לזר מויסייביץ' קגנוביץ' (ברוסית: Ла́зарь Моисе́евич Кагано́вич; 22 בנובמבר 1893 – 25 ביולי 1991) היה פוליטיקאי סובייטי יהודי, מהדמויות הבולטות במשטרו של יוסיף סטלין ואחד ממקורביו האדוקים ביותר. במשך קריירה פוליטית שנמשכה למעלה משלושה עשורים, קגנוביץ' מילא תפקידים בכירים בממשל הסובייטי, היה חבר הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית, ושימש בתור קומיסר עממי (שר) לענפי תעשייה שונים, כולל תחבורה, תעשייה כבדה, ונפט. הוא נחשב לאחד האחראים המרכזיים ליישום מדיניות הקולקטיביזציה בברית המועצות, אשר הובילה לרעב ההמוני באוקראינה בשנים 1932–1933, הידוע בשם הולודומור.
קגנוביץ' נולד בכפר קאבאני שבמחוז קייב למשפחה יהודית ענייה, והצטרף למפלגה הבולשביקית בשנת 1911. עד מהרה הפך לאחד מהמארגנים המרכזיים של תנועת הפועלים בקייב ובערים נוספות, ונחשב לנאמן בלתי מעורער של המפלגה הקומוניסטית. במהלך מלחמת האזרחים הרוסית לקח חלק בפעולות חיזוק השלטון הסובייטי, ובשנות ה-20 זכה לאמונו של סטלין, שמינה אותו לתפקידים בכירים במנגנון המפלגתי. בשנות ה-30 היה בין מבצעי מדיניות הדיכוי הגדולה, חתם על צווי מעצרים והוצאות להורג המוניים, ותרם רבות לביסוס שלטון הטרור של סטלין.
במהלך מלחמת העולם השנייה, שימש בתפקידים אסטרטגיים, כולל ניהול מערכת הרכבות הסובייטית, שנדרשה לפינוי המוני של מפעלים ותושבים מהחזית הגרמנית. לאחר המלחמה, עם מותו של סטלין ב-1953, השפעתו החלה לדעוך, וב-1957 הודח מהפוליטביורו באשמת חברות ב"קבוצה אנטי-מפלגתית" שניסתה להדיח את ניקיטה חרושצ'וב. בשנת 1961 הוצא סופית מהמפלגה הקומוניסטית והוגלה לניהול מפעל תעשייתי באורל.
חייו המוקדמים ותחילת דרכו הפוליטית
לזר מויסייביץ' קגנוביץ' נולד ב-22 בנובמבר 1893 בכפר קאבאני שבמחוז קייב, אשר היה אז חלק מהאימפריה הרוסית (כיום דיברובה, אוקראינה). הוא גדל במשפחה יהודית ענייה, בתנאי מחסור קשים, כאשר אביו, משה, עבד כסוחר בהמות שנקלע לקשיים כלכליים. משפחתו התגוררה מחוץ לשכונת היהודים המקומית, בקרב אוכלוסייה של איכרים עניים, מה שאפשר לו להכיר מקרוב את מצוקות מעמד הפועלים והאיכרים הקטנים. הבית שבו גדל היה צר ודל, ובו התגוררו מספר רב של ילדים בתנאים קשים.
על אף נסיבות חייו, קגנוביץ' הפגין מגיל צעיר עניין בלימודים, במיוחד בהיסטוריה ובספרות רוסית. הוא למד לקרוא ולכתוב ברוסית באופן עצמאי, מבלי להשלים השכלה פורמלית. החינוך הזמין באזור מגוריו היה מוגבל, והוריו לא שלחו אותו ללימודים במוסדות הדתיים המסורתיים של הקהילה היהודית. במקום זאת, הוא קיבל שיעורים פרטיים שהקנו לו יסודות בסיסיים בשפה ובידע כללי, אך מרבית ידיעותיו רכש בעצמו דרך קריאה ולימוד עצמי.
בגיל 14 עזב את כפר הולדתו ועבר לקייב, שם החל לעבוד כשוליית סנדלר. המעבר לעיר הגדולה היה נקודת מפנה בחייו, שכן הוא נחשף לראשונה באופן ישיר לאידיאולוגיות מהפכניות ולמאבקי מעמד הפועלים. בעקבות אחיו מיכאל, אשר היה חבר במפלגה הבולשביקית מאז 1905, הוא החל להתקרב לרעיונות הסוציאליסטיים. בשנת 1911 הצטרף רשמית למפלגה הבולשביקית, ובמהרה השתלב בפעילות מחתרתית, בהפצת תעמולה קומוניסטית ובארגון קבוצות פועלים שהתנגדו למשטר הצארי.
פעילותו הפוליטית משכה את תשומת לב השלטונות, ובשנת 1915 הוא נעצר לראשונה בשל מעורבותו במחתרת הבולשביקית. הוא הוגלה זמנית חזרה לכפר הולדתו, אך לא נרתע והמשיך בפעילותו המהפכנית. כאשר ניתנה לו האפשרות לשוב לערים הגדולות, הוא חזר מיד לארגון פעולות מחאה ופעילות פוליטית בקייב, דבר שסלל את דרכו כפעיל מרכזי במפלגה בשנים הבאות.
עלייתו לצמרת הסובייטית
לאחר מהפכת אוקטובר 1917, לזר קגנוביץ' הפך לדמות פעילה בארגון הכוחות הבולשביקיים וביסוס שליטתם בערים מרכזיות. בתחילת דרכו שירת בתפקידי הנהגה בסראטוב, הומל ומינסק, שם היה אחראי על גיוס פועלים ולוחמים לטובת המשטר החדש. במהלך מלחמת האזרחים הרוסית לקח חלק מרכזי בפעולות לחיזוק השלטון הסובייטי, והוביל את דיכוי ההתנגדויות הלאומיות בבלארוס ובאוקראינה. נאמנותו הבלתי מתפשרת למפלגה הבולשביקית ויכולתו לארגן מנגנוני שליטה אפקטיביים הפכו אותו במהרה לדמות בולטת במערכת הפוליטית החדשה.
בזכות הצלחתו בניהול מנגנוני המפלגה והמדינה, קיבל קגנוביץ' קידום משמעותי ובשנת 1925 מונה למזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה. בתפקידו זה פעל להטמעת מדיניות המפלגה ולקידום שלטון סובייטי ריכוזי, תוך דיכוי מגמות לאומיות אוקראיניות ועצמאות תרבותית. קגנוביץ' היה תומך נאמן של יוסיף סטלין, ושימש כאחד מבעלי בריתו המרכזיים בתקופה שבה סטלין נאבק על הנהגת המפלגה. הוא היה מעורב בהדחתם של יריביו הפוליטיים של סטלין, בהם לאון טרוצקי, ניקולאי בוכרין וגריגורי זינובייב, תוך שימוש בטקטיקות של דיכוי והסתה פוליטית.
לאחר הצלחתו באוקראינה, קודם לתפקידים בכירים נוספים במנגנון המפלגתי ובשנות ה-20 המאוחרות מונה לעמוד בראש מחלקת הארגון של המפלגה הקומוניסטית. במסגרת זו היה אחראי על גיוס חברים חדשים, בקרה על מנגנוני הממשל המקומיים וטיוב השליטה המפלגתית על מוקדי הכוח במדינה. בתקופה זו היה ממבצעי הטיהורים הפנימיים, שפגעו בכל מי שנתפס כאיום על שלטון סטלין. היכולת שלו להוציא לפועל את מדיניות הדיכוי של סטלין, בשילוב עם מסירותו המוחלטת לאידיאולוגיה הבולשביקית, חיזקו את מעמדו כאחד מאנשי אמונו הקרובים ביותר של השליט הסובייטי.
אחריותו על הקולקטיביזציה וההולודומור
לזר קגנוביץ' היה אחד האדריכלים המרכזיים של מדיניות הקולקטיביזציה בברית המועצות, תהליך שבמסגרתו הולאמו אדמות חקלאיות פרטיות ואוחדו למשקים קולקטיביים בשליטת המדינה. במסגרת יישום מדיניות זו, פעל להחרמת יבולים ולדיכוי האיכרים שהתנגדו להלאמת אדמותיהם, בעיקר באוקראינה ובאזור קובאן שבצפון הקווקז. צעדים אלו הובילו לרעב המוני והרס שכבות שלמות של חקלאים, שכונו על ידי המשטר "קולאקים" ונחשבו לאויבי המדינה. קגנוביץ' מילא תפקיד מפתח באכיפת הצעדים הדכאניים נגד אוכלוסיות כפריות, תוך שימוש באיומים, גירושים ועונשים קולקטיביים.
בשנת 1932 היה בין מקדמי "חוק חמשת שיבולי התבואה", שקבע עונשים חמורים לכל מי שנחשד בגניבת תבואה, כולל מקרים של איסוף שיבולים שנפלו מהקציר. החוק הוביל למעצרים המוניים של חקלאים ולמאות הוצאות להורג, שהיו חלק בלתי נפרד ממדיניות הדיכוי הכללית שננקטה כנגד תושבי הכפרים באוקראינה ובאזורים נוספים בברית המועצות. קגנוביץ' לא היסס להפעיל אמצעים דרקוניים על מנת להבטיח את עמידת האיכרים בדרישות המשטר, גם כאשר היה ברור שהצעדים הללו מובילים לאסון הומניטרי.
במהלך הרעב ההמוני שפרץ כתוצאה ממדיניות הקולקטיביזציה, מילא קגנוביץ' תפקיד מרכזי בניהול המשבר ובאספקת דיווחים ישירים לסטלין על מצב הקציר באוקראינה. על פי הוראותיו, הוטלו עונשים קולקטיביים על "כפרים סרבניים" שנחשדו באי-עמידה במכסות הייצור, והם נכללו ברשימות "הלוח השחור", מהלך שהוביל לנישולם המוחלט מכל מקורות המזון. יתרה מכך, קגנוביץ' אישר הוצאות להורג של איכרים שנחשדו בהתנגדות לשלטון, וכן גירושים המוניים של אלפי חקלאים ומשפחותיהם לאזורים קפואים בצפון רוסיה, שם רבים מהם נספו. המדיניות שניהל תרמה באופן ישיר לרעב שהביא למותם של מיליוני בני אדם, בעיקר באוקראינה, במה שנודע לימים כהולודומור.
בשנת 2010 קבע בית המשפט לערעורים של קייב את אחריותו הישירה של קגנוביץ' לרעב ההמוני, יחד עם בכירים נוספים במשטר הסובייטי. החלטה זו הייתה חלק ממאמץ משפטי והיסטורי להכיר בהולודומור כפשע מכוון נגד העם האוקראיני, שבו מילא קגנוביץ' תפקיד מפתח כאחד ממבצעי המדיניות הרצחנית של המשטר הסטליניסטי.
תפקידים בכירים ותמיכתו בסטלין
לזר קגנוביץ' היה אחד האנשים הקרובים ביותר ליוסיף סטלין ושימש כאחד מעמודי התווך של משטרו. כחבר הפוליטביורו, החזיק בסמכויות נרחבות והשפעה ישירה על המדיניות הפוליטית והכלכלית של ברית המועצות. הוא היה בין האישים הבודדים שהחזיקו בגישה בלתי מוגבלת לסטלין וזכו לאמונו המלא. במסגרת תפקידיו השונים, הופקד על פרויקטים תשתיתיים גדולים, ובראשם בניית מערכת המטרו של מוסקבה, שנחשבה לפרויקט הדגל שלו. קגנוביץ' ניהל את הפרויקט ביד רמה, תוך הפעלת פיקוח קפדני ודגש על קצב עבודה מהיר, מה שהוביל להשלמתו המוצלחת ולהאדרתו כאחד ממובילי הפיתוח התעשייתי של המדינה.
במקביל לתפקידיו בפרויקטים הכלכליים, קגנוביץ' היה מעורב עמוקות בדיכוי האופוזיציה הפוליטית במסגרת "הטיהורים הגדולים" של שנות ה-30. הוא לקח חלק פעיל בארגון מבצעי טיהור נגד מתנגדי המשטר, הן בתוך המפלגה הקומוניסטית והן בצבא ובמגזרים ממשלתיים נוספים. נאמנותו הבלתי מסויגת לסטלין הפכה אותו לאחד מהאחראים המרכזיים על מנגנוני הדיכוי, והוא מילא תפקיד משמעותי ביצירת אווירת פחד ושלטון הטרור שהיו נחוצים לביסוס שלטון היחיד של סטלין.
במהלך מלחמת העולם השנייה מילא קגנוביץ' תפקיד קריטי בתעשיית התחבורה של ברית המועצות. הוא פיקח על מערכת הרכבות הסובייטית, ששיחקה תפקיד מרכזי בפינוי המוני של מפעלים, ציוד ואוכלוסייה אל מזרח המדינה, הרחק מהחזית המתקרבת. המאמץ הלוגיסטי הזה היה חיוני להישרדותה של ברית המועצות אל מול הפלישה הנאצית, וקגנוביץ' היה מהדמויות המרכזיות שאפשרו את הצלחתו. בנוסף, היה אחראי על ייצור והפצת אספקה צבאית לכוחות הלוחמים, ובכך סייע באופן ישיר למאמץ המלחמתי של הצבא האדום.
נאמנותו לסטלין באה לידי ביטוי גם בתמיכתו הפעילה בטיהורים הגדולים. הוא חתם על מסמכים רשמיים שהובילו למעצרים, חקירות בעינויים והוצאות להורג של בכירים במפלגה, בצבא ובמנגנוני המדינה. בין פעולותיו הבולטות היה חתימתו על הצו שהוביל לביצוע טבח יער קאטין, שבו נרצחו אלפי קצינים פולנים על ידי הנ.ק.ו.ד. באחת הפרשות המזעזעות ביותר של הדיכוי הסטליניסטי. פעולות אלו חיזקו את תדמיתו כאחד מהנאמנים האדוקים ביותר לשלטון האימים של סטלין, וכדמות מפתח במדיניות הדיכוי של ברית המועצות בתקופה זו.
נפילתו מהשלטון והדחתו מהמפלגה
מותו של יוסיף סטלין במרץ 1953 סימן את תחילת שקיעתו של לזר קגנוביץ' מהזירה הפוליטית הסובייטית. למרות שנשאר בתחילה בתפקידיו, השפעתו החלה להיחלש כאשר ניקיטה חרושצ'וב החל לבסס את שלטונו ולהוביל את תהליך הדה-סטליניזציה. קגנוביץ', שהיה מזוהה לחלוטין עם מדיניותו הקשוחה של סטלין ועם הדיכוי הנרחב שבוצע תחת שלטונו, התקשה להסתגל לרוחות החדשות שנשבו בקרמלין. הוא ניסה להתנגד לרפורמות של חרושצ'וב ולפעול נגדו במסגרת הנהגת המפלגה, אך מאמציו כשלו, והואשם בהשתייכות ל"קבוצה אנטי-מפלגתית" שהתנגדה להנהגה החדשה.
ב-1957, לאחר מאבק פנימי ממושך, הודח קגנוביץ' מתפקידיו הרשמיים במפלגה הקומוניסטית ונשלח לגלות פנימית. כמנהג השלטון הסובייטי כלפי בכירים שהודחו, הוא לא נעצר או הוצא להורג, אלא הוגלה זמנית לעיר אסבסט, שם מונה למנהל מפעל להפקת אזבסט. המינוי לתפקיד זוטר יחסית היה בגדר השפלה עבור מי ששימש במשך שנים כאחד ממנהיגי ברית המועצות, והוא איבד לחלוטין את כוחו הפוליטי.
ב-1961 באה קריירתו הפוליטית אל קיצה באופן רשמי, כאשר חברותו במפלגה הקומוניסטית הופסקה לחלוטין. בכך נחתם פרק חייו הפוליטי של קגנוביץ', שהיה במשך עשורים חלק מהנהגת ברית המועצות והמשטר הסטליניסטי. עם הדחתו הסופית נעלם כמעט לחלוטין מהזירה הציבורית, ופרש לחיים פרטיים במוסקבה, הרחק ממוקדי ההשפעה של השלטון הסובייטי.
חייו המאוחרים
לאחר הדחתו של ניקיטה חרושצ'וב מהנהגת ברית המועצות ב-1964, קגנוביץ' הורשה לשוב למוסקבה, שם התגורר בבית יוקרה וקיבל גמלה מכובדת, בהתאם למעמדו הרם בעבר. אף שהודח מכל תפקידיו הפוליטיים, הוא לא נשפט ולא נרדף על ידי השלטון הסובייטי, ונותר אזרח חופשי.
במהלך שנותיו המאוחרות כתב קגנוביץ' את זיכרונותיו, בהם הצדיק את מדיניותו לאורך השנים ואת דרכו של סטלין. הוא הציג עצמו כמשרת נאמן של המפלגה הקומוניסטית ושל השלטון הסובייטי, ולא הביע חרטה על תפקידו בדיכוי הפוליטי ובמדיניות הקולקטיביזציה. עד ימיו האחרונים שמר על עמדותיו הסטליניסטיות וסירב לגנות את סטלין, אף לאחר חשיפת פשעי המשטר בשנות שלטונו.
בשנת 1987 פורסם בארצות הברית ספר מאת סטיוארט קאהן, שטען כי הוא אחיינו של קגנוביץ'. הספר הציג האשמות חמורות כלפי קגנוביץ', כולל מעורבות ישירה בהולודומור וברדיפות הפוליטיות של המשטר הסטליניסטי. בני משפחתו של קגנוביץ' הכחישו כל קשר לקאהן וטענו שמעולם לא נפגש עמו, ואף לא ראיין את קגנוביץ' ישירות.
קגנוביץ' נפטר ביולי 1991 בגיל 97, חמישה חודשים בלבד לפני התפרקות ברית המועצות. מותו סימן את קצה של תקופה פוליטית שבה שיחק תפקיד מרכזי, ונותר כדמות שנויה במחלוקת בזיכרון ההיסטורי של רוסיה ואוקראינה.
מורשת והשפעה
לזר קגנוביץ' נותר דמות שנויה במחלוקת בהיסטוריה הסובייטית והעולמית. תומכיו ראו בו מנהיג חזק ומוכשר, שפעל בנאמנות מוחלטת למפלגה הקומוניסטית ותרם לפיתוח התעשייה והתחבורה בברית המועצות. הישגיו, ובראשם בניית מערכת המטרו של מוסקבה ותפקידו בפינוי התעשייה הסובייטית במהלך מלחמת העולם השנייה, שימשו עדות ליכולותיו הארגוניות והניהוליות. עבור נאמני השלטון הסטליניסטי, הוא סימל את הדבקות במשמעת המפלגתית ואת הנכונות לבצע את המשימות הקשות ביותר בשם האידיאולוגיה הקומוניסטית.
לעומת זאת, בעיני מתנגדיו, קגנוביץ' היה אחד הפקידים הבכירים ביותר של המשטר הסטליניסטי האחראים לדיכוי האכזרי של מיליוני בני אדם. הוא נתפס כאחד המוציאים לפועל של ההולודומור, הרעב ההמוני באוקראינה, וכמי שהפעיל יד קשה נגד אוכלוסיות איכרים שסירבו להיכנע לקולקטיביזציה. בנוסף, חלקו בטיהורים הגדולים, בהם חתם על צווים להוצאות להורג של בכירים בצבא ובמפלגה, חיזק את דימויו כדמות בלתי מתפשרת ואלימה. המעורבות הישירה שלו בטבח יער קאטין והשתתפותו בהחרפת הדיכוי באוקראינה ובצפון הקווקז הוסיפו להאשמות הכבדות שהופנו כלפיו עם השנים.
עם זאת, השנים שלאחר התפרקות ברית המועצות חשפו היבטים בלתי צפויים במורשתו המשפחתית של קגנוביץ'. בעוד שמורשתו הפוליטית נקשרה בזוועות המשטר הסטליניסטי, חלק מצאצאיו מצאו את דרכם חזרה לזהות היהודית שממנה התרחק. דוגמה בולטת לכך היא סיפורו של אלכסיי (דניאל) קבצ'נוק, נינו של מיכאיל קגנוביץ', אחיו של לזר קגנוביץ'. אלכסיי, שנולד ברוסיה בשנת 1991, גילה עניין ביהדות, עלה לישראל לבדו בגיל 17, והחל מסע אישי שהוביל אותו להתגייר במסגרת שירותו הצבאי כלוחם בהנדסה קרבית.
תהליך הגיור שלו היה כרוך בחשיפה מחודשת לשורשיו היהודיים, שהתעצמה בעקבות מפגשיו עם משפחות דתיות בישראל, שהעניקו לו תחושת שייכות ומשמעות. באמצעות לימודיו בקורס "נתיב" של צה"ל, ולאחר מכן במכון מאיר, העמיק את היכרותו עם התורה והמסורת היהודית, ולבסוף השלים את גיורו וקיבל את השם דניאל. התהליך שעבר מסמל היפוך מוחלט של המסלול שהמשפחה צעדה בו מאז הדור של לזר קגנוביץ'—מאחד מהאדריכלים של הדיכוי הסובייטי והמלחמה נגד הזהות היהודית, לבן משפחה שמתקרב מחדש אל היהדות ומבקש לבנות את עתידו כחלק מעם ישראל.
סיפורו של קבצ'נוק מחדד את האירוניה ההיסטורית ואת הדרכים הבלתי צפויות שבהן משפיעות תהפוכות היסטוריות על גורלות פרטיים. בעוד לזר קגנוביץ' הקדיש את חייו להשלטת המשטר הקומוניסטי ולמחיקת הזהות הדתית והלאומית של יהודי ברית המועצות, חלק מבני משפחתו מצאו את דרכם חזרה למסורת ולשורשים מהם ביקש להתנתק. בכך, הופכת דמותו של קגנוביץ' לא רק לסמל של מערכת הדיכוי הסטליניסטית, אלא גם לדמות שמעוררת דיון על שאלות של זהות, שייכות וזיכרון היסטורי.
לקריאה נוספת
- אלכסנדרה גוזבה, מנהל האספקה המועדף על סטלין: 10 עובדות על לזר קגנוביץ', Russia Beyond, 28 באוקטובר 2020.
- דלה הופינס, יהודי אוקראיני וסגנו של סטלין: בחינת יחסי יהודים-סובייטים דרך חייו של לזר מויסייביץ' קגנוביץ', אוניברסיטת צפון קרוליינה, 2023.
- וסיל מרוצ'קו, שליחו של סטלין לזר קגנוביץ': "קורבנות נחוצים" – "לאן לגרש"?, מכון המחקר להולודומור, 17 בנובמבר 2022.
- ר. וו. דייוויס, אולג חלבנוק, א. א. ריס, ליודמילה פ. קושלבה ולריסה א. רוגוביה (עורכים), התכתבות סטלין-קגנוביץ', 1931–1936, הוצאת אוניברסיטת ייל, 2008.
- ש"י ויצמן, נינו של השר במשטר סטלין התגייר ולומד במכון מאיר, סרוגים, 17 באפריל 2013.
- רישומי הזיכרונות (פמייטנייה זפיסקי), לזר קגנוביץ', הוצאה וגריאוס, מוסקבה, 1996
לזר קגנוביץ', באתר "Find a Grave" (באנגלית) - לזר קגנוביץ – שר היהודי הבכיר בממשלת סטלין: קווים לדמותו, באתר רגעים היסטוריים
- לזר קגנוביץ', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- לזר מויסביץ כגנוביץ' (1893-1991), דף שער בספרייה הלאומית
