"יום כיפור שלהכעיס" הייתה תופעה היסטורית ברוסיה הסובייטית בעשורים הראשונים של המאה ה-20, שמשמעותה הייתה עשיית פעולות מכוונות להכעיס וללעוג ליהודים שומרי המסורת במהלך יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי. פעולות אלה, שהובלו על ידי פעילי יבסקציה (הסקציה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, שנוהלה ואוישה על ידי יהודים קומוניסטים), שימשו ככלי תעמולתי במאבק כנגד הדת היהודית במטרה לגרום לחילון המוני.
רקע היסטורי
היֶבְסֶקְצְיָה (מרוסית: ЕвСекция, קיצור של Еврейская секция) הייתה המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שהוקמה כמתחרה למפלגות הציוניות ולבונד, במטרה לדכא הדת ו"הלאומנות הבורגנית", להחליף את היהדות המסורתית ב"תרבות פרולטרית" ובמטרה להנחיל את רעיונות הדיקטטורה של הפרולטריון למעמד הפועלים היהודי. יעד חשוב של היבסקציה היה להוריד את חשיבות הקשר לעולם היהודי לטובת השלטון הקומוניסטי. הוועידה הראשונה של היבסקציה נערכה באוקטובר 1918. במשך רוב זמן קיומה הונהגה היבסקציה בידי שמעון דימנשטיין.
יהודים זכו לייצוג רב בהנהגה המהפכנית הרוסית. עם זאת, רובם היו עוינים לתרבות היהודית המסורתית ולמפלגות היהודיות, והיו להוטים להוכיח את נאמנותם לרעיונות האתאיזם והפרולטריון הבינלאומי. אנשי היבסקציה, לעומתם, התמקדו בציבור היהודי בברית המועצות, החשיבו את מוצאם ואת קשריהם עם יהודי העולם ופחות הדגישו את הקומוניזם הבינלאומי ושוויון האדם באשר הוא. בתוכה עצמה התקיימה מתיחות בין לאומיים פרטיקולריים, שביקשו לכונן לאום יהודי בעל תרבות ומעמד משלו בתוך המסגרת הסובייטית, לבעלי נטייה קוסמופוליטית שעניינם בנושא היה להנחיל לציבור היהודי השקפה סוציאליסטית אותה יאמץ מהר ככל האפשר, מתוך הנחה שהיהודים יתבוללו באנושות הכלל-עולמית והעל-לאומית לאחר מכן.
ב-1919 השתלטו אנשי היבסקציה על מטות המפלגות הציוניות במוסקבה ובפטרוגרד, חבריהם נעצרו ועיתוניהם נסגרו. באפריל 1920 פוזר הקונגרס הציוני הכלל-רוסי על ידי פעילי היבסקציה והצ'קה; 75 נציגים נעצרו במקום, ואלפי חברים נשלחו לכלא באשמת קנוניה אנטי-מהפכנית.
הפגנות ביום הכיפורים
יום כיפור, בשל מעמדו המיוחד ביהדות, הפך לאחד הסמלים המרכזיים במאבק של יבסקציה נגד הדת היהודית. במקום להיות יום של צום, תפילות והרהורים רוחניים, היבסקציה והארגונים הקומוניסטיים הקשורים בה ניצלו את היום הזה לקיום פעולות לעג וביזוי כלפי הדתיים המתפללים.
אחת הדוגמאות הבולטות לתופעה זו הייתה ההפגנה בעיר ויטבסק בשנת 1920, המכונה "יום כיפורניק" (יום כיפור שלהכעיס). הפגנה זו, שארגנה לשכת היבסקציה המקומית, כללה כאלף משתתפים קומוניסטים, חברי "בונד" וארגוני נוער. בעת שיהודים דתיים היו בדרכם לבית הכנסת, צעדו חברי ההפגנה עם כלי עבודה כגון קרדומים ומסורים במצעד ראוותני, שהמשיך אל היע, שם הם חטבו עצים עבור מסילת הברזל. הפעולה נועדה להראות את הניגוד בין העבודה הפיזית הקולקטיבית לבין המנהגים הדתיים, שנחשבו בעיני היבסקציה לכלי לשעבוד רוחני וכבלם בקרב המהפכה.
אירועים דומים התרחשו גם בערים אחרות. בעיר בוריסוב, למשל, חגגו את יום כיפור שלהכעיס באמצעות הפגנות המוניות של הנוער הקומוניסטי, שהתכנסו עם כרזות ודגלים אדומים ליד בתי הכנסת. כאשר המתפללים ניסו להמשיך בתפילתם, התפרצו המפגינים פנימה וגררו תגובות זעם מצד היהודים, כולל יידוי אבנים.
מעבר להפגנות הפיזיות, אחד הכלים המרכזיים בהם השתמשו המפגינים היה תעמולה כנגד יום הכיפורים. בעיר אודסה, למשל, ארגנו "משפט" פומבי נגד יום הכיפורים, שבו נוכחותם של הצעירים הקומוניסטים שימשה ככלי להציג את הדת היהודית כאמצעי לדיכוי. למרות הניסיונות להגדיל את הנוכחות במשפטים אלה בעזרת אוכל בחינם, רוב היהודים בחרו להישאר בבתי הכנסת. אחר הצהריים יצאו משאיות מעוטרות בשלטים ודגלים, ובכל אחת היו כעשרים או שלושים קומוניסטים, רובם צעירים. המשאיות נסעו ברחובות העיר, נעצרו בחצרות בתי הכנסת המרכזיים ברחובות פושקין, רישליה, דימוסליניה, ואחרים. על השלטים התנוססו סיסמאות כגון: "הלאה חג הפראים!" ו"מוות ליום הכיפורים!". כשהגיעו לבתי הכנסת, נכנסו הקומסומולים לתוך ההמון שהתאסף לתפילה ופתחו במתקפה מילולית כנגד הדת היהודית בכלל וכנגד יום הכיפורים בפרט. הם גם גינו את הרבנים, בטענה שהם "מחשיכים את לב העם כדי לנצל אותו ולמוץ את דמו".
במהלך ההפגנה, חבורת מפרי סדר פרצה לבית הכנסת ברודי ברחוב פושקין ותפסה את הבימה שמול ארון הקודש. בין המתפללים, פרצה בהלה גדולה, בעיקר בקרב הנשים, שחלקן התעלפו מרוב פחד. החלה מנוסה המונית מתוך בית הכנסת, אך "החברים" שעמדו בפתח מנעו מהם לברוח והכריחו אותם לשוב פנימה, במטרה לשמוע את נאומיהם. על הבימה עלה אחד אחרי השני, וכל אחד נאם בקול רם. הם איימו על הקהל והזהירו אותו מפני "הקונטררבולוציה" שהם מייצגים. אחד מהנואמים, בהתקף של התלהבות, הוציא מכיסו פרוסת לחם, לעס אותה ואמר לכולם: "הנה תראו, אני אוכל ביום הכיפורים שלכם ולא חושש מדבר!". האירוע גרם לבהלה קשה, ובית הכנסת התרוקן. הפחד התפשט גם לרחובות, כאשר רבים הסתגרו בבתיהם מחשש לאלימות נוספת.
בבית הכנסת ברחוב מישציינסקי, העניינים החריפו עוד יותר. שם, התפרצו עימותים פיזיים בין המתפללים לבין חברי הקומסומול, וחלק מהאחרונים אף ספגו מכות קשות. בעקבות המהומה, הגיעו כוחות צ'קיסטים (המשטרה החשאית הסובייטית) ותפסו את ראשי המתנגדים, שהובלו מיד למאסר.
אסתר פרומקין, שהייתה בעבר בונדאית קנאית והפכה לקומוניסטית נאמנה (ואשר סיימה את חייה בגולאג הסובייטי בעיר קראגנדי שבקזחסטן), תיארה אירועים דומים שאירעו בעיר מינסק במהלך יום הכיפורים. לפי עדותה:
"מינסק, ליל כל נדרי, כל בתי המדרש מלאים יהודים, שקט ודממה ברחובות, אין נפש חיה ופתאום… קול המון נשמע מתוך הבית בו נמצא המועדון של הנוער הקומוניסטי. השאון הולך וקרב, הולך וקרב, הנה הוא ב"כיכר החופש", הנוער מפגין, הולכים אלפים של אנשים, בידיהם דגלים, פנסים דולקים. מעל לראשי המפגינים מתנוססות בובות עשויות קרטון: דמות של כומר ודמות של רב. הכומר והרב מתנשקים. הנוער הולך ושר: "תשובה אחת בפינו על הכל, על הכל: הרבנים והכמרים – רדו, רדו". שירה, צחוק, קולות קריאה פורצים לתוך בית המדרש, בו עומדים אנשים ובוכים ומקוננים ויראים את ד'".
הפגנות מסוג זה היו נפוצות מאוד בשנותיה הראשונות של ברית המועצות, והן התרחשו בערים ובעיירות יהודיות רבות. במקומות רבים, ההפגנות הללו לא הסתיימו רק בלגלוג והשפלות פומביות, אלא גם גררו מעשי אלימות, שהובילו לפציעות, מאסרים, ואף משפטים ועונשים של עבודות כפייה. מעבר להפגנות ברחובות, היו נערכות בליל יום הכיפורים חגיגות פרובוקטיביות, לרוב בליווי תזמורת שנגינתה נשמעה עד בתי הכנסת הקרובים. חגיגות אלה כללו הצהרות מצד משתתפים שוויתרו על הדת היהודית, והסבירו את עזיבתם בכך ש"הדת היא מכשיר בידי כוחות הקונטררבולוציה לניצול מעמד העובדים". פועלים ופקידים שלא הופיעו באירועים אלה נחשבו לאנשים שעדיין קשורים לדת, כלומר, כנראה נמצאים בבית הכנסת.
ניסיונות לאזן בין הדת לבין הקומוניזם
היו גם יהודים שניסו לאזן בין השתתפותם במנהגי הדת לבין דרישות המשטר הקומוניסטי. אנשים אלה מיהרו לסיים את תפילות ליל יום הכיפורים בבתי הכנסת, ואז רצו להשתתף בנשפים האנטי-דתיים שנערכו על ידי היבסקציה, כדי להוכיח שהם מתאימים למשטר הסובייטי. עבור יהודים אלה, המעבר בין תפילה נוגה כמו "קולי שמע וראה דמע עיני" לשירה במרץ את ה"אינטרנציונל" היה מהיר וחד. חשוב לציין כי מעטים היו מסוגלים לעשות זאת, וגם אלה שפעלו כך עשו זאת לרוב מתוך פחד ואילוץ.
במקומות רבים ניסו השלטונות למשוך את הקהל באמצעות חלוקת כרטיסי כניסה חינם לתיאטראות, שבהם הוצגו הצגות בעלות תוכן אנטי-דתי. כך למשל, במינסק, במהלך הימים הנוראים של שנת 1924, כיבו השלטונות את החשמל בבית הכנסת הגדול, במטרה להוציא את המתפללים החוצה ולמשוך אותם למועדונים הקומוניסטיים.
ברשימה שפורסמה בעיתון הקומוניסטי באודסה, נכתב ביקורת כלפי "הכופרים" – כלומר, הקומוניסטים שלא הצליחו במאבקם נגד הדת היהודית ולא הצליחו לעקור את האמונה מלב ההמונים. המחבר ציין כי המועדון שנקרא על שם רוזה לוקסנבורג (שהיה בעבר בית הכנסת הברודי, עד שהוחרם על ידי הרשויות והועבר לרשות הפועלים) היה ריק מאדם בליל יום הכיפורים, והאורות בו כבו. מנגד, לא הרחק משם, בית הכנסת הגדול היה מלא עד אפס מקום, כאשר גם בחצר הצפופה עמדו מאות אנשים שלא יכלו לשלם עבור מקומות בתוך האולם המואר. בין הנוכחים היו גם פועלים ופקידים, שחלקם הגיעו לבקש "כפרה", וחלקם פשוט היו סקרנים.
החצר של בית הכנסת הפכה לזירת ויכוחים, כאשר נציגי קבוצות דתיות ניסו לשכנע את המתפללים "המתרחקים" לחזור לדרך המסורת. לעומת זאת, המועדון על שם רוזה לוקסנבורג, שהיה מלא באנשים בכל ערב רגיל, היה סגור ודומם בליל יום הכיפורים.
הכותב ציין כי דווקא בימי החגים היהודיים אפשר היה לראות את התחזקותם של הדתיים, ושאל: מה עושים המועדונים הקומוניסטיים, שאמורים להיות "מפיצי התרבות", כדי למשוך אליהם את הפועלים היהודים? אותו לילה הוא סייר במועדונים רבים, ששימשו בעיקר כמקום מפגש לפועלים, ולא מצא בהם שום פעולה שנועדה להתמודד עם התעוררותם של הדתיים. לא הרצאות, לא ויכוחים, ואפילו לא הצגות מתאימות – רק הקרנת סרטים, ולא מעבר לכך.
החריג היחיד היה מועדון על שם יודלביץ, שבו הצליחה הנהלת המועדון למשוך את הפועלים מבית הכנסת. באותו ערב היה המועדון מלא בפועלים ובני משפחותיהם. מנהל המועדון הציג בגאווה את ההישג ואמר: "תראה, אפילו זקנים וזקנות הגיעו". אך הסיבה להצלחה הייתה ברורה: במבוא המועדון הייתה תלויה מודעה גדולה שהכריזה על הרצאה בנושא הקונגרס השישי של הקומינטרן, ולאחר מכן, הבטיחו לנגן את המנגינה של "כל נדרי". הכותב ציין בסרקזם שזו הייתה "מילה חדשה בפעילות בקרב ההמונים", כאשר במקום להשמיע את המנון הפרולטריון או מוזיקה מהפכנית, בחרו לנגן את "כל נדרי".
הכותב הוסיף כי לא היה ברור אם הקהל הגדול שהגיע למועדון באותו ערב נמשך בשל ההרצאה על הקונגרס השישי של הקומינטרן, או דווקא בגלל נגינת "כל נדרי". אך מה שהיה ברור הוא שכמה מהפועלים הנוכחים התרגשו עד דמעות למנגינת "כל נדרי" במועדון פועלים.
סיכום
יום כיפור שלהכעיס היה דוגמה אחת מתוך רבות למאבק הסובייטי נגד הדת היהודית. פעולות אלו היו חלק ממסע כולל של דיכוי הדת בברית המועצות, אך הן גם הראו את ההתנגדות העיקשת של חלקים גדולים מהקהילה היהודית לשינויים הכפויים.
היבסקציה פורקה בשנת 1929 בעקבות הקמת האזור היהודי האוטונומי בבירוביג'ן. עם זאת, רבים מחבריה המשיכו לעסוק בפעילות תרבותית וחברתית בקרב הקהילה היהודית. כאשר המדיניות הסובייטית הפכה לאנטי-יהודית באופן גלוי, רבים מחברי היבסקציה לשעבר הואשמו ב"סטיות לאומניות". בעקבות זאת, הם נידונו למאסר, נשלחו לגלות בסיביר, וחלקם אף הוצאו להורג במהלך הטיהורים הגדולים של סטלין בשנת 1938, יחד עם עמיתיהם הלא-יהודים.
בפברואר 1938, במסגרת הטיהורים הגדולים, נעצר דימנשטיין, ראש היבסקציה לשעבר. הוא הוצא להורג בירייה ב-25 באוגוסט 1938 בגיא ההריגה בקומונרקה, סמוך למוסקבה. רק בשנת 1955, לאחר מותו של סטלין, נסגר תיקו של דימנשטיין ושמו טוהר רשמית.
לקריאה נוספת
יהדות ברוסיה הסוביטית – קורות לרדיפות הדת, אהרון אליהו גרשוני, ירושלים, 1960.
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
