חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, היה אחת הדמויות המרכזיות בתנועה הלאומית הערבית במחצית הראשונה של המאה ה-20. כחלק מפעילותו, המופתי שיתף פעולה עם הנאצים והפאשיסטים ושלט בכוח על התנועה הערבית בארץ ישראל, תוך שימוש באלימות כנגד מתנגדיו הפוליטיים. בתקופת המרד הערבי הגדול בשנות ה-30, חיסול האופוזיציה הפך לכלי מרכזי בידיו של המופתי להשגת מטרותיו הפוליטיות.
כניסתו של המופתי לזירה הפוליטית
חאג' אמין אל-חוסייני נולד ב-1895 למשפחת אל-חוסייני בירושלים, משפחה מוסלמית ידועה בארץ ישראל. אביו, טאהר אל-חוסייני, כיהן כמופתי של ירושלים ונודע בהתנגדותו להתיישבות היהודית והעלייה לארץ ישראל. כך, גדל אמין באווירה של התנגדות לציונות והתקרבות לאסלאם. המורשת שהותיר אביו התעצמה עם מותו ב-1908, אז ירש את תפקיד המופתי אחיו למחצה של אמין, כאמל אל-חוסייני. תחילה למד אמין במסגרות לימוד דתיות בירושלים והמשיך להשכלה כללית ב"אל-עידאדי", ולמד שפות בבית ספר צרפתי קתולי ובבית הספר היהודי "אליאנס" בירושלים. מגוון לימודים זה חשף אותו הן לתרבות המערב והן לחברה היהודית.
בשנת 1913, נסע אמין למכה לקיים את מצוות החג' ובהמשך נסע עם בן דודו, ללמוד באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר. בתקופה זו בא במגע עם רשיד רידא, הוגה דעות מוסלמי בולט שנודע בביקורתו כלפי המערב. רידא היה דמות מכוננת במחשבה הפוליטית האסלאמית, והשקפתו על הצורך בשיבה לאסלאם טהור נטול השפעות מערביות, בשילוב דת עם אידאולוגיה לאומית, הותירה חותם עמוק על אמין הצעיר. בתקופה זו החל אל-חוסייני לארגן סטודנטים ערבים ולהפיץ את דעותיו על "הסכנה הציונית". קבוצה זו שארגן בקהיר החלה לראות בציונות איום על האסלאם ועל הזהות הלאומית של הערבים.
בשנת 1914, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, גויס אל-חוסייני לצבא העות'מאני ושירת כקצין בחזיתות רחוקות כמו ים השחור ואיזמיר, שם היה קצין ארטילריה. תקופתו בצבא לוותה בתסכול רב, ובסופו של דבר חזר לירושלים לאחר מחלה וניתק את קשריו עם יחידתו הצבאית. בזמן שהותו בארץ ישראל, החל לארגן תמיכה בקרב ערבים להצטרף למרד הערבי שהובל בידי השריף חוסיין, פעילות שצברה לו נקודות זכות בעיני הבריטים שהיו שותפים למרד נגד העות'מאנים.
לאחר הכיבוש הבריטי של ירושלים בדצמבר 1917, החל אמין לשמש בתפקיד במנהל הבריטי, תחילה כקצין מכס ואחר כך כפקיד בירושלים. במקביל, פעל גם בזירה הפוליטית החדשה שהתפתחה בארץ ישראל תחת הממשל הבריטי. בשנת 1918 ייסד את "המועדון הערבי", מרכז לפעילות פוליטית אנטי-ציונית ולאומית שכלל אנשי משפחת אל-חוסייני וגורמים נוספים שגילו נאמנות להשקפותיו הלאומיות.
בשנת 1920, בהיותו כבן 25, נטל חלק פעיל במהומות נבי מוסא, שם קרא לנוכחים לשאת את תמונתו של פייסל ולעורר רגשות לאומיים עזים, דבר שהוביל למאורעות אלימות באפריל אותה שנה (מאורעות תר"פ). בעקבות האירועים הוצא צו מעצר נגדו והוא נמלט לעבר הירדן. במהלך שהותו בדמשק, היה פעיל ב"אגודה הערבית הפלסטינית", ארגון שקרא לאיחוד ארץ ישראל עם סוריה והתנגד נחרצות להצהרת בלפור ולהשפעת הציונות. לאחר שקיבל חנינה באוגוסט 1920 מהנציב העליון הרברט סמואל, חזר לירושלים והתמסר לפיתוח מעמדו כקול בולט של ההתנגדות הערבית בארץ ישראל.
במרץ 1921 נפטר אחיו למחצה, כאמל אל-חוסייני, שהיה מופתי ירושלים. לאחר פטירתו, מיקד אל-חוסייני את מאמציו להשגת התפקיד, למרות שהיה צעיר יחסית ודמות דתית שולית. הבחירות לתפקיד הביאו את אל-חוסייני למקום הרביעי, אך בהשפעת משפחתו ועל ידי תמרון של הבריטים והפעולה של פקידים בכירים, הוסר אחד המועמדים ואמין קודם לרשימת המועמדים החוקיים. הרברט סמואל הכריז על מינויו של אמין אל-חוסייני לתפקיד מופתי ירושלים, מינוי שזכה לתהודה רבה בעולם הערבי ואפשר לאל-חוסייני להוביל את ההתנגדות הערבית לציונות גם בזירה הדתית וגם בזירה הפוליטית.
בשנת 1922, יזם הנציב העליון את הקמת המועצה המוסלמית העליונה, גוף עצמאי שנועד לנהל את העניינים הדתיים והמוסדיים של הקהילה המוסלמית בארץ ישראל. אל-חוסייני נבחר לנשיא המועצה, וכך צבר שליטה בכספי הווקף ובהנהגת ענייני הדת המוסלמיים. המועצה בראשותו התמקדה לא רק בהיבטים דתיים אלא גם בשימור הר הבית ובמאבק לשימור מקומות קדושים כמו הכותל המערבי תחת סמכות מוסלמית, דבר שהעניק לפעילותו הדתית היבט לאומי בולט והוסיף כוח לתעמולה שלו נגד היישוב היהודי המתפתח בארץ ישראל.
המועצה המוסלמית הפכה עד מהרה לגוף מרכזי בחברה הערבית בארץ ישראל, ואל-חוסייני ניצל זאת לקידום פרויקטים גדולים דוגמת שיפוץ מסגד כיפת הסלע והפצת מסרים לאומיים ברחבי העולם המוסלמי במטרה לחזק את מחויבותם למאבק הערבי. באמצעות פעילות זו חיזק אל-חוסייני את מעמדו כמנהיג לאומי בעיני הציבור המוסלמי בארץ ישראל ובעולם הערבי בכלל.
עם התעצמות הפעילות הציונית והבנייה המואצת בארץ ישראל, החלו גם המתחים סביב המקומות הקדושים. באוקטובר 1928 ניסו יהודים להקים מחיצה ליד הכותל, דבר שנתפס בעיני המוסלמים כצעד של השתלטות. אל-חוסייני ראה בכך הזדמנות לגייס את הציבור המוסלמי למאבק תחת סמכותו, וטען כי היהודים מתכננים להרוס את המסגדים בהר הבית. הטיעונים והפרובוקציות סביב הכותל הובילו למהומות הגזע שהיו מהומות תרפ"ט (1929), במהלכן פרצו מהומות אלימות במקומות רבים בארץ ישראל, תוך הרס ופגיעה בקהילות יהודיות ביישובים רבים. הבריטים האשימו את המופתי בהסתה לאלימות, אך הימנעו מלנקוט נגדו סנקציות כלשהן, דבר שאפשר לו להמשיך בפעילותו הפוליטית.
מאורעות אוקטובר 1933
מאורעות אוקטובר 1933 היוו ציון דרך חשוב בהתפתחות המאבק הלאומי הערבי נגד שלטונות המנדט הבריטי. עליית היטלר לשלטון בגרמניה ותנופת העלייה החמישית לארץ ישראל הביאו לגל מחאה ערבי מאורגן וגדול. הפגנות בירושלים וביפו, כתגובה להתגברות העלייה היהודית מגרמניה וממזרח אירופה, כוונו כנגד השלטון הבריטי באופן ישיר ולא נגד היישוב היהודי.
מטרת המחאה הייתה למחות נגד "הסכנה הגדולה" בהגירת היהודים ולדרוש את הגבלת העלייה היהודית. הוועד הפועל הערבי, שפעל אז כהנהגה המרכזית של הציבור הערבי, החליט לנקוט בצעדים מאורגנים והכריז על שביתה ב-13 באוקטובר 1933, שהובילה להפגנה גדולה בירושלים. בהפגנה זו, שהחלה במסגדי הר הבית, השתתפו כ-3,000 מפגינים, ובהם מוסא כאזם אל-חוסייני, בן 83 ונשיא הוועד הפועל הערבי, יחד עם נכבדים ונציגים מערים שונות. המארגנים השתדלו לשמור על אופי הפגנה אנטי-ממשלתית ולהימנע מהתנגשויות עם יהודים, אך המשטרה הבריטית פיזרה את ההפגנה בכוח.
במהלך המאורעות צפו חילוקי דעות חריפים בתוך ההנהגה הערבית. חלק ממנהיגי המחאה האשימו את משפחת נשאשיבי ואחרים בשיתוף פעולה עם הבריטים, מהלך שנתפס בעיני רבים כבגידה בעקרונות המאבק הלאומי הערבי. עוד קודם לכן, בכנס שנערך ביפו במרץ 1933, התכנסו נכבדים ושייח'ים ערבים עירוניים וכפריים והביעו זעם כלפי מנהיגים ערבים שנחשד כי ניהלו עסקאות מכירת קרקעות ליהודים, בראשם בני משפחת נשאשיבי, שנחשבה יריבה פוליטית בולטת של המופתי אמין אל-חוסייני.
באותה תקופה, גישת המופתי והמועצה המוסלמית העליונה הייתה נחרצת יותר נגד שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי או היהודי, בעוד שחברי משפחת נשאשיבי ונאמניהם נטו להוביל קו מתון יותר ולהעדיף את האפשרות להשיג הישגים באמצעות שיתוף פעולה פוליטי מוגבל עם הבריטים. מחלוקת זו, שהלכה והעמיקה עם השנים, יצרה אווירה טעונה בתוך החברה הערבית, ובעקבות האירועים הפכה למאבק גלוי.
המרד הערבי הגדול
לקראת המרד הערבי הגדול, החל אל-חוסייני להעמיק את קשריו עם גופים לאומיים ערבים במדינות שכנות ועם התנועה הלאומית הערבית. הוא הגביר את הביקורת על הבריטים והמשיך במאמצים לבסס את מעמדו. בתקופה זו הוא פיתח גישה תקיפה שהתבססה על אלימות נגד מתנגדיו הפוליטיים, ונתמך על ידי גורמים זרים שסיפקו לו מימון, כולל איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית. כך, התייצב כמנהיג ללא עוררין שהוביל את הציבור הערבי בארץ ישראל והפך לגורם משמעותי ומכריע בפוליטיקה של המזרח התיכון.
משפחות רבות בחברה הערבית, אשר חלקן שיתפו פעולה עם הבריטים או נקטו גישה מתונה יותר כלפי היישוב היהודי, הפכו למטרות לחיסול. משפחת נשאשיבי הפכה ליריבה מרכזית של המופתי ונפגעה רבות כתוצאה מפעילותו. אנשי כנופיות בשליטת המופתי התנקשו בחייהם של מספר בני משפחה ותומכיהם, במטרה להחליש את האופוזיציה למופתי ולהבהיר לכל מתנגד את המחיר הכבד הכרוך.
במהלך המרד הערבי הגדול (1936–1939), האופוזיציה של המופתי גברה ככל שהמאבק עם הבריטים והיהודים נמשך. חאג' אמין אל-חוסייני דאג להעמיד את מתנגדיו כ"בוגדים" או כמשתפי פעולה עם האויב, בין אם מדובר במנהיגי חמולות או באנשים פשוטים שתמכו במהלכים של פיוס עם היישוב היהודי או בתיאום עם השלטון הבריטי. רבים מהמתנגדים נרצחו, אחרים נאסרו או נאלצו לברוח מאזורי מגוריהם. רצח היה לאמצעי מרכזי בהרתעת מתנגדים פוליטיים, והופעל טרור אישי וכלכלי.
חיסול מתנגדיו הפוליטיים של המופתי הוביל להחלשת החברה הערבית המקומית, אשר סבלה ממאבקים פנימיים, השפלה והתפוררות כלכלית. פעולות אלו יצרו פחד רב בקרב האוכלוסייה הערבית, מה שהפך אותה לפגיעה יותר.
שיתוף הפעולה עם גרמניה הנאצית
במהלך המרד הערבי הגדול חאג' אמין אל-חוסייני חיפש תמיכה חיצונית שתחזק את עמדתו ואת מאבקו במנדט הבריטי ובתנועה הציונית, ופנה בין היתר לבעלות ברית כמו גרמניה הנאצית. מאמציו כללו פנייה ישירה לנאצים לקבלת סיוע כספי וצבאי, והוא ראה בגרמניה שותפה פוטנציאלית במאבקם של הערבים בארץ ישראל ובמדינות האזור, מתוך אמונה כי סיוע נאצי יביא לעצמאות ולחיזוק מעמדו בקרב הערבים.
הקשר בין אל-חוסייני לבין גרמניה התגבר במהלך השנים הראשונות של המרד, כשהנאצים, מצידם, ראו במופתי ובלאומיות הערבית כלי להחלשת הבריטים במזרח התיכון. בתגובה לפניותיו של המופתי, החל משרד החוץ הגרמני לבחון אפשרויות לסיוע, תוך התמקדות במתן עזרה פיננסית. על פי דיווחים, כבר בשנת 1936 קיבל המופתי סכום של כ-12,000 לירות שטרלינג מהשלטון האיטלקי, אולם משנת 1937 החלה גרמניה לתמוך בו ישירות, מה שסייע לממן פעולות מחתרתיות וארגון הכוחות הערביים.
במקביל, המופתי חתר להשגת נשק עבור הכוחות הערביים הלוחמים, וניסה לגייס את גרמניה לספק ציוד צבאי לתנועתו. בקשותיו כללו דרישה לנשק קל ותחמושת, אך במקרים רבים נענה בשלילה, מכיוון שגרמניה שאפה להימנע מעימות ישיר מול הבריטים בשלב זה. למרות זאת, המופתי הצליח לקשור קשרים עם גורמים נאציים שעקפו את ההגבלות, ובכך קיבל תמיכה מסוימת בכסף ובציוד דרך מתווכים.
על פי הגישה הנאצית, הערבים והמוסלמים נחשבו לבני ברית פוטנציאליים, אך תפיסתם הייתה מורכבת והושפעה מההקשרים התרבותיים והגזעיים שהניעו את מדיניותם. על אף הדגש המרכזי על תורת הגזע, יחסם של הנאצים לערבים ולמוסלמים לא היה שלילי בהכרח, ובמקרים מסוימים אף חיובי. כך לדוגמה, ב-1935, כשנוסחו חוקי נירנברג, הוחלט להימנע מהמונח "אנטישמיות" ולהתמקד ב"אנטי-יהדות," כדי להבהיר שהמדיניות מכוונת נגד היהודים בלבד ולא נגד השמים ככלל, שאליהם ייחסו הנאצים את עמי ערב.
הנאצים התירו גם נישואים בין ערבים לבין נשים גרמניות, ובנוסף ציינו בעיתונות כי הערבים אינם "שמים טהורים" בגלל ערבוב עם עמים אחרים, דבר שנועד להדגיש את ה"יסוד הארי" שכביכול נוכח בדם הערבי. היטלר עצמו טען כי בקרב ערבים מסוימים ישנם מאפיינים אריים – כגון שיער בלונדיני ועיניים כחולות – שמקורם כביכול מהוונדלים שכבשו את צפון אפריקה בעבר.
על פי זיכרונותיו של שר הייצור במלחמה הנאצי, אלברט שפר, היטלר שיבח את האסלאם ואיחל כי הייתה זו דתו של העם הגרמני.
"דת מוחמד הייתה מתאימה לנו הרבה יותר מאשר הנצרות. למה זו הייתה חייבת להיות הנצרות עם הרכרוכיות והחולשה שלה?"
לפי שפר, היטלר הביע רצון שהחליפות האומיית הייתה מנצחת בקרב טור מול הפרנקים בשנת 732. קרב זה נחשב כמי שעצר את התפשטות האסלאם לתוך אירופה והציל את הנצרות ביבשת.
"אילו לא היה שארל מרטל מנצח בפואטייה… אז ככל הנראה היינו מתחמדים (עוברים לדת מוחמד, מתאסלמים), לאותו פולחן המפאר את הגבורה ופותח את שערי השמיים השביעיים רק ללוחם האמיץ. אז הגזעים הגרמאניים היו כובשים את העולם. הנצרות לבדה מנעה זאת מהם".
לפי שפר, היטלר היה משוכנע שאם האסלאם היה תופס שורשים במרכז אירופה באותה תקופה, העם הגרמני היה הופך ל"ירושה של אותה דת", כאשר האסלאם "מתאים באופן מושלם לאופי הגרמאני". היטלר ציין כי בעוד שלערבים, בשל "נחיתותם הגזעית", לא הייתה היכולת להתמודד עם תנאי האקלים הקשים באזור, הגרמנים המוסלמים היו "עומדים בראש האימפריה המוסלמית הזו". דת "המאמינה בהפצת האמונה באמצעות החרב ובשיעבוד כל העמים לאמונה הזו".
סוף המרד הערבי ודעיכת השפעת המופתי
עם כניסת כוחות בריטים נוספים לארץ ישראל ב-1938, החלה דעיכה הדרגתית במרד הערבי וביכולתו של המופתי להחזיק בכוחו. לאחר 1939, חלה ירידה ניכרת במספר המורדים, רבים מהם עזבו את הארץ או נאלצו להתחבא.
כשהגיעו כוחות בריטיים מתוגברים לארץ ישראל בשנת 1938, החלו הבריטים בפעולות תקיפות יותר לדיכוי המרד. פעולות אלו כללו מעצרים נרחבים, חיפושים אחר נשק ומחסני תחמושת, והפעלת עונשים קולקטיביים כלפי כפרים שסיפקו מקלט לכנופיות המורדים. המדיניות התקיפה הצליחה למוטט את רשתות המרד ולהחליש משמעותית את התארגנות הכנופיות.
כחלק מהמאבק, הבריטים החלו לשתף פעולה עם כוחות ההגנה היהודיים, דוגמת פלגות הלילה שהוקמו ביוזמתו של צ'ארלס אורד וינגייט. פלגות אלו ביצעו פעולות נגד כנופיות המורדים, ובמקביל סיפקו מידע מודיעיני חשוב לכוחות הבריטים על מקומות מסתור ומחסני נשק של המורדים. שיתוף הפעולה עם הבריטים היה חלק ממדיניות ההבלגה שהובילה הנהגת היישוב היהודי, מתוך הבנה כי חיזוק הכוח הביטחוני הבריטי בארץ ישראל עשוי למנוע הידרדרות נוספת במצב הביטחוני ולהגן על היישובים היהודיים מפני התקפות נוספות.
עם דיכוי המרד, פחתה התמיכה במופתי ובמדיניות האלימה שהנהיג. אף שזכה בתחילה לאהדה רחבה, השימוש בטרור פנימי, הלחץ על הכפריים והרג יריבים פוליטיים גרם לשחיקת האמון בו ובדרכו. בנוסף, גורמים מתונים בקהילה הערבית גילו מורת רוח מההשלכות הכלכליות החמורות של המרד. האוכלוסייה הערבית, אשר סבלה מהרס תשתיות וממשבר כלכלי מתמשך, התקשתה לשאת את המעמסה הכבדה שהטיל עליה המרד. משפחות רבות התרוששו, ואיבדו מקורות הכנסה חיוניים כתוצאה מפעולות הכנופיות והתגובה הבריטית, שכללה הרס רחב היקף של שדות, כפרים ובתי מגורים.
הפיצול והיריבות הפנימית במגזר הערבי
במהלך תקופת המרד ולאחריו, חלה התעצמות משמעותית בפילוג הפנימי בחברה הערבית בארץ ישראל. חיסול יריבים פוליטיים, כמו אנשי חמולת נשאשיבי ואחרים שהתנגדו לדרכו של המופתי, חיזק את הפיצול והביא לריבוי סכסוכים פנימיים ממושכים. הסכסוכים כללו נקמות דם והטלת מורא על קבוצות שונות, שהגבירו את חוסר היציבות החברתית והפוליטית בקרב ערביי הארץ.
בשנת 1938 החלו להתארגן "כנופיות השלום", שכללו אנשי חמולות מקומיות ונשאשיבים. מטרתן הייתה להגן על כפרים מפני פגיעת כנופיות המופתי ולהיאבק בטרור שהופעל נגד ערבים מתונים. פח'רי נשאשיבי, אישיות פוליטית בולטת ומתנגד מובהק למופתי, היה מהתומכים העיקריים של הקמת כנופיות השלום ופעל לגייס תומכים מקרב תושבי אזור ירושלים וחברון. בשיתוף עם הצבא הבריטי, סיפקו כנופיות השלום מידע מודיעיני כנגד אנשי המופתי, אך סבלו מחוסר תמיכה ממוסדות בריטיים אזרחיים. שיתוף פעולה זה כלל אספקת נשק ומימון מצד הבריטים, וכנופיות השלום הצליחו לשכנע מספר משפחות חמולתיות גדולות לתמוך בעמדות מתונות יותר.
תוצאות המרד והשפעות ארוכות הטווח
המרד הערבי, שדעך סופית ב-1939, הותיר אחריו קהילה ערבית מפולגת, מוחלשת כלכלית, וחסרת יכולת לגבש הנהגה מאוחדת ויציבה. ההיסטוריון ראע'ב נשאשיבי אמר ב-1939 כי "לפנינו חמישים שנה של מלחמות נקמה פנימיות". ואכן, במשך שנים רבות לאחר תום המרד נמשכו רציחות הנקמה בין תומכי המופתי למתנגדיו.
הקהילה הערבית סבלה מאובדן של מנהיגים ותומכים, שנמלטו מהארץ או נרצחו במהלך המרד. כמו כן, הצורך לשקם את הכלכלה הפנימית ולהשיב את הסדר הציבורי היה אתגר קשה עבור התנועה הלאומית הערבית. מנהיגי האופוזיציה למופתי, שהחלו לשוב לארץ לאחר סיום המרד, נאלצו להתמודד עם מצב שבו המופתי וההנהגה שלו הותירו רושם עמוק על האוכלוסיה.
פרסום הספר הלבן בשנת 1939 על ידי ממשלת בריטניה היווה הישג משמעותי עבור התנועה הלאומית הערבית, שכן הוא הגביל את העלייה היהודית וקבע מגבלות חמורות על רכישת הקרקעות על ידי יהודים בארץ ישראל. יחד עם זאת, דחייתו על ידי המופתי נבעה מהחשש כי הוא עלול לחזק את יריביו הפוליטיים ולהעמיק את הפערים הפנימיים.
המרד הערבי והשביתה הכללית שהתרחשה במהלכו הביאו לשינוי משמעותי במדיניות היישוב היהודי. בתגובה לניסיון לנתק את היישוב היהודי מנמלי הים, נמל חיפה נותר פתוח עבור יהודים בלבד, ובתגובה לסגירת נמל יפו בפני היהודים, הוקם נמל תל אביב, שהפך לסמל לעצמאותו הכלכלית והתחבורתית של היישוב היהודי. במקביל, הקים היישוב היהודי מערך הגנה עצמי שהתפתח לארגונים צבאיים כמו ההגנה, אצ"ל, לח"י ולימים הפלמ"ח, אשר נועדו להבטיח את ביטחונם של יישובים יהודיים ולמנוע הישנות של התקפות חמושות. המרד גם האיץ את הקמתם של יישובי חומה ומגדל, יישובים יהודיים שנבנו בתכנון מגן, תוך התנחלות בשטחים אסטרטגיים והרחבת פריסת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כולה. יישובים אלו תרמו לשמירת ביטחונו של היישוב היהודי.
חיסול האופוזיציה הפוליטית על ידי חאג' אמין אל-חוסייני וחיזוק מעמדו הבלתי מעורער בקרב ערביי ארץ ישראל הביאו לכך שעם תחילת מלחמת העצמאות הייתה הקהילה הערבית למעשה ללא הנהגה יעילה ומתפקדת. פעולותיו להכנעת יריביו מנעו את הקמתה של הנהגה פלורליסטית או כזו שהייתה יכולה לפעול באחדות, תוך שהשאירו את ההנהגה הערבית כמעט ללא חלופה מדינית או צבאית לקראת המאבק המכריע של שנת 1948.
נוכחותו המתמשכת של המופתי בגלות במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, בעיקר בברלין ובקהיר, גרמה לקרע נוסף, מכיוון שלא היה נגיש עבור קהל תומכיו או עבור מוסדות ההנהגה הערביים שהיו זקוקים למנהיג. כך, עם תחילת הלחימה מול היישוב היהודי, חסרו ערביי ישראל מנהיגים מוסמכים ומנגנונים פוליטיים מאורגנים, שיכלו לספק להם תוכנית לאומית ולבנות שיתוף פעולה אסטרטגי מול כוחות ההגנה המאורגנים היטב. יתרה מכך, מאבקי הכוח האינטנסיביים שהותיר אחריו המופתי החלישו מאוד את האמון בין מנהיגי המשפחות הגדולות, ושימשו כגורם מפלג בזירה הפוליטית והחברתית הערבית.
מצב זה, שבו האופוזיציה המקומית חוסלה ולא הוקם מנגנון הנהגה חלופי אפקטיבי, השפיע באופן קריטי על אובדן כוחם של ערביי ארץ ישראל ועל פיזורם בסיום מלחמת העצמאות, מה שנקרא בפיהם "הנכבה". ללא הנהגה אחידה בשטח, סבלו הערבים מחוסר תיאום פנימי ונותרו תלויים במדינות ערב, שלעיתים היו בעלות אינטרסים מנוגדים, מה שהגביר את התוהו ובוהו והרגשת אובדן הבית. בסופו של דבר, מחיקת כל מנהיגות ערבית מקומית תפקודית הותירה את ערביי הארץ חסרי הכוונה ובמצב של תלות בגורמים חיצוניים, מה שהחמיר את התוצאות ההרסניות עבורם.
סיכום
המרד הערבי הגדול השפיע באופן משמעותי על עיצוב החברה הערבית בארץ ישראל, והוביל לפילוגים פנימיים, אלימות כלפי מתנגדים פנימיים, ותלות גוברת בתמיכה זרה. בנוסף, השפיע המרד על יחסי יהודים-ערבים והוביל לחיזוקו של היישוב היהודי מבחינה ביטחונית וכלכלית. חאג' אמין אל-חוסייני, כמנהיג הלאומיות הערבית, זכה בתחילה לתמיכה רחבה, אך ניהולו את המרד באמצעות דיכוי אלים של האופוזיציה ופלישה לתחום הפוליטי והכלכלי של האוכלוסייה הביאו בסופו של דבר לחורבן האוכלוסיה הערבית בשנת 1948, ולעלייתם של כוחות קיצוניים לאחר מכן – כמו סוכן הק.ג.ב יאסר ערפאת.
לקריאה נוספת
- אליהו אילת, חאג' מוחמד אמין אל חוסייני, מופתי ירושלים לשעבר, הוצאת רשפים, תשכ"ח 1968
- יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש, תל אביב, אחיאסף 2013.
- צבי אל פלג, המופתי הגדול, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1989
- צבי אל פלג, מנקודת ראותו של המופתי – מאמרי חאג' אמין מתורגמים ומבוארים, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995
- ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, תל אביב, 1996. מחקר הסוקר את הקשרים בין חאג' אמין אל-חוסייני להנהגה הנאצית ופעולותיו להשמדת יהודי אירופה.
- דן מכמן, אדולף היטלר, תהליך קבלת ההחלטות בדרך ל"פתרון הסופי של שאלת היהודים", והמופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני: מצב המחקר, סדרת עיון וחקר – הרצאות ומסות, יד ושם, 2017.
- יעקב סיקא אהרוני, בעקבות המופתי עם דוד רזיאל, הוצאת המחבר, 2000
- אילן פפה, אצולת הארץ. משפחת חוסייני – ביוגרפיה פוליטית, ירושלים, מוסד ביאליק, 2002
- יהודה עציון, עלילות המופתי והדוקטור, הוצאת ספריית בית אל, תשע"ד 2014.
- יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עם עובד, 1976
- יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, עם עובד, 1978
- דותן גורן, "שותף אמין לרכישת הכותל המערבי: חאג' אמין אל חוסייני בשירות "ועד הצירים", 1920-1918", עת־מול, 243 (דצמבר 2015), עמ' 18–20
- אדי כהן, המופתי והיהודים, 2021
- צילה הרשקו, "המופתי חאג' אמין אל חוסייני בצרפת, מאי 1945 – מאי 1946", עלי זית וחרב, תשס"ד, כרך ה', עמ' 32–55
- Moshe Pearlman, Mufti of Jerusalem: The story of Haj Amin el Husseini. V Gollancz, 1947
- Schechtman, Joseph B., The Mufti and the Fuehrer: The rise and fall of Haj Amin el-Husseini, T. Yoseloff, 1965
- ברכה חבס (עורכת), ספר מאורעות תרצ"ו, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ז–1937.
- יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, הוצאת עם עובד, תל אביב, תש"ז. פרק י"ד: התנועה הערבית הלאומית בארץ־ישראל (1936–1945), עמ' 296–314.(הספר בקטלוג ULI)
- יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית 1929–1939, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1978.
- עזרא דנין (בהשתתפות יעקב שמעוני), תעודות ודמויות מגנזי הכנופיות הערביות במאורעות 1936–1939, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"א
- יעקב שביט (עורך), הבלגה או תגובה: הוויכוח ביישוב היהודי: תתרצ"ו-תרצ"ט, אוניברסיטת בר-אילן, 1983. (הספר בקטלוג ULI)
- יגאל אייל, האנתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על-ידי הצבא הבריטי בארץ-ישראל, 1936–1939, תל אביב: מערכות, 1998.
- בני מוריס, קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני־הערבי 1881–2001, הוצאת עם עובד 2006. פרק רביעי, עמ' 128–157.
- יגאל אייל, "המרד הערבי 1936–1939: נקודת מפנה במאבק על ארץ ישראל", עלי-זית וחרב, כרך ט, 2009, עמ' 43–82.
- יובל ארנון־אוחנה, מרד ערבי בארץ ישראל 1936–1939, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 2013.
- ספר תולדות ההגנה, הוצאת מערכות 1959, כרך ב' חלק ראשון בעמודים 457 עד 460.
- יוני ריינר, "תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה", הוצאת ePublish, 2021.
קישורים חיצוניים
- עירית אברמסקי-בליי, הערך חסיני, חאג' (מחמד) אמין אל-, באנציקלופדיה של השואה (באנציקלופדיה המודפסת: כרך שלישי, עמ' 508–511)
- מידע על אמין אל-חוסייני בקטלוג הספרייה הלאומית
- הארכיון של חג' אמין אל-חוסייני, באתר ארכיון המדינה
- אליהו אילת, עלייתו של המופתי, מעריב, 30 באפריל 1967 (המשך)
- יוסף נבו, הנציב והמופתי: הרולד מקמייקל וחאג' אמין אל-חוסייני, קתדרה 64, תמוז ה'תשנ"ב, יולי 1992
- רבקה שפק ליסק, אמין אל חוסיני: פתרון סופי בשיתוף הנאצים, באתר e-mago, 2 בספטמבר 2010
- נדב שרגאי, 100 הפנים של המופתי הגדול, באתר ישראל היום, 13 בספטמבר 2015
- רונית מרזן, המופתי הנשכח במאבק הפלסטיני, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 3 בנובמבר 2015
- מאיר עוזיאל, סיפור אמין: כל האמת על חלקו של המופתי בהשמדת יהודי אירופה, באתר מעריב אונליין, 1 במאי 2016
- הטורבן וצלב הקרס, סרטון באתר יוטיוב – עוסק בקשר ההדוק שבין המופתי לבין השלטון הנאצי, הקווים המשותפים שבין האידאולוגיה הנאצית לאידאולוגיה האיסלמית, והקשרם לסכסוך הישראלי-ערבי, הטלוויזיה הגרמנית, 2010
- דניאל ליפסון, גלגולו של מברק מהימלר למופתי, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אפריל 2017
- אויבים עונה 2 | פרק 1 – המופתי חאג' אמין אל חוסייני, סרטון בערוץ "כאן 11 – תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 54:30)
- אמין אל-חוסייני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Haj Amin al-Husseini, Jewish Virtual Lirbary
- Richard Breitman and Norman J.W. Goda, Hitler's Shadow : Nazi War Criminals, U.S. Intelligence, and the Cold War
- David Patterson, A Genealogy of Evil: Anti-Semitism from Nazism to Islamic Jihad
- Shelomo Alfassa, Reference Guide to the Nazis and Arabs During the Holocaust
- al-Haram al-Sharif — Temple Mount Guide
- Nazi Collaborators: The Grand Mufti
- ארץ ישראל, היסטוריה, 1936–1939, המרד הערבי, דף שער בספרייה הלאומית
- דיווח מודיעיני שסווג "סודי מאד" על התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל, ב-1938, שנמסר על ידי אליהו ששון למשה שרתוק (שרת)
- ואלה אחינו ואחיותינו בנינו ובנותינו אשר נספו על גאולתנו בשנת האימים תרצ"ט, דבר, 12 במאי 1940
- יהודה תגר, המרד הערבי בשנת 1936 בפרספקטיבה של העימות היהודי-ערבי בארץ-ישראל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח בתוך: הציונות והשאלה הערבית: קובץ מאמרים, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, 1996
- ארנון בן דור, המרד הערבי הגדול: 1936–1939
- יצחק שדה, לאופי "המלחמה הקטנה" במאורעות 1936/1939, מערכות 2, נובמבר 1939
- ע. בן בוזי, גורמי ההשפעה בכפר הערבי בארץ-ישראל לפני מאורעות 39–1936, מערכות גיליון 2–3, יולי 1940
- הבולשת הבריטית מדווחת על חסן סלאמה, ממפקדי המרד הערבי. פורסם בבלוג של ארכיון המדינה
- עופר אדרת, האינתיפאדה שקדמה לקום המדינה, באתר הארץ, 15 באפריל 2016
- מה בין מאורעות אפריל 1936 למאורעות אבגוסט 1929 דוד בן-גוריון (אתר פרויקט בן-יהודה)
- עופר רגב, לפני היות הכיבוש: שמונים שנה למרד הערבי הגדול, מידה, 3 באפריל 2016
