יום האדמה

יום האדמה, שמצוין ב-30 במרץ, הוא אירוע מחאתי על רקע מדיניות הקרקעות בישראל. לאחר מספר שנים של מחאות על ידי יהודים-קומוניסטים בתגובה להחלטת ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין להפקיע קרקעות באזור סכנין לטובת פיתוח העיר כרמיאל, בשנת 1976 התקיימה לראשונה שביתה כללית ביוזמת הוועד הערבי להגנת הקרקעות. שיתוף פעולה זה היה חלק מהברית האדומה-ירוקה בישראל.

השביתה וההפגנות נערכו בעיקר בגליל, בערים כמו סכנין, עראבה ודיר חנא, לצד אזורים נוספים כמו ואדי עארה והמשולש. ההפגנות שהחלו בדרכי שלום התפתחו לעימותים אלימים, שהובילו למותם של שישה מפגינים – ארבעה מאש כוחות צה"ל ושניים מאש המשטרה.

ההחלטה של ממשלת ישראל להציב כוחות ביטחון באזורים אלו כללה גם הטלת עוצר ביישובים הערביים, מה שהחריף את העימותים והוביל להסלמה במצב. מאז, יום האדמה מצוין על ידי חלק מהאוכלוסייה הערבית בישראל כסמל למאבק על זכויות קרקע ושוויון. אך למרות זאת, במהלך השנים היו פיגועים רבים ביום האדמה שבוצעו על ידי פעילי שמאל ערבים, ומשלב מסוים הוא אף הפך להיות חלק מהמאבק של החמאס והג'יהאד האיסלאמי בישראל.

רקע

היוזמה להקים את כרמיאל התבשלה בשנות החמישים של המאה העשרים באגף הקרקעות של הקרן הקיימת לישראל, בשיתוף עם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית בראשות לוי אשכול. הקמתה של כרמיאל הייתה תוצאה של מדיניות ממשלת ישראל לחיזוק הגליל באוכלוסיה יהודית. מיקומה בבקעת בית הכרם, אזור מישורי ונוח בגליל, אפשר את התפתחותה במקום אסטרטגי בין הגליל העליון והתחתון, על ציר תחבורה חשוב בין מזרח למערב. תהליך הכשרת השטח והבנייה החל בשנת 1960.

לוי אשכול, שמונה לראש ממשלה בשנת 1963, העניק עדיפות לפיתוח הגליל, וכרמיאל נכללה בכך. העיר החדשה תוכננה להיות מרכז אורבני שיתבסס על תעשייה ויספק תעסוקה לאזור. בשנת 1964 נחנכה כרמיאל בטקס רשמי, והעיר נקראה על שם בקעת בית הכרם ההיסטורית. צוות ההקמה, בראשות אדם טל, התמקד בבחירה מבוקרת של אוכלוסייה, תוך שמירה על איזון תעסוקתי כדי למנוע אבטלה ועזיבה.

העיר התפתחה על פי עקרונות התכנון המקורי, כאשר אוכלוסייתה הורכבה מתושבים ותיקים ועולים חדשים. לאחר שאדם טל עזב את תפקידו, מילאו את מקומו אברהם ארגוב ולאחר מכן ברוך ונגר, שהיה לראש העיר הראשון של כרמיאל בשנת 1986 עם הכרזתה כעיר. התפתחותה המשיכה, ובשנות ה-90 גדלה האוכלוסייה בעקבות גלי העלייה מארצות חבר העמים.

כרמיאל מהווה דוגמה מוצלחת ל"חשיבה אזורית" ולתכנון עירוני-חקלאי, והיא משמשת כמרכז כלכלי וחברתי חשוב בגליל. עם אוכלוסייה של למעלה מ-52,000 תושבים, שמתוכננת להגיע לכ-120,000.

מחאות השמאל כנגד הקמת העיר

העיר כרמיאל הוקמה על אדמות שהולאמו מהכפרים הסמוכים והקמתה היוותה פולמוס גדול בין השמאל הציוני לשמאל הקומוניסטי, בשל עובדה זו. בדיון בכנסת על הקמת העיר, ח"כ ויקטור שם טוב ממפלגת מפ"ם העלה הצעה לסדר היום בנוגע ל"הפקעות קרקע ומידת קיום הבטחות הממשלה בעניין הפקעת אדמות כרמיאל". הדיון הפך במהרה לוויכוח נוקב בין נציגי השמאל הקומוניסטי לשר האוצר פנחס ספיר ואנשי מפא"י אחרים. שם טוב אמר כך:

"חברי הכנסת, אני מעלה בעיה המעסיקה אותנו מדי פעם בפעם, ובכל פעם בצורה חמורה יותר, הלא היא מדיניות הפקעת הקרקעות של הממשלה, הנוגעת לקרקעות בני המיעוט הערבי במדינה. הציבוריות הישראלית רגישה מאוד לכל דבר הנוגע ליחסים בינינו לבין המיעוט הערבי, ורגישות זו מובנת לא רק מפני שעמנו היה במשך אלפיים שנה מיעוט לאומי, מדוכא ונרדף בכל ארצות תבל; לא רק מפני שהרוב הגדול של עמנו חי עד היום הזה חיי מיעוט לאומי בארצות העולם; הציבור שלנו רגיש לבעיות היחסים בינינו לבין המיעוט הערבי גם מפני שמדינתנו הקטנה היא מדינת חוק, אשר בה ביצוע החוק איננו – ואיננו חייב להיות – מנוגד לצדק אנושי אלמנטרי לגבי בני מיעוט לאומי במדינה. בכל פעם שהממשלה מכריזה על הפקעה נוספת של קרקעות, ובכל פעם שאנו רואים ניגוד בין הפקעות אלה, גם במקרה שהן מבוצעות לפי כל הכללים, הסעיפים והמספרים של החוק היבש; בראותנו ניגוד בין ביצוע חוק לבין הצדק – צדק שצריך להיראות שהוא נעשה גם בעיני הנפגעים – אנו מתקוממים וקוראים לציבור לצאת למאבק נגד מדיניות זו. כאשר אני אומר "לצאת למאבק", אני רוצה מעל במה זו להסתייג מכל קריאה הן ליהודים והן לערבים להיאבק נגד מדיניות הממשלה בענייני קרקעות והפקעות באמצעים שיש בהם משום הפרת חוקים. עדיין יש לנו במדינתנו הדמוקרטית אפשרויות רבות להיאבק לניצחון הצדק במסגרת החוק. נעשה זאת ונקרא לציבור למאבק עד אשר הממשלה תחדול ממדיניות הפקעת קרקעות שרירותית, אשר מרעילה את היחסים בינינו לבין אזרחינו הערבים, מעוררת חרדה גוברת בלבו של הפלח הערבי לגבי גורל מעט האדמות שנשארו בידיו, מעלה ומחזקת כוחות עוינים ומסיתים נגד המדינה".

לאחר מכן, שם טוב מתח ביקורת על כך שטקס חנוכת העיר נערך ביום השנה השמיני לאסון בכפר קאסם:

היינו והננו בעד הקמת כרמיאל, אותה עיר שרק לפני כמה ימים ציינו בטכס חגיגי את יום הקמתה. אך איזה חוסר התחשבות ברגשות אבל היה בעובדה שקבעו את חגה של כרמיאל באותו יום ממש של האסון המחריד של כפר קאסם .אסון כפר קאסם איננו יום אבל רק למשפ­חות הנפגעות, אלא לישוב כולו.

פנחס ספיר הגיב בזעם, והזכיר כי גם קבוצות השומר הצעיר לקחו אדמות מערביי האזור. הוויכוח החריף עם קריאות מחברי כנסת אחרים, כמו תופיק טובי (מק"י), שהאשים את הממשלה בצביעות וקרא "שוד". ספיר טען כי הפקעת הקרקעות הייתה בלתי נמנעת לצורך הקמת כרמיאל וכי הפיצויים ניתנו באופן הוגן. הוא הוסיף שהממשלה תדאג לחיבור הכפרים הסמוכים לרשת המים הכללית. לטענה על קביעת טקס חנוכת העיר ביום הזיכרון לטבח כפר קאסם, ספיר השיב כי החגיגה הייתה מתוכננת במקור לחודש ספטמבר ונדחתה מטעמים טכניים בלבד. הוא טען שאין מדיניות קרקע מיוחדת כלפי המיעוטים, והפקעת הקרקעות נעשתה על פי צרכים ציבוריים בלבד, ללא כוונה לפגוע באיש. הוא הדגיש שהפקעת הקרקעות נועדה להבטיח את פיתוח העיר כרמיאל, שאמורה לאכלס כ-50,000 תושבים ולשרת את האזור כולו.

"איתור הישוב נקבע על ידי מתכנני ערים על בסיס של שיקולים משקיים ­כלכליים. התבקש שטח מי­שורי לתעשייה, קירבה לעורקי תחבורה ראשיים וכיוצא באלה. ואינני צריך להסביר; חבר הכנסת שם­ טוב מנסה ללמד אותי שיעור ­ ואני מקשיב מה משקי ומה לא משקי. השטח הזה היה היחיד שבא בחשבון בשביל תעשיה, 400 הדונם שהוא דיבר עליהם. המומחים הוגבלו על ידי הממשלה באיתור השטח על ידי המגמה לפגוע במינימום של קרקע פרטית וקר­קע חקלאית".

בשלהי פברואר 1965 התקיימה הפגנה בעיירה כרמיאל, שאורגנה על ידי חברי תנועת השומר הצעיר, במטרה למחות על נישול כביכול של תושבי הכפרים הערביים בבקעת בית הכרם מאדמותיהם. באותה תקופה, התגוררו בכרמיאל כ-70 משפחות עולים חדשים, שהיו בארץ רק עשרה ימים, וההפגנה של יהודים נגד "ההתנחלות היהודית" בגליל הביכה אותם מאוד.

ההפגנה הונהגה, בין היתר, על ידי אורי דייוויס, יהודי שהיה מעורב במאבק נגד מדיניות הקרקעות של ממשלת ישראל. בשנת 1964 עבר דייוויס לגור בכפר דיר אל-אסד במחאה על הפקעת הקרקעות באזור, והחל לפעול נגד החלטות הממשלה אשר לדעתו פגעו בזכויות האוכלוסייה הערבית המקומית. הוא אף נעצר ונשפט פעמיים על כניסה לאזורים שהיו תחת ממשל צבאי ונידון למאסר, שבמהלכו שבת רעב. פעולותיו עוררו גל מחאה ציבורי רחב, שבמסגרתו נערכו הפגנות ושביתות רעב למען שחרורו. הוא זכה לתמיכה מצד דמויות בולטות מעולם האמנות והתרבות הישראליים (ביניהם גילה אלמגור, דן בן אמוץ, ואורי זוהר, שאף הפגינו למענו), אשר ראו בו סמל למאבק צדק. דייוויס המשיך בפעילותו הפוליטית לאורך השנים, ואף היה מועמד בבחירות של מפלגת העולם הזה – כוח חדש בשנת 1965, אך פרש לאחר שגילה כי מצע המפלגה תומך בנאמנות למדינת ישראל, עמדה שלא עלתה בקנה אחד עם תפיסתו האנטי-ציונית (חשוב לציין שבשנת 2008, כאות להתחייבותו למאבק הפלסטיני, המיר דייוויס את דתו לאסלאם ונישא לפלסטינית מרמאללה, מייסר אבו עלי. בעקבות זאת, עבר הזוג להתגורר בעיר סכנין, שם הוא המשיך לקדם את עמדותיו ופעילותו במסגרת הפוליטית הפלסטינית. דייוויס הצטרף כחבר משקיף למועצה הלאומית הפלסטינית בשנת 1984, ובשנת 2009 נבחר להיות היהודי הראשון במועצה המהפכנית של פת"ח, דבר שהדגיש את מחויבותו למאבק הפלסטיני).

במקביל התקיימה עצרת סטודנטים בקריה בתל אביב במחאה על הפקעת קרקעות של ערבים בגליל לטובת הקמת העיר כרמיאל. בעצרת השתתפו מאות סטודנטים, שנשאו שלטים עם סיסמאות כגון "פיתוח כן – נישול לא!" ו"ערביי ישראל גשר לשלום". נציגי מק"י וועד הסטודנטים הערביים נאמו באירוע, ודיברו על חשיבות האחווה היהודית-ערבית ועל התנגדות לפיתוח המבוסס על קיפוח האוכלוסייה הערבית. בעצרת השתתפו גם חברי תנועות פוליטיות נוספות כמו מפ"ם והשומר הצעיר.

ארגון מצפן, ארגון יהודי, פרסם לאחר חנוכת העיר דברים כנגד שר השיכון והפיתוח יוסף אלמוגי, והסית כנגד הערבים המשתפים פעולה עם מדינת ישראל בקוראו להם "קוויזלינגים":

"בנאומו בטקס חנוכת העיר החדשה כרמיאל, התפאר שר השיכון והפיתוח, יוסף אלמוגי, כי מקום עריכת הטקס היה עד לפני שנה, שנה ומחצה, מדבר שממה ואדמות טרשים מוברות. דברים אלה לא אמר השר משום האינטליגנציה המוגבלת שלו. במקרה דנן שיקפו דברים אלו אמת גדולה, שאותה חרתה על דגלה הנהגת התנועה הציונית מזה כמה דורות: כל כברת אדמה שאיננה בבעלות יהודית בארץ ישראל הריהי בבחינת שממה. יכולה היתה הקרקע, שהופקעה מערביי נחף, דיר אל-אסד ובענה, להיות מעובדת שתי וערב ללא שיור; יכלו מחצבות השיש המופקעות להיות מנוצלות ביעילות ניכרת – בשביל האידיאולוגיה הציונית כל זה הוא שממה שמצווה קדושה לגאול אותה. לפני קום המדינה עשו כן בעזרת ממון, ואילו עתה עושים כן בעזרת צווים של רשויות המדינה באופן הלגיטימי ביותר. כך היה באיקרית ובירעם, כך זה הווה בכרמיאל וכך זה עמד להיות עם הפקעתן המתוכננת של קרקעות הוואקף המוסלמי (ההקדש). האם אחר כל זאת פלא הוא שרק קוויזלינגים עלובים בקרב המיעוט הערבי מסוגלים להיות נאמנים להנהגתה של מדינת ישראל?"

בשנת 1972 נחשפה חולית טרור שפעלה באזור ונוהלה על ידי ערבים-ישראלים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, שהטמינה מוקשים בסביבת כרמיאל, אזור התעשיה תפן, יער אחיהוד ומספר בתי קולנוע בחיפה. באחת מפעולות החולייה נפצעו כ-14 עובדי קק"ל.

יום האדמה הרשמי הראשון

בשנת 1976 פרסם מינהל מקרקעי ישראל הודעה בדבר הפקעת מקרקעין באזור כרמיאל לפי סעיפים 5 ו-7 בפקודת הקרקעות המנדטורית משנת 1943 (רכישה לצורכי ציבור). הפקעת הקרקעות נעשתה לצורך הרחבת העיר כרמיאל, ע"פ תוכנית שתוכננה באותה עת על ידי משרד השיכון לפיתוח עירוני מואץ בגליל (תוכנית פ.ע.מ). ההפקעה כללה כ-20,000 דונם שמתוכם כשליש, באזור דיר חנא, עראבה וסכנין, היו בבעלות פרטית ערבית.

הפקעות אלו הגיעו כבר לאחר הסתה יהודית-קומוניסטית של כמה שנים והפחדת הציבור הערבי מתכנית "יהוד הגליל". אישים במגזר הערבי הביעו זעם על הכוונה "לייהד את הגליל". נציגים של הוועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות הערביות, שהוקם ב-1974, נפגשו עם פקידים בכירים וניסו להניא את השלטונות מלבצע את התוכנית ולהגיע לפשרה.

במקביל הובילה תנועת רק"ח להקמת "הועד הלאומי להגנה על האדמות", שנטל על עצמו להיאבק נגד הפקעת הקרקעות אשר בראשו עמד הכומר שחאדה שחאדה. במהלך ההכנות הושגה הסכמה לשיתוף פעולה בין הקיצוניים למתונים יותר. מנהיגים מהציבור הערבי הכריזו על שביתה כללית במגזר הערבי ב-30 במרץ 1976, באופן ספציפי נגד הפקעת אדמות ובאופן יותר כולל נגד מה שכונה "אפליית הערבים במדינת ישראל".

בהודעה לעיתונות שפרסמה ההנהגה הערבית מספר ימים לפני השביתה הכללית נאמר:

"אנו מאמינים כי האינטרס האמיתי של מדינת ישראל על כל תושביה, היהודים והערבים, אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות ההפקעות ונישול האזרחים הערביים מאדמותיהם. שארית האדמות שנותרו בידי התושבים הערביים אין בהן כדי לספק את הצרכים האלמנטריים למחיה, כגון הקמת מבנים, שטחים לשימוש ציבורי ואפילו לא לבתי קברות, שלא לדבר על שטחים לחקלאות כמקום פרנסה לעובדי האדמה".

ההפגנות נערכו בעיקר בכפרים סכנין, עראבה ודיר חנא. ההפגנות, שהיו שקטות בתחילה, נהפכו במהרה לאלימות וכללו חסימת כבישים וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. משטרת ישראל לא הצליחה להתמודד עם ההפגנות ופנתה לעזרת צה"ל. בהפגנות נהרגו שישה מפגינים; ארבעה על ידי צה"ל ועוד שניים על ידי המשטרה. שלושה מההרוגים היו בסכנין. שמות ההרוגים ביום האדמה: ח’יר יאסין (עראבה), ח’דיגה שואהנה (סכנין), רג’א אבו ריא (סכנין), ח’דר ח’לאילה (סכנין), מוחסן טאהא (כפר כנא), ראפת זוהירי (מחנה הפליטים נור א-שמס).

ההפגנות התפשטו לכל הארץ ואף ליהודה, שומרון ועזה אולם דעכו במהרה.

כ-20 שנה אחרי, מאיר וילנר רשם על יום האדמה הראשון את הדברים הבאים, והסביר את חשיבותה של המפלגה הקומוניסטית והציבור היהודי-השמאלי בהתחלת מחאת יום האדמה:

"הוועד הארצי להגנה על האדמות קיבל החלטה לארגן שביתה כללית ב- 30.3, ולקיים הפגנה המונית מול הכנסת באותו יום (ההחלטה השניה בוטלה אחר-כך). בתחילה הסכים לשביתה גם ועד ראשי המועצות. מספר ראשי מועצות, ששירתו את מדיניות השלטון, התנגדו לשביתה מהתחלה, אך רוב ראשי המועצות הערביות תמכו בתחילה בקיומה. בתגובה פתחה הממשלה במסע של שידולים, לחצים ואיומים על המועצות המקומיות הערביות ועל אישי ציבור ערביים. האיומים השפיעו על מספר ראשי מועצות, והביאו לכך שכעבור זמן מה התייצבו רוב ראשי המועצות המקומיות הערביות נגד קיום השביתה. בהמשך המאבק התברר, כי ההסתה והאיומים, שהרתיעו לא מעט מראשי המועצות, לא הצליחו לשתק את מאבקם של ההמונים הערביים נגד גזל האדמות החדש. המפלגה הקומוניסטית הישראלית מילאה תפקיד מפתח הן ביוזמת השביתה וארגונה והן בהדיפת מסע האיומים וההסתה נגד קיומה. בני העם הערבי הפלסטיני בישראל הכירו מניסיונם העצמי את הקומוניסטים במשך כל השנים ורחשו להם אמון כמגינים כנים, עקביים ואמיצים על האוכלוסיה הערבית מפני נישול, אפליה ודיכוי, כמגינים על האינטרסים האמיתיים של שני העמים, היהודי והערבי, בארץ".

לעומת זאת, ב-1986 ערבים מהאזור כבר הודו שהם טעו ביחס לכרמיאל. בראיון לעיתון מערב, ראש מועצת סכנין, מוחמד ראניים, אמר:

"כרמיאל סייעה אמנם בפרנסה לערבים רבים מהאזור, אך איננו רוצים לחכות כל פעם לקמת ישוב או עיר יהודית כדי שתהיה לנו פרנסה. אנו רוצים שיסייעו לנו בתעשייה בכפרים כדי שתהיה פרנסה לתושבי הכפרים עצמם שלא יצטרכו לעבוד בכרמיאל".

ובאותה כתבה, חוסיין אסדי מהכפר דיר אל אסד אמר:

"המגזר הערבי השלים עם עובדת כרמיאל. צעירים ערביים רבים מבלים בערב בכרמיאל, שהביאה לשגשוג ולפיתוח בקרב האוכלוסיה הערבית באזור. אפילו את רוב הקניות מבצעים הערבים בכרמיאל וישנן חנויות רבות בכרמיאל המופעלות או שנרכשו על ידי ערבים מהסביבה. מה אתה רוצה יותר מאשר העובדה שעשרות משפחות ערביות, שקודם צעקו נגד הפקעת אדמות ערביות לטובת כרמיאל, גרות היום בכרמיאל בשכירות, כיוון שאין להן מקום מגורים בכפרים ברמה של המגורים בכרמיאל?"

תוצאות האירוע ודיון ציבורי

לאחר "יום האדמה" הוכנסו שינויים מבניים, שמטרתם המוצהרת הייתה לצמצם את הפערים במעמדם של האזרחים הערבים ולשלבם בתוך מוסדות ההסתדרות- שם קמה המחלקה הערבית שפעלה כמעין מועצת פועלים ערבית ארצית.

"יום האדמה" נתפס כציון דרך בעליית התודעה הלאומית של ערביי ישראל. האירוע גרם להרגשת זיקה בין הערבים בישראל לבין הערבים בשטחים. נוצרו מגעי אליטות בין עיתונאים, אנשי ציבור, משכילים ומנהיגים דתיים. ערביי ישראל שהתקשו למצוא תעסוקה הולמת בישראל עד לפני "יום האדמה", הפכו לאחר "יום האדמה" למרצים באוניברסיטאות ובקולג'ים שונים בשטחים. נוצרו גם קשרים בתחום הפוליטיקה והפרסום העיתונאי בין תושבי השטחים לבין המפלגות רק"ח, חד"ש והרשימה המתקדמת לשלום.

יום 30 במרץ, שהיווה נקודת התחלה של מחאה פומבית ומסע גיוס פוליטי מצד ערביי ישראל, הפך ליום המחאה הערבי המרכזי בכל שנה. לפני כן, המחאה הערבית נגד השלטון הייתה שקטה ובעיקר נקודתית ולא יצרה תהודה עמוקה בחברה הישראלית. לאחר מכן, הפכה המחאה הערבית לבולטת ואקטיבית יותר, ומדי 30 במרץ היא באה לידי ביטוי ברור. המחאה הערבית מנסה מעל לכל להתנגד לייהוד המעמיק של שטחי המדינה. עקב הרגשת התסכול שחשו ערביי ישראל ממצבם הכלכלי והחברתי, גברה בהדרגה המחאה הערבית עד סוף שנות השמונים.

לקראת שנות ה-90 של המאה ה-20 חלה התמתנות במחאה הערבית והתפתחו יחסים של משא-ומתן בין הציבור הערבי לבין השלטונות, ובשנים אלו לוו אירועי יום האדמה בפחות אלימות.

בשנת 2002, התקיימו אירועי יום האדמה במהלך מבצע חומת מגן, וההפגנות כללו ביטויי תמיכה ביאסר ערפאת ובחזבאללה.

מסורת ציון יום האדמה נמשכה גם בשנים שלאחר מכן. היום מצוין בתהלוכות בערים הערביות בישראל וברשות הפלסטינית. העצרת המרכזית נערכת בעיר סכנין ומשתתפים בה עשרות אלפי בני אדם. ההפגנות מאופיינות בהנפת דגלי פלסטין, ובקריאות בגנות הפקעת אדמות מערבים, ייהוד הגליל, מתווה פראוור והשליטה הישראלית ביהודה ושומרון. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 נערכו לראשונה עצרות יום האדמה ביפו ובלוד. ב-2010 נערכה עצרת מרכזית בכפר הבדואי הלא מוכר אל-עראקיב שבנגב. עם השנים הצטרפו ליום זה גם פלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה ועצרות מקבילות נערכו גם באזורים אלו כנגד מדינת ישראל.

לאורך השנים היו מספר פיגועי טרור ביום האדמה. ב-1993 נרצחו שני שוטרים מירי מחבלים באזור תלמי אליעזר, ב-2002 נרצח אדם בבית קפה ברחוב אלנבי בתל אביב, ב-2003 היו כ-30 פצועים בקפה לונדון בנתניה וב-2006 נרצחו 4 ישראלים ליד קדומים.

צעדת השיבה ברצועת עזה

בשנת 2018 החלה ביום האדמה צעדת השיבה הגדולה ברצועת עזה, ביום האדמה. בבוקר ה-30 במרץ החלו עשרות אלפי פלסטינים להגיע לשישה מאהלים שהוכנו מראש לאורך גבול הרצועה עם ישראל. במאהלים עצמם היו פעולות מחאה והפנינג משפחתי. אל הגדר הגיעו צעירים שיידו אבנים ובקבוקי תבערה והבעירו צמיגים. צה"ל הגיב בירי אמצעים לפיזור הפגנות, וירי צלפים כלפי מי שהוגדר על ידו כ"מסיתים מרכזיים".באחד המקרים תועד צעיר בן 18 שנורה בגבו ונהרג כאשר התרחק מהגדר. במהלך היום זיהה צה"ל ניסיונות לירי לעבר חיילי צה"ל בחסות המהומות, ובערב חוסלה חוליה בת 4 מחבלים שניסתה לבצע פיגוע ירי לעבר חיילי צה"ל בצפון הרצועה.

בסוף היום דיווחו הפלסטינים על 16 הרוגים מירי בעימותים עם צה"ל בגבול וכ־1,400 נפגעים, בהם פצועים קשה. הפלסטינים דיווחו שאחד מההרוגים הוא ג'יהאד אחמד פארינה, רב־סרן במשטרת עזה ומפקד בחטיבת עזה של החמאס. הפלסטינים דיווחו כי צה"ל תקף גם בירי ארטילרי עמדה השייכת לחמאס. חמאס אישר שחמישה מההרוגים הם אנשי הזרוע הצבאית שלו. צה"ל והשב"כ פרסמו רשימה שמית של 10 מההרוגים שזוהו כ"מחבלים בעלי רקע פח"עי מובהק" בזרוע הצבאית של חמאס ובארגוני טרור אחרים. גופות שניים מההרוגים נמצאות בידי צה"ל.

לאחר המהומות איתר צה"ל תיק מלא בבקבוקי תבערה בסמוך לגדר המערכת.

בלילה שבין 30 במרץ ל-31 במרץ בוצע ירי של שלושה פצמ"רים לעבר כוח צה"ל, ובתגובה צה"ל תקף עמדה של חמאס. בשעות הלילה זיהו בצה"ל ירי רקטה ממרכז הרצועה לעבר ישראל. על פי הידוע, הרקטה נפלה בשטח הפלסטיני.

בזמן האירועים נמתחה ביקורת רבה על היחס של כוחות הביטחון למפגינים, בייחוד מפי השמאל הקיצוני בישראל. ארגון "בצלם" רשם כך:

"הפגנות השיבה נחשבו על ידי ישראל כבלתי לגיטימיות עוד בטרם החלו והמדינה ניסתה למנוע אותן בדרכים שונות. היא הבהירה מראש שתפעל באלימות לפיזורן, הצבא פרס עשרות צלפים לאורך הגדר וגורמים רשמיים שונים הבהירו כי הוראות הפתיחה באש יאפשרו ירי קטלני במי שיתקרב לגדר ובמי שינסה לפגוע בה. כשתושבי הרצועה קיימו בכל זאת את ההפגנות – מומשו איומים אלה והוראות הפתיחה באש התירו ירי של אש חיה במפגינים לא חמושים. כתוצאה מכך, נהרגו 223 פלסטינים, 46 מתוכם מתחת גיל 18, ונפצעו כ-8,000. רובם המכריע של ההרוגים והפצועים לא היו חמושים ולא סיכנו את החיילים שעמדו, ממוגנים היטב, מצדה השני של הגדר".

לעומת זאת, בעת טבח ה-7 באוקטובר 2023, הסתבר שהחוששים מהקרבה של העזתים לגדר צדקו.

סיכום

יום האדמה, שהחל כיוזמה של יהודים קומוניסטים ותנועות שמאל קיצוניות בישראל, נועד במקורו להיות מחאה על הפקעת קרקעות בגליל והקמת העיר כרמיאל. חברי התנועות הקומוניסטיות, כמו רק"ח (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), שיתפו פעולה עם נציגים מהציבור הערבי בישראל במטרה להיאבק נגד מדיניות הקרקעות של הממשלה. שיתוף פעולה זה בין הקומוניסטים לערבים, שנקרא "הברית האדומה-ירוקה" ושורשיו כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20, יצר בסיס לפעילות משותפת בין השמאל היהודי הקיצוני לבין התנועות הלאומיות הערביות, שהתנגדו לפיתוח יהודי באזורים שונים בארץ.

הברית הזו הובילה לקיום שביתה כללית והפגנות שהתקיימו ב-30 במרץ 1976, אך עם הזמן האירועים הללו הפכו ממחאה אזרחית מקומית למוקד של עימותים אלימים. ההפגנות, שהחלו בדרכי שלום, הידרדרו לאלימות, וגרמו למותם של שישה מפגינים מירי כוחות הביטחון. בכך, יום האדמה קיבל גוון לאומי עמוק יותר, והפך להיות סמל למאבק הערבי נגד המדינה.

הברית בין תנועות השמאל הקומוניסטי לבין הציבור הערבי יצרה גם קרקע פורייה לארגוני טרור, כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי, לנצל את יום האדמה כמנוף לגיוס תמיכה לפעולותיהם האלימות. לאורך השנים, יום זה לא רק היווה יום של מחאה, אלא גם של עימותים ופיגועים. ארגוני הטרור מצאו הזדמנות להחריף את הסכסוך ולהפוך את יום האדמה לאירוע בעל אופי אלים ומסוכן. כך, מה שהחל כיוזמה פוליטית ואזרחית, התפתח עם השנים למצע שעליו צמחו פעולות טרור ואלימות, המשמשות כלי להחלשת היציבות והביטחון בישראל. חשוב לציין שהיהודים מהשמאל הקיצוני אינם אלו שהיו אלימים בשטח. ההסתה שהגיעה מהצד שלהם תורגמה לאלימות על ידי הרחוב הערבי – אך בעוד הערבים נאבקו את המאבק שהקומוניסטים התחילו, האחרונים ישבו מהצד.

לקריאה נוספת

• אורן יפתחאל, "יום האדמה", בתוך א. עדי (עורך), חמישים לארבעים ושמונה (עמ': 290-279), תל אביב וירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993.
• יעקב לנדאו, המיעוט הערבי בישראל 1967–1991 : היבטים פוליטיים . הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג (1993)
• אלי רכס ושמעון שמיר, ערבי ישראל לאחר 1976. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1976.
• אלי רכס, ערבי ישראל והפקעת הקרקעות בגליל. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1977.
• Sorek, Tamir (2015). Palestinian Commemoration in Israel: Calendars, Monuments, and Martyrs. Stanford, CA: Stanford University Press. ISBN 9780804795203.

קישורים חיצוניים

• 20 שנה ליום האדמה מאמר מאת מאיר וילנר
• מידע על יום האדמה בקטלוג הספרייה הלאומית
• אלי רכס, "יום האדמה" – תמרור בתהליך הפלשתיניזציה של ערביי ישראל, מעריב, 2 באפריל 1976
• עלי ואקד, יום האדמה ביפו: "מתרחש פה טרנספר כלכלי", באתר ynet, 28 במרץ 2008
• יונתן גונן ואיריס מיזן, יום האדמה בסכנין: "המאבק נגד הכיבוש הוא סלע קיומנו", באתר nana10‏, 30 במרץ 2010
• שרון רופא-אופיר, יום האדמה: תמונות נסראללה ומורנייה בסכנין, באתר ynet, 30 במרץ 2010
• יהוד הגליל- שיר על הפקעת הקרקעות ממרץ 1976 מהתוכנית "ניקוי ראש", סרטון באתר יוטיוב
• עיתון ⁨⁨דבר⁩, 3 אוקטובר 1973⁩.
• עיתון ⁨⁨מעריב⁩, 19 מרץ 1972⁩.
• עיתון ⁨⁨הארץ⁩, 8 פברואר 1965⁩.
• עיתון ⁨⁨חרות⁩, 23 אוקטובר 1964⁩.
• עיתון ⁨⁨הארץ⁩, 17 יוני 1965⁩.
• עיתון ⁨⁨הארץ⁩, 30 אוקטובר 1964⁩.
• עיתון ⁨⁨על המשמר⁩, 18 אוקטובר 1964⁩.
• ⁨⁨עיתון הארץ⁩, 29 אוקטובר 1964⁩.
• עיתון ⁨⁨הארץ⁩, 19 יוני 1962⁩.
• עיתון ⁨⁨הארץ⁩, 5 נובמבר 1964⁩.
• עיתון ⁨⁨קול העם⁩, 30 אוקטובר 1964⁩.
• עיתון מעריב, 20 ינואר 1986⁩.
• כשהלהבות רק מתגברות, "יום האדמה" מגיע בתזמון קריטי, אבי יששכרוף, אתר "וואלה", 30 במרץ 2022.
• הישיבה הארבע­ מאות ­וארבע של הכנסת החמישית, 4 בנובמבר 1964.
• עיתון מצפן, 10 בדצמבר 1964.
• אורי דייויס שובת נגד הפקעת קרקעות בכרמיאל, יומן גבע 323, 1964.
• פעילים מוחים בגליל על מעצרו של אורי דייויס ונגד הפקעת אדמות, יומן גבע 330, 1965.
• יום האדמה הראשון – 30.3.1976, הפורום הקומוניסטי הישראלי.
• יום האדמה ה-48: מחסום הפחד נשבר, בכר זועבי, שיחה מקומית, 3 באפריל 2024.
• "יום האדמה ב-1976 היה הפעם הראשונה שהערבים בישראל יצאו לפעולה משותפת. זה מהפך", יניב שרון, אתר "דבר", 30 במרץ 2022.
• אינה רוצה ואינה יכולה: טיוח חקירת הפגנות השיבה בידי ישראל, אתר "בצלם".
• צעדות השיבה: 234 הרוגים, 17 חקירות, כתב אישום אחד, אורלי נוי, שיחה מקומית, 23 בנובמבר 2020.

חומרי המקור

חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.