במהלך שנותיה הראשונות של ברית המועצות, נקט השלטון הסובייטי מדיניות רחבה לחיסול מוסדות החינוך הדתיים היהודיים, בהם החדרים והישיבות. מדיניות זו נבעה מהשקפת עולם קומוניסטית ששאפה לסילוק הדת מהמרחב הציבורי כחלק מתהליך הסקולריזציה של החברה. המאבק נגד מוסדות הדת היהודיים התמקד בהחלפת החינוך הדתי בחינוך סובייטי חילוני ובשילוב הילדים במערכות חינוך ממלכתיות. המהלך זכה לתמיכה נרחבת מצד גופים קומוניסטיים יהודיים כמו היבסקציה, שלקחה חלק פעיל בהוצאה לפועל של מדיניות זו.
רקע היסטורי ואידאולוגי
עם קריסת האימפריה הרוסית במהלך מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר בשנת 1917, עלתה לשלטון בברית המועצות המפלגה הבולשביקית בהנהגת ולדימיר לנין. המשטר החדש התבסס על אידיאולוגיה קומוניסטית, שהייתה עוינת לדת והציבה כיעד מרכזי את ניתוק החברה מהשפעתה. לנין ותומכיו ראו בדת אמצעי שליטה שנועד לדכא את המעמדות הנמוכים ולשמר את כוחם של מעמדות שליטים פיאודליים וקפיטליסטיים. גישה זו התבטאה במדיניות סובייטית שמטרתה הייתה להסיר את השפעת הדת מכל תחומי החיים, ובעיקר ממערכת החינוך.
הקהילה היהודית ברוסיה, אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, סבלה במשך מאות שנים ממדיניות של אפליה, רדיפות והגבלות מצד השלטון הצארי. עם עליית הסובייטים לשלטון, נוצר תחילה רושם שגורלם של היהודים ישתפר, שכן המשטר החדש ביטל את החוקים המפלים של המשטר הישן. עם זאת, התברר במהרה שהמדיניות הסובייטית רואה בדת היהודית איום, כמו בדתות אחרות, ומטרתה הייתה למגר אותה.
במסגרת המאבק בדת היהודית, הוקמה היבסקציה (הסקציה היהודית של המפלגה הקומוניסטית) בשנת 1918. היבסקציה נועדה לקדם את המדיניות האנטי-דתית בקרב יהודים, אך פעלה גם לקידום אידיאולוגיה קומוניסטית ייחודית למרחב היהודי. בין מטרותיה המרכזיות היו חיסול מוסדות הדת היהודיים, עידוד חילון הקהילה, ושילוב היהודים באורח החיים הפרולטרי. היבסקציה שיחקה תפקיד מכריע בחיסול החדרים והישיבות, תוך שהיא מתמקדת גם ביצירת אלטרנטיבות חינוכיות חילוניות.
לפני עליית המשטר הסובייטי, מילאה מערכת החינוך הדתית היהודית תפקיד מרכזי בעיצוב הזהות הקהילתית והדתית של היהודים ברוסיה. החדרים שימשו כמסגרות לימוד לילדים צעירים, שבהם למדו בעיקר תורה, חומש והלכה. הישיבות היו מסגרות מתקדמות יותר, שבהן למדו תלמידים מבוגרים יותר גמרא, תלמוד ופוסקים. מוסדות אלו היו הבסיס התרבותי והרוחני של הקהילה היהודית המסורתית.
המאבק בחדרים ובישיבות לא היה רק אידיאולוגי, אלא גם תרבותי וחברתי. היהודים ברוסיה היו קבוצה מגוונת, שכללה גורמים מסורתיים, חסידים, משכילים וציונים. בתוך כך, התפתחה מתיחות בין יהודים מסורתיים ששאפו לשמר את ערכי הדת והחינוך המסורתי לבין קומוניסטים יהודים שראו בסקולריזציה צעד הכרחי לשחרור הפרולטריון היהודי ולשילובו בחברה הסובייטית. מאבק זה התבטא לא רק במדיניות ממשלתית אלא גם במחלוקות פנימיות בקהילות היהודיות.
האידיאולוגיה הקומוניסטית הדגישה את החשיבות של חינוך פרולטרי, חילוני ושוויוני. כל מוסד שזוהה כ"בורגני", "פיאודלי" או "דתי" נתפס כמכשול למטרות אלו. במסגרת זו, מוסדות החינוך הדתיים היהודיים נחשבו גורמים אנטי-מהפכניים, שמחזקים את הקשר למורשת ולמסורת היהודית במקום לערכים הקומוניסטיים החדשים. מערכת החינוך הסובייטית נועדה להחליף את המוסדות המסורתיים ולספק לתלמידים חינוך המבוסס על ערכי מדע, אתאיזם וקולקטיביזם.
בניגוד למוסדות דתיים של עמים אחרים, שהיו קשורים לעיתים למוסדות מדיניים חזקים או לכנסיות גדולות, מוסדות הדת היהודיים התבססו בעיקר על הקהילה המקומית ותמיכת המשפחות. מצב זה יצר עבור השלטון הסובייטי אתגר ייחודי, שכן חיסול החדרים והישיבות דרש התמודדות ישירה עם משפחות יהודיות, שבהן המסורת הדתית הייתה נטועה עמוק.
כחלק מתהליך החיסול, הפעיל השלטון הסובייטי מנגנוני תעמולה שמטרתם הייתה לערער את הלגיטימציה של החינוך הדתי בקרב היהודים עצמם. התעמולה הסובייטית הדגישה את הפער בין העולם הישן, הדתי והפרטי, לבין העולם החדש, החילוני והקולקטיבי. כך ניסו השלטונות לשכנע הורים יהודים כי חינוך ילדיהם במערכת הסובייטית יבטיח להם עתיד טוב יותר, תוך שהם מציגים את החינוך הדתי "מזיק".
מעבר לאידיאולוגיה, לחיסול מוסדות החינוך הדתיים היה גם ממד כלכלי. מוסדות אלו נשענו על תרומות מהקהילה, בעיקר מהמעמד הבורגני, שהפך למטרה עיקרית של מדיניות ההלאמה הסובייטית. במקרים רבים, שלילת משאבים כלכליים מהמוסדות הייתה דרך עקיפה אך אפקטיבית להפסיק את פעילותם.
פעולות החיסול של החדרים והישיבות
בשנת 1918, התקבלה החלטת הממשלה הסובייטית שהכריזה על הפרדת הדת מהמדינה ועל איסור כללי להפעלת מוסדות חינוך דתיים. ההוראה, שניתנה במסגרת הפקודה מ-24 בינואר 1918, קבעה כי כל מוסדות החינוך הדתיים, ללא יוצא מן הכלל, ייסגרו. במיוחד הוטלה הוראה לאסור כל מעורבות של מוסדות דת בחינוך ילדים מתחת לגיל 18.
בנוסף, החוק הסובייטי הטיל סנקציות חמורות על הפרות של חוקים אלו, במטרה לנתק את הקשר בין הדת לבין המרחב הציבורי והחינוכי. בשנת 1920, במסגרת חוזר מס' 7 של המחלקה היהודית לחינוך, חודדו הוראות אלו, ונאסרה במפורש כל פעילות חינוכית פרטית מחוץ למסגרת הקומיסריון לחינוך.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, הנהיגה ברית המועצות חינוך יסודי ציבורי חובה, חילוני ולוחמני, כחלק מפרויקט מרקסיסטי-לניניסטי רחב יותר שנועד לעצב "אדם סובייטי חדש". בשנת 1929 נחקק חוק חדש בנוגע לאיגודים דתיים, שהטיל מגבלות חמורות על חופש המצפון והכפיף את החיים הדתיים לפיקוח הדוק של המדינה. באותה שנה, תוקנה החוקה כך שנשללה מזכויותיהם של המאמינים לקיים תעמולה דתית, בעוד שלכל האזרחים הובטחה הזכות לעסוק בתעמולה אנטי-דתית. בעיני השלטונות הסובייטיים, לדת לא היה מקום בחינוך המוסרי של הילדים.
בעקבות החקיקה המגבילה החל החיסול של החדרים והישיבות בברית המועצות, שהתבצע באופן שיטתי, תוך שימוש ב-12 צעדים עיקריים שהופעלו ברחבי המדינה. הרשויות החלו במיפוי מדוקדק של החדרים, שבמהלכו נבדקו מספרי התלמידים, זהות המורים, תנאי הלימוד והמיקום הגיאוגרפי של המוסדות. ממצאים אלה שימשו בסיס לסגירת החדרים באופן שיטתי ולהעברת התלמידים למסגרות חינוך חילוניות בבתי הספר הסובייטיים. במקביל, הופעל לחץ כלכלי כבד על המוסדות הדתיים, כאשר הרשויות שללו תמיכות פרטיות וציבוריות שהיוו מקור מרכזי לפעילותם. חדרים שלא עמדו בדרישות הכלכליות או החוקיות נסגרו במהירות.
חלק חשוב מהמאבק כלל קמפיינים תעמולתיים נרחבים שנועדו לשכנע את ההורים והקהילה לוותר על החינוך הדתי. הרשויות הציגו את החדרים כמוסדות המנציחים בורות ומונעים מהילדים השתלבות בעתיד סוציאליסטי מזהיר. המסרים הופצו בעיתונות המקומית, בכנסים ציבוריים ובאסיפות שכונתיות, שבהן פנו נציגים קומוניסטיים ישירות לקהל היהודי. מעבר לכך, הרשויות פעלו לפיקוח צמוד על ילדים שהועברו לחינוך חילוני, ובמקביל פיתחו תוכניות לימוד חדשות שהדגישו ערכים קומוניסטיים ואתאיסטיים, במטרה לעקור מהשורש את השפעת החינוך הדתי.
בנוסף לסנקציות הכלכליות, הופעלו צעדים משפטיים ואדמיניסטרטיביים כנגד מורים, הורים ותלמידים שסירבו לשתף פעולה. מורים שנמצאו מנהלים חדרים באופן מחתרתי עמדו בפני קנסות, מעצרים או העברה כפויה מאזור מגוריהם. גם הורים שחינכו את ילדיהם בחינוך דתי מחתרתי הושפעו מסנקציות, כולל שלילת תלושי מזון והאשמות בהזנחת ילדיהם. חובת הגיוס לצבא ולמסגרות עבודה הייתה אחד הכלים המרכזיים שהופעלו נגד תלמידי ישיבות ובוגרי חדרים. תלמידים מעל גיל 18 אולצו לעזוב את מוסדותיהם הדתיים ולשרת בצבא האדום, מתוך מטרה לנתקם מהקהילה הדתית ולהטמיע בהם ערכים קומוניסטיים. מוסדות שלא עמדו בדרישות נחשפו למעקבים משפטיים ולחקירות נוספות.
למרות מאמצי הרשויות, חלק מהחדרים והישיבות עברו לפעילות מחתרתית, לעיתים תוך הסתכנות עצומה מצד מורים ותלמידים. עם זאת, המאבק הכולל של השלטון הסובייטי הותיר את חותמו והביא לשינויים דרמטיים במערכת החינוך היהודית המסורתית, תוך הדגשת האידיאולוגיה החילונית-קומוניסטית בדורות הבאים.
תגובת הקהילה היהודית
הקהילה היהודית בברית המועצות הגיבה למהלכי החיסול של החדרים והישיבות בהתנגדות עיקשת. במרכז המאבק עמדה קבוצת רבנים ועסקנים שפעלו במסירות לשמר את המסורת היהודית, תוך סיכון רב. הרבנים ר' דוד שחור, ר' יצחק הלפרין, ר' ברוך זלדוביץ, ר' משה גורדון, ר' שמחה בורגן, ר' אברהם ברוך פינס, והרב משה דינין היו דמויות מרכזיות במאבק זה, כאשר כל אחד מהם הביא את ניסיונו וכישוריו כדי להתמודד עם האתגרים שהציב השלטון. ועד זה פעל לנהל את החינוך המחתרתי בעזרת רשתות סודיות של מלמדים ותלמידים.
הרב משה אקסלרוד, שהיה ידוע בחדשנותו החינוכית, ניסה לשלב בין לימודי תורה ללימודים כלליים מתוך הבנה כי שילוב זה עשוי להפחית את החשד מצד הרשויות ולאפשר להמשיך את הלימודים הדתיים. רעיון זה שיקף אסטרטגיה מורכבת: מצד אחד, שמירה על ליבה דתית חזקה; מצד שני, ניסיון להתמודד עם המציאות הפוליטית-חברתית שנכפתה על הקהילה.
הפעילות המחתרתית הייתה מאורגנת לפרטי פרטים. חדרים רבים פעלו בבתי כנסת, בדירות פרטיות ואפילו במבנים נטושים, תוך שהם מוסווים כפעילויות אחרות כדי לחמוק מעיני השלטונות. המלמדים נהגו להזהיר את התלמידים מפני כניסת גורמים זרים, ובמקרה של סכנה, הספרים והתלמידים הוסתרו במהירות. לעיתים תועדו סיפורים שבהם המלמד עצמו נשאר על המשמר, כשלצדו משפחתו, שחלקה אף נטלה חלק פעיל בניהול החדר.
עדותו של דניאל פרסקי ממחישה את התנאים הקשים שבהם פעלו החדרים. בשנת 1930, במהלך ביקורו במינסק, תיאר פרסקי כיצד הצליח למצוא חדר מחתרתי הפועל בבית כנסת ישן. הוא כתב:
"במינסק חשקה נפשי לראות את ה'חדרים' החשאיים. מפי נשים זקנות נודע לי, כי בפרוזדור של אחד מבתי הכנסת במורד העיר שוכן השמש והוא מלמד תינוקות קטנים תורה בסתר. באתי אל החצר הידועה לי מימי ילדותי, התבוננתי בזהירות דרך החלון והנה סביב לשולחן יושבים ששה ילדים. השמש מבאר לפניהם פרשה בחומש. הלימוד בחשק והתענינות. שמחתי כי זכיתי סוף סוף למצוא את מבוקשי. פתחתי את הדלת והנה חדר ריק לפני. השמש יושב ומתקין טלאי בבגדו, משמאל בחדר שני קטן, שוכבת במיטה השמשית, חובקת עולל ונאנחת. איזה מכשף הפריח את התלמידים אל כל הרוחות. פניתי אל השמש ושאלתיו "אם כאן חדר?" – "ושלום" – ענני מפחד ורוטט – "מי צריך עכשיו לחדר". ובכלל אסור לטפל בענינים כאלה. לאחר שנכנסתי עמו בשיחה ארוכה, התעורר בצעקה: "הלא בן רבקה אתה, ידעתיך בהיותך ילד והיית בא הנה להתפלל. מה שלום דניאל?" על ידי איזה סימן נתגלו כל ששה התינוקות, שהתמחו כבר במלאכת המחבואים. השמש הראה לי, כי זה הסתתר בלול שמתחת לתנור וזה מאחורי התנור וזה בתוך חבילה של סמרטוטים. כולם רגילים בכך. תוך כדי לימוד אם ישמעו הד עקבותיו של אדם, מיד יעלמו ואינם. ואשתו דרכה להטמין את החומשים והסידורים מתחת למראשותיה. היא מתחילה: "כך לומדים עכשיו תורה ברוסיה החופשית". לעיני למדו שיעור לדוגמה, הכל בנוסח הישן: אחד מקרא ואחד תרגום לאידית, מילה במילה. תלמידים אחדים כבר נשפטו על פשע הדת, ובכל זאת יוסיפו ללמוד מתוך אמונה. הם נשבעים לי, כי יקריבו את חייהם לשם היהדות".
סיכום
התוצאה של מאמצים אלו הייתה תחושת סולידריות חזקה בקרב הקהילה, למרות המאבק הקשה והמחיר האישי הכבד. מלמדים ומשפחותיהם שילמו לעיתים קרובות מחירים כלכליים ונפשיים קשים, כאשר נאלצו למכור את רכושם כדי לשלם קנסות שהוטלו עליהם. עם זאת, הנחישות והרצון לשמר את המסורת הפכו את המאבק לסמל של כוח רוחני והתנגדות אידיאולוגית. המנהיגים שעמדו בראש המאבק לא רק שמרו על החינוך הדתי, אלא גם נתנו השראה לדורות הבאים להמשיך ולשמור על זהותם היהודית בתנאים קשים ביותר.
למרות כל זאת, לא כל הקהילה יכלה לעמוד בלחץ העצום שהופעל עליה. חלק מהמשפחות נשברו ונאלצו לשלוח את ילדיהן לבתי הספר הסובייטיים, תוך תקווה סמויה לשוב למסורת כאשר התנאים ישתנו. עם זאת, חלק מהחדרים והישיבות הצליחו לשרוד בזכות התעוזה והמנהיגות של הרבנים, העסקנים והמלמדים, שהפכו לסמל של מסירות נפש ותקווה.
לקריאה נוספת
- יהדות ברוסיה הסוביטית – קורות לרדיפות הדת, אהרון אליהו גרשוני, ירושלים, 1960.
- חינוך דתי ברוסיה: בין ניטרליות מתודולוגית להטיה תאולוגית, אלנה א. סטפנובה, Changing Societies & Personalities, כרך 2, גיליון 3, 2018.
- החוקה הרוסית, 10 ביולי 1918.
- Decree on Separation of Church and State, פורסם לראשונה ב-קובץ חוקים והוראות של ממשלת הפועלים והאיכרים, 1918, מס' 18, עמ' 272–273.
