ישראל תבואה

ישראל תבואה (כ"ג באייר תרע"ז, 15 במאי 1917 – כ"ז בשבט תשנ"ז, 31 בינואר 1997) היה לוחם באצ"ל ובלח"י, מראשוני תוקעי השופר בכותל המערבי בתקופת המנדט הבריטי. הוא נולד בווילנה למשפחה בעלת חנות למכונות תפירה, אופניים ובית דפוס, היה חבר קן בית"ר בעיר, ועלה לארץ בשנת 1937 בעלייה הבלתי לגאלית "אף־על־פי", יחד עם שלמה בן־יוסף, עולה הגרדום הראשון. תחנתו הראשונה בארץ הייתה בפלוגת בית"ר בראש פינה, שם החל בפעילות לאומית ומחתרתית.

בשנת 1938 נבחר לתקוע בשופר ביום הכיפורים בכותל המערבי בירושלים – מעשה שהוביל למעצרו ולמאסר של ארבעה חודשים. זהותו הוסתרה במשפט מחשש לגירוש, והוא נודע בכינוי "עזרא שרוני", שהפך לכינויו המחתרתי בלח"י. לאחר שחרורו, הצטרף לאצ"ל ובהמשך ללח"י, והשתתף בפעולות מחתרתיות רבות, ביניהן פיצוץ מכלי נפט, ניסיון שוד בנק ערבי לשם מימון, התנקשות באנשי ממשל ומפגשים עם גורמים זרים. באחת הפעולות נפצע ונעצר, ישב בכלא חמש שנים, ושוחרר זמן קצר לפני קום המדינה. עם שחרורו הוביל את סניף לח"י בחיפה, שם פגש את רעייתו לעתיד, יפה תבואה, לוחמת לח"י בעצמה.

חיים מוקדמים

ישראל תבואה נולד בכ"ג באייר תרע"ז, 15 במאי 1917, בעיר וילנה שבפולין, להוריו אברהם וגיטל. במשפחה נולדו בנוסף לו שתי אחיות ואח. הוריו החזיקו בעסק שכלל חנות למכונות תפירה ואופניים, וכן בית דפוס, שבו החל לעבוד בצעירותו. לצד עבודתו, היה פעיל בתנועת בית"ר המקומית, והשתייך לקן התנועה בעיר.

בשנת 1937, בהיותו בן עשרים, עלה לארץ ישראל במסגרת עליית "אף־על־פי", עלייה בלתי חוקית שאורגנה על ידי בית"ר והאצ"ל. את המסע עשה באותה אנייה עם שלמה בן־יוסף, לימים עולה הגרדום הראשון בתקופת המנדט הבריטי. החלטתו לעלות לארץ נתקלה בהתנגדות הוריו, שסירבו לסייע לו כלכלית, אך שינו את עמדתם לאחר שהודיע כי יתגייס לצבא הפולני אם לא יתאפשר לו לעלות. עלייתו לארץ סימנה את תחילת דרכו כפעיל ציוני נחוש ולוחם בתנועות המחתרת.

פעילות בבית"ר

לאחר עלייתו לארץ ישראל, הצטרף תבואה לפלוגת בית"ר בראש פינה, שם היה לחברו של שלמה בן־יוסף. בתקופה זו נחשף לאירועים ביטחוניים קשים, ובין היתר היה עד למה שכינה "שחיטה" של יהודים בטבריה. בעקבות כך, הוא וחבריו השיבו בפעולת תגמול ושרפו גורן ושדות של ערבים בסביבה. בשל אופיו הנחרץ והלוהט, חששו מפקדיו מקרבתו לשלמה בן־יוסף, אותו ראו כבעל מזג דומה, ושלחו את תבואה למגדיאל כדי להרחיקם זה מזה.

בשנת 1938 נבחר לתקוע בשופר ביום הכיפורים ליד הכותל המערבי – פעולה שהייתה אסורה על פי תקנות השלטון הבריטי. לקראת התקיעה, יצא תבואה מראש פינה לירושלים, ולן בבית משפחת הרב שלמה גורן. ביום הכיפורים ירד לכותל, והצליח להתמזג בין קבוצת זקנים שהיו במקום. כאשר שלף את השופר והחל לתקוע, זכה לברכה נרגשת מיהודי זקן שחיבקו, נישקו, ואמר לו "יישר כוח". מיד לאחר מכן התנפלו עליו שוטרים בריטים, היכוהו, והעבירו אותו ממשמרת לשוטרים שהכו אותו בזה אחר זה. הוא נעצר והועבר לבית הסוהר.

במשפט שנערך לו כחודש לאחר התקיעה, נידון לארבעה חודשי מאסר. מתוך רצון להסתיר את זהותו כעולה בלתי חוקי, השתמש בשם הבדוי "עזרא שרוני", שהיה לימים כינויו הקבוע בלח"י. שותפו לתקיעה, יעקב אהרוני, שנשפט תחת השם "יעקב מזרחי", שוחרר בערבות ובהתחייבות להתנהגות טובה. השופט במשפטו של תבואה כעס על סירובו להודות באשמה, למרות שהודה במעשה התקיעה עצמה, וניכר בו שהוא ראה בתקיעה פעולה מכוונת כנגד החוק. פרקליטו, עורך הדין אשר לויצקי, טען שהמעשה נבע מאמונה דתית ומסורת יהודית עתיקה.

לאחר שחרורו מהמאסר חזר תבואה לפלוגה בראש פינה. חבריו כינו אותו "הגיבור הלאומי שלנו", כינוי שהחל בהומור אך שיקף את ההערכה הרבה שזכה לה על אומץ ליבו. התקיעה בשופר נחרתה בזיכרונו כחוויה מרכזית ומשמעותית בחייו.

באצ"ל ובלח"י

לאחר שחרורו מהמאסר, המשיך תבואה בפעילות מחתרתית והצטרף לארגון האצ"ל. עם הפילוג שחל בתנועה, עבר ללח"י והיה מראשוני הלוחמים שהצטרפו ליאיר שטרן. בשנת 1941, משה מולדבסקי, מראשי האצ"ל בגליל, מונה למפקד סניף לח"י בירושלים, וביקש מתבואה להצטרף לעבודה עמו. תבואה לקח חלק בשיקום התנועה לאחר רצח יאיר שטרן בידי הבריטים, פעולה שתבואה וחבריו ראו בה ניסיון לחסל לא את האדם בלבד, אלא את הרעיון הלאומי שעמד מאחוריו.

במסגרת פעילותו בלח"י השתתף תבואה בניסיון לשוד בנק ערבי במטרה לממן את פעילות המחתרת. המשטרה הבריטית גילתה את התכנית, וכיתרה את המקום. תבואה הצליח להימלט ממטח הכדורים שנורה לעברו. יחד עם חבריו, עסק גם בתכניות לשחרור עצורים ממחנה מזרע, בגיוס חברים חדשים ובהשגת משאבים לתנועה, כל זאת תוך התנגדות ציבורית רחבה לפעילות לח"י באותה עת.

כחלק מהמאמץ לחמוק מהמעקב הבריטי, ניסה תבואה להימלט מירושלים, אך נתקל במארב ונפצע קשה מירי בבטנו ובירכו. הוא נעצר והועבר כבול לבית חולים, שם עבר ניתוח כשהוא חצי משותק. גם לאחר מכן, בהיותו מוחלש, כבלו אותו שוטרים למיטה במשך שבועות, ובצאתו מבית החולים הועבר לתא כלא סמוך למרפאה. לאחר שהמשטרה לא הצליחה להוכיח את הקשר הישיר שלו לפעולות המחתרת עצמן, נשפט יחד עם מולדבסקי על החזקת נשק בלבד.

במהלך מאסרו, שנמשך כחמש שנים מתוך שבע שנות גזר הדין, שהה עם לוחמים מרכזיים בלח"י, בהם ישקה אליאב, יחזקאל אלטמן, יהושע זטלר, משה סבוראי ואליעזר בן עמי. לדבריו, גיבשו בכלא תחושת אחווה עמוקה סביב מטרה משותפת: לצאת ולהמשיך בלחימה. היחסים עם אסירי ההגנה היו מתוחים, בעיקר בשל מדיניות ההסגרה של אנשי אצ"ל ולח"י לרשויות הבריטיות, שהמשיכה מתקופת השלטון העות'מאני. תבואה תיאר זאת כהמשך ישיר של קו אנטי־מחתרתי שבו ההגנה ראתה עצמה כמי שחייבת "לשרת את הפריץ".

לאחר שחרורו מהכלא בשנת 1947, סירב לציית לדרישת המשטרה להתייצבות יומית, והשלים את בריחתו לחיפה. שם מונה למפקד סניף לח"י המקומי, והמשיך בפעילות עד עזיבת הבריטים את הארץ.

מפקד לח"י בחיפה

לאחר בריחתו הסופית מירושלים בשנת 1947, השתקע ישראל תבואה בחיפה, שם מונה למפקד סניף לח"י המקומי. במסגרת תפקידו פיקד על פעולות מחתרתיות אזוריות, והמשיך לשמור על קשר עם הנהגת הארגון ועם חברי לח"י נוספים שפעלו באזורים אחרים בארץ. בתקופה זו הכיר את יפה גרינברג, לוחמת לח"י פעילה, שהייתה קודם לכן קשרית של אליהו חכים ואליהו בית צורי בעת שהותם בקהיר לקראת ההתנקשות בלורד מוין. יפה נעצרה בעצמה וישבה בכלא בבית לחם בגין פעילותה המחתרתית.

הקשר בין ישראל ויפה נרקם במהלך הפעילות בלח"י, והתחזק עם הזמן. לאחר עזיבת הבריטים את הארץ, ולאחר קום המדינה, נישאו השניים והקימו את ביתם המשותף. הזוג נודע בהמשך בזכות מעורבותו המשותפת בלחימה, בפעילות הציבורית ובתרומתו לבניין הארץ.

במלחמת העצמאות

לאחר נישואיהם, עם פרוץ מלחמת העצמאות, התגייסו ישראל ויפה תבואה יחד לגדוד 82 של חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה. ישראל שירת בתפקיד מפקד מחלקה, ולקח חלק מרכזי בלחימה בכמה מן הקרבות החשובים בדרום הארץ. הוא השתתף בכיבוש באר שבע, בלחימה במשטרת עיראק סווידאן ובכיבוש עוג’ה אל חפיר. את הקרבות ניהל באזורי חזית קשים, כולל סמוך למסגד ובית הקברות בבאר שבע.

יפה תבואה שירתה כנהגת אמבולנס מטעם הגדוד, והייתה אחראית להובלת ציוד ולסיוע לחיילים הפצועים. באחת המשימות, כאשר נסעה עם קבוצה שנשארה בשדה התעופה בלוד בדרכה חזרה לבקר את החיילים, הותקפה השיירה מן האוויר. ישראל, שנסע עמה, חפר לה שוחה במקום כדי להגן עליה מהירי. שירותם הצבאי המשותף התאפיין בלכידות ובשיתוף פעולה, והמשיך את רוח הלחימה והשליחות שאפיינה את שניהם בשנות פעילותם המחתרתית.

לאחר שחרורו מצה"ל

לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 1949, החל תבואה לעבוד בנמל חיפה. בהמשך, בעזרת חברו למחתרת ישקה אליאב, מונה למנהל עבודה בממגורות דגון. לצד עבודתו, המשיך להיות פעיל ציבורית ופוליטית, והצטרף לתנועת החרות. לאחר מכן עבר לתנועת התחיה והיה פעיל בגוש אמונים. בחיפה שימש מזכיר סניף התחיה ופעל לחיזוק הנוכחות הלאומית בעיר.

במהלך שנות התשעים התמסר לקליטת עולים מברית המועצות לשעבר ותרם רבות להשתלבותם החברתית והקהילתית. בנוסף, התנדב בהפעלת מועדון הפנסיונרים השכונתי ויזם חוגים שונים לרווחת בני הגיל השלישי, כשהקרוב ללבו במיוחד היה חוג משחקי הברידג', שבו השקיע רבות.

ישראל תבואה נפטר בכ"ז בשבט תשנ"ז, 31 בינואר 1997, והוא בן שמונים. הובא למנוחות בחלקה המיועדת לאנשי לח"י ואצ"ל בבית העלמין בחיפה. רעייתו יפה תבואה העידה כי על אף עשרות שנות פעילותו הביטחונית והציבורית, התקיעה בשופר ליד הכותל המערבי ביום הכיפורים בשנת 1938 נותרה "חוויית חייו". באחרית ימיו, הוא טען:

עתה עלינו לפתור את בעיית עם ישראל, אחרי אלפיים שנות גלות, ברוח הירושה הרעיונית, שהשאיר לנו "יאיר'. אנו חייבים להיות חזקים וגדולים מבחינה רוחנית, כלכלית, טריטוריאלית, ולהיות גורם צבאי ראשון במעלה במזרח התיכון.

לקריאה נוספת

• זאב גולן, "שופרות של מרד", הוצאות מכון ז'בוטינסקי בישראל, תל אביב, תשס"ז.
• "תבואה ישראל – עזרא", העמותה להנצחת לח"י.