חיים זליג לובאן (נולד בסוף המאה ה-19 – תאריך פטירה לא ידוע) היה סטודנט יהודי-רוסי שהתפרסם בעקבות ניסיון ההתנקשות שביצע במקס נורדאו ב-19 בדצמבר 1903, במהלך נשף חנוכה בפריז. המניע לניסיון ההתנקשות היה התנגדותו לתמיכתו של נורדאו בתוכנית אוגנדה, שנתפסה בעיניו כוויתור על ארץ ישראל. במהלך האירוע שלף לובאן אקדח, ירה פעמיים לעברו של נורדאו תוך שהוא צועק "מוות לנורדאו האפריקני" (Mort à Nordau Afrikanzi), אך החטיא. נורדאו נשרט בלבד ואף מנע מלובאן לינץ' מידי הקהל הזועם.
האירוע התרחש על רקע המשבר בתנועה הציונית בעקבות הקונגרס הציוני השישי, שבו התקבלה הצעה לשלוח משלחת חקר למזרח אפריקה במסגרת תוכנית אוגנדה. הרצל ונורדאו תמכו ביוזמה מתוך שיקולים מדיניים, בעוד שמרבית ציוני רוסיה, שראו בציונות תנועה המחויבת לארץ ישראל בלבד, התנגדו לה בתוקף. ההתנגדות החריפה לתוכנית הובילה להאשמות בבגידה כלפי מנהיגי הציונות המדינית ואף לגלי הסתה נגדם, כאשר חלק מציוני רוסיה, תלמידיו של אחד העם, הובילו את המאבק. ניסיון ההתנקשות בנורדאו היה למעשה ניסיון הרצח הפוליטי הראשון בתולדות הציונות על רקע מחלוקת אידיאולוגית, והיווה ביטוי לתסיסה הפנימית בתנועה ולהשפעת האלימות הפוליטית המהפכנית הרוסית.
בעקבות ההתנקשות הועמד לובאן לדין, אך בית המשפט קבע כי הוא אינו שפוי ושלח אותו לאשפוז בבית חולים לחולי נפש. מאז לא ידוע מה עלה בגורלו. על אף החומרה הרבה של האירוע, הוא נשכח ברבות השנים ולא הפך לחלק מרכזי בנרטיב ההיסטורי הציוני, בניגוד לאירועים אלימים מאוחרים יותר.
ביוגרפיה
חיים זליג לובאן היה סטודנט יהודי-רוסי שהתפרסם בעקבות ניסיון ההתנקשות במקס נורדאו ב-19 בדצמבר 1903 בפריז. מעט מאוד ידוע על חייו האישיים, ורוב המידע עליו נוגע לפעולתו הפוליטית. לובאן פעל בתקופה של מחלוקת חריפה בתוך התנועה הציונית סביב תוכנית אוגנדה, אשר אושרה בקונגרס הציוני השישי בבזל באוגוסט 1903. הצעת ההתיישבות במזרח אפריקה הבריטית, שהובאה על ידי בנימין זאב הרצל וזכתה לתמיכת מקורבו מקס נורדאו, חוללה סערה בתנועה, בעיקר בקרב ציוני רוסיה, שהתנגדו לה בתוקף וראו בה סטייה חמורה מהרעיון הציוני המרכזי של התיישבות בארץ ישראל.
בעקבות החלטת הקונגרס על משלחת חקר לאוגנדה, גברה ההתנגדות הרוסית לתוכנית. רבים מציוני רוסיה, שהיו ברובם יוצאי "חיבת ציון" ובעלי זיקה עמוקה לארץ ישראל, לא הכירו בדרכי הפעולה הפוליטיות של הרצל והיו סקפטיים כלפי מאמציו הדיפלומטיים מול המעצמות האירופיות. הם ראו בתוכנית אוגנדה בגידה ברעיון הציוני וביטוי למוכנות של ההנהגה הציונית לוותר על ארץ ישראל. רבים מהם גם חשו ניכור כלפי הרצל ונורדאו, אשר נתפסו בעיניהם כמרוחקים ממסורת יהודית והעדיפו פתרונות מדיניים על פני פעולה מעשית להתיישבות בארץ ישראל. ההתנגדות לתוכנית אוגנדה לא הסתכמה רק בוויכוחים אידיאולוגיים, אלא כללה גם ביטויי מחאה חריפים, כולל נאומים פומביים, פרסומים תוקפניים ואיומים על תומכי התוכנית.
נורדאו, כמי שנחשב ליורשו הרעיוני של הרצל ותמך בתוכנית, הפך למטרה מרכזית של הביקורת. המתיחות בתוך התנועה הציונית הגיעה לשיאה לקראת סוף שנת 1903, כאשר בפריז, במהלך נשף חנוכה ציוני של אגודת "מבשרת ציון", ביצע חיים זליג לובאן ניסיון התנקשות בנורדאו. לובאן שלף אקדח וירה לעברו שתי יריות, תוך שהוא צועק "מוות לנורדאו האפריקני" (Mort à Nordau Afrikanzi). עם זאת, היריות החטיאו, ונורדאו יצא ללא פגע משמעותי. האירוע עורר בהלה, והקהל בנשף ביקש לעשות שפטים בלובאן, אך נורדאו עצמו הגן עליו מפני הלינץ'. ניסיון הרצח הפוליטי עורר זעזוע רב, שכן זו הייתה הפעם הראשונה שבה אלימות מהפכנית רוסית חדרה לתוך התנועה הציונית.
מיד לאחר ההתנקשות, כתב נורדאו להרצל "אמש קיבלתי את המפרעה על חשבון חוב התודה של העם היהודי בעד העבודה המסורה למענו… אני אומר זאת בלי התמרמרות, רק בצער. מה אומלל עמנו, אם יוכל להצמיח מעשים כאלה”.
לובאן הועמד למשפט, ובמהלכו נקבע כי הוא אינו שפוי בדעתו. בעקבות זאת הוא נשלח לאשפוז בבית חולים לחולי נפש. חרף הדרמטיות של האירוע, ניסיון ההתנקשות כמעט ולא הותיר חותם בזיכרון ההיסטורי של הציונות, בין היתר בשל העובדה שהוא הסתיים ללא קורבנות ובשל ההחלטה המשפטית שהגדירה את לובאן כבלתי כשיר לעמוד לדין. נוסף על כך, בעוד שהתנועה הציונית נותרה מפולגת סביב שאלת ההתיישבות באוגנדה, לבסוף ההצעה ירדה מסדר היום בקונגרס הציוני השביעי בשנת 1905, מה שהפחית עוד יותר את משמעות האירוע בעיני בני הזמן.
מעט מאוד ידוע על גורלו של לובאן לאחר אשפוזו. הוא נעלם מההיסטוריה הציונית, ולא נותר תיעוד על חייו לאחר ניסיון ההתנקשות. ניסיונו של לובאן לרצוח את נורדאו, אף שהיה בבחינת צעד קיצוני, היה חלק מגל ההתנגדות הרוסית לתוכנית אוגנדה, שהתבטא גם בהפגנות, קריאות "בגידה" כלפי הרצל, ובאופן כללי—בפילוג עמוק בתוך התנועה הציונית. בעוד שניסיון ההתנקשות הזה נותר פרשה שולית בזיכרון ההיסטורי, הוא סימן את אחת הפעמים הראשונות שבהן אלימות פוליטית חדרה אל תוך הדיון הפנימי בציונות.
השפעה וזכרון
ניסיון ההתנקשות של חיים זליג לובאן במקס נורדאו היה אחד הביטויים הקיצוניים של המאבק האידיאולוגי בתוך התנועה הציונית בשנותיה הראשונות, אך עם זאת, הוא כמעט ונשכח מההיסטוריה הציונית. בעוד רצח יצחק רבין ב-1995 הפך לטראומה לאומית בישראל, ניסיון הרצח של נורדאו לא קיבל מעמד דומה, למרות הדמיון במניעים האידיאולוגיים שעמדו מאחורי שני האירועים. כמו במקרה רבין, גם ב-1903 עמדה שאלת "ארץ ישראל" במרכז הוויכוח הפוליטי, כאשר תומכי ההתיישבות בפלשתינה ראו בהצעת ההתיישבות במזרח אפריקה בגידה בעקרונות הציונות.
סיבה אפשרית לשכחת האירוע היא הכישלון של לובאן בפגיעתו, אך ייתכן גם שהגורם המשמעותי היה ההכרזה עליו כבלתי שפוי. החלטת בית המשפט לא לראות בו מתנקש פוליטי אלא אדם מעורער בנפשו הקהתה את החדות האידיאולוגית של המעשה בעיני הציבור הציוני, וכך נמנע זיהויו כחלוץ של הקנאות למען ארץ ישראל. אף על פי כן, מעשהו של לובאן היה חלק מתהליך עמוק יותר בתנועה הציונית—התגבשותה של תפיסת "ארץ ישראל בלבד" כמרכיב מרכזי בציונות, באופן שהביא בסופו של דבר לדחיית תוכנית אוגנדה בקונגרס השביעי.
למעשה, ההשלכות הרעיוניות של ניסיון ההתנקשות השתלבו במאבק הפוליטי שהתנהל בתנועה הציונית בין הציונות המדינית של הרצל ותומכיו, לבין הציונות המעשית של ציוני רוסיה, שהובילו לבסוף לקביעת ארץ ישראל כיעד הבלעדי של התנועה. למרות זאת, לובאן עצמו לא זכה למעמד של "לוחם למען הארץ" ולא נתפס כאב רוחני של התנגדות אידיאולוגית אלימה בתנועה הציונית, וזכרו נותר מוצנע בהיסטוריוגרפיה הציונית.
ביקורת חריפה על הציונות, שהשתקפה גם בתגובה לניסיון ההתנקשות, ניתנה על ידי לאון טרוצקי, שביקר את התנועה הציונית כולה וטען כי היא עומדת בפני קריסה פנימית במאמרו "התפוררות הציונות – ומה עשוי להחליף אותה". טרוצקי ראה בקונגרס הציוני השישי "הפגנת חוסר אונים" של ציונות שהגיעה למבוי סתום, שבה אין למנהיגיה כל הישגים של ממש פרט להבטחות חסרות תוקף. לדעתו, האלימות שהתפרצה כלפי נורדאו שיקפה את השבר הפנימי של הציונות והדגיש את חוסר יכולתה להביא לפתרון ממשי לשאלת היהודים. טרוצקי טען כי הציונות כולה נדונה להתפוררות, וכי הגורמים האידיאולוגיים שהרכיבו אותה יתפזרו לכיוונים אחרים, בראשם התנועה הסוציאליסטית המהפכנית.
מבחינה היסטורית, ניסיון ההתנקשות של לובאן שיקף לא רק את המתח הפנימי בתוך הציונות, אלא גם את ההשפעה של התרבות הפוליטית הרוסית על התנועה. ברוסיה של אותם ימים, האלימות הפוליטית הייתה כלי מקובל בקרב מהפכנים שונים, וההעברה של דפוסי פעולה אלו לתוך הציונות המחישה את מידת הרדיקליות של ההתנגדות לתוכנית אוגנדה.
סיכום
ניסיון ההתנקשות של חיים זליג לובאן במקס נורדאו היה ככל הנראה האירוע הראשון בתולדות הציונות שבו הופנתה אלימות פוליטית פנימית מתוך מחלוקת אידיאולוגית. אף שניסיון הרצח כשל, הוא סימל את הקיטוב החריף ששרר בתנועה בעקבות תוכנית אוגנדה ואת עומק ההתנגדות שעמדה מאחוריה. בעוד לובאן עצמו נדחק לשוליים ולא זכה לתשומת לב היסטורית משמעותית, המעשה שלו היה חלק מהמאבק שהתנהל על דמותה של הציונות והסתיים בסופו של דבר בדחיית הרעיון להקים התיישבות יהודית מחוץ לארץ ישראל.
ניסיון ההתנקשות היה גם חלק מתהליך רחב יותר שבו חדרו אל תוך הציונות אלמנטים של אלימות פוליטית שהיו רווחים בתנועות מהפכניות באירופה וברוסיה בפרט. הדבר התבטא בהמשך בהתנקשויות פוליטיות נוספות בהיסטוריה הציונית והישראלית, כגון רצח יעקב דה האן ב-1924, ההתנקשות בחיים ארלוזורוב ב-1933, ניסיון ההתנקשות בדוד צבי פנקס ב-1952 ורצח יצחק רבין ב-1995. כל אחד מהמקרים הללו שיקף קרע פוליטי עמוק בתוך היישוב היהודי והחברה הישראלית.
יעקב דה האן נרצח על רקע התנגדותו הנחרצת לציונות ופעילותו נגד הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל, ורציחתו בוצעה על ידי אנשי "ההגנה" כתגובה על קשריו עם שלטונות המנדט וגורמים ערביים. חיים ארלוזורוב נרצח על חוף ימה של תל אביב בנסיבות שנותרו שנויות במחלוקת, כשברקע עמדו חילוקי דעות חריפים בין תנועת העבודה לשמאל הקומוניסטי והימין הרוויזיוניסטי על דרכה של הציונות, במיוחד לנוכח עליית הנאצים לשלטון והשאלה כיצד יש לנהל את המאבק על עתיד העם היהודי. ניסיון ההתנקשות בדוד צבי פנקס נבע מהמתח שבין החוגים הדתיים והחילוניים בישראל, ובוצע על רקע גזירות שקשורות בחוקי השבת במדינה הצעירה.
למרות שקיים דמיון בין ניסיונות ההתנקשות הללו, קיימים גם הבדלים משמעותיים. הרצח של דה האן, ארלוזורוב ורבין היו מעשי רצח מתוכננים היטב, שהתבצעו כחלק ממאבק פוליטי רחב. לעומת זאת, המקרה של לובאן נתפס כהתפרצות זעם אישית, אם כי הוא שיקף באופן עמוק את תחושת הבגידה והאכזבה של רבים בציונות הרוסית. קביעת בית המשפט כי לובאן לא היה שפוי מנעה ממנו להפוך לדמות מיתית עבור חוגים לאומיים, ובכך נמנעה גם הפיכתו ל"קדוש מעונה" של מחנה ארץ ישראל השלמה, כפי שקרה לדמויות אחרות לאורך ההיסטוריה הציונית.
לקריאה נוספת
- אלכסנדר ביין, תיאודור הרצל: ביוגרפיה, ירושלים: הספרייה הציונית, תשמ"ג 1983.
- אלכס ביין, תיאודור הרצל, ספר תולדותיו, הוצאת מצפה, תל אביב, תרצ"ד
- נחום וילבוש, המסע לאוגנדה, הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית, ירושלים, תשכ"ג 1963.
- Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977
- Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982
- יוסף גולדשטיין, פרשת אוגנדה – היבטים נוספים, ציון, שנה מ"ח, תשמ"ג, החברה ההיסטורית הישראלית, עמ' 408–425
- ארנסט פאוול, הרצל במבוך הגלות, ביוגרפיה, מחברות לספרות, 1997
- עמוס כרמל, הכול פוליטי: לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, הוצאת דביר, 2001, עמ' 18–19.
- גליה גרבלר-ריצ'לר, "זו לא הייתה אוגנדה ואולי גם לא טעות: מפת המסע לאוגנדה", במדור: "על המפה" בכתב העת "עת־מול", גיליון 216 (עמ' 40–41), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ניסן תשע"א, אפריל 2011, ירושלים.
- גור אלרואי, מחפשי מולדת, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2011.
- משה יגר ודבורה ברזילי-יגר, משבר "אוגנדה" בציונות, הוצאת כרמל, 2020, ירושלים, 330 עמודים
- בני פירסט, הרצל אמר: אוגנדה, מסע אחר, 212, מאי 2009, עמ' 64–74
- משה יגר ודבורה ברזילי-יגר, משבר "אוגנדה" בציונות, הוצאת כרמל, 2020[41]
- מרדכי נאור, ראש בראש – שמונה עימותים ופולמוסים בתולדות היישוב ומדינת ישראל, יד יצחק בן-צבי, 2019, הפרק "ההימור הגדול של הרצל: 'פולמוס אוגנדה' כמעט מפרק את ההסתדרות הציונית", עמ' 9–35.
קישורים חיצוניים
- שלמה נקדימון, 15 שנים לרצח רבין: המתנקש הראשון בציונות, הארץ, 28 באוקטובר 2010.
- משה ברנט, "מוות לנורדאו האפריקני" – על מקורותיה של הקנאות לארץ-ישראל, הבלוג של משה ברנט.
- מקס נורדאו, באתר מורשת גדולי האומה.
