות בינלאומיות, כמו קוד נירנברג, שהגדירו עקרונות אתיים במקצוע הרפואה והצורך בזכויות אדם ובחופש מצפון עבור מטפלים.
הרטה אוברהויזר הייתה רופאה במחנה הריכוז ראוונסבריק. בתצלום זה היא נראית בעת גזר הדין במשפט הרופאים בנירנברג. אוברהויזר נמצאה אשמה בביצוע ניסויים רפואיים על אסירות המחנה ונידונה ל-20 שנות מאסר. נירנברג, גרמניה, 20 באוגוסט 1947. צילום: לא ידוע.
בברית המועצות השתמשו בטיפול פסיכיאטרי ככלי פוליטי לדיכוי מתנגדי השלטון. רופאים נדרשו להכריז על מתנגדי משטר כאנשים בעלי "הפרעות נפשיות", ולבצע עליהם טיפולים כפויים שכללו אשפוז כפוי, טיפול בתרופות מזיקות ושוקי חשמל. המקרה הסובייטי מדגיש את החשיבות של חופש המצפון במקצוע הרפואה, שכן חוסר היכולת של רופאים להתנגד להנחיות המדינה הוביל לפגיעה חמורה בזכויות האדם ולניצול המקצוע הרפואי לצרכים פוליטיים.
בארצות הברית, מקרה נוסף שהביא לתודעה הציבורית את הצורך בחופש מצפון ובחוקי אתיקה מחמירים הוא ניסוי העגבת בטסקיגי, שבו נמנע טיפול רפואי חיוני מקבוצה של גברים אפרו-אמריקאים שנדבקו בעגבת, וזאת כחלק מניסוי שהממשלה ניהלה משנת 1932 ועד שנת 1972. במהלך תקופה זו נדרשו רופאים, במסגרת המדיניות הממשלתית, להטעות את המטופלים ולהמנע ממתן טיפול, על מנת לעקוב אחר התקדמות המחלה ללא התערבות. הפגיעה במטופלים עוררה זעם ציבורי, והניסוי נחשב לדוגמה מובהקת לשימוש לא מוסרי בכוח של המדינה מול חסרי ישע. גם במקרה זה, הועלתה המודעות לחשיבות חופש המצפון של הרופאים ויכולתם לסרב להוראות שעלולות לגרום נזק למטופלים.
בעידן המודרני, חופש המצפון נותר רלוונטי בעיקר בנוגע לנושאים שנויים במחלוקת כמו הפלות, המתות חסד, ניתוחים לשינוי מין וטיפולים בסוף החיים, בהם עולה השאלה כיצד ראוי לשלב בין חופש המצפון של הרופא לבין זכותו של המטופל לקבל את הטיפול הנדרש. לדוגמה, במדינות רבות באירופה, ישנו ויכוח ציבורי על זכותם של רופאים לסרב לביצוע פרוצדורות רפואיות מסוימות בהתאם לאמונותיהם, בעוד המדינה מנסה לאזן בין חירות המצפון של הרופא לבין הנגישות לשירותי בריאות הנחוצים לאזרחים.
ההיסטוריה מלמדת על הצורך המתמיד להבטיח כי אנשי צוות רפואי יוכלו לפעול על פי מצפונם, וללא חשש מענישה או הדרה, כל עוד אין בכך פגיעה בזכויות המטופלים. מקרים היסטוריים אלו ממחישים את החשיבות של הגנה על חופש המצפון כאמצעי לשמירה על זכויות האדם והערכים האתיים במקצוע הרפואה.
טיפולים רפואיים שהסתבר עם השנים שגרמו לנזק רב
כמה דוגמאות להליכים וטיפולים רפואיים שבעבר נחשבו לנורמטיביים או מועילים, אך עם השנים התגלה שהם גרמו יותר נזק מתועלת:
טיפולי הלובוטומיה – בשנות ה-30 עד שנות ה-50 של המאה ה-20, הלובוטומיה (ניתוק של אונות המוח הקדמיות) נחשבה לטיפול יעיל להפרעות נפשיות כמו סכיזופרניה ודיכאון. הטיפול גרם לשינויי אישיות קיצוניים, פגיעה ביכולת החשיבה והרגש, ובמקרים רבים גם לנזקים בלתי הפיכים. מאוחר יותר הבינו את הנזק הרב והפסיקו את השימוש בהליך זה.
טיפולי דם (הקזת דם) – במשך מאות שנים, רופאים האמינו כי הקזת דם מטפלת במגוון רחב של מחלות, כולל חום, דלקות ומחלות כרוניות. התיאוריה הייתה שהקזת דם מסייעת לשחרר את "הרעלים" מהגוף, אך בפועל היא גרמה לאובדן דם ופגעה בבריאות המטופלים. כיום ברור שטיפול זה יכול להיות מסוכן ללא סיבה מוצדקת רפואית.
טיפול בתרופות מבוססות כספית – תרופות מבוססות כספית היו נפוצות בטיפולים שונים, כולל טיפול במחלות מין כמו עגבת. עם הזמן התגלה שכספית רעילה מאוד לגוף האדם ועלולה לגרום לנזק מוחי, פגיעה בכבד ומערכת העצבים.
שימוש בקרינה רדיואקטיבית – בתחילת המאה ה-20, קרינה רדיואקטיבית שווקה כטיפול חדשני ומועיל. מוצרים כמו קרמי עור רדיואקטיביים ואפילו מים רדיואקטיביים היו פופולריים לטיפול במגוון בעיות בריאות. עם השנים התגלה שחשיפה לקרינה מעלה את הסיכון לסרטן ולמחלות חמורות אחרות.
שימוש בהרואין כתרופה לשיעול – בתחילת המאה ה-20, הרואין נמכר כתרופה לשיעול על ידי חברת התרופות Bayer. רק מאוחר יותר הבינו שהחומר ממכר מאוד ועלול לגרום לנזקים חמורים לגוף, וכמובן, להוביל להתמכרות קשה.
טיפול באמצעות אינסולין לסכיזופרניה – בשנות ה-30 עד ה-50, רופאים השתמשו בהלם אינסוליני לטיפול בחולים סכיזופרניים. התהליך כלל הזרקה של מינונים גבוהים של אינסולין שגרמו לחולים להתקפים עוויתיים ותרדמת. התוצאות היו לעיתים קרובות קטסטרופליות, עם נזקים מוחיים, פגיעות נוירולוגיות ואף מוות.
טיפולים בשוק חשמלי לא מבוקר – לפני הפיתוחים המודרניים, טיפולים בשוק חשמלי (ECT) נעשו ללא הכנה או ניטור מתאים, לעיתים ללא הרדמה, וגרמו לנזק נוירולוגי ופיזי למטופלים. רק בשנים מאוחרות יותר, עם הבנה טובה יותר של ההליך ושיפור הציוד והפרוטוקולים, השימוש הפך לבטוח יותר במקרים מסוימים.
השימוש במתכות רעילות במילוי שיניים – בעבר, נעשה שימוש במתכות כמו עופרת ותחמוצות שלה כחומרים למילוי שיניים. מתכות אלו גרמו לנזקים בריאותיים, כולל רעילות מתמשכת בגוף, עד שהוחלפו בחומרים בטוחים יותר.
המערכת המשפטית באירופה וארצות הברית
חופש המצפון זכה להכרה משמעותית במשפט הבינלאומי ובמערכות משפט רבות באירופה ובארצות הברית, בעיקר בסוגיות שבהן קיימות מחלוקות מוסריות בנושאי בריאות. המקרים הבולטים הקשורים לחופש המצפון כוללים התנגשות בין אמונות דתיות או מוסריות של אנשי מקצוע רפואיים לבין חובותיהם המקצועיות. סקירה של ההתייחסויות המשפטיות בנושאים אלו בשתי המערכות מדגימה את האיזונים והפשרות שנעשו על מנת לשמור על זכויות הפרט לצד מתן גישה לטיפול רפואי.
באירופה, חופש המצפון זוכה להגנה מסוימת באמצעות סעיף 9 לאמנת זכויות האדם של האיחוד האירופי, המכיר בחופש הדת, המצפון והמחשבה. בית הדין האירופי לזכויות האדם (ECtHR) קבע בעבר, למשל, בפסק דין Bayatyan v. Armenia כי חופש המצפון יכול להוות עילה לסירוב לבצע פעולות העלולות לעמוד בסתירה לאמונותיו המוסריות של האדם. עם זאת, כאשר מדובר בסוגיות הקשורות לטיפולים רפואיים, כמו הפלות והמתות חסד, בתי המשפט האירופיים נוקטים בגישה זהירה ומותירים למדינות החברות באיחוד את מרחב ההחלטה בנוגע להכרה בזכות זו ולאופן הגנתה.
במקרים כמו Grimmark ו-Steen נגד שוודיה נדחו תביעות של אחיות שסירבו להשתתף בביצוע הפלות מטעמי מצפון, בטענה כי חובתן לספק שירותי בריאות גוברת על חופש המצפון שלהן. שוודיה, כמו מדינות אחרות באיחוד, מציבה את חובתם של אנשי רפואה לדאוג לבריאות הציבור בעדיפות גבוהה יותר, ודורשת מהם לוותר על שיקולים מצפוניים במקרה שהדבר עשוי למנוע גישה לשירותים רפואיים.
בארצות הברית, ההגנה על חופש המצפון בתחום הרפואה מבוססת בעיקר על החוקה האמריקאית, תוך התייחסות לתיקון הראשון המגן על חופש הדת. פסיקות בתי המשפט האמריקאיים נטו להעניק הגנה רחבה יותר לחופש המצפון, במיוחד במקרים שבהם פעולות הנעשות במסגרת התפקיד עשויות לפגוע באמונות הדתיות של העובדים. לצד זאת, חוקי זכויות הדת והשירותים הציבוריים, כמו Religious Freedom Restoration Act (RFRA), נועדו להגן על אנשי מקצוע מפני פגיעה בחירות הדת והמצפון שלהם.
למשל, במקרים של Burwell v. Hobby Lobby ו-Masterpiece Cakeshop v. Colorado Civil Rights Commission, קבע בית המשפט העליון כי יש להגן על חופש הדת של אנשים ועסקים, גם כאשר הדבר מתנגש עם חוקים כלליים המחייבים מתן שירותים לציבור. בתחום הרפואה, מדינות רבות בארצות הברית קבעו חוקים ייחודיים המאפשרים לרופאים ולאחיות לסרב לבצע פעולות כמו הפלות או המתות חסד מטעמי מצפון.
עם זאת, המערכת המשפטית בארצות הברית מתמודדת לעיתים קרובות עם סוגיות מורכבות הנובעות מהתנגשות בין חופש המצפון של אנשי רפואה לבין הצורך להבטיח גישה לשירותים רפואיים לכלל הציבור. במקרים שבהם סירוב לבצע טיפול עלול לסכן את חיי המטופל, הגישה הנפוצה היא לחייב את איש הרפואה להעניק טיפול דחוף, ורק במקרים שאינם מסכני חיים לאפשר סירוב מטעמי מצפון.
בין הגישות האירופית והאמריקאית קיימות נקודות דמיון מובהקות אך גם הבדלים משמעותיים:
נקודות דמיון – בשתי המערכות קיימת הכרה בחשיבות של חופש המצפון והחירות הדתית כערכים מוסריים גבוהים. עם זאת, המערכות מנסות לאזן בין שמירה על חופש זה לבין המחויבות להבטחת גישה שווה לשירותים רפואיים.
נקודות שוני – בעוד באירופה הגישה נוטה יותר לחייב אנשי רפואה להימנע מהפעלת חופש המצפון במצבים שבהם קיים חשש לפגיעה בזמינות השירותים, בארצות הברית ניתן מרחב רחב יותר להכרה בזכויות המצפון, במיוחד בזכות תיקונים חוקתיים המגנים על חופש הדת.
שתי הגישות מתמודדות עם אתגרים דומים בקביעת גבולות ברורים למימוש חופש המצפון. בעוד שבאירופה הדגש הוא על הצורך להבטיח גישה אחידה לשירותים רפואיים, בארצות הברית נבחנת שאלה זו ביחס לתפיסות ליברליות של חירות הפרט. הגישות השונות מעידות על מורכבות הנושא ועל הקושי לקבוע כללים אחידים בינלאומיים שיבטיחו גם את זכויות אנשי הרפואה וגם את זכויות המטופלים.
חופש המצפון בשירותי הבריאות בישראל
חופש המצפון במערכת הבריאות הישראלית התמודד לאורך השנים עם אתגרים מורכבים, בין היתר במקרים של ניסויים רפואיים ופרקטיקות שנויים במחלוקת שבוצעו ללא ידיעת המטופלים ומשפחותיהם. מקרים בולטים מההיסטוריה הישראלית מדגישים את חשיבות חופש המצפון של אנשי צוות רפואי, אך גם חושפים כיצד במקרים מסוימים הוא נפגע בשל לחצים מערכתיים ואידיאולוגיים.
אחד המקרים הראשונים והכואבים בהיסטוריה הישראלית הוא ניסויי תימן בשנות ה-50, בהם בוצעו פרוצדורות ניסיוניות בתינוקות עולים מתימן. לדוגמה, ארבעה תינוקות, שסבלו מתת-תזונה, קיבלו עירוי של חלבון יבש, טיפול ניסיוני שלמעשה הוביל למותם. עדויות מוועדת החקירה מצביעות על כך שהטיפול בוצע ללא אישור ההורים וללא ידיעתם. ד"ר ג'ורג' מנדל, מנהל בית החולים לילדים בראש העין, ציין בעדותו שהטיפולים נבעו ממחקר רפואי של יוסף מאיר שייחס לתימנים תכונות גזעיות, כמו תאי דם חרמשיים המצויים באוכלוסיות אפריקאיות.
בשנת 2008 נחשף מקרה נוסף של ניסוי רפואי שנוי במחלוקת, הפעם בנשים יוצאות אתיופיה. על פי החשיפה, ניתנו לנשים אתיופיות זריקות של דפו-פרוברה, אמצעי מניעה בעל השפעה ארוכת טווח, מבלי שהנשים הבינו במלואו את השלכות התרופה ובלי שהוסבר להן שהיא ניתנת כחלק ממדיניות שכוונתה להגביל את הילודה בקהילתן. ועדת החקירה העלתה כי נשים אלו קיבלו את התרופות לעיתים אף ללא הסבר נאות, ובתנאים שאינם עולים בקנה אחד עם חופש הבחירה שלהן והאוטונומיה שלהן על גופן.
המקרה עורר סערה ציבורית ופתח דיון רחב על זכויותיהן של נשים יוצאות אתיופיה וחופש המצפון של אנשי צוות רפואי אשר בחרו לשתף פעולה עם מדיניות זו. עולה השאלה האם לצוות הרפואי הייתה אחריות מוסרית להתריע ולמנוע את השימוש במדיניות זו, או לפחות להסביר לנשים את המשמעות המלאה של הטיפול.
המקרים הללו, ואחרים נוספים, מדגישים את המתח בין חופש המצפון של אנשי הצוות הרפואי לבין לחץ מערכתי או אידיאולוגי שדרש מהם להשתתף במעשים מנוגדים לאתיקה הרפואית. עלו מהם שאלות נוקבות בנוגע לאופן שבו הצוותים הרפואיים בחרו לפעול. האם הבחירה לשתף פעולה עם פרקטיקות אלו נבעה מתוך כפיפות לצו המדינה והרגולציה הרפואית, והאם היה כאן מקום שבו חופש המצפון היה יכול לסייע במניעת הניסויים המזיקים הללו? מקרים אלו מדגישים את הצורך בחשיבה ביקורתית ומוסרית בתוך מערכת הבריאות, גם כאשר מדובר ב"תפיסות מדעיות" אשר מתגלות מאוחר יותר כגזעניות או מוטעות.
הצורך בהגנה על חופש המצפון מתחדד במקרים אלו. כיום, המערכת המשפטית בישראל והוועדות האתיות נקראות להבטיח שלא יתבצעו ניסויים או פרקטיקות רפואיות הפוגעות בזכויות אדם, וליצור סביבה שתאפשר לאנשי מקצוע רפואיים לפעול בהתאם למצפונם ולאמת שלהם, במיוחד כאשר מדובר באוכלוסיות פגיעות. אך הנושא עדיין מעורר סערה, בייחוד כשמדובר בטיפולים חדשניים ומעוררי מחלוקת. ב-25 לדצמבר 2022, השרה הנכנסת לממשלת ישראל ה-37 (ממשלת נתניהו השישית) אורית סטרוק, ממפלגת הציונות הדתית, התבטאה בנושא בתכנית "סדר יום עם קרן נויבך", כשהיא מצטטת כמעט במדויק מתוך נהלים עולמיים שהתגבשו בנושא:
"כל עוד יש מספיק רופאים אחרים שיכולים לתת שירות – אסור לכפות על רופא או רופאה לתת טיפול שעומד בניגוד לעמדתם הדתית".
הדברים גרמו לסערה רבתי, בייחוד בקהילה הלהט"בית. יור נעמת, חגית פאר, אמרה בתגובה לדברים:
״האמירות של חלק מחברי הקואליציה העתידית מתחילות להזכיר טקסטים של משטרים אפלים של המאה הקודמת. רה״מ המיועד חייב לדפוק על השולחן לאלתר- השתגענו לגמרי?! מרדף אחר נשים ולהט״בים, סימון אישי של אנשים לפי הזהות המינית שלהם או פעולותיהם למען שוויון מגדרי, רופאים שיוכלו להחליט במי הם מטפלים ובמי לא- לא להאמין שאלו טקסטים שמושמעים במדינת ישראל שהוקמה אחרי השואה. לא נאפשר כאן שלטון הלכתי, החברה האזרחית לא תאפשר זאת – זה לא ימין ושמאל אלא בני אדם חשוכים שרוצים להחריב את החיים של כולנו כאן״.
אך להבדיל, דווקא זוהר לדרמן מעיתון הארץ הציג ראייה יותר מורכבת, ויחד עם ביקורת על סטרוק טען:
"עלינו דווקא להעלות את הנושא לדיון הציבורי ולשקול דרכים לאפשר לאנשי רפואה אלו לשמור על זהותם כסוכנים מוסריים מבלי לסכן את זהותם כמרפאים. באופן ספציפי עלינו לאפשר להם להימנע מלטפל במטופלים ספציפיים אם הדבר נוגד את צו ליבם, תוך כדי שמירה על כבודם ובריאותם של אותם מטופלים מהם נמנע הטיפול. עם זאת, עלינו להבין בדיוק את מקור התנגדותם למתן טיפול ולחפש דרכים בהן הם יוכלו לשמור על אמונתם תוך כדי טיפול באותם מטופלים. לשם כך עלינו להושיב יחד נציגי דת, אנשי רפואה, ביו-אתיקאים ונציגי קבוצות שונות שנמצאות בסיכון גבוה לסבול מאפליה – ולנסות להגיע להסכמה".
לאחר הסערה, סטרוק הגיבה והסבירה שכלל לא התייחסה לזהות המטופל, אלא למהות הטיפול:
"אפשר להרגיע את המהומה על לא מאומה. אף אחד לא מתכוון להפלות לרעה להט"בים בגלל עצם זהותם או הזדהותם. לא בטיפול רפואי, ולא בשום שירות אחר. להט"בים הם בני אדם, וראויים לכבוד ולאהבה כמו כל אחד. לא מדובר בכלל על זהות המטופל אלא על מהות הטיפול".
אורית סטרוק. לוחמת זכויות אדם או מקדמת אפליה? צילום: אורן בן חקון / פלאש90.
סיכום
במבט כולל, חופש המצפון במערכת הבריאות מציבה אתגרים משמעותיים לאיזון בין זכויות הפרט לבין טובת הכלל. בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, הצורך לשמור על זכויותיהם של אנשי צוות רפואי עלול להתנגש עם המחויבות לספק טיפול מלא ונגיש לכל מטופל. השיח המשפטי, האתי והחברתי סביב חופש המצפון נמצא בתהליך מתמשך של התפתחות, עם גישות משתנות שמנסות למצוא איזון בין כיבוד אמונות אישיות לבין חובת הטיפול המקצועי.
בנוסף, חששותיהם של אנשי צוות רפואי מפיתוחים רפואיים חדשים, הנובעים מהיסטוריה של "אמת רפואית" שהתגלתה כפוגעת, מעמיקים את הדילמות המוסריות. במקרים רבים, פיתוחים שנחשבו כבטוחים ויעילים התבררו בהמשך כמסכני חיים או מזיקים, ואנשי הרפואה חוששים לשתף פעולה עם שיטות חדשות לפני שהוכחו כראויות. לכן, חלק מהצוות הרפואי מבקש להפעיל את חופש המצפון כדי להתריע מראש על טיפולים חדשים, מתוך חשש כנה לנזק אפשרי למטופלים. על כן, על מערכות הבריאות והמדיניות הציבורית להמשיך לחפש דרכים שיבטיחו שאנשי הרפואה יוכלו לפעול בהתאם לאמונתם המוסרית ולניסיונם המצטבר, תוך שמירה על רציפות ואיכות הטיפול הרפואי לכלל המטופלים.
לקריאה נוספת
שפירלינג, דניאל. "מצפון, התנגדות עקרונית ואתיקה בסירוב למתן טיפול רפואי לדרישת המטופל." הרפואה כרך חוברת 1, מאי 2008.
ולרו, מריה חוסה. "חופש המצפון של אנשי מקצוע בתחום הבריאות וזכות המצפון בבית הדין האירופי לזכויות אדם." דתות, אוניברסיטת וילנואבה, מדריד, ספרד.
