מהומות תל אביב (1933)

מהומות תל אביב (בשמן הלא רשמי: "עלילת החולצות החומות") נערכו ב-17 לאפריל 1933. המהומות היו התוצאה הישירה של היריבות החריפה בין דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי, שהובילו את שני הזרמים המרכזיים בתנועה הציונית – הציונות הסוציאליסטית והציונות הרוויזיוניסטית. מהומות אלו היו ביטוי לעימות אידיאולוגי ופוליטי עמוק בין שני המחנות והן נמשכו מספר ימים.

ז'בוטינסקי בתלבושת הבית"רית, בכנס העולמי השני של בית"ר בקרקוב

תוכן עניינים

הרקע למהומות

השנאה בין בן-גוריון, מנהיג מפא"י, וז'בוטינסקי, מנהיג בית"ר, התמקדה לא רק באידיאולוגיות שונות אלא גם בשיטות פעולה מנוגדות. בן-גוריון ראה בז'בוטינסקי אידיאליסט רומנטי, בעוד ז'בוטינסקי ראה בבן-גוריון פוליטיקאי מתוחכם. שני המנהיגים ניהלו מאבקים פוליטיים על הנהגת התנועה הציונית, ושניהם ראו באחר את הגורם העיקרי לבעיות ולסיכונים בתנועה הציונית וביישוב היהודי בארץ ישראל. בועידת בית"ר של 1924, נקבע צבע החולצות כחום – כסמל לחיבור לאדמה, ובניגוד לתנועות הפאשיסטיות והקומוניסטיות של אותה תקופה שהשתמשו בצבעים ירוקים, אפורים וכחולים.

במהלך שביעי של פסח 1933, כשבועיים לאחר שגרמניה הנאצית פתחה בחרם האחד באפריל על יהודי המדינה, התקיימה בתל אביב התכנסות של חברי תנועת בית"ר, חוג רוויזיוניסטי שבראשו עמד ז'בוטינסקי. האירועים התדרדרו במהרה למתיחות רבה עם חברי ההסתדרות, התנועה הסוציאליסטית שבן-גוריון היה המוביל המרכזי שלה. ההשתקפות של המתיחות הזו לא הייתה רק באירועים המתרחשים בשטח, אלא גם בהסתה בעיתונות, דבר שתרם להחמרת העימותים.

סדר האירועים

בליל החג וביום שלאחריו, הפכה העיר תל אביב לזירה של עימותים פיזיים בין חברי תנועת בית"ר לחברי ההסתדרות. ברחובות העיר נראו תגרות רחוב ואלימות, כאשר חברי בית"ר, שלבשו חולצות חומות, נתקלו בתגובות עוינות מצד העובדים והפועלים הסוציאליסטים.

באחת ההתנגשויות, שהתרחשו ליד בניין "אופירה מוגראבי", היו מהומות אלימות שהובילו לפציעות רבות. השוטרים, ששמרו על הסדר, השתמשו באלות לפיזור המפגינים, והשלטונות הבריטיים הוזעקו לעזור לשוטרי תל אביב. כשפלוגות בית"ר יצאו להתארגן לאירועים ספורטיבים בעיר, מצד אחד הם התקבלו במחיאות כפיים, אך מהצד השני הם קיבלו קריאות בוז ותוקפנות פיזית מצד הפועלים. בין הקריאות שהוטחו בהם, ניתן היה לשמוע: "בוז!", "בני היטלר!", "ארורים יהיו מפירי השביתה הגוזלים את לחם אחיהם!", "לא יקום ולא יהיה בא״י מה שקם והיה בגרמניה!"

התגובה הציבורית

המהומות הגיעו לשיאן כאשר התאגדו קבוצות רבות של תומכי בית"ר ותומכי ההסתדרות ברחוב אלנבי בתל אביב. האירועים הללו הובילו לפציעות רבות ולעשרות מעצרים. מהומות אלה שידרו מסר של עימות פוליטי מר ואי-סובלנות. התקשורת הציבורית, כולל העיתון "דבר" המוביל, דיווחה על האירועים באופן שגרם לסלידה רבה מהבית"רים.

התגובה של בית"ר לאירועים הייתה להטיל את האשמה על בן-גוריון ועל חברי ההסתדרות. הם טענו שבן-גוריון ניהל קמפיין השמצה שרק הגביר את המתיחות והאלימות, בעוד חברי ההסתדרות ניסו לתרץ את הפעולות שלהם כהגנה על כבודם ועל עקרונותיהם הפוליטיים. חלק מהאנשים שהשתתפו בפרעות היו עולים חדשים מגרמניה, שטענו שצבע החולצות החומות זהה לצבע החולצות של חיילי האס אה הנאצים.

חברי "פלוגת הכותל" בחולצות החומות של בית"ר. צילום: מכון ז'בוטינסקי.

תגובתו של זאב ז'בוטינסקי למהומות

בעת ההתרחשות, זאב ז'בוטינסקי שהה בחוץ לארץ, עקב כך שהבריטים אסרו עליו את הכניסה. כשהוא שמע על האירוע, הוא אמר את הדברים הבאים:

"באמת, טרגדיה. זוכרני עוד את הצרות שהיו לנו בשנת 1924, כשאישרנו בשביל "ברית תרומפלדור" כללית את החולצות החומות של יוזמי התנועה — של הקן הראשון בריגה. על היטלר לא שמע אז עוד אף אחד מאתנו. היה אמנם, מין "פוטש" במינכן. היה איזה היטלר, שהושיבוהו בבית־הסוהר. אבל מה זה היה, וביחוד — כיצד לבושים האנשים האלה — למי היה אפילו מושג על זה? את מי עניין הדבר? בדיוק, כאילו שאלתי היום, מהו הצבע שלובשים אותם הפאשיסטים האנגלים, המתארגנים תחת הנהגתו של סר אוסבלד מוסליי — שמא הוא שחור, או צהוב, או אפור־ירוק כצבע הצפרדע — ולמי זה נוגע?

"אבל לא בעיני כולנו מצאה אז החולצה החומה חן מבחינה אסתטית גרידא. אחרים מצאו. שצבע חום איננו פשוט יפה. מישהו הציע צבע ירוק. אבל באותם הימים נוסדה בווינה הסתדרות "ירוקה" מהמהגרים הרוסים של דניקין, שהיה לה טעם־לואי אנטישמי חריף. אם כן — הדבר מסוכן. אסור ללבוש ירוקים. ושמא אפורים? — אבל הרי זהו צבע הקומוניסטים בגרמניה, או אי־בזה במקום אחר. הטוב ביותר היה צבע כחול. אבל בהונגריה לובשים כחולים חברים של הסתדרות אחרת, בלתי אהודה מאד. הצבע החום היה אז הצבע היחידי שלא "הוכתם".

"עכשיו שומע אני מכמה צדדים את העצה הידידותית (ביחוד היא התבטאה "באופן ידידותי" בהתנפלות האצילה על ילדים בתל־אביב) לשנות את הצבע. אבל, רבותי, איזה צבע אחר תייעצו לנו? ומתוך ערובה שבעוד שלוש שנים לא יגלו אי־בזה בבוקרשט או בבואנוס־איירס, את אותו הצבע על חולצות על כתפיהם של "ידידים" אחרים?

"אגב, אם הצבע הוא טרגדיה, הרי אנו נמצאים במקרה כזה בחברה הגונה מאד. למה זה שכחו, שאצל הנאצים רק החולצות הן מצבע חום — אבל דגלם (והרי הדגל הוא העיקר) הוא אדום, כמו אצל הסוציאל־דמוקרטים, אדום כמו אצל הקומוניסטים, אדום כמו אצל המפלגות השמאליות שלנו בארץ ישראל. אם צבע יכול להיות "מוכתם". אם צבע יש בכוחו "להרגיז" את לבותיהם של פטריוטים יהודים עד כדי כך, שהם משתערים להכות צעירים באמצע הרחוב — אם כן, מה נגיד על דגל? אפשר שיענו לי באמתלא, שאמנם הדגל הוא אותו הדגל אצל הנאצים והסוציאליסטים. אבל הצלב הוא אחר — כאן צלב־הקרס, ושם אולי מגל ופטיש, או איזה סמל אחר. אבל כך הוא הדבר גם בנוגע לחולצות החומות: שם, על החזה. או על השרוולים, — צלב הקרס. ואצלנו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מגן דוד.

"יגידו. זה אינו מספיק. הסמל איננו חשוב, חשוב רק הצבע! טוב. אם כן, מה לעשות בדגל?"

תגובתו של דוד בן גוריון למהומות

שנים לאחר האירוע, ב-1964, בן גוריון אמר את הדברים הבאים:

"מלחמת העולם השנייה לא הייתה גזירה ליהודים בלבד. העולם כולו ידע שלא היה עוד בדורותינו שונא ממוקד לישראל — בארץ ובגולה — מהיטלר ומשטרו הנאצי ובעלי בריתו הפאשיסטים. רק נוער רביזיוניסטי לבש כמעין 'חולצות חומות' בנוטר על היטלר".

השפעה על הסזון

"הסזון" היה מאבק שניהל ארגון ההגנה נגד האצ"ל והלח"י בין דצמבר 1944 לפברואר 1945. המטרה הייתה לאלץ את הארגונים להפסיק פעולות נגד המנדט הבריטי, דבר שכלל הסגרת חברי אצ"ל לבריטים. במהלך התקופה, נחטפו אנשי אצ"ל והוחזקו בתנאים קשים, תוך חקירות שלוו לעיתים באלימות. מאבק זה היה חלק ממאבק רחב יותר על שליטה והנהגה ביישוב היהודי בארץ ישראל, בתקופת המנדט הבריטי. בזמן הסזון, המשורר חיים חפר רמז לעלילת החולצות החומות ב"שיר האשליה" שקרא למנהיגי הישוב להמשיך בפעולות הסזון כנגד האצ"ל והלח"י.

לפני שנתפזר,

שאלה פה נעורר:

האם אמנם חוסל כבר הטרור?

האם סופם הגיע!

ותחת שמי רקיע

לא עוד ישליטו רצח ומגור?

שמע נא, חיסול זו אשלייה

אל תאמינו לבדיה,

זה דבר כל הסזון

יש לכם גרנד-אילוזיון

שמע נא, חיסול זה אשלייה.

חולצות חומות לבשו,

מחתרת הם נטשו

ומהלכים באיצטלת בית"ר,

החליפו את השלט.

אך זאת יבין כל ילד, הוחלף קנקן, התוכן בו נשאר.

משמעות ההתרחשויות

האירועים האלימים שפקדו את תל אביב בשנת 1933 היו יותר מאשר עימותי רחוב אקראיים. הם סימנו נקודת מפנה קריטית במרקם החברתי-פוליטי של היישוב העברי, והעצימו את הקיטוב והמתח שכבר התבוססו בתוכו.

המהומות חשפו בפני הציבור את עומק הקרעים הפנימיים בתוך הקהילה היהודית, מה שהפך את השיח הפוליטי למאבק עז על השפעה, שבו אמצעים אלימים הפכו לכלי נשק לגיטימי.

האירועים הללו הותירו חותם עמוק על נפש הקהילה. החרדה והמתיחות בין הקבוצות השונות גברו משמעותית, והפחד מהמשך האלימות והאי-יציבות ליווה את החיים היום-יומיים. האמון ההדדי בין הזרמים השונים נסדק, והקושי לבנות מחדש גשרים של שיתוף פעולה הפך למשימה מורכבת ביותר, שיש האומרים שממשיכה עד עצם היום הזה.