שאלו אותי מה ההבדל בין התורה הדתית לאומית ובין זו החרדית? ומה הבדל בין יריבות זו לבין היריבות בין הזרמים השונים בתוך הציבור החרדי ובתוך הצבור הדתי לאומי?
לטעמי, ההבדל הוא בין תורת הגלות העבדותית לבין תורת החרות או תורת ארץ ישראל. כמובן שבעולם גלובלי יכול להיות מצב שבו מי שגר בחו"ל יותר בן חורין ממי שגר בארץ, (לצערינו, דוקא אם אינו שומר מצות, ובנקודה זו נאריך בהמשך).
הבדל זה מתומצת בשלוש מילים שהן אחת: כוח! כוח! כוח!
בכל יום אנו אומרים בפסוקי דזימרא את הפרק – יעלזו חסידים בכבוד, ירננו על משכבותם. רוממות א-ל בגרונם, וחרב פיפיות בידם. לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומים. לאסור מלכיהם בזיקים, ונכבדיהם בכבלי ברזל. לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו. הללוי.ה.
בספר מקבים מסופר על הקרב הראשון של יהודה המכבי – כי אסף יהודה אספה וקהל חסידים עימו ויוצאים למלחמה.
אין ספק שלפני לוחמיו של יהודה המכבי היתה הדמות המשתקפת ממזמור תהילים זה שאנו אומרים כל יום – החסיד הלוחם אשר בעוד תהילת ה' בפיו הוא משסף את אויביו בחרב נוקמת. כך פרשו כמובן גם רבותינו הראשונים במקום.
אולם, הרש"ר הירש, שהיה מגדולי רבני גרמניה לפני כמאתיים שנה, לא יכול היה לסבול שום שמץ של כוחניות ביהדות. לכן, בפרושו לתהילים במקום הוא מפרש שרוממות הא-ל שבגרון החסידים משמשת כמו חרב בפיהם העושה נקמה בתרבות הגויים הכוחנית ומביא אותם להתכנס תחת דגל ישראל המתנגד לשימוש בכוח.
פרוש זה אינו יחיד אצלו.
דוגמא בוטה לגלותיות זו היא פירושו של הרש"ר הירש לפסוק (בראשית י"ג ז') ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט והכנעני והפריזי אז יושב בארץ.
הרש"ר הירש מסביר שעד אז הייתה בארץ רק אומה אחת ולכן היו הרבה שטחים ריקים שרועי אברהם ורועי לוט יכלו לרעות בהם. אבל, ברגע שנכנסה אומה נוספת לארץ, כל אומה מיהרה לתפוס את השטחים הפנויים כדי למנוע מהאומה השניה לתפוס אותם. לכן התחיל ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט על מעט השטח הפנוי שנותר.
הרש"ר הירש לא היה מסוגל לתאר לעצמו מצב שבו אברהם ולוט נלחמו על שטחם שלהם מול פולשים. וזאת, משום שמבחינתו שימוש בכוח על ידי יהודים לא יעלה על הדעת. לעומת זאת רש"י במקום מפרש שהכנעני היה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם. כלומר, אברהם שהיה מזרעו של שם, נסוג יחד עם בני שם. לכן הצטמצמו שטחי המרעה שלו. בגלל צמצום זה נוצר ריב בין רועי אברהם ובין רועי לוט.
כיוצא בזה, לפני תקיעת שופר אנו אומרים פרק תהילים (מ"ו) שבו נאמר: ידבר עמים תחתינו, ולאומים תחת רגלינו. יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה.
כמובן שהרש"ר הירש לא יכול היה לפרש את הפסוק כמשמעו –
היינו, שמדינת ישראל תהיה מעצמת על בעולם חד קוטבי. עולם שבו מפציצים ישראליים חגים יומם ולילה מעל ושינגטון, מוסקווה, ביג'ינג, לונדון, ופריז. כשהם נכונים בכל רגע להנחית מהלומה גרעינית על גבעת הקפיטול, הקרמלין, ועל מה שלא יהיה שיש לסינים. כשציוותי השתלטות ישראליים נכונים בכל רגע לנחות ולכבוש את ארמון בקינגהם או את ארמון האליזה, ולהוביל את מלך בריטניה ונשיא צרפת אסורים בזיקים לבית הכלא בירושלים.
אז איך הוא כן פרש?
שידבר, זה יאסוף יחד. היינו, שאומות העולם נאספים תחת דגלו של עם ישראל בהשקט ובשלוה ובשלום.
יאמר לזכותו, שהוא מביא בהמשך פירושו שיתכן שידבר עמים תחתינו הכוונה לזמן שבו ישראל כבשו את הארץ בימי יהושע והדבירו את שבעת עממים. כך שיתכן והוא ידע, לפחות בינו לבין עצמו, מה משמעותו האמיתית של הפרק. אבל, מאימת היועץ המשפטי וחבר קלגסיו לא יכול היה לכתוב שזה תאור העתיד. לכן כתב שזה היה אי שם בעבר הרחוק. אבל לא חלילה הדרכה מעשית לימינו היום.
גישה זו אינה נחלתו הבלעדית של הרש"ר הירש. היא הייתה הגישה הנפוצה אצל יהודי גרמניה לזרמיהם.
למשל, הרב מאיר להמן, שחי בערך באותה תקופה. היה גם הוא מגדולי רבני גרמניה. דרכו הספרתית הייתה כתיבת רומנים. ברומנים אלו הוא הביע, במעטה של סיטואציות שבנה בתוך רומניו, את דעתו בנושאים שונים בהלכה ובאגדה. למשל, הוא מתאר מפגש בין שניים מרבותינו ראשוני ספרד כשהם צופים על הים התיכון ומתווכחים האם צריך לברך עליו עושה בראשית או שעשה את הים הגדול. (בעקבות מארי יוסף קאפח אני מברך על הים התיכון עושה בראשית) המפגש שהוא בונה הוא דמיוני. אבל הויכוח ההלכתי ביניהם הוא אמיתי לגמרי.
אגב, לפני מספר שנים איזה משכתבת חרדית החליטה להוציא מחדש את רומניו של הרב להמן "ערוכים ברוח היהדות הטהורה". כי תאורי הרומן שלו לא נראו לה מספיק צנועים. אין מילים בפי לתאר את גודל החוצפה ועזות המצח שיש בדבר הזה. אילו טענה שהתרגום הקודם מגרמנית לעברית לא היה מדוייק, ניחא – אבל לערוך את דברי הרב הגדול הזה, ועוד לקרוא לזה "ברוח היהדות הטהורה"?
לעינינו, מה שעומד ברקע הרבה מהרומנים שלו הוא הכניעה המוחלטת לשלטון הגוי. יתרה מזו, העולה מדבריו שליהודי אסור לנקוף אצבע למען עצמו. אבל, למען השליט הגוי הוא מתמלא אומץ וגבורה. למשל, בספר "השר מקוצי" הרב מתאר את תולדות חייו של ר' משה מקוצי שכתב את הסמ"ג – ספר מצוות גדול. בימיו של הסמ"ג העיר קוצי שבצרפת של היום הייתה כפופה למלך אנגליה. הרב להמן בונה סיטואציה שבה בעל הסמ"ג כלוא בכלא ואינו עושה דבר כדי להשתחרר מכלאו. וזאת משום שליהודי אסור לנקוף אצבע כדי להציל את עצמו. אבל, כאשר מלך אנגליה נופל בשבי והוכנס לאותו כלא שבו היה כלוא גם הסמ"ג, מתמלא מיד ר' משה קוצי עוז ותעצומות ומציל אדונו את מלך אנגליה מהכלא ואגב כך גם את עצמו.
המסר הזה, שהכוחניות פסולה עבור יהודים עובר ברקע ספריו. על כן לא פלא שברומן שלו על ר' עקיבא הוא מתאר סיטואציה שבה ר' עקיבא נפגש עם בר כוכבא ואומר טעיתי בכך שתמכתי בך. אין שום זכר לכך שר' עקיבא חזר מתמיכתו בבר כוכבא לא רק בירושלמי ובמקורות הקשורים אליו, אלא אפילו בבבלי. הרמב"ם פסק כר' עקיבא.
ובימינו, עד עלית הימין לשלטון במדינת ישראל, מקהלות הפועלים היו שרות בל"ג בעומר: אמת תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר. וכדברי יוסי שריד: ערכי תנועת העבודה הם המעין שממנו שואב כהנא את שיקוי טרופו. אנחנו היינו מנסחים – אמת תורת ר' עקיבא גם בנפול בר כוכבא.
מובן שאין טעם לטעון את הטענה שאני טוען כאן כלפי הרב מאיר להמן כלפי סופרים בני זמננו. כמו למשל יוכי ברנדס. משום שהם יטענו לחופש הדמיון והיצירה. אולם, הויכוח עם רומניו של הרב להמן הוא ברמה אחרת לגמרי. דרך הרומנים הללו הוא מבטא את דעתו בהלכה ובאגדה.
אם מישהו חושב שהבעיה הזו נמצאת רק בגרמניה של לפני מאה שנה אינו אלא טועה. בספר ילדים חרדי בן זמנינו הנבנה על סיפור שרפת התלמוד בצרפת בימי ר' יחיאל מפריס, אחת מנקודת השיא של הספר הוא הרגע שבו פורץ פקידו של מלך צרפת לישיבתו של ר' יחיאל מפריס. התלמידים מגינים על ספריהם. עד שפתאום פורץ גיבור הספר, ר' אלחנן מטוך, בעל התוספות טוך) לבמה. הוא קורא לתלמידים לגלות אחריות לעם ישראל ולמסור מרצונם את ספריהם לשרפה לשליחו של מלך צרפת. זה אותו מסר שמעביר הרב להמן. אגב, בספר הזה בן זמנינו כבר אין שום דמות נשית. אפילו לא איזה סבתא המברכת את הגיבור לפני צאתו לדרכו. כל הגברים בספר נולדו מן האוויר, מרוח הקודש כנראה. אין להם לא אם, לא אישה, לא אחות, ולא בת.
התפיסה שכוח הוא לא מוסרי, היא נקודת המפגש בין החרדיות לפמיניזם. לא לחינם ביקשה ח"כ מרב מיכאלי, נכדתו של קסטנר, מח"כ גפני דווקא, שיברך אותה לאחר הנאום הראשון שלה בכנסת.
כסיפור היהודי הוותיק – עשרה יהודים יוצאים מבית הכנסת לאחר תפילת מעריב. הם רואים שני גויים שיכורים, אומר יהודי אחד לחברו: אוי וי, הם שנים ואנחנו לבד.
אבל, האם באמת השימוש בכוח לא מוסרי בעיניהם? במציאות האנשים הללו אינם כוחניים כלפי הגויים. במקום זאת, את כל הארסיות, האגרסיביות, והתוקפנות שלהם הם מוציאים על אחיהם היהודים. סיסמתם – הרואה גוי ברח, הרואה יהודי הך.
היהודים הגלותיים הללו, שמינו את עצמם לשומרי המוסר בעולם תוך שהם קוראים לאי שימוש בכוח, כמו גם חבריהם הליברלים היהודים, מהווים בעיה עולמית קשה. בגלל הפסילה של השימוש בכוח הם מחזקים את הרשע העולמי המוחלט. כך שהם מהוים סכנה למדינות הלאום. מובן מאליו שלדעתם כלפי מדינת ישראל כן צריך להשתמש בכוח. משום שעצם השימוש של מדינת ישראל בכוח, הופך אותה לדעתם לבלתי מוסרית. שלא לומר לראויה להשמדה.
בירושלמי פרק ראשון של פאה יש סוגיא ארוכה מאוד על לשון הרע. מובאות שם דוגמאות רבות. כדי לקצר נציין שלשון הרע כמעט בכל מקום בדברי חז"ל הוא סיוע לשב"כ נגד נערי הגבעות.
בין השאר מסופר שם (תרגום שלי לעברית), שאנשי ציפורי היו צריכים להתכנס כדי לעבוד למען הרומאים. היה ביניהם אחד בשם בר חובץ והוא לא בא. שאל יהודי אחד את חברו מה אנו אוכלים היום? אמר לו חברו: חובצא (=גבינה). נזכרו השומרים הרומאים שבר חובץ השתמט מלבוא לעבודתם, ואמרו: יבוא בר חובץ! הסוגיא מסכמת שיהודי זה אמר לשון הרע בסתר. כלומר, מלשין על חברו תוך שהוא מעמיד פנים שלא התכוון להלשין.
סוגיא זו היא נייר לקמוס מענין. בדף חרדי הם שאלו את עצמם מדוע בר חובץ לא בא לעבוד למען הרומאים? ותשובתם היא: שהוא רצה ללמוד תורה לכן לא בא ולכן המלשין בסתר עבר עברת סיפור לשון הרע על חברו. לעומת זאת, הגאון פרופ' שאול ליברמן הוטרד מעניין אחר לחלוטין. איך יתכן שבר חובץ לא בא לעבודת הקיסרות הרומאית הקדושה? הרי כולנו יודעים את גודל מסירות הנפש שגילו היהודים למען כבוד גדולת קדושת הקיסר הרומאי. איך יתכן שהיהודי העז להפסיד את מיסיו הקדושים של הקיסר? ותשובתו היא, שהיה צורך לעשות עבודה בשיעור קצוב. לכן בכך שהוא נעדר הוא לא הפסיד חלילה את ממונו של הקיסר הרומאי הנעלה, אלא רק גרם לעבודת יתר על אחיו היהודים. ועל גרימת עבודת יתר לאחיו היהודיים אסור לתלונן חלילה. אבל אילו חס ושלום הוא היה פוגע בפרוטה מממונה של רומא, כי אז בודאי ובודאי שמצווה על כל אדם לרוץ בכל כוחו ולמסרו לשלטונות.
כיוצא בזה, בבית הכנסת העתיק בעין גדי נמצאה כתובת בארמית שתרגומה: מקולל מי שימסור את סוד העיר לגויים. גם כאן הייתה לפרופ' ליברמן אותה בעיה – כיצד יתכן שאסור למסור את סוד העיר לגויים? הרי כולנו יודעים את עוצם הנאמנות המוחלטת של היהודים לקיסרות הרומאית הקדושה והטהורה? לכן הוא מפרש שבאמת היהודים מסרו את כל סודות העיר לרומאים. הקללה שנכתבה בבית הכנסת מכונת אך ורק כלפי יהודים שברצונם להיבחר למשרות בעיר ומזהירה אותם שלא ישתמשו בגויים כדי להיבחר למשרות פנימיות בקהילה. אבל חלילה וחס לחשוב שהיהודים לא מסרו את כל סודותיהם ליד הרומאים בנאמנות מוחלטת.
פרופ' יהודה פליקס לעומתו מפרש את הכתובת, שסוד העיר שאסרו היהודים לגלות, הכוונה לסוד גידול בושם האפרסמון. גידול בושם האפרסמון היה מונופול יהודי. עד כדי כך שהאמורא הבבלי ר' יהודה, פסק, שעל שמן אפרסמון מברכים: בורא שמן ארצנו. כיון שייצרו את שמן האפרסמון אך ורק בעין גדי. פליניוס הזקן שהיה מגדולי חוקרי הטבע הרומאים, מונה למפקד קורהוטה בעת המרד הגדול. הוא נשלח לעין גדי כדי לקחת מידי היהודים את שיחי האפרסמון. פליניוס נכשל במשימתו. משום שהיהודים ניהלו מלחמת אדמה חרוכה. הוא מתאר כיצד היהודים נלחמו על כל שיח ושיח אפרסמון מלחמת חורמה. כיום תלמידיו של פרופ' פליקס, בראשם פרופ' זהר עמר, מנסים לשחזר את גידול האפרסמון בעין גדי.
כדאי לציין שבאותה סוגיא ארוכה נמצא גם המדרש המופיע במקומות ארץ ישראליים רבים נוספים. דורו של שאול היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא והיו יורדין למלחמה ונופלין כי היו בהם בעלי לשון הרע. כל מקום שדוד הלך לשם היו אומרים עליו לשון הרע לשאול. עד שדוד נאלץ לברוח לאכיש מלך גת הפלישתי. לעומת זאת, דורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה. והיו יורדין למלחמה ונוצחין. משום שלא היה בהם לשון הרע. שהרי אליהו אומר לפני אחאב במעמד הר הכרמל: אני נותרתי נביא לה' לבדי. ולדברי חז"ל כל העם ידעו שהוחבאו מאה נביאים נוספים במערות ואף אחד לא דיווח עליהם לאחאב.
והשאלה הנשאלת היא: מדוע לשאול ספרו על דוד ולאחאב לא ספרו על נביאי ה' המוחבאים?
תשובתי לשאלה זו היא: שבימי דוד היו יותר מידי ממלכתיים שדרשו במ"ט פנים בתורה שמצווה לרדוף את דוד ולמסור את נערי הגבעות שלו ביד מלכות ישראל הקדושה של שאול. לכן, על מנת לבנות את מלכות ישראל על בסיס יציב, נאלץ הקב"ה להפיל את כל הממלכתיים למיניהם בחרב הפלישתים. רק לאחר התבוסה בהר הגלבוע היה ניתן לבנות מחדש את מלכות ישראל על בסיס נערי הגבעות של דוד. אבל בדורו של אחאב. דוקא משום שלא ידעו לדרוש דרשות, הבינו אינקסינטיבית את ההבדל שבין מלחמה בגויים לבין מלחמה פנימית. לכן לא מילאו את פקודת המלך בכל הנוגע לאליהו ולנביאים שהוחבאו ולכן זכו לכך שירדו למלחמה ונצחו.
יאמר לשבחו של פרופ' ליברמן שבסוגיא אחרת דבריו יותר מסתברים. בתוספתא ברכות נחלקו התנאים האם הקורא את שמע צריך להשמיע את המלים לאזנו. ר' יהודה אומר שאינו צריך. וזאת בגלל מעשה שהיה. הוא מספר שפעם אחת היינו יושבים לפני ר' עקיבא והיינו קוראים את שמע ולא היינו משמיעים לאוזננו מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח. וחכמים אומרים: אין שעת הסכנה ראיה.
קסדור הוא חוקר פשעים ביונית. היינו, איש היאח"פ. הרומאים, שבהעדר מכשירי האזנה מתקדמים כמו שיש למחלקה היהודית בשב"כ נאלצו להסתמך על מודיעין אנושי. השב"כניק הנ"ל שעמד בפתח בית מדרשו של ר' עקיבא הטה את אוזנו לשמוע האם ר' עקיבא ותלמידיו קוראים את שמע ישראל ומקבלים עליהם את עול מלכות שמיים, ולא את עול מלכות הקיסר הרומאי, וכך יוכל להעביר את החומר לפרקליטות המדינה ולהאשים את ר' עקיבא ותלמידיו בהסתה המרדה וגזענות. לפיכך, הם קראו בלחש ולא השמיעו לאזניהם.
שואל פרופ' שאול ליברמן: הרי המונח "תלמיד היושב לפני רבו" הוא מונח מובהק של עיסוק בתורה. ממונח זה ברור שהם למדו תורה לפני ר' עקיבא. מדוע לא עצר אותם הקסדור איש היאח"פ על עצם לימוד התורה לפני ר' עקיבא?
תשובתו של פרופ' ליברמן היא שהרומאים לא אסרו על כל לימוד תורה. הם אסרו רק על לימוד תורת החרות מהשלטון הרומאי. לכן, הם אסרו על קריאת שמע בדווקא. לא על סתם לימוד תורה. כי קריאת שמע של ר' עקיבא וחבריו הייתה הכרזה שחוקי התורה קודמים לחוקי הסנאט. והכרזה זו לא יכלו הרומאים לסבול. זו גם הסיבה שכאשר נפל ר' עקיבא בידי הרומאים והנציב הרומאי טורנוס רופוס הרשע, דן את מנהיגו הרוחני של מרד בר כוכבא על המרדה, התחיל ר' עקיבא לקרוא מולו את קריאת שמע ולגחך. כך הבהיר ר' עקיבא המורד לנציב הרומאי שדבר ה' קודם לדבר הקיסר. גיחוך זה של ר' עקיבא הוציא את טורנוס רופוס הרשע מכליו ולפיכך שיסה את משמר בתי המשפט הרומאי בר' עקיבא והללו התנפלו עליו וכילו בו את חמתם. היות ור' עקיבא היה אדם זקן וחולה הוא מת תחת מכותיהם. אירוע זה היה ביום כיפור. אין ספק שהנציב הרומאי בחר ביום הדין כדי לומר לר' עקיבא שלא ה' שופט כל הארץ אלא מלוא כל הארץ משפט הקיסרות הרומאית. ובדיוק בגלל זה ר' עקיבא קרא מולו קריאת שמע וגיחך.
מאותה סיבה, מסביר פרופ' ליברמן, אסרו הרומאים על תקיעת שופר. כי תקיעת שופר הינה המלכתו של הקב"ה בעולם. תקיעת השופר היא הכרזה שה' הוא המלך השליט ולא הקיסר. לפיכך כאשר שמעו הרומאים את תקיעת השופר המכריזה על מלכות ה' בעולמו היו הורגים במתפללים. על כן הזיזו חכמים את תקיעת השופר למקום מאוחר יותר בתפילה, לאחר קריאת התורה. כי לאחר שהתפללו וקראו בתורה אמרו לעצמם הקסדורים הרומאים: בנימוסיהם הם עוסקים – היהודים לא באמת מכונים להמליך את ה' אלא מנהג אבותיהם בידיהם.
את תורתו של פרופ' ליברמן באשר ללשון הרע באמת שהרומאים היו מעודדים להפיץ. אבל, את תורתו באשר לקריאת שמע הפרקליטות הישראלית לא הייתה מאשרת היום.
ובכן, ההבדל בין תורת ארץ ישראל לתורת הגלות הוא החרות הנפשית. מסיבה זו גודל משה בארמון פרעה כי עבד לא היה יכול נפשית לדבר עם פרעה בגובה העיניים. רק נסיך מצרישגודל בארמון, ומצריים הייתה בזמנו מעצמת על, היה יכול נפשית לדבר עם פרעוה בגובה העיניים. זקני העם פשוט ברחו. לא יכלו נפשית להיכנס לארמון פרעה. כפי שמסביר אבן עזרא על הפסוק מה תצעק אלי. שואל אבן עזרא: הרי היו שם שש מאות אלף איש שולף חרב, מדוע לא שלפו את חרבם להלחם על נפשם? ומשיב אבן עזרא: כי הם היו עבדים במצרים. והעבד אינו יכול נפשית לשלוף חרבו נגד אדונו. לכן היה צורך בדור המדבר שגדלו בלא ששמעו קול נוגש כדי להיכנס לארץ.
וזו גם הסיבה שרבים מאנשי מנהיגות יהודית לשעבר היו או עולים מרוסיה או עולים מארה"ב. הישראלים חיים כל הימים בתחושה של מדינונת קטנה. כל קול עלה נידף מפחיד אותם ממש כמו את זקני ישראל בימי שעבוד מצריים. לעומת זאת מי שעלה מרוסיה או מארה"ב התרגל שמדינתו עושה מה שבא לה בלי להתחשב במדינות אחרות. כמו שאמר פוטין על בריטניה – אי קטן חסר חשיבות שאף אחד לא שם לב אליו. ושר החוץ הרוסי אמר על אובמה שהוא קוף המשחק ברימון יד.
כך מתנהגת מעצמה, כך מדברת מעצמה! זה הסגנון שעלינו לאמץ. כפי שכותב אבן עזרא זה עניין נפשי ולא עניין פיזי. ומי לנו גדול מהרמטכ"ל הבריטי שבעדותו לפני הפרלמנט אמר שצה"ל היום חזק בהרבה מצבא הוד מלכותה.
הרב אליצור סגל הוא סופר סת"ם ובעל תואר שני במזרח תיכון. לתגובות: [email protected]
